חכירת מגרש במושב

פסק דין 1. מדובר בבקשה בדרך של המרצת פתיחה, בה מבקשים המבקשים לקבוע כי הם זכאים לכך שמשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), יחכיר להם את המגרש בו בנו את ביתם במושב בית עזרא, הידוע כמגרש מס' 100 וכחלקה 14 בגוש 2525, ששטחו כ-2.5 דונם (להלן - הבית או המגרש בהתאמה), או לקבוע לחלופין כי הם זכאים לפצל את המגרש ל-2 יחידות, כך שהיחידה בה מצוי ביתם תוחכר להם, ויחידה נוספת בגודל של כחצי דונם, תוחכר לצאצא שלהם, לקרוב משפחה או תימכר על ידיהם לאדם אחר. בסיכומיהם ביקשו המבקשים סעד נוסף של צו עשה המורה למשיבים להחכיר להם את המגרש האמור, לאחר שנקבעה אפשרות חוקית להורות על צווי עשה נגד גופי המדינה. 2. המבקשים הינם ילדיהם של בעלי נחלה במושב בית עזרא. בתאריך 3.3.80 נחתם הסכם בין המבקש 1, שוננק מרדכי ובין משיב 2, מושב בית עזרא, מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ (להלן - האגודה), בו ניתנה למשיב 1 אפשרות לבנות בית על המגרש האמור (להלן - ההסכם לבניית הבית). מעמדה של האגודה ביחס למקרקעין של המושב מושתת על הסכם משבצת בין המינהל, האגודה והסוכנות היהודית, המעניק לאגודה מעמד של בר רשות במקרקעין. מינהל מקרקעין ישראל נתן את האישור לבניית הבית האמור, על פי הפניה של האגודה והמלצה של הסוכנות היהודית, בכפוף לכך שבניית הבית תיעשה על ידי האגודה ובמימונה, ולאחר שנחתם הסכם לשכירות בלתי מוגנת בין האגודה ובין מבקש 1. בפועל נבנה הבית על ידי מבקש 1 במימומנו, מאוחר יותר בשנת 1997 נעשתה על ידי המבקשים תוספת בניה בבית, אך היה עיכוב במתן ההיתר, לאחר שהמינהל היתנה את חתימתנו על הבקשה להיתר, כבעלים של המקרקעין, בכך שמשיב 1 יאשר שהבניה נעשתה על ידי האגודה ובמימונה, בעוד שמשיב 1, לא היה מוכן לחתום על כך. בתאריך 28.10.96 התקבלה על ידי מועצת מינהל מקרקעי ישראל החלטה מס' 339, שהוחלפה בתאריך 4.1.90 בהחלטה מס' 438, אשר תוקנה ביום 2.790 כהחלטה מס' 454, אשר התיחסה להחכרת מגרשים מבונים, בה נאמר בין השאר בסעיף 2(א) ו-(ב) כלהלן: "מגרשים קיימים ומבונים אשר המבנה ו/או תוספות (לפחות חדר) נבנו בידי הדייר ועל חשבונו, יוחכרו למחזיקים בהם לפי הכללים הבאים: (א) החכרת המגרשים תיעשה בתנאי שתתקבל המלצת האגודה, ובהעדר המלצתה - בהמלצת מזכיר התנועה ההתישבותית שאליה משתייך הישוב, וכן שיתקבל אישור מנהל אגף חוזים ובטחונות של הסוכנות היהודית לגבי התאריך הקובע של האכלוס או הבניה על ידי המחזיק או שיתקבל חוזה חתום בין הדייר לבין האגודה בדבר רכישת הבית בתמורה על ידי הדייר, שתאריכו ייחשב בתאריך הבניה, או כל הוכחה אחרת להנחת דעת המינהל על מועד הכניסה למגורים בבית (אם היה קיים) או על מועד קבלת המגרש, על המשכיות ורציפות המגורים, (כגון אישור על תשלום מסים, רשיונות בניה, תעודת זהות - מקום מגורים, וכו'). (ב) החכרת המגרשים תהיה מותנית ביעודם למגורים על פי ת.ב.ע, ועל פי גבולותיהם בתכנית." ההחלטות האמורות לא פורסמו בפרסום רשמי אך הובאו לידיעת הגורמים העוסקים בכך במינהל ובאגודה. בתאריך 20.1.98 פנו המבקשים לאגודה בדרישה לקבל את המלצתה להחכרת המגרש, ובתגובה לכך הודיעה להם האגודה כי על פי הנחיות המינהל הוגבל הגודל של המגרש הצמוד לבית מגורים שניתן להחכרה. בתאריך 24.5.98 פנו המבקשים למינהל בבקשה להחכיר להם את המגרש, ובתשובה לכך הודיע להם המינהל כי על פי הנוהל ניתן להקצות להם מגרש ששטחו אינו עולה על 500 מ"ר בלבד, ולאור זאת יש להכין תוכנית חלוקה לפיצול המגרש, על מנת שיוכלו להמשיך בהליך ההחכרה. ההסבר לכך היה שבתאריך 18.3.90 התקבלה החלטה של ההנהלה המצומצמת של המינהל בה הוגבל גודל המגרשים הניתנים להחכרה לגודל של דונם אחד, ובהחלטה נוספת של ההנהלה המצומצמת של המינהל מיום 13.1.96, הוגבל גודל המגרשים שניתן להחכיר לחצי דונם בלבד, פרט למקרים בהם מצב השטח והמצב התכנוני אינו מאפשר זאת, בהם ניתן להחכיר מגרש בגודל העולה על מחצית הדונם, באישור מנהל המחוז של המינהל, או בגודל העולה על דונם אחד, באישור ההנהלה של המינהל. 3. לטענת המבקשים: א. החלטות ההנהלה של המינהל המגבילות את גודל המגרש להחכרה לגודל של דונם אחד או מחצית הדונם, נוגדות את החלטת מועצת המינהל, על פיהם ניתן להחכיר את המגרשים בהם בנויים בתים למגורים, ללא כל הגבלה בגודל המגרש, ויש בכך פגיעה בזכויות קניין המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כאשר זכות הקנין לענין זה מתיחסת גם לציפיה לזכות חכירה שהיתה להם על פי החלטת מועצת המינהל. בענין זה, יש להתיחס לזכות קנין כמשמעות רחבה הכוללת גם ציפיה כזאת לזכות קנין, כפי שעולה מדברי פרופ' י. ויסמן בספרו, דיני קנין, חלק כללי, כרך א', נבו 1993, עמ' 72-74. ב. היו מקרים אחרים בהם הוחכרו מגרשים בגודל של 2.5 דונם, כיחידה אחת או לאחר פיצול ל-2 יחידות, ולאור זאת יש בהחלטת המינהל כדי להפלות את המבקשים לרעה. החלטות מועצת המינהל שאיפשרו את החכרת המגרשים לא הובאו לדיעיתם, והם הובאו רק לידיעתם של מקורבים באגודה, שמימשו את הזכות לחכור את המגרשים במלואם, ללא כל הגבלה בגודלם. ג. יש מקום לאישור ההחכרה המבוקשת כחריג בהתחשב במצב השטח, הואיל ולא ניתן לפצל את המגרש באופן שיותיר את הבית הבנוי במגרש בגודל של חצי דונם. ד. יש לאפשר להם לפצל את המגרש ולהעביר את היחידה הנוספת לבנם, בהתחשב בין השאר בנכות הבן. בקשר לכך ביקשו לאחר גמר הדיון לאשר להם הגשת ראיות נוספות. 4. לטענת ב"כ המשיב 1(מינהל מקרקעי ישראל): א. אין סתירה בין החלטות ההנהלה של המינהל המגבילות את גודל המגרש שניתן להחכיר ובין החלטות מועצת המינהל, הואיל והחלטות המועצה הינן כלליות ואינן מתיחסות לגודל ספציפי של המינהל, בעוד שהחלטות ההנהלה הינן ספציפיות בכך שהן מתיחסות לגודל המגרש. ב. למבקשים אין כל זכות על פי החלטות מועצת המינהל, הואיל והחלטות אלו מתיחסות לבניה שנעשתה על ידי האגודה, בעוד שזכויות המבקשים מושתתות על הסכם שכירות לדיירות בלתי מוגנת, ומתן הרשות לבניית הבית על ידי המינהל היתה מותנית בכך שהבית ייבנה על ידי האגודה ובמימונה ובכך שהמבקשים יחתמו על הסכם לדיירות בלתי מוגנת ביחס לזכות החזקה בביתם. אין להיזקק לבקשת המבקשים לאחר שבנו תוספת בניה בביתם בשנת 1997 ללא היתר בניה וללא רשות המינהל. מעמדה של האגודה במקרקעין היה של "בר רשות", ולא היתה רשאית להקנות זכויות למבקשים ללא אישור המינהל. ג. אין יסוד לטענת ההפליה של המבקשים. 5. לטענת ב"כ המשיב 2 (מושב בית עזרא), אין לאגודה התנגדות לכך שהמינהל יחכיר למבקשים את המגרש במלואו, ובלבד שלא יפוצל המגרש למספר יחידות למגורים, הואיל ובכך יש כדי לפגוע בזכויות המשבצת של המושב, לאור ההגבלה שיש במספר היחידות שניתן לבנות במושב בהתאם להחלטה מס' 737 של מועצת המינהל ובתוכנית המיתאר הארצית המשולבת (תמ"א 31) החלה על האזור. כמו כן, נדחתה ההצעה למתן אישור לפיצול היחידה באסיפה הכללית של האגודה. 6. לסוכנות היהודית, שצורפה כמשיבה פורמלית לבקשה, לא היתה התנגדות לחכירה המבוקשת, והיא אישרה שהיא נתנה את הסכמתה לקליטת המבקשים במגרש בו בנו את ביתם, ששטחו היה לפי מפת המושב 2,600 מ"ר. 7. המבקש, שוננק מרדכי, חזר בעדותו על עיקרי טענותיו האמורות. ביחס לשאלה אם היה מודע בשנות ה-90 לאפשרות לחכור את המגרש, טען בתצהירו שהדבר לא הובא לידיעתו, אך בחקירתו הנגדית אישר שהיה מודע לכך בשנים 1990-1992 (עמ' 12 בפרוטוקול מיום 7.2.00). ביחס לבניה הנוספת שנעשתה בביתו, טען שנעשו כל הסידורים לקבלת ההיתר, והעיכוב במתן ההיתר היה מסיבות טכניות בלבד, לאחר שהמינהל לא היה מוכן לחתום על הבקשה להיתר כנציג הבעלים של המקרקעין, ללא חתימת המבקשים על כך שהבניה נעשתה על ידי האגודה ובמימונה. כמו כן, הסתמך על מכתבו של ד. קרישפין מיום 28.3.90, בו נאמר שהחלטה 339 של מועצת המינהל חלה על כל מגרשי המגורים שיוחכרו במושבים (נספח יד' לתצהיר המבקשים שצורף להמרצת הפתיחה). מטעם המבקש העיד מאיר ביטון, ששימש בעבר כמזכיר וכגזבר של המושב בשנים 89-90; ביטון הסדיר את זכויותיו לחכירת המגרש בבית שנבנה על ידיו. לדבריו, נודע לו על כך מתנועת המושבים, הוא לא העביר הודעה רשמית על כך לכל בעלי הבתים המקצועיים, אך לדבריו הוא סיפר על כך למספר אנשים כולל המבקשים. מטעם המינהל העיד עוזי אמיר, המשמש כאחראי מחוזי לעסקאות חקלאיות. בעדותו הוא חזר על עיקרי טענות המינהל. כמו כן, אישר בעדותו את טענת האגודה שפיצולים של יחידות מגורים בבתים מקצועיים נעשים במסגרת התוספת של 115% לגבי יחידות בהרחבה, לפי החלטה 737 של מועצת המינהל. ביחס למקרים בהם ניתנו זכויות חכירה בבתים מקצועיים במגרשים בגודל של כ-2.5 דונם, אמר שהיו דברים כאלה, שנעשו בעת שלא היתה הגבלה לכך על פי החלטות ההנהלה של המינהל. מטעם האגודה העיד ניסים מלל, ששימש כיו"ר ועד ההנהלה של המושב. בעדותו הוא חזר בעדותו על עיקרי טענות האגודה. אביבה שוקר, המשמשת כעובדת באגף לחוזים, בטחונות וקרקעות בסוכנות היהודית חזרה על עיקרי טענות הסוכנות היהודית דלעיל. 8. ביחס לזכויות המבקשים במגרש, נראה לי כי מבחינתם הם רכשו זכויות שימוש וחזקה בבית ובמגרש כברי רשות על פי ההסכם שנחתם בינם ובין האגודה שהיתה אף היא בעלת זכויות כבר רשות במשבצת המקרקעין של המושב. מבחינה זאת, התיחס ההסכם לרשות שניתנה להם לבנות את ביתם במגרש כפי שהיה מוכר במפת המושב ובתכניות החלות על האזור כאשר גודל המגרש היה של כ-2.5 דונם, כפי שהוא מוחזק בידיהם היום. ביחס להסדרים המשפטיים, נחתם בין המבקשים ובין האגודה גם הסכם שכירות לדיירות בלתי מוגנת על פי דרישת המינהל והסוכנות היהודית, והיתה גם דרישה לכך שהבניה והמימון ייעשו על ידי האגודה, אך בפועל היה מעוגן ההסדר גם בהסכם דו צדדי שקדם להסכם השכירות לפיו הורשו המבקשים על ידי האגודה לבנות את ביתם במגרש והם בנו את הבית בעצמם ובמימונם. לא הובאו ראיות ישירות ומספקות לכך שהיה ידוע לגורמים מוסמכים במינהל כי הבית נבנה על ידי המבקישם עצמם ובמימונם ולא על ידי האגודה ובמימונה, כפי שנדרש על ידי המינהל, אך כפי שעולה מחומר הראיות, כך נהגו בפועל אנשים נוספים שבנו את ביתם במגרשים של בתים מקצועיים, ולא ניתן לקבוע כי האגודה או המבקשים פעלו בענין זה בחוסר תום לב, וקשה להעלות על הדעת שבמהלך כל פעולות התכנון שדרשו חתימה של המינהל על הבקשות להיתר בניה שהוגשו לועדת התכנון המקומי, לא ידעו במינהל או שלא היו צריכים לדעת, כי בפועל נעשתה הבניה על ידי הדיירים שבנו את בתיהם בבתים המקצועיים בעצמם ובמימונם. אין לשלול באופן סביר אפשרות שכל הגורמים הנוגעים לענין התיחסו לאותה דרישה של בניה באמצעות האגודה ובמימונה כדרישה למראית העין בלבד, לאור העובדה שלא היתה התקשרות משפטית ישירה בין המינהל ובין האנשים שבנו את ביתם במגרשים מקצועיים, כאשר היה ידוע לכל שהאגודה עצמה אינה עוסקת בפועל בבניית הבתים במימונה. גם ההסכם לדיירות מוגנת עליו חתמו המבקשים, נראה כמסמך פורמלי שנחתם על פי דרישת הסוכנות והמינהל למראית עין בלבד, כאשר האגודה והמבקשים חתמו לפני כן על הסכם אחר על פיו בנו המבקשים את הבית, בעוד שהסכם הדיירות הבלתי מוגנת נחתם בטופס אחיד, בלי לציין בו את תקופת השכירות ואת גובה דמי השכירות, ובלי לציין פרטים נוספים שהיו צריכים להשלים בכתב יד על גבי הטופס האחיד של הסכם השכירות. מכל מקום, נראה שהמבקשים עצמם פעלו בענין זה בתום לב על פי הסכם עם האגודה, שהיתה בעלת מעמד של בר רשות ביחס למשבצת המקרקעין של המושב. אין חולקין על כך כי מזה מספר שנים ידוע גם למינהל כי בניית הבית נעשתה על ידי המבקשים ובמימונם. למינהל לא היתה כל התנגדות להחכיר להם את המגרש בגודל של חצי דונם, בהתאם להנחיות המינהל משנת 1996, כך שבפועל גם כיום כל ההתנגדות של המינהל להחכרת המגרש עם הבית אינה קשורה לעובדה שהבית נבנה על ידי המבקשים עצמם ובמימונם, ולא על ידי האגודה ובמימונה. גם האגודה אינה מערערת על זכויות המבקשים להמשיך ולהחזיק בבית ובמגרש לתקופה בלתי מוגבלת. במצב הדברים, כאשר גם המינהל וגם האגודה וגם הסוכנות אינם מערערים על זכותם של המבקשים להמשיך ולהחזיק במגרש לתקופה בלתי מוגבלת, ולאור ההשקעות שהשקיעו המבקשים בבניית הבית על פי הסכם עם האגודה, ובמכלול הנסיבות נראה שבכך רכשו הם מעמד של ברי רשות, שבנסיבות הענין יכול להקנות להם זכות כזאת לתקופה בלתי מוגבלת. (ע.א 588/81, אריה ציזיק נ' דרורה הורביץ ואח', פ"ד מ(1) 321, 325; גדעון ויתקון, דיני מקרקעין ישראל, קרקע חקלאית, חושן למשפט, תש"ס - 2000, 129; ה.פ 345/97 (נצרת) אברהם ברבירו נ' כפר יהושע ואח', (טרם פורסם)). 9. ביחס לטענת ב"כ המבקשים, שיש בהחלטות ההנהלה של המינהל כדי לפגוע בזכויות קניין המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, לאור הזכות שהיתה להם לחכור את כל המגרש על פי החלטת מועצת המינהל, מדובר בהחלטות המעניקות הטבות לפנים משורת הדין והן ניתנות לשינוי עם שינוי הצרכים והנסיבות. בקשר לכך נאמר בבג"ץ 3939/99, 244/00, 4690/99, 8350/00, 4269/00, עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי ואח' נ' קיבוץ שדה נחום ואח' (תק-על 2002(3) 666, סעיף 35) : "מדיניות מועצת מקרקעי ישראל, כפי שמצאה את ביטויה בהחלטות, מהווה הליכה לקראת החוכרים מעבר למגיע להם לפי חוזה החכירה, יש בה הטבה עם החוכרים לפנים משורת הדין, בנסיבות שמועצת מקרקעי ישראל סברה במועד מסויים שיש לכך מקום, ככלי לביצוע מדיניות על רקע צרכים ציבוריים ליצירת קרקעות זמינות לבנייה למגורים. אך מדיניות כזו יכולה להתברר כמוטעית, או כיפה לשעתה בלבד. כשהנסיבות והצרכים משתנים ומצדיקים זאת, רשאית הרשות המוסמכת לשנות את מדיניותה זו. אין לאף אדם זכות שמדיניות כלכלית אותה נקטה הרשות תמשיך להתקיים. גם טענה של אדם כי ביסס את חישוביו העיסקיים על מדיניות זו, לא תועיל (בג"ץ 198/82, מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466, 470; בג"ץ 4806/94, ד.ש.א. איכות הסביבה נ' שר האוצר, פ"ד נב(2) 193; בג"ץ 1869/95, חברה להובלת דלק בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד מט(5) 559)." מבחינה זאת, נראה לי שאין מניעה לשינויים בהחלטות מועצת המינהל או בקביעת הגבלות בגודל המגרש הניתן להחכרה, ובלבד שהדבר ייעשה על פי צרכים ציבוריים ובדרך תקינה. ביחס לטענת ב"כ המבקשים, שהנחיות המינהל מנוגדות להחלטות מועצות המינהל, נראה לי שאין בהנחיות ההנהלה המצומצת של המינהל משום סטיה מהחלטות מועצת המינהל ומשום חריגה מסמכויות ההנהלה של המינהל. למנהל המינהל יש סמכויות ניהול שבמסגרתן יכול הוא בעצמו או באמצעות הנהלה המינהל, לקבוע הנחיות נוספות מעבר להחלטות מועצת המינהל. מבחינה זאת, אין בעצם ההגבלה בגודל המגרש כדי להצביע על חריגה מסמכות או על סטיה מהחלטת מועצת המינהל, שלא התיחס לגודל המגרשים המוחכרים, ולא היתה מניעה להגביל את גודל המגרשים המוחכרים משיקולים עניניים. 10. מאידך גיסא, נראה לי כי העמדות השונות של המינהל ושל האגודה יוצרות מצב אנומלי ומעגל שוטים ההופכים את האפשרות להחכיר את המגרש לבלתי אפשרית, או לבלתי סבירה. מצד אחד, עומדת למבקשים זכות להמשיך ולהחזיק בכל המגרש כברי רשות כאשר גם האגודה וגם המינהל אינם מערערים על זכותם להמשיך להחזיק במגרש במלואו, ומאידך גיסא מתנגדת האגודה לפיצול המגרש בלי שתיטול לעצמה את היחידה המתפצלת, בעוד שהמינהל מתנגד להחכרת המגרש ללא פיצול. בכך הופכת פעולת ההחכרה לבלתי אפשרית או לבלתי סבירה, הואיל והאגודה מתנגדת לפיצול המגרש ליחידת מגורים נוספת, בעוד שהמינהל אינו מוכן להחכיר את המגרש ללא פיצול. הפתרון המוצע על ידי האגודה לפיצול המגרש בכפוף להעברת היחידה המתפצלת לאגודה פוגעת באופן בלתי סביר בזכויות המבקשים להמשיך להחזיק במגרש במלואו, בעוד שהתניית ההחכרה של המגרש בפיצול המגרש ובקבלת המלצת האגודה המתנגדת לפיצול, הופכת את ההחכרה על פי מדיניות מועצת המינהל לבלתי אפשרית או לבלתי סבירה. במצב זה נראה לי שהחלטת המינהל, המתנה את החכרת המגרש בפיצולו לשתי יחידות מגורים, תוך העברת אחת היחידות לאגודה, הינה בלתי סבירה בנסיבות הענין, במידה החורגת ממתחם הסבירות. במהלך הדיון העליתי אפשרות לאפשר למבקשים לפצל את המגרש ליחידת דיור אחת וליחידה נוספת בה יישארו המבקשים בעלי רשות במסגרת הרשות שניתנה להם בהסכם עם האגודה, אך לא היתה היענות מצד כל הצדדים להצעה זאת, אם כי המבקשים ביקשו לאמץ פתרון כזה כסעד חלופי. במצב זה נראה לי שאין מקום להיענות לסעד המבוקש במלואו, בכך שהמגרש יוחכר במלואו למבקשים, הואיל והדבר מנוגד להנחיות הנהלת המינהל, ומאידך גיסא אין מקום לאפשר למבקשים לפצל את המגרש לשתי יחידות מגורים לעצמם, הואיל והדבר פוגע באינטרסים הלגיטימיים של האגודה, יש בכך כדי להפחית את מספר יחידות הדיור במושב, ויכול להיות בכך גם כדי להקנות למשפחת המבקשים העדפה בלתי מוצדקת על פני בעלי נחלות ובעלי בתים מקצועיים אחרים, אך בנסיבות הענין נראה לי שאין מניעה לאפשר למבקשים לפצל את המגרש לשתי יחידות, האחת יחידת מגורים עם הבית שלהם הבנוי על המגרש בגודל של 500 מ"ר ככל שהדבר אפשרי או אף מעבר לכך, ככל שהדבר מתחייב ממצב השטח ומשיקולים תכנוניים, ויחידה נוספת ללא מגורים אלא כשטח פתוח שייועד לשימושים המותרים כיום פרט לבניה למגורים. בה במידה שהמבקשים יחפצו בכך, יוכלו לפנות בבקשה מתאימה לאחר הכנת תכנית פיצול מתאימה, ובמקרה כזה יהא על המינהל, על האגודה ועל הסוכנות היהודית לאשר את הדבר, ככל שאין מניעה תכנונית לכך. כמו כן, אין מניעה לכך שהמינהל, האגודה והסוכנות היהודית יאמצו פתרון סביר אחר שיאפשר למבקשים לחכור את ביתם בלי לאלץ אותם לוותר על זכויות השימוש והחזקה בכל המגרש שברשותם. ביחס ליתר טענות הצדדים, נראה לי שאין בהן כדי לשנות את מסקנתי האמורה. ביחס לטענות המבקשים להפליה, נראה לי שלא ניתן לקבוע שהיתה הפליה כזאת לאור השוני בנסיבות ובמועדים בהם נעשו ההחכרות האחרות. ביחס לבקשת המבקשים להגשת ראיות נוספות, נראה לי שאין מקום לכך, הואיל ולא היה בכך כדי להשפיע על תוצאות הדיון. לאור זאת, אני דוחה את הבקשה לסעד המבוקש במלואו, אך בנסיבות הענין נראה לי שניתן וראוי לראות את האפשרות הנוספת האמורה לעיל כסעד הצהרתי חלקי הכלול בסעד המבוקש או הדומה לו במידה שניתן וראוי להיזקק לכך, ולאחר שניתנה לצדדים אפשרות להתיחס לכך, אני נותן צו הצהרתי הקובע את מצב הזכויות כאמור באפשרות השלישית דלעיל. בהתחשב בתוצאות הדיון, אין מקום לתת צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. חכירהמושבים נחלות ומשקיםקרקעות