פסק - דין פתיח שנים הרבה התגלגלה בבית המשפט התביעה, שעניינה דרישה לביטול צווים להריסת מבנים ביפו, ולתשלום פיצויים. בשנת 1995 הועברה התביעה לדיון בפני. עד שנת 2001 ביקשו הצדדים להימנע משמיעת העדויות, בשל מו"מ לפשרה, שהתנהל ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר שהחלה שמיעת העדויות, לאור המלצתי הסכימו הצדדים כי יפעלו במשותף לשיפוץ המבנים, שלגביהם הוצאו צווי ההריסה. לשם כך אף מונה אינג' דוד דוד כמומחה מטעם בית המשפט, וחוות דעתו המפרטת את השיפוצים הדרושים הוגשה בחודש פברואר 2002. בסופו של דבר הוברר, כי לא ניתן לסיים את התיק בפשרה, ובשנת 2004 הסתיימה שמיעת העדויות. גם אז לא אצה לצדדים הדרך להביא את הענין להכרעה שיפוטית, ומפעם לפעם עתרו למתן ארכות להגשת סיכומיהם, עד שהושלמה הגשת סיכומי הנתבעות בחודש יוני 2005. ב"כ התובעים לא ניצל את הזכות שניתנה לו להגשת סיכומי תשובה, לפיכך בשלו התנאים למתן פסק דין בתביעה. העובדות בתאריך 26.4.92 קרס לפתע מבנה ברח' יהודה מרגוזה 44 ביפו. מיד לאחר קריסת המבנה, הוציאה נתבעת 2 (להלן: העיריה) צווי הריסה לגבי מבנים, המוחזקים על ידי התובעים, בהתאם לסמכותה על פי סעיף 4ג לחוק העזר לתל-אביב יפו (הריסת מבנים מסוכנים, תשל"ב - 1971 (להלן: "חוק העזר"). בצווים נאמר, כי "מהנדס אישר כי הבנין נתון במצב שיש בו משום סכנה מיידית למחזיקים או לציבור ולכן יש להרוס את המבנה לאחר פינוי הדיירים" (נספח 14 לתיק מוצגי התובעים). התובעים פנו בבקשה למתן צו מניעה, האוסר על הנתבעות להרוס את המבנים (המר' 14739/92), וניתן להם צו כמבוקש, במעמד צד אחד. לאחר דיון במעמד הצדדים, נותר צו המניעה על כנו, ובפועל לא נהרסו המבנים, אך נאסר על התובעים לעשות בהם שימוש. למעט הגשת בקשה לצו מניעה והגשת התביעה דנן, לא פנו התובעים בבקשות נוספות לבית המשפט, בנוגע לצוי ההריסה, או מניעת השימוש במבנים, משנת 1992 ואילך. התובעים לא עשו כן, גם לאחר שנהרסו מבנים סמוכים, ואף קומות עליונות של המבנים אשר הוחזקו על ידם. כך נותר על כנו המצב, לפיו העיריה נמנעה מהריסת קומת הקרקע, שהוחזקה בשעתו על ידי התובעים, אך המשיכה בהריסת חלקים אחרים של המבנים וכן של מבנים נוספים, שהוגדרו על ידה מסוכנים. טענות התובעים התובעים טוענים, כי המבנים שהוחזקו על ידם - בבניינים שמספרם 29 ו- 31 ברח' יפת, ובבניינים שמספרם 38 ו- 40 ברח' מרגוזה - שימשו כאולמות יצור, חנות ומשרדים לעסק של ייצור וממכר נעליים, שנוהל על ידם תחת שם המותגים טרמוסול וקפלה (להלן: "העסק"). לדברי התובעים, כל הנכסים שימשו כגוף אחד של בית העסק, והיוו יחידה תפקודית אחת. הפסקת הפעילות בתאריך 26.4.92, כתוצאה מצווי ההריסה שניתנו לגבי אותם בניינים, גרמה, כך לטענת התובעים, לפגיעה של ממש בתפקוד ובתפעול העסק כולו. לפיכך דורשים התובעים, כי הנתבעות או מי מהן תפצינה אותם על נזקיהם, בסכום כולל של 70,000 ₪ (קרן מיום הגשת התביעה). כמו כן מבקשים התובעים, כי הנתבעות תחויבנה לשפץ את הבניינים, או לחילופין לשלם את עלות שיפוצם בסך 430,000 ₪, כמפורט בחוו"ד שמאי שהומצאה על ידם. טענות הנתבעת 2 ("העיריה") ב"כ העיריה טוענת, כי התובעים זנחו בסיכומיהם את מרבית הטענות, שנטענו כנגדה בכתב התביעה. כך, למשל, נזנחה הטענה כי צווי ההריסה ניתנו משיקולים זרים או הטענה, כי העיריה נמנעה מחיובן של הנתבעות האחרות לבצע שיפוץ במבנים. העיריה טוענת, כי פעלה בהתאם לסמכות המוקנית לה על פי חוק העזר, ועל סמך בדיקה מקצועית של מהנדס בכל אחד מהמבנים. בנסיבות אלה סבורה העיריה, כי אין מקום לחייבה בפיצוי התובעים על נזקיהם. טענות הנתבעות 1, 3 ("עמידר " ו"רשות הפיתוח") עמידר ורשות הפיתוח מציינות אף הן, כי התובעים זנחו בסיכומיהם את מרבית טענותיהם. לגבי הטענות שנותרו על כנן, סבורות עמידר ורשות הפיתוח, כי לא הוכחה כל רשלנות מצידן, ולכן אין לחייבן בתשלום פיצויים לתובעים. לגופו של ענין נטען, כי צווי ההריסה בוטלו בשעתו על ידי בית המשפט (כב' השופטת סימון), ולא נותרו על כנם לגבי הנכסים שבבעלות התובעים, ולכן נשמט הבסיס העובדתי מתביעתם. הוצאת צווי ההריסה העיריה הוציאה צווי הריסה, על בסיס חוו"ד של מהנדס מטעמה, מר דוד רבינוביץ, ששימש כמנהל המחלקה לפיקוח על הבנייה. בדו"ח שהוצא על ידי המהנדס קיימת התייחסות לכל אחד מהמבנים. בבנין ברח' יפת 31 מצא המהנדס כי: "...בכל הקירות החיצוניים קיימים סדקים מסוכנים בחלק מהתקרות קיימים סדקים... קיים חשש ליציבות הקשתות בקומת הקרקע... מבנה בסכנת התמוטטות... יש להרוס את המבנה לאחר פינוי העסק הקיים בקומת הקרקע" (נספח א' לתצהיר רבינוביץ). בבנין ברח' מרגוזה 40 מצא המהנדס ממצאים דומים (נספח ג' לתצהירו). בעדותו בבית המשפט ציין המהנדס, כי העיריה מיהרה להרוס "כי זה היה ממש סכנה" (ע' 37 ש' 7). ב"כ העיריה טוענת בסיכומיה, כי תפקידה של העיריה כרשות ציבורית, הוא להבטיח את ההגנה על שלום הציבור. העיריה מוסמכת לצוות על הריסתם של בניינים מסוכנים, כאמור בסעיף 249 (13) לפקודת העיריות ובחוק העזר, ובעשותה כן פעלה העיריה משיקולים עניניים בלבד. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו, כי לא היה הצדק סביר להוצאת צווי הריסה באופן כה גורף, עד כי זכות הקנין של התובעים נפגעה ונאסר עליהם לעשות שימוש בנכסים. אין בסיכומי ב"כ התובעים טענה לגבי חוקיותם של הצווים, או טענה כי הוצאו על ידי העיריה משיקולים זרים. טענתם של התובעים, כי הצווים הוצאו באופן גורף, ללא הצדק סביר היא טענה סתמית. התובעים לא המציאו חוו"ד של מהנדס מטעמם, כדי להוכיח את חוסנם של הבניינים ולסתור את האמור בדו"ח המהנדס מטעם העיריה. אני קובעת, איפוא, כי אין באמירה הסתמית, כי צווי ההריסה הוצאו ללא הצדק סביר, כדי לקבוע כי אכן הוצאו על ידי העיריה שלא כדין, או משיקולים זרים. ביטול צווי ההריסה ב"כ התובעים טען בסיכומיו, כי צווי ההריסה נותרו על כנם, אך ביצועם עוכב עד עצם היום הזה, בעקבות בקשה לצו מניעה זמני, שהוגשה בזמנו על ידי התובעים. עיון בצווים שניתנו בשעתו על ידי שופטים אחרים של בית משפט זה, מלמד כי לא כך הם פני הדברים. התובעים אכן הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ובקשתם נענתה בחיוב, כאמור בהחלטתה של כב' השופטת סימון, מיום 28.4.92 (נספח א' לסיכומי התובעים). לאחר מכן התקיים דיון במעמד שני הצדדים, בו הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט כי: "מוסכם עלינו שצו המניעה ישאר בעינו, עד להחלטה אחרת של בית המשפט. אולם כל אחד מבעלי הדין יהיה רשאי בכל עת לפנות כדי לחדש את הדיון בבקשה לביטולו, שהוגשה בתיק המרצה זה. ההליכים בבקשה לביטול צו המניעה יועמדו". הסכמה זו אושרה בהחלטתה של כב' השופטת ברוש מיום 6.6.93 (נספח ג' לסיכומים). ב"כ התובעים טוען, כי מאז לא חל שינוי בכל הנוגע לצו המניעה. ב"כ העיריה טוענת, כי לאחר תקופה בה הסתבר, שבעקבות הריסת הקומות העליונות כבר לא קיימת סכנה להתמוטטות המבנים, בוטלה ההכרזה על המבנים שבחזקת התובעים כמבנים מסוכנים. העיריה אף הגישה תעודת עובד ציבור בחתימת מר משה נחום, מנהל מדור מבנים מסוכנים, שבה נאמר כי בוטלה ההכרזה על המבנים כמסוכנים, מבלי לנקוב בתאריך שבו בוטלה ההכרזה. ב"כ התובעים ער לקיומה של תעודת עובד הציבור, אך טוען כי הוגשה לתיק בית המשפט שלא כדין וללא הסכמת התובעים. תעודת עובד הציבור הוגשה בתאריך 3.7.03, בכפוף לזכותם של התובעים לחקור את נותנה בחקירה נגדית, כאמור בהחלטתי מיום 20.4.04. ב"כ התובעים לא ביקש לחקור את מר נחום והתיק נקבע בהסכמתו להגשת סיכומים. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה, כי מדובר במסמך שהוגש שלא כדין. זאת ועוד. בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים, עוד בשנת 1993, היה כל צד רשאי לעתור לבית המשפט לחידוש הדיון בבקשה לביטול צו המניעה. נראה, כי נוח היה לתובעים שצו המניעה יוותר על כנו - צו שפירושו כי המבנים לא יהרסו, אך לא יעשה שימוש בהם על ידי התובעים. לא מצאתי בסיכומי ב"כ התובעים ולו אמירה אחת, שיש בה להסביר, מדוע המתינו למעלה מעשר שנים, ולא דרשו כי תוסר הגבלת השימוש במבנים שהוטלה עליהם בהסכמתם. יתירה מכך. התובע עצמו אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי צו ההריסה על בנין אחד, ברח' מרגוזה 40, בוטל כבר בשנת 1995 (ע' 7 ש' 1). התובע אף אישר, כי התובעים חזרו להשתמש במכלול של שני המבנים, ברח' יפת 40 ו-31, אם כי "לא באותו אופן שהיה" (ע' 7). לפיכך, ולאור העובדה שהעיריה עצמה מצאה לנכון לבטל מיוזמתה את ההכרזה על המבנים המסוכנים, כאמור בתעודת עובד הציבור, אין מקום לטענה, כי הצווים נותרו בעינם עד עצם היום הזה. נזקי התובעים א. החזר דמי שכירות התובעים טוענים, כי נאלצו לשכור מבנים אחרים לצורך ניהול עסקיהם, מאחר שלא עלה בידם להביא לביטול צווי ההריסה. כראיה לנזק הכספי שנגרם להם, עקב הצורך לשלם דמי שכירות עבור מבנים אחרים, צירפו התובעים הסכמי שכירות לתצהיריהם. ב"כ התובעים טוען, כי ההסכמים מלמדים, שהמבנים השכורים נדרשו לצרכי התובעים, לאחר שהוצאו צווי ההריסה על ידי העיריה. בסיכומים נדרשות הנתבעות לפצות את התובעים בגין הריסת אולם התצוגה והמשרד בסך 30,000 ₪, ובסך 40,000 ₪ בגין דמי שכירות והתאמות במושכרים החדשים. ב"כ העיריה טוענת, כי התובעים לא פירטו וממילא לא הוכיחו, מהי הפגיעה בתפקוד העסק, שנגרמה להם. עוד נטען, כי בחזקתם של התובעים היו ארבעה מבנים, כאשר לגבי שניים בלבד הוצאו צווי הריסה, כפי שאישר התובע ג'וני אלבז בעדותו (ע' 6 ש' 10). לפיכך, אין ספק כי התובעים עשו שימוש בחלק מהמבנים, גם בתקופה שקדמה לביטול צווי ההריסה, ובאחד מהם (ברח' יפת 31) עשו שימוש גם בעת שצו ההריסה לגביו היה בתוקף. התובע אף אישר, כי לאחר ביטול צו הריסה בבנין ברח' מרגוזה 40 חזרו התובעים להשתמש בו, כפי שצוין לעיל. לגבי הסכמי השכירות טוענת ב"כ העיריה, בהסתמך על עדותו של ג'וני אלבז, כי המעבר אליהם נבע משיקולים עסקיים והגידול בעסקי התובעים, ללא קשר לצווי ההריסה. התובעים שכרו אולם תצוגה והעתיקו את משרדיהם תחילה לרח' האי גאון בת"א ולאחר מכן לבת-ים, כדי לענות על צרכיהם החדשים בעסקים. ב"כ עמידר ורשות הפיתוח טוענת בסיכומיה, כי לא היה צורך בהוצאת צווי ההריסה מלכתחילה, אלא היה מקום לשפץ את המבנים ולבצע עבודות חיזוק כלשהן. לגבי הסכמי השכירות נטען, כי אין על הנתבעות לפצות את התובעים, שהחזיקו בנכסים בשטח של 43 מ"ר ועוד 77 מ"ר, אך שכרו נכס חילופי בשטח של 303 מ"ר מאדם בשם אריה גוטגולד, ושטח של 900 מ"ר מאדם בשם ניסים ניסימוב. לבסוף טוענת ב"כ עמידר כי התובעים נהלו פעילות ללא רישיון במשך שלוש שנים, ואין הצדקה לפצותם בגין דמי השכירות ששולמו על ידם. התובע מר ג'וני אלבז אישר,כי בשנת 1998 פסק היצור, עקב שינויים שחלו במשק, והתובעים לא חזרו עוד לייצר נעליים מאז (ע' 7). התובע אף אישר, כי בשנת 1999 עברה כל הפעילות של העסק בחזרה ליפו, וזאת לאחר שהתובעים הפסיקו את הייצור, והתמקדו באחסון נעליים ושיווקן באולם התצוגה (ע' 8). משנת 1999 ואילך מנוהלת פעילותם של התובעים מהנכסים ברח' יפת 31 ומרגוזה 40, כפי שצוין בחוות דעתו של אינג' דוד, שביקר במקום בשנת 2001. אין ספק, כי התובעים ביקשו להעצים את נזקיהם, ובעשותם כן לא בחלו בטענות שאינן עומדות במבחן המציאות. הסתרת העובדה, כי הפעילות הוחזרה ליפו בשנת 1999, ועוד קודם לכן חודשה בשנת 1995 בנכס ברח' מרגוזה 40, מלמדת על חוסר כנותם של התובעים. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי צווי ההריסה הדחופים, שהוצאו בשנת 92 - לא בוצעו מעולם, והעיריה אף הסכימה כי ינתן צו מניעה, האוסר ביצועם בשנת 1993. הסרת צו ההריסה מעל מבנה אחד בשנת 1995 (מרגוזה 40) ביוזמת העיריה מלמדת, כי לו היו הצדדים שוקדים יותר על המלאכה, ניתן היה להגיע להסכמה הדדית לגבי הסרת כל הצווים, לפני המועד (הבלתי ידוע) בו בוטלו הצווים בסופו של דבר, ביוזמת העיריה. אין כל דרך להיזקק לנזקים הנטענים על ידי התובעים, בשל העובדה שלא הוכח קשר ענייני בינם לבין הצווים. עם זאת, אין ספק, כי התובעים הועמדו בפני מצב נתון, בו נאסרה עליהם הפעילות בנכסים, ששימשו אותם במשך שנים רבות לצורך עסקם. סבורני, כי המקרה שבפני נופל לגדר המקרים, שבהם על בית המשפט לפסוק פיצויים על דרך של אומדנא דדיינא, בהעדר נתונים אחרים. לא אחת נפסק כי: "הוכחת הנזק לצורך פסיקת פיצויים בגין נזק רכושי היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו... לעומת זאת, מקום בו קשה - לאור אופיו וטיבו של הנזק - להוכיח בדייקנות ובוודאות את גודל הנזק, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הניזוק (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808; ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ע, 834) אני סבורה, כי המקרה שבפני נופל לגדר המקרים בהם מתקשה התובע להוכיח בדווקנות את נזקיו, ובית המשפט רשאי לפסוק בהם על דרך האומדנא. לפיכך, אני קובעת כי התובעים זכאים לפיצוי בסך של 20,000 ₪ (נכון להיום), בגין מניעת השימוש בנכסים על ידי צווי ההריסה. מתוך סכום זה אני קובעת, כי מחצית תשולם על ידי העיריה (נתבעת 2), שהוציאה את הצווים ולאחר מכן ביטלה אותם, ללא הסבר או הנמקה. המחצית השניה תשולם במאוחד על ידי עמידר ורשות הפיתוח (נתבעות 1,3), שלא דאגו לתחזק את המבנים ולתקנם, ובכך גרמו למהנדס מטעם עירית ת"א לסבור, כי הם מהווים סכנה לציבור וליושביהם. לא מצאתי מקום לזכות את התובעים בהחזר הסכום הסתמי של 40,000 ₪, שנדרש על ידם בגין ביצוע התאמות במושכרים. זאת בעיקר בשל העובדה, שמדובר בנכסים גדולים במיוחד, שנשכרו לנוכח הגידול בעסקם של התובעים. שיפוץ המבנים או תשלום דמי השיפוץ התובעים טוענים, כי יש לחייב את הנתבעות או מי מהן בביצוע עבודות שיפוץ במבנים, או לחייבן בתשלום עלות השיפוץ בסך 430,000 ₪, כמפורט בחוו"ד המומחה מטעמם. ב"כ העיריה טוענת, כי החובה לשמור על תקינות המבנים, לרבות מניעת המצב בו יהיו מסוכנים לציבור, חלה על בעליהם, במקרה זה נתבעות 1,3. לפיכך, אין לחייבה בשיפוץ, או בתשלום העלות הנדרשת בשל כך. בנוסף טוענת ב"כ העיריה, כי אין עוד צורך לבצע עבודות חיזוק במבנים, לאור העובדה שצווי ההריסה בוטלו, וממילא בוטלה גם הכרזתם של המבנים כמסוכנים, כאמור בתעודת עובד הציבור של משה נחום. ב"כ עמידר ורשות הפיתוח טוענת, כי לו היו מבוצעים צווי ההריסה, לא היתה מוגשת התביעה, וממילא התובעים לא היו דורשים את שיפוץ המבנים. באשר לדרישת השיפוץ נטען, כי לא היה מקום להוצאת צווי ההריסה מלכתחילה, והראיה לכך היא שכיום אין המבנים מופיעים ברשימת המבנים המסוכנים, וצווי ההריסה לגביהם בוטלו ביוזמת העיריה. עוד נטען, כי לא התקבלה דרישה לשיפוץ המבנים מאת עירית ת"א, ועמידר אף לא גבתה דמי שיפוץ ממחזיקי נכסים באזור. אמנם, אין מחלוקת כי מבנה ברח' מרגוזה 44 התמוטט, אך השיפוץ נדרש לדברי עמידר בבנין זה בלבד, ולא התעורר כל צורך בשיפוץ המבנים שבחזקת התובעים. סבורני, כי לאחר הסאגה הארוכה שעברו הצדדים בנושא השיפוצים, דרישתם של התובעים כיום לביצוע שיפוצים נרחבים, או תשלום תמורתם על ידי הנתבעות היא דרישה בחוסר תום לב. ודוק: שנים ארוכות נוהל מו"מ בין הצדדים לביצוע שיפוץ נרחב, כולל שיפור קוסמטי במבנים. לאחר שהתברר, כי הצדדים אינם מסוגלים להגיע להסכמה בכוחות עצמם, מונה אינג' דוד דוד כמומחה מטעם בית המשפט. חוות דעתו של אינג' דוד דוד הוגשה בשנת 2002, והיא כוללת חיזוקים ותיקונים הנדרשים במבנה ברח' יפת 31 וברח' מרגוזה 40, כדי שלא יחשבו עוד כמבנה מסוכן. כמו כן, פורטו עבודות לשחזור מבנה הגלריה בין יפת 31 למרגוזה ועבודות גמר, כגון, קוי חשמל, צביעה והגנה מפני רטיבות (סעיף 7 לחווה"ד). בעקבות קבלת חוו"ד זו, ביקשה עמידר (שזכויותיה בנכסים הועברו לחברת נכסי אריאל) להגיש תוכנית ביצוע של מהנדס מטעמה, כדי לחסוך בעלויות ולאפשר לה לבצע את העבודות בעצמה. ב"כ התובעים הסכים לבקשה. חוו"ד המהנדס יובל אכברט, שהוגשה בתאריך 20.5.02, מפרטת את החיזוקים הנדרשים ואת עלותם (50,000 ₪). התובעים הכשילו ביצוען של העבודות כמפורט בחוות דעתו של אניג' דוד דוד ואכברט. ב"כ התובעים לא היסס לומר בדיון שהתקיים בתאריך 21.5.02 כדלקמן: "עד כמה שהבנתי את התיק, שלמעשה חוו"ד של המומחה היא תהווה כנקודת מוצא להתקדמות בתיק. ואילו היום אני רואה לפני חוו"ד המתיימרת להיות חוו"ד משלימה כטענת הנתבעים..." (ע' 1). בהחלטתי מאותו יום קבעתי כדלקמן: "שמעתי באריכות את טיעוניו של ב"כ התובע, שפירושם המעשי כי הוא מבקש לחזור בו מההסכמה הדיונית, שכן הוא סבור כי מדובר בחוו"ד שהוגשה שלא בתום לב, מתוך ניסיון לחסוך בעלויות שלא כדין... בנסיבות אלה ולאור העובדה שכב הוחל בשמיעת הראיות בתביעה, אני מורה כי הליך שמיעת הראיות ימשך. הצדדים יהיו רשאים להסתמך על חוו"ד של המומחים מטעמם, וכן על חוו"ד המומחה אינג'ינר דוד ועל חווה"ד של אניג'ינר אכברט, על פי שיקול דעתם" (ע' 3-4). בדיון שהתקיים בפני שנה לאחר מכן, בתאריך 19.6.03 הוצע לב"כ הצדדים, כי המחלוקת בנושא השיפוצים תוכרע על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לאחר הגשת סיכומים בכתב, אך במקום להסכים להצעה זו נשמעו מפי ב"כ התובעים טיעונים ארכניים, אודות החלטתם של התובעים לפעול בהמשך ההליכים "על פי שיקול דעתם" (פרוטוקול מיום 20.4.04). היקף התיקונים ועלותם ב"כ עמידר ורשות הפיתוח טוענת, כי מדובר בתיקונים קלים, שלא אליהם התכוון המחוקק בחוק הגנת הדייר. כתימוכין לכך מפנה היא לחוות דעתם של המומחים מטעם התובעים, מהנדס אביגדור פורת, שקבע כי מדובר בחיזוקים לכל היותר (חוו"ד מיום 28.4.92), ולעדותו של מר אבי יוסוביץ, שקבע כי המבנה לא מסוכן בחלקו המרכזי (ע' 32). החובה לבצע תיקונים בנכס מוגן חלה על בעליו (נתבעות 1,3), כאמור בסעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), המורה כך: "בעל הבית חייב לתקן את התיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש, כמפורט בתקנות באישור ועדת חוק ומשפט של הכנסת, חוץ מתיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר". שר השיכון עשה שימוש בסמכות המסורה לו על פי הוראת סעיף 39(א) לחוק הגנת הדייר, התשי"ד-1954 (אשר קדמה לסעיף 68(א) הנ"ל), והתקין את תקנות הגנת הדייר (החזקת בית ותיקונים), התשל"א-1971 (להלן: "התקנות"). בתוספת לתקנות אלה מפורטת שורה של תיקונים, אשר בעל הבית חייב בעשייתם על פי הוראת סעיף 68(א) הנ"ל (ראה ע"א 657/77 נתן נ' ורשבסקי, פ"ד ל"ד(2) בעמ' 50 ,43), ובהם התיקונים הבאים: תיקון ביסוס שהתערער וגרם לסדקים בקירות; תיקון פגמים בקונסטרוקציה של הבנין העלולים לגרום לסדקים בקירות לרבות קירות פנים שהם נושאים; ותיקונים שונים בקירות חוץ, לרבות תיקון מעקות. השוואת התיקונים המפורטים בחוו"ד אניג' דוד דוד ואכברט, עם רשימת התיקונים המצויה בתוספת לתקנות הנ"ל מגלה, כי עבודות אלה נופלות לגדרה של התוספת האמורה לתקנות. לפיכך, בנסיבות הענין, היתה מוטלת על נתבעות 1,3, חובה, אשר מקורה בחיקוק לבצע תיקונים בבנין (ראה, גם ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל, פ"ד מז(1), 629 ,עמ' 636-637). סבורני, כי אין לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אינג' דוד דוד, בכל הנוגע למהות החיזוקים שיש לבצע במבנה. כמו כן אני סבורה, כי אין לגלוש לתיקונים נוספים, שלא הוגדרו בחוו"ד זו כתיקונים הנדרשים למניעת מסוכנותם של המבנים. ב"כ התובעים ויתר על חקירתו הנגדית של אינג' דוד דוד, ולא המציא חוו"ד מטעמו, אודות עלות החיזוקים הנדרשים. אסמכתא יחידה לכך מצויה בחוות דעתו של אינג' אכברט, שב"כ התובעים ויתר גם על חקירתו הנגדית. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי על הנתבעות 1,3, שעליהן החבות לתחזק את המבנים על פי דין, לבצע את החיזוקים, כמפורט בחוות דעתם של אניג' דוד ואינג' אכברט, תוך 90 יום מהיום. אם לא יבוצעו החיזוקים תוך המועד הנ"ל, על הנתבעות 1,3 לשלם לתובעים את עלותם בסך 50,000 ₪ (נכון להיום). אציין, כי לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעות 1,3 בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על הסכום הנ"ל, לאור העובדה שב"כ התובעים הכשיל ביצוען של העבודות על פי חווה"ד הנ"ל, ועמד על שמיעת המשך העדויות בתיק כסדרן. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת 2 (עירית ת"א) בתשלום סך של 10,000 ₪, וכן את הנתבעות 1,3 בתשלום סך של 10,000 ₪ סה"כ, בגין הכרזת המבנים כמסוכנים ומניעת השימוש בהם. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת את הנתבעות 1,3 בלבד בביצוע עבודות החיזוקים, כאמור בפסק דיני, תוך 90 יום מהיום. אם לא תבוצענה העבודות תוך המועד הנ"ל, על הנתבעות 1,3 לשלם לתובעים סך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. נוכח התמשכות ההליכים, שנבעה ברובה מבקשות דחייה הדדיות של הצדדים, ישא כל צד בשכ"ט עורך דינו ובהוצאותיו. הריסת מבנהמבנה