פסק - דין ("המבקשת") הגישה תובענה נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ("הבנק") לסעד הצהרתי לאמור: "המסמך המתיימר להיות הסכם משכנתא, אשר נחתם לכאורה ב-19.3.87, ושטר המשכנתא הראשונה אשר נחתם מכוח ייפוי כוח ב-31.3.98, לא נחתמו על ידה וכי החתימה המתיימרת להיות חתימתה, זויפה." במהלך הדיון צורף עמרן פרץ ("משיב 2"), כמשיב נוסף בתובענה. מדובר בבני זוג נשואים כדמו"י, אשר רכשו מעמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ ("עמידר"), דירת מגורים ברח' שלמה בן יוסף 8 בני ברק. דירה זו הושכרה להם בזמנו, על ידי החברה המשכנת. בני הזוג הוזמנו לחתום על חוזה עם עמידר (מש/7) והופנו לבנק לקבלת הלוואה בתנאים מועדפים. בבנק נדרשו להמציא ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. הנוטריון, עו"ד פתאל, אישר את חתימותיהם על ייפוי-הכוח ב-28.1.87 (נספח ג' לה"פ). לבני הזוג אושרה הלוואה בתנאים מועדפים, באמצעות הבנק ב-15.5.87. על מנת לקבל את הכספים, חתמו על הסכם הלוואה/משכנתא הנושא תאריך 19.3.87. על-פי הסכם זה, קיבלו הלוואה אפוטקאית, בסך 25,480 ש"ח והתחייבו כלפי הבנק לרשום בלשכת רישום המקרקעין "מייד לאחר שתיווצר האפשרות לכך, משכנתא ראשונה לטובת הבנק על הדירה, לשלם את תשלומי החובה". סעיף 6 להסכם ההלוואה עוסק בשורת התחייבויות של הלווה כלפי הבנק, כאשר ההתחייבות הרלוונטית לדיון שלפנינו, היא השמינית במניין. סעיף 6א'(8) : "אי תחולת ס' 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 וסעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 במקרה של מכירת הנכסים, בעת ביצועה של המשכנתא." שטר משכנתא ראשונה נרשם ב-31/03/98, אחת עשרה שנים לאחר קבלת ההלוואה. בשטר המשכנתא נאמר כי הבנק רשאי לממש את זכויותיו ולדרוש מכירת זכות החכירה של הלווה, אם לא תפרע ההלוואה. סעיף 19 לשטר המשכנתא: "כן מצהיר בזה הלווה במפורש שהוראות סעיפים 38 ו-39 של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לא יחולו על משכנתא זו, והלווה לא יהיה מוגן על פי הסעיפים הנ"ל. הלווה לא יהיה זכאי לדרוש כי יועמד לרשותו ולרשות בני משפחתו סידור חלוף, לא בדרך של המצאת דירה אחרת, ולא בדרך של תשלום פיצויים, ולא בכל דרך אחרת...". על שטר המשכנתא חתום עו"ד מ. פסי: "ב"כ המשתכן לפי ייפוי כוח בתיק והעברת ייפוי כוח ומינוי מחב' עמידר בתיק". לטענת הבנק פעל עו"ד פסי כמיופה כוח של בני הזוג, על פי ייפוי הכוח הנוטריוני. כבר כאן המקום לציין כי עו"ד פסי לא היה מיופה כוח ישיר של בני הזוג, ולא נוצר מעולם קשר בינו לבינם. מקור וגדר שליחותו מצויים בהסכם המשכנתא עליו חתמו הבנק ובני הזוג ב-19/3/87 (נספח ב' לתשובת המשיב). סעיף 16 להסכם: "ההצהרות וההתחייבויות הכלולות בהסכם זה, משמשות גם הוראות בלתי חוזרות, למורשים שנתמנו על ידי הלווה לפעול לפי ייפוי הכוח הנוטריוני שנחתם או ייחתם על ידו, אולם נקבע במפורש, כי מתן ייפוי הכוח הנ"ל על ידי הלווה לא יפטור את הלווה עצמו מלבצע כל אחת מהתחייבויותיו על פי הסכם זה." לימים עלו היחסים בין בני הזוג על שרטון. משיב 1 עזב את הדירה בשנת 95' ולאחר כשנה הפסיק לפרוע את תשלומי המשכנתא. המבקשת הגישה תביעה למזונות (תמש 6590/95). ב-11/1/96 הושג, לאחר משא ומתן מייגע, הסכם עקרונות בין בני הזוג. הצדדים הסכימו כי דירת המגורים תימכר, ללא דיחוי, כפנויה: "היתרה לאחר משכנתא והוצאות המכירה תחולק בחלקים שווים." (הסכם עקרונות נספח ג' לתצהירו של משיב 2). ב-1/2/96 נחתם הסכם הגירושין. ההסכם אושר על ידי בית משפט, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, "ולפי כל דין" (נספח ה' לתצהיר). סעיף 11 להסכם מוקדש לנושא "הדירה". הצדדים קבעו כי הדירה תימכר לאלתר כפנויה וכי יפקידו במעמד החתימה על ההסכם, ייפוי כוח בלתי חוזר, המסמיך את עורך הדין של הצדדים, למכור את הדירה ולהעבירה לידי הקונה. ודוק: שני הצדדים היו מיוצגים בעת כריתת החוזה. בסעיף 11(3) לחוזה נאמר: "מהכספים אשר יתקבלו ממכירת הדירה ישלמו בתחילה כונסי הנכסים את כל הוצאות המכירה, שכ"ט הכונסים בשיעור - 4% + מע"מ משווי הדירה ואת החובות החלים על הדירה ו/או הנובעים ממכירת הדירה, לרבות המשכנתא הרובצת על הדירה (ההדגשה שלי ר.א). לאחר תשלום כל החובות, יעבירו כונסי הנכסים את יתרת התמורה לבני-הזוג בחלקים שווים." המבקשת לא פינתה את הדירה, ניסתה להתנער מחיוביה על פי הסכם הגירושין ופנתה לבית המשפט להורות על ביטולו. בהחלטתו מה-10/12/98 דחה כב' השופט גרשון גרמן, אשר אישר את הסכם הגירושין בזמנו, את הבקשה: "ברי לי, ואין אני זקוק לאישור המבקשת, כפי שאכן אישרה בעדותה, שסעיפי ההסכם הוסברו לצדדים, סעיף אחר סעיף, כפי שאני עושה בכל הסכם שאני מאשר כהסכם ממון בין בני זוג." לאחר שההליך לביטול הסכם הגירושין לא צלח והבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל (ב-29.7.99), למימוש המשכנתא, עתרה המבקשת לסעד הצהרתי וטענה כי חתימתה על הסכם המשכנתא (נספח א') זויפה וכי משיב 2 לא שיתף אותה כלל בקבלת ההלוואה והמשכנתא. עוד טענה כי לא לקחה חלק בקבלת הלוואה, לא שילמה ולא נדרשה לשלם כל תשלום לפירעון המשכנתא בגין ההלוואה שהתקבלה על ידי משיב 2 לבדו. הוגשה חוות דעת של גרפולוג, יצחק חגג (נספח ד') לתמוך בטענת הזיוף. האמור בתצהירה של המבקשת נסתר מיניה וביה, בעדותו הסדורה היטב של משיב 2 ועדות פקידת הבנק. המבקשת נשאלה לגבי נכונות חתימתה על מסמכים שונים (מש/3,4; מב/1) והצביעה על החתימה המתנוססת בתצהיר התומך בתובענה ואשר אושר ע"י בא כוחה-עו"ד אריה בדנר, כעל חתימה מזויפת. כמו כן הוכח כי קבלה בזמנו פניות מהבנק בדבר החוב שאינו מסולק. אשר לחוות דעת הגרפולוג, קשה להסתמך על ממצאיה, המבוססים על צילומי מסמכים ולא על מקור. זאת ועוד; נראה כי לאור האמור בהסכם הגירושין בדבר ניכוי חוב המשכנתא מתמורת הדירה שעמדה להימכר כפנויה, מנועה המבקשת מלטעון כי לא חתמה על הסכם המשכנתא וכי לא קיבלה את ההלוואה לרכישת הדירה, באמצעות הבנק. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין. האמור בפסק הדין של בית משפט לענייני משפחה ביחס להתחייבות להחזר המשכנתא, מהווה מעשה בית דין בינה לבין משיב 2. כך בע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642 ,עמ' 649: "הדוקטרינה של 'מעשה בית דין' מושתתת על עקרון סופיות הדיון ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים 'השתק עילה' ו'השתק פלוגתא' ... בהעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה גם אם התובע בשני המקרים זהה, לעומת זאת יתכן במקרה כזה שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית." אשר לבנק שלא היה צד להליך, רואים את המבקשת כמושתקת לטעון כנגדו, טענות הנוגדות את האמור בהסכם הגירושין, הנושא חתימתה, ובפסק הדין. לסיכום, הטענה בדבר בטלותם של הסכם המשכנתא וייפוי הכוח הנוטריוני נדחית. ויתור על הגנות מכוח הדין: נותר לדון בסעד הנוסף בדבר אי תחולת סעיף 6א' (8) להסכם ההלוואה (נספח א' להמרצת הפתיחה), וויתור על ההגנה מכוח סעיפים 33 לחוק הגנת הדייר ו-38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (סעיף 19 לשטר המשכנתא). לטענת המבקשת, זכאית היא להגנת המדור, על אף האמור בהסכם המשכנתא ובשטר המשכנתא. למיופה הכוח, עו"ד פסי, לא הוענקה סמכות לוותר על הזכויות שקמו למבקשת מכוחם של הסעיפים הללו. הבנק טוען כי המבקשת ויתרה על ההגנה מכוח הסעיפים דנן ואין מקום לקבוע כי הויתור לא נעשה כדין. לגרסתו, עומדות התניות בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתא בתנאים שקבעה הפסיקה (רע"א 1132/94 פי.אף.איי אסטבלישמנט נ' יונה רוזנר ואח' פד"י מ"ט 5, 215, 220). נדון בטענות אלה. המחוקק מצא לראוי מימים ימימה, להגן על קורת הגג, המהווה מרכיב נכבד באגד זכויות היסוד של היחיד, בהן הזכות לכבוד ולחירות: "אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים הוא אדם שכבודו כאדם נפגע (ראו א' ברק, פרשנות במשפט 423 (כרך שלישי, 1994). כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו, וכך כבודו של חייב על פי חוב פסוק ממזונות." (רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ולילך ישעיהו תק'-על 2001 (1) 1440). סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972: "(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל ... של משכנתה ... - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש. (ב) ... (ג) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו - (1) ... (2) אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה." סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967: "הגנת בית המגורים (א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף. (ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת. (ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה." על המשמעות הטקסטואלית של המילה "פורש", המופיעה בכל אחד מהחוקים, עמד כב' השופט י' טירקל ברע"א 1132/94, כשהוא מסתייע בפסק דינו של מ"מ הנשיא זילברג בע"א 7/66 זלאיט נ' מורעדין פ"ד כ (2) 346. נאמר כי הוראות הסעיפים 33(ג)(2) ו-38(ג) לעיל, נועדו לקדם סכנה של "גניבת דעת, טעות והיסח הדעת", העלולים להביא את החייב, לידי ויתור על ההגנה הסטטוטורית של הזכות לקורת גג (שם בעמ' 120). עם שינוי העיתים חל שינוי בהתייחסות להגנות הגלומות בסעיפים הללו. יהא זה נכון לומר כי בפועל נעזרים אנו, לצורך אכיפתן, במבחן ערכי. כל מקרה נבחן לגופו. בנסיבות הראויות, נוקט בית משפט פרשנות מרחיבה. אולם כאשר בפנינו חייב שאינו ראוי להגנה מפניו של הנושה על קורת הגג, ייטה בית משפט לפרשנות מצמצמת. שאלה מרכזית המדריכה את בית המשפט היא השאלה בדבר כוונת הצדדים בעת ההתקשרות. (ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' מרים שפייזמן ואח', ניתן ב-29/1/03 (טרם פורסם)). באותו מקרה נשללה ההגנה שבסעיפים 33 ו- 38 לעיל מהמשיבה-החייבת, שהונתה את הבנק ומשכה את כספי המשכנתא, בעסקה למראית עין. "ההתחקות אחר אומד-דעת הצדדים מובילה למסקנה, כי אין לראות בהתחייבות הסכמה גורפת לתנאים בלתי-ידועים שיקבע הבנק, אלא יש בה על-רקע הנסיבות, הסכמה מפורשת כי בשטר המשכנתה ייכלל תנאי פטור" (שם, בסעיף 9 לפסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר). בנסיבות שבפנינו ניתנה הלוואה מקופת הציבור בתנאים מועדפים, על מנת לסייע לבני הזוג במימוש זכותם לקורת גג, בתום לב. מעדותה של המבקשת, אישה בודדה שכל חייה הייתה תלויה בזולת, עולה כי לא היה לה מושג ואף היום אינה מבינה דבר וחצי דבר, בעניין הפטור. זאת ועוד: אין דמיון מלא בין נוסח סעיף הפטור, בהסכם ההלוואה עליו חתמה המבקשת לבין נוסח הסעיף בשטר המשכנתא שנחתם כעבור למעלה מ-10 שנים, על ידי מיופה הכוח, עו"ד פסי. הטקסט בעל המשקל המכריע לענייננו, הוא סעיף 6(8), לחוזה ההלוואה ולא סעיף 19 לשטר המשכנתא. אם נשווה את שני הטקסטים נגיע למסקנה כי נסח חוזה ההלוואה לא יצא ידי התנאי "פורש", הדרוש בכדי לחוב את הלווה בויתור על הגנת הדין. סעיף 19 נושא כותרת "הוראות חוק הגנת הדייר" ומסביר כי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972, לא תחולנה במקרה שתפקע זכותו של הלווה לגבי הנכסים מחמת מכירתם בהוצאה לפועל וכי לא ייהפך לדיירו של קונה הנכסים, אלא יהיה עליו לפנותם ולמוסרם חופשיים ונקיים מכל חזקה וזכויות נוגדות. כמו-כן, מוקדש קטע נפרד בטקסט לוויתור על הוראות סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, וחוזר ההסבר המלא לגבי החובה לפנות את הנכסים: "מכל אדם וחפץ ולמוסרם ללווה חופשיים ונקיים מכל חזקה ו/או זכויות נוגדות כלשהן". דא עקא שסעיף זה לא עמד לנגד עיניה של המבקשת מעולם. הטקסט אשר עמד לנגד עיניה היה שונה, עמום ולא כלל מידע חיוני להבנת משמעות הויתור. זאת בניגוד לטקסט שטר המשכנתא אשר נוסח לאחר פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 1132/94, ולאור ההנחיות בפסק הדין שניתן בפרשה ההיא. ייפוי הכוח התייחס לטקסט המוקדם. מכאן כי מיופה הכוח חרג מההרשאה בעת חתימת שטר המשכנתא. על כן אין לומר כי הבנק יצא ידי חובת הפירוש, קרי ההסבר הנדרש כדי ליתן תוקף לוויתור. זאת ועוד, זכותה של המבקשת להגנה על קורת הגג, מתנגשת עם זכות המלווה להשבת כספי ההלוואה, כאשר מקור הזכויות המשותף של הצדדים היריבים, הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אכן, כבוד האדם, כערך חוקתי, עשוי להופיע בשני הצדדים של המאזניים. 'יש להסתכל... על כבוד האדם בשני הכיוונים, כאילו בעיניו של האל יאנוס. אין להטות את הפנים רק לכיוון אחד ולנהוג בברירנות' (שמגר, 'מגמות במשפט', עיוני משפט כ' 1996) 14 ,5))" המבקשת עלולה, בהעדר הגנה, לאבד את קורת הגג: "מטבע הדברים, האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, יפגע בדרך כלל בצורה קשה יותר בחייב מאשר בנושה." (רע"א 4905/98 פרופ' יוסף גמזו נ' נעמה ולילך ישעיהו תק'-על 2001 (1) 1440). כאן מסתיים לכאורה פסק הדין בקבלת הסעד הנוגע לאי-תחולת הוויתור על ההגנות שבדין, אולם לא יהא זה מיותר לציין את מיקומו והדפסתו של סעיף הוויתור, כתנאי אחרון ברשימה של שמונה התחייבויות הלווה, בדרך שיש בה חשש ל-"גניבת דעת, טעות והיסח הדעת", לגבי משמעותו של הויתור המופלג, כפי שצוין בפסק דינו של מ"מ הנשיא זילברג בע"א 7/66. מדובר במערכת חוזים אחידים שנוסחו על-ידי גוף ציבורי ובנק למשכנתאות ובתניות הפוגעות בחלש מבין הצדדים להתקשרות. "מול האדם הזקוק למצרך או לשירות - הלקוח - עומד הגוף המספק את המבוקש - אדם או תאגיד. מטבע הדברים הוא מומחה בתחום עיסוקיו ... התוצאה היא תלותו של הלקוח בספק, תלות שאינה משפטית אלא עובדתית ויסודה בנסיבות שבשוק. העסקה, נשוא החוזה, תוסכם ותתבצע בתחום מומחיותו של הספק, כשמולו ניצב הלקוח בהיותו, בדרך כלל, הדיוט ... החד-צדדיות בחלוקת הזכויות והחובות ברוב החוזים האחידים, הניצול המירבי של כוח כלכלי מצד הספק והעמדה הנחותה של הלקוח מוסיפים ספקות בלב השופט הנקרא להחליט על נפקותו של החוזה ועל הוצאתו לפועל." (א' בן-נון, חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (תשמ"ז, 1987, בסדרה "פירוש לחוקי החוזים" בעריכת ג' טדסקי), בעמ' 2-4). מדובר בהלוואה של כ-25,000 ש"ח בלבד, שאינה כוללת הפרשי הצמדה וריבית, הנהוגים בבנקים למשכנתאות, אשר לא הצדיקה כלכלית, מישכון דירת הלווים, מלכתחילה. ההגנות על הזכות למדור שבסעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, ובסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, נחקקו בטרם התעוררה מודעות לאופיו הייחודי של החוזה האחיד, ככלי המעצים את נחיתותו של הלקוח. זאת חרף העובדה שכבר בשנת 1964 נחקקה גרסה ראשונה של חוק להסדרת חוזים אחידים: "במשך 18 שנות קיומו של חוק החוזים האחידים, תשכ"ד - 1964, לא הטביע חוק זה חותם כלשהו - משפטי, כלכלי או חברתי - במציאות הישראית. חוק החוזים האחידים הקודם היה כמעט אות מתה." (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה (ירושלים, תשנ"ה - 1995), בעמ' 610). במציאות הנוכחית מכירה שיטת המשפט שלנו, הלכה למעשה, בחולשת המתקשר בחוזה אחיד. המחוקק אף מצא לראוי להגן על לקוחות באמצעים פשוטים לכאורה של הבלטת הכיתוב. כך נכתב בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981: "חובה להבליט הגבלות - תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." סעיף זה מאלץ חברות ביטוח לעצב חוזי פוליסת ביטוח באופן שתניות החריגה "יהבהבו" לעיני הלקוח הקורא אותן. לעניין זה ראו את דברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"א 3577/93 - הפניקס הישראלי חברה נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4), 70 ,עמ' 83. במקרים בהם לא היה הלקוח מודע לתנייה בחוזה אחיד, הפוגעת בו, ואפילו אם אין לראות בה "תנאי מקפח", ניתן לקבוע כי התנייה חסרת תוקף: "חובת הגילוי הנאות משמעה, לעניין זה, הסבת תשומת-לבו של הלקוח באופן מיוחד לאותם עניינים יוצאי-דופן המשולבים בחוזה. כך, למשל, נדון חוזה לרכישת דירה, שבו שולב הסדר למימון בנייה (construction loan). התנאי בהסדר, שהתייחס לאופן התשלום, לא היה מקפח בנסיבות העניין, אולם הוא יצר סיכון מיוחד עבור הלקוח. בהחלטת בית-הדין (לחוזים אחידים - ר.ש.א) נקבע, כי למרות שנושא המימון הוסדר בנספח מיוחד, על הקבלן לשלב גם בחלק המרכזי של החוזה, בצורה מודגשת, הוראה בנושא המימון." (ו' לוסהויז, ט' שפניץ, חוזים אחידים, (תשנ"ד - 1994), עמ' 58). רשימת התחייבויות הלווה, כפי שנוסחה על ידי הבנק בהסכם ההלוואה, מעידה כשלעצמה על הסיכון של הבלעת תניות חשובות באותיות הקטנות של הטקסט, הנשלט ע"י המנסח. לסיכום, ספק רב אם התקיים התנאי "פורש", עליו עומד בית המשפט, לצורך ויתור על ההגנה, בנסיבות שבפנינו. שאלת הויתור על בדל הזכות לקורת גג, לא עמדה מעולם לנגד עיניה של המבקשת. מה עוד שהמשכנתא נרשמה כ-11 שנים לאחר חתימת הסכם המשכנתא. בנסיבות אלה גובר במאזן הצדק עניינה של המבקשת, העולה בקנה אחד עם אינטרס הציבור, על עניינו של המשיב. עתירת המבקשת להצהרה כי עומדת לה ההגנה על פי סעיפים 33 לחוק הגנת הדייר, תשל"ב - 1972 וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, כנגד הבנק, מתקבלת. תניות הפטור חסרות תוקף והן בטלות. לאור התוצאה בה התקבלה התובענה בחלקה בלבד, איני עושה צו להוצאות. מסמכיםמשכנתאזיוף חתימהזיוףמקרקעין