להלן פסק דין בערעור בנושא תביעת ליקויי בניה בחדרה: ר. שפירא, שופט: 1. תמצית הערעור שבפנינו: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופטת הדסה אסיף (להלן: "בית משפט קמא") שניתן ביום 19/2/04 בת"א 2794/99. המערערים, הם התובעים בתביעה שהתנהלה בבית משפט קמא, רכשו בית למגורים מהמשיבה 1, חברה קבלנית העוסקת בבניה, שמנהלה הוא המשיב 2. בבית משפט קמא תבעו המערערים את המשיבים ותבעו פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב איחור במסירת הדירה, ליקויים בדירה שרכשו, נזקים בגין ירידת ערך הדירה, הוצאות שונות שחויבו לשלם, לטענתם שלא כדין, ופיצויים בגין עגמת נפש. לטענתם על החברה לפצותם, וכן על מנהלה באופן אישי. בית משפט קמא לא מצא כל מקום לחייב את המשיב 2, מנהל החברה, בכל חיוב אישי. בכל הנוגע לתביעה כנגד החברה דחה בית משפט קמא את עיקרי התביעה ופסק ברכיבים שונים פיצוי מצטבר בסכום של 31,685 ₪ נכון ליום פסק הדין. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. 2. הערות כלליות לנימוקי הערעור: יאמר מיד - סבור אני כי בעיקרו של דבר דין הערעור להדחות וסבור הייתי כי ברוב חלקיו של הערעור ניתן היה לדחותו בהתאם להוראת סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. מדובר בפסק דין שקבע ממצאים על בסיס אמינות העדים שהעידו בפניו, ובעיקר אלו שלא העידו. המסקנות המשפטיות מבוססות, בעיקרי הדברים, על ממצאים עובדתים שאין ערכאת הערעור מתערבת בהם ואין במסקנות טעויות משפטיות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור (למעט ברכיב אחד אליו אתיחס בהמשך). הודעת הערעור המפורטת ועיקרי הטיעון מעלים שורה של טענות כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, כנגד הצד שכנגד ואף כנגד ב"כ המערערים בבית משפט קמא, הכתובים בלשון בוטה הגובלת בהפרת הוראות סעיפים 32 - 33 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, אין בהם כדי לערער את עיקרי קביעותיו של בית משפט קמא. בהתאם, ולמעט בהקשר לרכיב תביעה אחד אליו אתיחס בהמשך, סבור אני כי דין הערעור להדחות. בטרם אתיחס לנימוקיו של בית משפט קמא יצוין כי המערערים רכשו מהנתבעת יחידת דיור שהיא, על פי חוזה הרכישה, קוטג' בן 6 חדרים בחדרה. על פי ההסכם היה על המערערים לשלם למשיבה 1 סך של 688,402 ₪ (סעיף 5 להסכם הרכישה). בתביעתם המתוקנת מיום 5/12/99 תבעו המערערים בגין נזקיהם פיצוי בסכום של 416,934 ₪. מכאן שלכאורה, על פי טענתם, שווי הנכס שקיבלו, בשים לב למכלול הליקויים שלהם טענו, עומד על סך של 271,468 ₪ בלבד. סבור אני כי תוצאה כלכלית זו מעידה, לכשעצמה, על הצידוק שבדחית עיקרי התביעה בבימ"ש קמא והערעור שבפנינו. מדובר בתביעה המאפיינת תביעות רבות המוגשות כנגד חברות בניה ע"י רוכשי דירות, תביעות המובילות לתוצאה כלכלית לפיה רוכש הדירה אמור לקבל את דירתו, אם תתקבל התביעה, כמעט ללא תמורה. 3. אי התערבות בממצאים עובדתיים וקביעת מהימנות: כאמור, עיקרי פסק הדין מבוססים על ממצאי מהימנות. המערערים, שהם התובעים בבית משפט קמא, לא העידו כלל, ולא התיצבו לאף דיון בבית משפט קמא. מטעמם העיד אביו של המערער 1, מר ישראל ויגננסקי. בית משפט קמא קבע כי עדותו אינה אמינה. אמנם גם עדותו של משיב 2 לא הייתה אמינה על בית המשפט ואולם נטל ההוכחה בבית משפט קמא היה על המערערים. בהעדר עדות מטעם המערערים, ובשים לב להעדר אמינות העד מטעמם, נדחתה עיקר תביעתם, ובדין. אין זה המקרה בו על ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות, מה גם שמסקנת בית משפט קמא כי העד, מר וגננסקי, אינו דובר אמת, נתמכת בסתירות שבין הדברים עליהם העיד וראיות אחרות שהוגשו לבית המשפט ע"י התובעים עצמם, כגון חוזה רכישת הדירה ומסמכים שונים שנתקבלו כראיה. לא מצאתי כל מקום להתערב בממצאי מהימנות שבפסק דינו של בית משפט קמא, וכך גם אציע לחברי. 4. פסק דין שניתן בהעדר התייצבות ובוטל: טוען ב"כ המערערים כי בית משפט קמא נתן, בשלב המוקדם של הדיון, פסק דין בהעדר התיצבות המשיבים (פסק הדין מיום 5/3/02, להלן: "פסק הדין הראשון"). פסק דין זה ניתן בהסתמך על תצהיר מטעם התובעים/מערערים התומך באמור בתביעה. מכאן מסיק הוא שפסק הדין שניתן בהעדר התבסס על ראיות. בנסיבות אלו טוען הוא כי גם אם בוטל פסק הדין הראשון, לא רשאי היה בית משפט קמא להגיע בפסק דינו המאוחר יותר לתוצאה המהווה סטיה מהותית מקביעותיו שהתבססו על תצהיר מטעם המערערים, שעל בסיסו ניתן פסק הדין הראשון, בהעדר התיצבות המשיבים. אין בטענה זו ממש. פסק הדין הראשון ניתן בעדר התיצבות. בפני בית המשפט היה מונח תצהיר מטעם התובעים (על פי האמור בעמ' 15 לפסק הדין הראשון) ולצורך מתן פסק דין בהעדר התייצבות די בכך. אמנם אין בית משפט מחויב ליתן פסק דין בהעדר התיצבות באופו אוטומאטי ועליו לבחון אם יש בראיות שבפניו כדי לתמוך בכתב התביעה. ואולם בשלב זה אין בית המשפט קובע ממצאים של ממש. בכל מקרה - משבוטל פסק הדין (ועל החלטה זו של בית משפט קמא לא הוגש ערעור), הרי שכל שנכתב בו אינו קיים עוד. בשלב זה, משחודש הדיון, היה על המערערים להוכיח את תביעתם מראשיתה ובהתעלם מכל אמירה בפסק הדין הראשון שאינו קיים עוד. משלא התיצבו אלו בבית המשפט, הרי שגם אם היה תצהיר מטעמם בתיק בית המשפט, אין הוא קביל כראיה. יתרה מזו - בהעדר התיצבותם רשאי היה בית המשפט להסיק כי לא בכדי אין הם מתיצבים אלא שגרסתם אינה תומכת בתביעתם. מכאן שדין הטענה לפיה לא רשאי היה בית המשפט להתעלם מקביעותיו בפסק הדין הראשון שניתן בהעדר התייצבות המשיבים להדחות. על המסקנה שרשאי בית משפט להסיק מאי התיצבות בעל דין ו/או עד בבית המשפט לעניין אמינותו ראה: ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ' אהוד (אודי) פוזיס, פ"ד נד(3), 107, עמ' 118-119; ע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם, פ"ד כח(1), 184, עמ' 194-195; ע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו(1), 845, עמ' 848-849. 5. פיצויים בגין עגמת נפש - בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים בגין רכיב זה מאחר ואלו לא העידו כלל. טוען ב"כ המערערים כי ניתן היה לפסוק לזכותם פיצויים על בסיס עדות אבי המערער 1. כן טוען הוא כי מעצם ממצאי בית המשפט בדבר ליקויים בדירה שקנו היה על בית המשפט לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. סבור אני כי גם בטענה זו אין ממש. פיצוי בגין עגמת נפש הינו נזק אישי שעל הטוען לו להוכיחו. אין מדובר בנזק הנגזר באופן אוטומטי מהנזק הממשי, כשם שפיצוי בגין כאב וסבל נגזר מנזק גוף או מנכות פיזית. מכאן, שעצם הקביעה כי קימים ליקויים בדירה אינה מחיבת פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. היה על המערערים להתיצב ולהעיד. משלא עשו כן, ומשעדותו של העד מטעמם נמצאה כבלתי אמינה, לא עלה בידיהם להוכיח רכיב נזק זה, לרבות טענתם לאבדן ימי עבודה שלא נתמכה בראיות ואף עמדה בסתירה לטענה כי אבי המערער 1 הוא זה שטיפל בכל הענינים הקשורים ברכישת הדירה. בהתאם גם דחה בית משפט קמא את תביעתם ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו. 6. פיצויים בגין ירידת ערך - בית משפט קמא דחה תביעה בגין ראש נזק זה מאחר וקבע כי מלכתחילה רכשו התובעים את הבית במחיר הנמוך בהרבה משווי נכסים זהים באותה סביבת מגורים. מכאן קבע כי הערך ששילמו עבור הדירה משקף את הליקויים שהיו בה, שהיו ידועים למערערים בעת הרכישה ובאו לידי ביטוי במחיר הנמוך ששולם עבור הדירה, ביחס לשווי נכסים זהים. מוכן אני לקבל את טענת ב"כ המערערים כי עצם המחיר הנמוך ששולם אינו מוביל אל המסקנה כי התובעים מושתקים מלטעון על ליקויים. אלא שמכאן אין המסקנה כי קיימת ירידת ערך. כי הרי "תמורת" הליקויים, ככל שהם מוכחים, פוסק בית משפט פיצוי. פיצוי זה משקף את העלות של תיקון הליקוי והשבת מצב הדירה לזה שעל התובע לקבל. מכאן שבפסיקת פיצוי הולם ממילא מביא בית המשפט את ערך הנכס הכולל שבידי בעל הדירה (דירה + פיצוי) לזה שהיה לו לא היה ליקוי בדירה כלל. מכאן שבעצם תיקון הליקויים או קבלת הפיצוי ההולם בגינם, מקבל בעל הבית את התמורה בגין אותו ערך של הדירה שנגרע ממנה בגיון הליקויים הנ"ל. יתרה מזו - בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המערערים היו מודעים לכך שהדירה נופלת באיכותה מנכסים זהים והראיה היא ששולמה עבור אותה דירה תמורה הנמוכה בכ 200,000 ₪ מהמחיר של הנכסים הזהים, כל זאת על פי חוות דעת שמאי מטעם התובעים. למעשה - העריך שמאי המערערים את שוי הדירה בסכום העולה בהרבה על זה ששולם ומכאן שבסיס תחשיביו לירידת ערך אינו מתיישב עם עובדות שאינן שנויות במחלוקת. צדק, אם כן, בית משפט קמא שדחה את התביעה בראש נזק זה. 7. הפרשי ריבית והפרשי שער - המערערים שילמו חלק מהתשלומים עבור הדירה שרכשו באיחור ביחס למועד המוסכם בחוזה. על פי ההסכם שבין הצדדים רשאית הייתה המשיבה 1 לגבות מהמערערים הפרשי ריבית והפרשי שער בגין האיחור. בית משפט קמא חיב את המערערים בתשלום הפרשי שער בגין חלק מהאיחור בתשלום. המערערים תוקפים את החלטתו של בית משפט קמא בענין זה. על פי ההסכם שבין הצדדים היה על המשיבה 1 למסור למערערים ערבות בנקאית לכל סכום ששולם על ידם על חשבון רכישת הדירה על פי ההסכם כאשר הערבות תעמוד עד למסירת מפתחות לידי רוכשי הדירה והסרת השיעבוד שרבץ על הנכס בבנק. בית משפט קמא מצא כי הערבות הבנקאית על שלושת התשלומים הראשונים הוצאה ע"י המשיבה ביום 18/9/98 והודעה על כך נמסרה למערערים או לנציגם. מכאן, קבע בית משפט קמא, כי לא היה כל מקום לאיחור בתשלום הרביעי, שהיה אמור להיות משולם עוד ביום 31/7/98, וזאת מעבר למועד הוצאת הערבות לשלושת התשלומים הקודמים. יתרה מזו - בית משפט קמא קבע כי התובעים/מערערים החלו בפניה לבנק לקבלת הלוואה בדרך של משכנתא לתשלום התשלום הרביעי רק לאחר שחלף המועד הקבוע בחוזה לביצוע התשלום, וללא כל קשר למועד הוצאת הערבות הבנקאית ע"י המשיבה עבור שלושת התשלומים הקודמים. לא מצאתי כל מקום להתערב בממצאיו ובמסקנתו של בית משפט קמא וסבור אני כי גם בענין זה דין הערעור להדחות. אוסיף עוד כי במהלך הדיון בפנינו הציג ב"כ המערערים צילום של ערבות בנקאית אשר לטענתו הוצאה רק 3 ימים לפני מועד ביצוע התשלום הרביעי. לטענתו, מכאן עולה כי המערערים לא איחרו בביצוע התשלומים. טופס ערבות זה לא היה בפני בית משפט קמא. המשיבים טוענים כי מדובר בערבות עבור ביצוע התשלום הרביעי בעוד שבית משפט קמא דן בערבות עבור ביצוע שלושת התשלומים הראשונים. מכל מקרה - משלא הוצגה ערבות זו בפני בית משפט קמא ולא נתבקשנו לאפשר הצגת ראיות חדשות בשלב הערעור, סבור אני כי עלינו להתעלם ממסמך זה, שהוצג בפנינו שלא כדין, בלא שניתנה רשות להציגו, ושכאמור לעיל לא היה בפני הערכאה הקודמת. 8. השבת "שכר טרחת עו"ד" וכספים ששולמו עבור רישום הערת אזהרה - בית משפט קמא דחה בסעיף 42 לפסק דינו את טענת המערערים כי חויבו לשלם "שכר טרחת עורך דין" על אף שבפועל לא יוצגו ע"י עורך דין ולא נגרמה למשיבה הוצאה כספית בענין זה. סבור אני כי השימוש במונח "שכר טרחת עורך דין" מוטעה הוא, בבסיסו, מאחר ולא היה בהסכם שבין הצדדים חיוב לשאת ב"שכר טרחת עורך דין". בהסכם שבין הצדדים חיוב לפיו ישאו רוכשי הדירה (המערערים) בעלויות כדלקמן: ”11. א. כל המיסים והאגרות למעט מס שבח ולרבת תוספת מס וכל ההוצאות מכל סוג שיחולו בקשר עם רישום הערת אזהרה או הבית כבית משותף ורישום הדירה והעברת הזכויות בה ע"ש הקונה וכן הכנת תשריטים, פתיחת תיק בלשכת רשם המקרקעין, יחולו על הקונה בלבד וישולמו על ידו בסה"כ 1,500 ש"ח כולל מע"מ. ב. ... ג. הקונה מתחייב לשלם לחברה מיום חתימת החוזה ובנוסף למחיר הדירה, בגין הטיפול ורישום הדירה כיחידה נפרדת ע"ש הקונה וכן הטיפול לרישום הבית כבית משותף וכל הפעולות המפורטות בסעיף 11/א לעיל, סך של 1.5% ממחיר הדירה בתוספת מס ערך מוסף כדין”. מכאן שאין מדובר כלל ב"שכר טרחת עורך דין" אלא בעלויות טיפול משפטי ברישום הערת אזהרה, רישום בית משותף וכן סכום נוסף נפרד שפורט בסעיף ג', בשווי 1.5% משווי הדירה על פי ההסכם, המבטא הוצאות משפטיות כלליות של החברה בגין ההתקשרות עם המערערים. סכום זה, שאינו קשור בטיפול המשפטי שברישום הערת האזהרה והבית המשותף, הוסכם על המערערים ועליהם לשלמו, בתוספת מע"מ כחוק. אשר על כן צדק בית משפט קמא שדחה את בקשתם להחזר סכום זה. דין הערעור בענין זה להדחות. שונה הדבר בכל הנוגע להחזר הוצאות רישום הערת האזהרה - כאן היה על המערערים לשלם סכום נקוב מראש למשיבה עבור ביצוע פעולות אלו. משנרשמה הערת האזהרה ע"י המערערים והעלות שולמה על ידם - לא היה מקום לחיבם בתשלום סכום זה לחברה. לענין זה אין זה משנה אם הערת האזהרה נרשמה ע"י המערערים או נציגם עקב כך שהם מנעו מהחברה לטפל ברישום או מסיבה אחרת. די בכך שהחברה/המשיבה לא מימנה את רישום הערת האזהרה והסכום בגין רישום הערת האזהרה שולם ע"י המערערים ישירות למשרדי מרשם המקרקעין כדי שהחברה לא תהיה זכאית להחזר תשלום כספי בגין רכיב זה. בהתאם, ובענין זה, סבור אני כי דין הערעור להתקבל ועל החברה המשיבה להחזיר למערערים את הסכום של 1653 ₪ שגבתה מהמערערים עבור פעולה משפטית שלא בוצעה על ידה כלל. מובן כי סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד בו שולם ע"י המערערים ועד למועד השבתו בפועל לידיהם. 9. תשלום עבור שינויים בדירה - המערערים טוענים כי לא היה מקום לחייבם בתשלום עבור שינוים מאחר ולא בוצעו כל שינויים בדירה. בית משפט קמא דחה טענתם זו, בהתבסס על עדותו של העד היחיד מטעמם, שהודה בביצועם של שינויים בדירה (סעיף 53 לפסק הדין). לא מצאתי כל מקום להתערב בממצאיו העובדתיים ובמסקנתו של בית משפט קמא ודין הערעור בגין רכיב זה להדחות. אוסיף עוד כי כל טענות המערערים המופנות כלפי בא כוחם בבית משפט קמא, ככל שהן נכונות, מקומן אינו בהליך זה שבפנינו. 10. פיצויים בגין ליקויי בניה - בית משפט קמא דן בפירוט בחוות דעתו ובעדותו של מר ברוך ודחה את עיקרי התביעה, בין מחמת שלא הובאו נתונים להוכיח את הליקוי הנטען (סעיף 57 לפסק הדין), בין מחמת העדר אמינות העד (סעיפים 61, 62) או מחמת העדר עדויות מטעם התובעים (סעיף 60). משלא הוכחו הליקויים הנ"ל כלל אין זה משנה אם מסרו המערערים הודעה למשיבה על ליקויים אלו אם לאו ודרשו תיקונם. בהתאם - דין הערעור בענין זה להדחות. 11. איחור במסירת הדירה - בית משפט קמא קבע כי האיחור במסירת הדירה נבע מאיחור המערערים בתשלום התמורה עבורה. בית משפט דחה את הטענה כי המערערים עכבו כדין את התשלומים עקב אי מסירת הערבות לידיהם. לא מצאתי מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא המבוססים ומעוגנים בחומר הראיות. 12. הטלת אחריות אישית על המשיב 2 - בית משפט קמא דחה את התביעה, ככל שהיא מתיחסת למשיב 2 וקבע כי לא הוכחו טענות מרמה וכי אין, בנסיבות הענין, מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחיבו כאחראי אישית לחובות החברה, המשיבה 1. בטרם אדון בטענות הצדדים ראוי להבהיר את האבחנה בין שני המסלולים, דהינו הרמת מסך ההתאגדות או הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה. האבחנה בין שני מסלולים אלו נדונה לאחרונה בע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 938 , שם נאמר (עמ' 952): ”יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353). אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661). אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). הלכה היא, כי הסרת מסך, אינה עניין שבשגרה, אלא חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו 4606/90 מוכרמן נ' תלמר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, בעמ' 361)." ראה גם: ע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח', פ"ד מח (5), 661, עמ' 700-701; ע"א 3942/98, הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' עו"ד יצחק מירון , פ"ד נד (5), 132, עמ' 138-139; כן ראה: ע"א 10385/02, דן מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח' , תק-על 2003 (4), 888, עמ' 891. שם נפסק כי: "... לא בכל מקרה, שבו יימצא תאגיד אחראי לניהול משא ומתן שלא בתום-לב, תתחייב מכך המסקנה כי יש להטיל חבות אישית גם על מנהלו (השוו: ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3)401, 406). משמע, כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיווית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית." (ההדגשה הוספה. ר.ש.) בשים לה להלכות הנ"ל יש לבחון האם מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות של החברה, המשיבה 1, ולחילופין, האם מתקיימים התנאים להטלת אחריות אישית על המשיב, ללא צורך בהרמת המסך. בית משפט קמא קבע כי לא הוכח כל מעשה מרמה ע"י משיב 2 ועצם היותו הרוח החיה בחברה אינה עילה להרמת מסך. עוד קבע בית המשפט קמא כי הטענות שהופנו באופן אישי כלפי משיב 2 לא הוכחו כלל. המערערים לא מצביעים על אשם אישי סוביקטיבי של המשיב 2 למעשים או מחדלים שיש בהם משום עוולה או הפרת חובה חקוקה. גם ליקויי הבניה, ככל שהוכחו, אינם בגדר של מעשה בו ניתן ליחס למנהל החברה אשם אישי סוביקטיבי. בנסיבות אלו, צדק בית משפט קמא כאשר נמנע מהטלת אחריות אישית על המשיב 2 ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. 13. פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בבית משפט קמא - המערערים טוענים כי לא היה מקום להמנע מפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין וזאת כאשר גם לשיטתו של בית משפט קמא זכו המערערים בחלק מתביעתם. הלכה היא שרק במקרים חריגים מתערבת ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות של בית המשפט ששמע את הראיות והחליט את שהחליט. סבור אני כי הלכה זו נכונה גם למקרה שבפנינו. אוסיף עוד כי משנדחתה עיקר תביעתם של המערערים, הרי שממילא נמצא כי דוקא הצד השני הוא זה שנגרר למשפט שלא לצורך ולכאורה היה מקום אף לחיב את המערערים בהוצאותיו, גם בערכאה דלמטה. בית משפט קמא איזן בית החלק היחסי הקטן של התביעה בו זכו המערערים/התובעים שבפניו ובין עיקר התביעה שנדחתה והחליט כי בנסיבות הענין ישא כל צד בהוצאותיו. אינני מוצא מקום להתערב בחלטתו זו. דין הערעור גם בענין זה, להדחות. 14. סיכום- בסיכומו של דבר סבור אני כי דין הערעור להדחות, למעט בכל הנוגע להשבת סכום של 1,653 ₪ שגבתה המשיבה 1 מהמערערים שלא כדין עבור ביצוע פעולה משפטית שכלל לא ביצעה. על המשיבה 1 להחזיר סכום זה לידי התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום בו שילמו את הסכום הנ"ל ללשכת רשם המקרקעין ועד מועד התשלום בפועל. בכל הנוגע לשאר חלקי הערעור אציע לחברי לדחותו. כמו כן, ונאמן לטיעוני המערערים, ומאחר ונדחה רוב עירעורם, אציע לחברי לחייבם לשלם למשיבים ביחד ולחוד את הוצאותיהם בערעור ושכר טירחת עורך דינם בסכום כולל של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו בפועל. ר. שפירא, שופט ס. נשיא, השופט ג. גינת: אני מסכים. ג. גינת, ס. נשיא [אב"ד] ש. שטמר, שופטת: אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא. בניהליקויי בניה