זהי תביעה לפיצויים, לפי חוק איסור לשון הרע [9]. ביום 20.2.81פורסמה בעתון "כל בו" כתבה במדור "סיפורים מן החיים", הכתבה נושאת כותרת "חשד להונאה בנמל חיפה" וזו לשונה: "בנמל חיפה חוששים, כי נפלו ככל הנראה, קרבן לתרמית של בעל תחנת סיכה, החשוד בכך כי בחודשים האחרונים סיפק שמן מאיכות ירודה לציוד הכבד בנמל. חוקרי המשטרה חושדים כי בעל תחנת הסיכה בנמל, הקשור בחוזה עם רשות הנמלים לאספקת שמן סיכה מסויים (באיכות מעולה) לכלי עבודה, רכש כמות שמנים גדולה מאיכות ירודה וסיפק אותה כשמן סיכה מעולה. על פי החשד, רכש בעל תחנת הסיכה שמן בסיסי, העבירו לחביות של שמן מעולה והשתמש בחביות אלו בעת החלפת השנים של הציוד הכבד בנמל. ההפרש במחיר, בין השמן הבסיסי לשמן המשופר הוא כארבעה שקלים לקילו שמן. על פי החשד מדובר בהונאה של רבבות שקלים. מנהל תחנת הסיכה, תושב חיפה (25) ופועל שהועסק אצלו, נעצרו לחקירה. ונמר שהם משתפים פעולה עם חוקריהם". (לכתבה זו ייקרא להלן "הפירסום"). העתון "כל בו" שבו נעשה הפירסום האמור ושהוא הנתבע 1בתיק זה (להלן "כל בו"), הוא עתון בלתי תלוי המופץ ב-000, 140עותקים באיזור חיפה לפי רשיון מס. .756 הנתבעת 2"הפקות כל בו חיפה (1979) בע"מ" היא המו"ל האחראי, ומנוהלת ע"י טד אינס, מוטקה לבנון (שהוא הנתבע 3) ושלמה תל (להלן המו"ל). מוטקה לבנון, שהוא כאמור הנתבע 3, משמש כעורך העתון (להלן לבנון). הנתבע 4יובל פלג (להלן פלג) הוא רכז המערכת של העתון. הפרסום הובא לעתון ע"י פלג. התביעה הוגשה ע"י בני הזוג דוד ויהודית X ובני הזוג רחל וויקטור בן כנען.לרחל בן כנען ולדוד X, היה הסכם זכיון עם חברת פז (המכונה "הסכם קמעונאי") שנערך ביום 1.3.77(מוצג ת/3), לפיו מימנה חברת פז את הנ"ל, כקימעונאי, לצורך שיווק מוצריה בתחנת דלק ובתחנת השירות בנמל חיפה. (להלן תחנת הדלק). בסעיף 26להסכם זה נאסר על "הקמעונאי" להעביר זכות מזכויותיו לפי הסכם לאחרים, ללא הסכמת פז בכתב מראש. ביום 5.3.77, נערך הסכם שותפות (ת/1) - (להלן הסכם שותפות), בין רחל בן כנען ודוד X מן הצד האחד, לבין ויקטור בן כנען ויהודית X, לניהול ואחזקה משותפים של תחנת הדלק, כשניהול התחנה בפועל נמסר לדוד X. נקבע ששם השותפות יהיה "שחף". ביום 8.5.78, נערך חוזה חכירה (ת/2) בין רשות הנמלים לרחל בן כנען ודוד X, לפיו הוחכר להם שטח בנמל חיפה, לבנייתה ולהפעלתה של תחנת סיכה ושירות (להלן "תחנת הסיכה"). בעקבות הסכם זה אכן נבנתה בנוסף לתחנת הדלק גם תחנת סיכה. ביום 14.7.78נערך הסכם (ת/8) בין פז בין רחל בן כנען ודוד X, לפיו השאילה פז לראשונים ציוד לצורך הפעלת תחנת הסיכה. בסעיף 12להסכם זה נאסר על השואלים להעביר זכויותיהם לפי ההסכם לאחרים, אלא בהסכמה בכתב של פז. תחנת הסיכה סיפקה לרשות הנמלים עבור נמל חיפה, שמנים עבור הציוד הכבד שברשותה. בשנת 1979נחתם הסכם בין רחל ב כנען ודוד X לבין ציון X (אחיו של דוד) (ת/6). בהסכם זה קיבל ציון על עצמו לנהל ולתפעל את תחנת הסיכה כקבלן עצמאי. בעקבות תלונה שהוגשה ע"י רשות הנמלים למשטרה על אספקת שמנים מאיכות גרועה, נעצר ביום 18.2.81ציון X. וביום 20.2.81הובא להארכת מעצרו בפני בית-משפט השלום בחיפה. בבקשה להארכת המעצר נטען ע"י המשטרה כדלקמן: "הנ"ל מנהל תחנת סיכה של חברת פז בנמל חיפה, זה מספר שנים. חשוד שבמשך חצי השנה האחרונה לפחות מכר למנהלת נמל חיפה, שמנים מזוייפים שאותם קנה מאחר, ושערכם כמחצית מערך השמן של חברתפז ושאותם התחייב לספק לציוד מכני כבד של נמל חיפה והגיש למנהלת הנמל, חשבונות כוזבים לתשלום עבור שמן של חברת פז שאותו לא סיפק כלל והוציא עשרות אלפי לירות במירמה מנמל חיפה. המקרה נתגלה לאחר שציוד מיכני כבד ניזוק קשה ומדובר בציוד של מליוני לירות..." השופט נעתר לבקשת המשטרה, עצר את החשוד ל- 6ימים. העתונאי, מר פלג, לא היה נוכח בעת הדיון בבקשת המעצר, ועל דבר החקירה נודע לו יום קודם, דהיינו ב-19.2.81, ממי שהיה דובר משטרת מרחב חיפה, פקד עדי גונן, בשיחה טלפונית. פקד גונן אינו זוכר בדיוק את תוכן השיחה, כי לא נהוג לערוך תרשומת בכתב על שיחות שכאלה. פקד גונן עצמו שואב את האינפורמציה הנוגעת לחקירות השונות מהעתק ממברק שעל כל חוקר לשלוח למרכז הדיווח (מרד"מ). לעתים אין הדובר מסתפק באמור במברק והוא פונהלחוקר ומבקש פרטים נוספים. המברק שעליו התבסס המידע של פקד גונן הוצג (נ/6) בביה"ש. במברק זה נאמר בין היתר: "נעצרו ונכלאו להמשך חקירה 1) X ציון X בעל תחנת דלק פז בנמל חיפה כחשוד שבמשך השנה 1- 1980סיפק למכונות של נמל חיפה שמן מנוע מזויף אותו מכר לנמל חיפה כשמן של פז - ובמחיר גבוה יותר." יצויין, שאיש מהתובעים לא נעצר וגם לא הוכח שמי מהם נחקר, פרט לדרישה להציא חוזה ביניהם לבין ציון. עד כאן עיקרי העובדות. התובעים טוענים בכתב תביעתם, כי העובדות המופיעות בפרסום - אינן נכונות. וכי הוא הפך אותם לבוז שנאה ולעג מצד הציבור בכלל, וחוג מכריהם וידידיהם הרחב של התובעים - בפרט. הפרסום גרם לתובעים נזקים קשים הן בעסקיהם, הן בקידומם המקצועי והן ביחסיהם עם אנשים שאתם הם באים במגע. הנתבעים מכחישים שהיה בפרסום משום לשון הרע, וכן טוענים הם, כי הפרסום היה דין וחשבון נכון על מה שנאמר ואירע בישיבה פמבית של ביהמ"ש וכי הוא נעשה בתום לב. עוד נטען כי הפרסום היה אמת והיה בו משום "ענין ציבורי". הנתבעים מעלים גם את הטענה, כי הם לא נתכוונו לתובעים בפרסום האמור, אלא לציון X וכן, שאם אין ציון X הנ"ל בעל תחנת הסיכה - הרי על כל פנים, הבעלים של התחנה אחראים למעשיו. כן מכחישים הנתבעים את דבר הנזק הנטען על-ידי התובעים. השאלה הראשונה שעלי להכריע בה היא, האם היה בפרסום משום לשון הרע. כידוע, ייחס הפרום לבעלי התחנה "חשש" או "חשד" להונאה כלפי שלטונות הנמל בסכום גדול. ב"כ הנתבעים, עוה"ד ר' וולפסון, טוען כי ייחוס "חשד", להבדיל מייחוס עבירה, אינו בגדר לשון הרע. בדבריו אלה הוא מסתמך על פסה"ד בענין . Lewis and another v. Daily telegraph ltd[12] ועל סיכום ב 99(,.th ed8) gately on libel and slander[13]. לדעתי, אין לקבל טענה זו מכמה טעמים. ראשית, חוק איסור לשון הרע [9], הוא חוק מקורי ישראלי אשר מןהדין לפרשו מתוכו, ויש לנהוג זהירות רבה כאשר פונים לאסמכתאות אנגליות. הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1לחוק היא רחבה דיה כדי לכלול, לדעתי, את החשד בביצוע עבירה חמורה. לדעתי, בעיני האדם הסביר די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג (סעיף 1(1)), ובוודאי שיש בכך לפגוע באדם "בעסקו במשלוח ידו או במקצועו (סעיף 1(3) לחוק). שנית, פסיקת בתי-המשפט, הן לפני חקיקת חוק איסור לשון הרע והן לאחריה, יצאהמן ההנחה שייחוס חשד לביצוע עבירה היא בגדר לשו הרע. בע"א 36/62, 92ישראל עזרי נ' י' גלעד ואח' וערעור שכנגד, בע' 1558 [1] אומר ביהמ"ש כי גם הבעת חשד שאדם רצח או עבר עבירה פלילית יש בה משום הוצאת שם רע. מאחר ופרסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם אחרים יתרחקו מהנחשד או יימנעו מלהפגש עמו. בע"א 326/68 יוסף אסא נ' משה ליבנה ואח’, בע' 26[2], יצא ביהמ"ש מההנחה, כי הגשת תלונה למשטרה בה מובע חשד על פלוני, היא לשון הרע אלא שסבר, כי עמדת לנתבע זכות יתרון לפי סעיף 20(1)(ז) לפקודת הנזיקין [10]. אותה עמדה נקט ביהמ"ש בע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, בע' 392[3], שניתן לאחר חוק איסור לשון הרע. גם כאן מדובר בתלונה על חשד לביצוע עבירה למשטרה. ביהמ"ש דחה את התביעה בהסתמך על הגנת תום הלב לפי סעיפים 15(3) או 15(8). ברור שאין מקום לדיון בהגנה, אלא אם קיימת ההנחה שהדברים הם לכאורה בבחינת לשון הרע. פסה"ד הנ"ל אומץ בהסכמה בע"א 789/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברק (דב), בע' 145[4]. שלישית, וזה העיקר, פסה"ד שעליו מסתמך ב"כ הנבעים אינו ראיה לטענתו כלל ועיקר. השאלה שעלתה שם, נגעה לדרך הטיעון של התובעים בכתב תביעתם. הנה כי כן, באותו מקרה פרסמו הנתבעים בעתוניהם כי נערכת חקירה, ע"י מחלק המירמה של משטרת לונדון, בעסקי חברה מסויימת - תוך איזכור שם המנהל. החברה והמנהל גם יחד הגישו תביעה בה טענו בין היתר, כי הפרסום מייחס להם אשמה (guilt) של מירמה. בהקשר זה אומר בית הלורדים, כי ייחוס חש הוא דבר שונה, מייחוס אשמה. וכי הפרסום המדובר צריך להתפרש כמייתס לתובעים חשד בלבד ולא אשמה. שכן, כמובן, הנזק שבייחוס אשמה הוא רב מהנזק בייחוס חשד. אך בשום מקום לא נאמר, שבעקרון אין בייחוס חשד משום לשון הרע. למעשה, על ענין זה לא היתה כל מחלוקת. (ראה בפסה"ד של lord reidע' 54בין האותיות H-G; פסה"ד של Y- gest lord morris of borthב' 160מול האות I). להדגמת האמור מן הראוי להביא שני קטעים קצרים מדבריו של הלורד דבלין באותו פסק-דין, אשר קובע (בע' 173) כי: A man's reputation can sufer if it can truly be said" -of him, that although innocent, he behaved in a sus ".picious way ובע' 174(בין האותיות C-B): What is said, is simply that the plaintiff's affairs are" , being inquired into, that is defamatory, as is admitted Because a man's reputation may in fact be injured by . Such a statement even though it is quite consistent with"innocence לפיכך אני קובע שפרסום בדבר "חשש" או "חשד" הוא, לכאורה בגדר לשון הרע. השאלה השניה היא, אם אכן הפרסום מתייחס לתובעים. טענת הנתבעים היא כי לא ניתן כלל לזהות את התובעים עפ"י הכתבה. וזאת מאחר והתובעים אינם הבעלים לא של המקרקעין לא של ציוד המצוי בתחנת הסיכה ולא של השמנים המצויים בתחנה. הבעלי בציוד היא חברת פז, ואילו התובעים X ורחל ודוד בן כנען רויים בהסכם ת/8, המתייחס לתחנת הסיכה, בשם "מפעילים" או "קמעונאי". כמו כן, הבעלות בתחנת הסיכה עצמה, היא בידי רשות הנמלים ולתובעים רק זכות השימוש במוחכר, כל עוד לא נרשמה החכירה במשרד ספרי האחוזה (ראה בת/2). לדעתי, אין לקבל גם טענה זו. כשבאים לבדוק את משמעותו של פרסום, יש לנקוט אמת-מידה של קוראסביר. קורא כזה אינו מתעניין בדקדוקי היחסים המשפטיים בין בעלי הזכויות השונים בתחנת הסיכה. (השווה דברי השופט שמגר ב-ע"א 723/74הוצאת הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח’, בע' 300[5]. דברים שלא נתבטלו בהחלטת הרוב בד"נ 9/77). קורא כזה, לא יוכל להבחין בצורה ברורה בין בעלים חוכר, בעל זכות שימוש ושואל. הוא ישים את הדגש על האנשים הנחזים להיות כבעלי שליטה. וכפי שעולה מעדות עד ההגנה גור יוסף, מנהל מחלקת הציוד בנמל חיפה, הרי גם דוד X ואשתו (בנוסף לציון) היו מסתובבים בתחנה. יתר על כן, ההסכמים עם גורמי חוץ, נערכו על-ידי דוד X ורחל בן כנען ולא עלידי ציון X. תוכן הפרסום עולה ברורות, כי המירמה "הנחשדת" בוצעה כלפי רשות הנמלים, ע"י מישהו אחר שהוא הבעלים. מכאן, שגם אם מבחינה משפטית טהורה, רשות הנמלים היא הבעלים של תחנת הסיכה, הרי ברור לחלוטין שרשות הנמלים לא ביצעה מירמה נגד עצמה, אלא מישהו אחר ביצע מירמה כלפיה. כמו כן, חסרת משמעות היא העובד שחברת פז היא הבעלים של הציוד ואולי גם של הדלק. שכן הקורא את הפרסום יבין מיד שלא חברת פז היא אשר נחשדת במירמה, וזאת מכמה טעמים: הכתבה אינה מדברת על ביצוע מירמה על-ידי תאגיד, באורח כללי, אלא על-ידי אדם או אנשים באופן ספציפי. שנית, מדובר על "בעל תחנת סיכה", ואין טענה, כי חברת פז היא הבעלים של התחנה, אלא לכל היותר של הציוד ואולי השמנים המצויים בה. לבסוף, ידוע לכל מי שבא במגע עם תחנות סיכה, שאין חברת פז מפעילה תחנות כאלה במישרין, אלא תמיד באמצעות מפעילים עצמאיים בעלי זכיון. אין תימה, שמר ארז, מנהל סעיף חברת פז בצפון, מעיד שלקריאת הכתבה הוא זיהה את "הקמעונאי" כבעלים המופיע בכתה (ע' 9ישיבה 26.5.83). אמנם אותו עד אומר בע' 9, כי הפרסום פוגע בפז, בתור מי "שדגלה נשא על התחנה". אך העובדה שהפרסום פגע, לדעתו, גם במוניטין של תחנת פז, שכן על חברה זו להיזהר בבחירת מפעילי התחנות, אינה סותרת את הקביעה שבראש וראשונה נפגעו המפעילים הפרסום. הפגיעה בפז, אינה נובעת מכך שהציבור מזהה אותה כבעלי התחנה, אלא בשל העובדה שדגלה מתנוסס על התחנה. ודבר זה ידוע לכל מי שמשתמש בשירותי אותה תחנה, גם אם השם "פז" אינו נזכר בכתבה. יחד עם זאת, מקבל אני טענה אחרת של ב"כ הנתבעים, והיא שעל כל פנים, אין לראות "כבעלים" לענין הכתבה, את ויקטור בן כנען ויהודית X. אנמק את דברי: בהתקשרויות, הן עם חברת פז והן עם רשות הנמלים, מופיעים תמיד רק X דוד ורחל בן כנען. בהסכם ת/ 8עם חברת פז נאסר על הנ"ל להעביר זכויותיהם לאחרים (סעיף 12), ואיסור כזה נכלל גם בסכם החכירה עם רשות הנמלים (ת/ 2סעיף 18). גם לאחר שנתגלתה המירמה, נעשו ההתכתבויות עם הגומים המעורבים רק על-ידי רחל בן כנען ודוד X או אחד מהם ולא על-ידי התובעים האחרים (ראה נ/4, נ/3; נ/2; ת/7). נערך אמנם, כאמור, הסכם שותפות בין רחל בן כנען ודוד X ושני התובעים האחרים (ת/1), אך נראה שהסכם זה היה בעל אופ פנימי בלבד, ולא הוכח ע"י התובעים כי תוכנו היה ידוע לגורמים שבאו במגע עם תחנת הסיכה, ובוודאי שלא לציבור הרחב. אמנם גם העד ארז, מנהל פז בצפון, וגם העד גור - מנהל מחלקת הציוד בנמל חיפה, אומרים שראו או באו במגע גם עם שני התובעים האחרים. אך לא ברור מדבריהם אם הקשר עמם נבע רק "ממעמדם" של דוד X ורחל בן כנען כבני-זוג, אשר באופן טבעי מגלים ענין בעסקי בני משפחתם הקרובים, או מאחר וידעו כי הם שותפים לזכויותיהם של רחל בן כנען ודוד X. כפי שראינו, המסמכים הכתובים אינם נותנים מקום לסברה האחרונה. ואילו מר ארז (בע' 6ישיבה אחרונה), ושמואל עדי - ראש מחלקת נכסים ברשות הנמלים (ע' 9ישיבה אחרונה) - העידו שניהם שלא נתנו הסכמתם להעברת הזכויות לי ההסכמים ת/ 8ות/.2 בכל מקרה, נטל ההוכחה, כי הסכם השותפות (ת/1) היה ידוע למאן דהוא פרט לתובעים עצמם וכי מעורבותם בעניני התחנה של התובעים 2, 4נבע מהיותם בעלי זכויות לגבי התחנה, להבדילמקשרי החיתון שלהם - היה על התובעים, ומשלא עמדו בנטל זה, חייבת התביעה של ויקטור בן כנען ויהודית X להידחות. לאור האמור עד כה נראה כי הכתבה היא לשון הרע הפוגע בתובעים 1, .3הנתבעים לא העלו בסיכומיהם כל טענה נגד ייחוס האחריות לפרסום לכל אחד מהנתבעים. הגיעה, איפוא, השעה לבדוק אם עומדת לנתבעים אחת מטענות ההגנה הקבועות בחוק איסור לשון הרע. ההגנה המרכזית בפי הנתבעים, היא ההגנה של "אמת דברתי" הקבועה בסעיף 14לחוק [9]. את נימוקיהם לביסוס טענה זו, הם מחלקים לשנים: א. הכתבה היא אמת, כי כן נמסרה על-ידי דובר משטרת ישראל. ב. הכתבה היא אמת כי היא מתארת מצב עובדות כהויתו. נתייחס תחילה לטענה הראשונה: ככלל, העובדה שאדם חוזר על שון הרע שמישהו אחר מסר לו אינה מנקה אותו מאחריות. לפיכך, אם מסר דובר המשטרה, כי המשטרה, קרי החוקרים העוסקים בפרשה, חושדים בפלוני ואין הדבר כך- הרי מי שחוזר על דבריו אלה ומפרסמם, אחראי לפרסום זה. על כך שחזרה על דברים אינם הגנה ניתן ללמוד הן מנוסחו של סעיף 19(1) לחוק איסור לשון הרע [9] המעניק הקלה (בעונש או בפיצוי) ולא הגנה למי שחזר על תוכן פרסום קודם (וגם זה רק בתנאי שיציין את שם המקור). לאותה מסקנה ניתן להגיע גם על סמך הוראת סעיף 15(8) לחוק [9], המדבר על פרסום חוזר על דבר הגשת תלונה (התלונה עצמה נחשבת כפרסום הראשון). בע"א 36/62, 92ישראל עזרי נ' י' גלעד ואח' וערעור שכנגד, בע' 1559[1] נאמר במפורש ע"י ביהמ"ש, כי פרסום דיבה בעתון אינו מוגן רק בשל כך שהוא הועתק כלשונו מבולטין של סוכנות "עת"ים", ושסוכנות זו קיבלה את המידע מפיו של דובר המשטרה. אמנם זה פסהד שניתן לפני חוק איסור לשון הרע, אך נראה לי, שאותו דין חל גם על-פי חוק זה. נשאלת השאלה, מאחר ודובר בחשד של המשטרה, האם אין לראות בדבריו של הדובר כי קיים חשד מסויים, משום סוף פסוק לענין זה, ואין עוד לחקור ולדרוש אם אמם חשד כזה קיים? נראה לי שאין הדבר כן. לפחות לא במקרה הנוכחי וזאת מכמה טעמים: ראשית, בכתבה לא נאמר באופן סתמי שהמשטרה חושדת, אלא שהחשד קיים אצל "חוקרי המשטרה"; ומי הם חוקרי המשטרה, דבר זה נלמד מהרישא של הכתבה האומרת "שמחלק המירמה של משטרת חיפה חשף השבוע את הפרשה". מכאן, שכדי לבסס טענת "אמת דברתי" היה על הנתבעים להראות שחוקרי המשטרה, או ביתר דיוק חוקרי מחלק המירמה חשדו בכיוון מסויים. שנית, נוטה אני לחשוד שכאשר מופיע בכתבה החשד בסמיכות ל"חשיפת הפרשה", הרי אין מדובר בחשד שכולו סובייקטיבי (שהרי אדם יכול לחשוד כך סתם בזולתו ולו רק בשל הבעת פניו...) אלא בחשד הנסמך על נתונים אובייקטיביים. לשון אחרת, המשטרה כמוסד (אולי בהבדל מאדם פרטי), אינה יכולה לטעון סתם כך שהיא חושדת במאן דהוא ושהיא "חשפה פרשה", אלא אם יש רגלים לדבריה. לפיכך, לא די בכך שהנתבעים הסתמכו על דברי דובר המשטרה, אלא צריך להראות שחוקרי מחלק המירמה חשדו תובעים ע"ס נתונים סבירים. וכאן יש להעיר, שהנתבעים יכולים להוכיח את קיום החשד, רק על סמך הנתונים שהיו בידי החוקרים בעת פרסום הכתבה ושעליהם הם התבססו, ולא על סמך נתונים שהתבררו בשלב מאוחר יותר, או על סמך קונסטרוקציות משפטיות מתוחכמות שהם בבחינת "חוכמה שלאחר מעשה". אמרנו אמנם "שהחשד", מלבד היותו קיים מבחינה סובייקטיבית אצל החוקרים, צריך להתבסס על נתונים אוביקטיביים, אך אותם נתונים היו צריכים להימצא אצל החוקרים, ולא רק אצל הסניגור המלומד. מכאן שלא אוכל להיזקק בבדיקת השאלה, אם היה חשד אצל החוקרים לקונסטרוקציה המשפטית, שבנה הסניגור ברוב כשרונו בהתבסס על האחריות "המעין שילוחית" המצויה בסעיף 38ב' לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח 1957[11], שלפיה עובר נטל השכנוע על המעביד להוכיח שלא ידע על עבירה שביצע עובדו ונקט בכל האמצעים הסבירים למנוע אותה עבירה, ואם אינו מרי נטל זה, הרי הוא אשם בעבירה בה הורשע העובד . לא הובא שמץ של ראי להראות שקונסטרוקציה זו היתה בהכרתם של החוקרים. ואינני נכנס כאן לשאלה, אם אמנם היה ציון X עובד, או כפי שנאמר במפורש בת/ 6- "קבלן עצמאי" (סעיף 4). במקרה שלפנינו, כל מה שהוכח הוא שחקירת המשטרה התמקדה בציון X ולא בתובעים. לא הובא שמץ ראיה, שהתלונה של רשות הנמלים התייחסה לתובעים או שהתובעים הוזמנו לחקירה. בהודעתו של ציון שנמסרה למשטרה ביום 18.2.81, יומיים לפני פרסום הכתבה (נ/5), הוא הודה באשמה ולקח את כל האחריות על עצמו בלבד בהיותו "אחראי על כל דבר שמתרחש בתחנה" (שם ע' 1שורה 5). מר דוד X העיד כי הוא רק נתבקש להגיש את החוזה בינו לבין ציון (ע' 5ישיבה 27.3.83) ועדותו לא נסתרה. אמנם רפ"ק גונן, דובר המשטרה, אומר שהכתבה משקפת את רוח הדברים שמסר למר פל. אך הוא לא זכר את המילים המדוייקות בהן השתמש. לדבריו, הוא הסתמך על מברקי דיווח של חוקרי המשטרה. מברקים אלה הוגשו לביהמ"ש על-יד הסניגור. במברק הראשון מיום 18.2.81נאמר בלק הרלוואנטי: "נעצרו ונכלאו להמשך חקירה .1X ציון X וכן נעצר X שעובד כפועל בתחנתו של X ציון..." ובמברק השני מאותו תאריך נאמר בחלק הרלוואנטי, כי "נעצר ונכלא להמשך חקירה שוחט אלישע... כחשוד שמכר לבעל תחנת הסיכה בנמל חיפה". אני מוכן לצאת מן ההנחה הנוחה לנתבעים, כי דובר המשטרה מסר בדיוק את אשר כתוב במברקים. ומאחר ומדובר במברקים אלה על "בעל התחנה", הרי זה גם מה שמסר דובר המשטרה למר פלג. אבל אפילו אם כך הוא, אין בכך כדי להועיל לנתבעים. שכן, כפי שכבר אמרנו, לא די באמירה גרידא על קיום חשד אלא צריך להיות בסיס לחשד כזה. שנית, יושם אל לב, כי במברקים קיים זיהוי מלא בין ציון X שנעצר ובין הבעלים של התחנה, ויש להניח שחוקרי המשטרה יצו מהנחה המוטעית שציון הוא "הבעלים". אילו היה קיים זיהוי כזה גם בכתבה, הייתי נוטה לדעה, כי אין למצוא פסול בתיאור ציון "כבעלים", שכן ככזה הוא יכול להצטיר בעיני אדם סביר, וכבר ראינו שגם התובעים אינם "בעלים" במובן המשפטי, אלא אך במובן "הפופולרי" של המלה. ואם התובעים הם "בעלים" מנקודת הראות "העממית" בלבד, מדוע לא ייחשב ציון X, שכנראה ניהל בפועל את התחנה - ככזה. אלא מאי? הכתבה לא הלכה בדרך זו ולא דיברה על דמות אחת בלבד. בכתבה מופיעות שתי קבוצות של "נפשות פועלות". ברישא של הכתבה, מדובר אמנם על חשד כנגד הבעלים. אך בסיפא נקבע מפורשות, כי מי שנעצר הוא "מנהל תחנת הסיכה, תושב חיפה (25) ופועל שהועסק אצלו." קורא סביר של הכתבה, ובעיקר זה המכיר את התובעים, יבין מכך כי נעצר מנהל התחנה, המזוהה על ידי גילו הצעיר (25), אך הוא אינו החשוד היחידי, אלא קיים חשד גם נגד הבעלים שאינם זהים עם אותו צעיר (ואלה לא נעצרו). קריאת המברק המשטרתי, לא יכולה הית להטעות, שכן שם מופיע שמו המפורש של הנעצר והטעות היחידה הקיימת בה היא לגבי מעמדו המשפטי. בכתבה, לעומת זאת, קיימת אבחנה ברורה בין מנהל התחנה המזוהה כאמור על-ידי גילו לבין הבעלים, החשוד אף הוא - אך לא נעצר ובהעדר פרסום השם (כנהוג בשלב מוקדם של הליכי חקירה), נוצרה האפשרות לזיהוי התובעים 1, 3כבעלים בעיני הקורא. ב"כ הנתבעים מצביע על כך, כי רשות הנמלים ראתה בדוד X אחראי, והוא מפנה בקשר לכך למכתבו של דוד X מיום 18.2.82(נ/2) אל רשות הנמלים, בו הוא מדבר על תחנת הסיכה כ"תחנתו" ומקבל על עצמו אחריות כלפי רשות הנמלים. אינני סבור שבמכתב זה, יש כדי להואיל לנתבעים. קבלת אחריות במישור האזרחי אין בה, בהכרח, גם קבלת אחריות פלילית. כך למשל, קיימת בפקודת הנזיקין אחריות שילוחית של מעביד למעשה התרמית של עובד לפי סעיף 13לפקודת הנזיקין [10], אך אין אחריות מקבילה בדיני העונשין; האחריו שהוזכרה לעיל לפי סעיף 39ב' לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים [11היא, בעצם, אחריות אישית, אשר רק נחוית להיות שילוחית בשל העברת נטל השכנוע (ולכן קראנו לה לעיל לשם הקיצור בשם אחריות "מעין שילוחית"). מכאן, שראיה, שאנשי רשות הנמלים ראו בתובעים את בעלי דברם לענין פיצוי על הנזק שנגרם להם, ושהתובעים עצמם הודו בנכונות עמדה זו, אינה יכולה לשמש תשתית לטענת "אמת דברתי" בכל הנוגע לחשד לביצוע עבירה פלילית. הנתבעים מעלים טענות הגנה נוספות. הראשונה בהם נסמכת על סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע [9], הקובע הגנה למי שפירסם דין וחשבון הוגן על מה שנאמר בישיבה פומבית של ביהמ"ש. אך בטענה זו אין ממש. בכתבה אין כל דיווח על הליכי המעצר בביהמ"ש, ומעדות מר פלג עולה, שהכתבה התבססה על מה שנמסר ע"י הדובר. העתון "נסגר" ביום חמישי אחה"צ, שהיה ה- .19.2.81הכתבה הופיעה ביום שישי ה- 20.2.81עוד לפני שהתקיים הדיון בבקשת המעצר הראשונה. יוער רק בדרך אגב, כי בכל הדיון בבקשת המעצר שצוטט בראשית פסה"ד, דובר על מנהל תחנת סיכה ולא ע הבעלים. הטענה הבאה היא, כי הפרסום נעשה בתום לב במשמעות סעיף 15(1) לחוק [9]. אך גם טענה זו אינה יכולה לעמוד. שכן לפי סעיף 16(ב) (2) לחוק [9] חזקה על הנתבעים שעשו את הפרסום שלא בתום לב, לענין סעיף 15, מקום ש"הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". כאמור הנחתי היא, שדובר המשטרה אמר למר פלג את מה שכתוב במברקים שקיבל ובמברקים אלה זוהה מי שנעצר עם בעל התחנה, ואילו מר פלג "יצר" דמות נוספת של חשוד שלא נעצר. ואם השתמש דובר המשטרה במלים "בעל תחנה" ו"מנהל תחנה" כאילו הם מושגים נרדפים, היה על מר פלג להבהיר נקודה זו ולא ללכת שבי אחר הבלבול בדברי הדובר. אין לי ספק, אמנם, כי לא היה למר פלג כל זדון בפרסום הכתבה, אך כפי שנאמר ב-ע"א 354/76, 500/77, 519בע' 175ע"י מ"מ הנשיא שמגר, הרי "בכך לא סגי, כי טענת תום הלב אינה מעוגנת בכך.... עולה מן האמור בסעיף 16(ב) (2) לחוק כי עצם העובדה שהנתבע לא מילא אחר מצוות המחוקק בקיום רמת ההתנהגות הדרושה, המתבטאת בנקיטת אמצעים כאמור שם, היא שמעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב..." נראה לי גם, שהנתבעים לא יכולים לטעון "שלא היו חייבים לדעת על קיום הנפגע", כאמור בסעיף 15(1); שכן, אם הזכירו "בעלים" בנפרד ממנהל התחנה, היה עליהם לברר מי הבעלים ומי המנהל וכלפי מי מתמקדים חשדות רשות הנמלים והמשטרה. השווה דברי השופט ברק ב-ע"א 354/76, 500/77, 519הנ"ל (שם) בע' 4-.173 לאור כל האמור אני קובע, שהוכחה אחריות הנתבעים לביצוע העוולה לפי חוק איסור לשון הרע. נעבור לשאלה גובה הנזק. הסכום הנתבע הוא מיליון שקלים, נכון ליום הגשת התביעה (1.4.81) בצירוף הצמדה וריבית. התובע דוד X, טוען בעדותו לנזקים הבאים עקב פרסום הכתבה: המכירות בתחנת הדלק ירדו מע לאפס; הופסקו השירותים שהנמל היה מקבל בתחנת הסיכה. כתוצאה מכך נאלצו התובעים למכור את זכויותיהם הן בתחנת הסיכה והן בתחנת הדלק במחיר נמוך. סמוך לפרסום כתבה התנהל מו"מ עם "רפאל" להקמת מערך דלק מהצפון עד הדרום. מו"מ זה החל לפי המלצתו של מר ארז מנהל "פז". הצדדים הגיעו לשלב של ניסוח טיוטת חוזה (ת/5), בזמן פרסום הכתבה הופסק המו"מ; חברת פז הפסיקה את הזכיון של התובעים בתחנת דלק נוספת הנמצאת בנאות סטלה מריס; היחס מצד חבריו הן בשירות במילואים והן מצד חברים שהכירוהו בעבודתו כרב מלחים בצים, השתנה בעקבות הכתבה; חברת צים לא סיפקה עבודה לחברה למתן שירותים לאניות שהקים יחד עם ויקטור בן כנען. הגב' רחל בן כנען סיפרה, שלאחר פרסום הכתבה קיבלה הרבה צלצולי טלפון מחברים וידידים כדי לברר מה קרה. היא לומדת באונברסיטת חיפה ועובדת גם במחקר באוניברסיטה זו, ולדבריה, אחד הסטודנטים פנה אליה בעקבות הכתבה בנימה של לעג באמרו שהוא רוצה להכני את המכונית לטיפול לתחנת הסיכה בנמל, ומכיוון שכך ביקש "תגידי להם שאני חבר שלך". באשר לנזקים העסקיים שעליהם מעיד מר X: לא קל לקבוע באיזו מידה נגרמו הם עקב הכתבה, להבדיל מעצם האירוע. א שמא נגרמו הם כתוצאה משולבת של השתיים. אסביר את דברי: גם חברת פז וגם אנשי רשות הנמלים לא נזקקו לכתבה בעיתון כדי לדעת כי היתה מירמה בכל הנוגע לשמנים. אנשי רשות הנמלים ידעו זאת כי הם נפגעו, ואילו לחברת פז נודע הדבר מאחר והיא נתבקשה ע"י רשות הנמלים לערוך בדיקות של השמנים שסופקו. בעיני, היו רחל בן כנען ודוד X אחראים מבחינה אזרחית לכל מה שקרה ולשני הגורמים הללו. ואך טבעי הוא שגם אם לא ייחסו חשדות פליליים לתובעים עצמם, הרי אירוע מעין זה אשר קרה בתחנת הסיכה ושבקשר אליו הואשם בפלילים עובד או מנהל שנבחר על-ידי התובעים, וביחוד כאשר אותו מנהל שסרח הוא אחיו של דוד X, יגרום לכך, שהן רשות הנמלים והן חברת פז לא "יתלהבו" מהמשך ההתקשרת עם התובעים. יתכן אמנם, שהכתבה החמירה נטיה זו, שכן היא ייחסה לתובעים חשדות של ביצוע עבירה פלילית (בנוסף לאחריות האזרחית). אך מידת החמרה זו איננה ניתנת למדידה מדוייקת. יצויין עוד, שמאמין אני לעדות ארז, שלא ידעעל החוזה ת/ 6ועל הענקת זכויות לציון X (וראה המכתב נ/ 4ועדות רז ע' 8ישיבה 26.5.83). וכי כאשר נודע לו הדבר לאחר שהפרשה נחשפה, הרי השפיע הדבר עליו בכיוון של צינון יחסיו עם התובעים. ושוב קשה להעריך את השפעתם היחסית של הגורמים השונים שפעלו על ארז. מן הצד השני, אני נותן גם אמון בדברי ויקטור בן כנען (ע' 11ישיבה 27.3.83) שהיקף המכירות הדלק והסיכה בנמל ירד לאחר פרסום הכתבה. ומכאן, שהכתבה כנראה השפיעה על לקוחות אחרים (פרט לרשות הנמלים שידעה ממילא על הפרשה), להימנע מלהיזקק לשירותי התחנה. באשר להתקשרות עם "רפאל", לא הובא ע"י התובעים לעדות איש מאנשי "רפאל" שהיה מעורב במו"מ עם התובעים, ולכן לא אוכללקבוע מה היו המניעים שהניעו אותם להפסיק את המו"מ עם התובעים. לא הוכח, איפוא, קיום קשר בין ענין זה לפרשת המירמה בכלל ולכתבה נשוא הדיון בפרט. באשר ליחסים שבין צים לבין החברה לשירותי הספקה שהקימו דוד X וויקטור בן כנען, הרי גם כאן ין הוכחה ברורה, באיזו מידה הושפע יחסה של צים מפרסום הכתבה או מידיעות שזרמו אליה במישרין מרשות הנמלים. מאידך, אני מקבל ללא סייג את דברי התובעים, כי הם נפגעו בקשריהם החברתיים עקב פרסום הכתבה. לסיום, יש להדגיש, כי ע"מ לזכות בפיצוי על-פי העוולה לפי חוק איסור לשון הרע, אין התובע צריך להוכיח נזק מיוחד (השוה ע"א 534/65, בע' 273) [6]. בהתחשב בשיקולים שהבאתי, שאינם מאפשרים שומא מדוייקת של הנזקים, אני מעריך את נזקי כל אחד מהתובעים 1- 3ב-000, 100שקל. בסיכום, אני דוחה את התביעה של התובעים 2, 4ומחייב אותם לשלם לנתבעים הדדית הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 000,10שקל + מע"מ, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית של % 3מיום 1.9.83ועד לתשלום בפועל. אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לכל אחד מהתובעים 1, 3סך של 000, 100שקל, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית של % 3מיום 1.9.83ועד לתשלום בפועל. על הנתבעים לשלם לתובעים 1, 3את הוצאותיהם, וכן שכ"ט(עבור שניהם יחד) בסך 000, 35שקל + מע"מ. ההוצאות ושכה"ט יוצמדו למדד וישאו ריבית של % 3מיום 1.9.83ועד לתשלום בפועל. ניתן היום, 28.8.83, במעמד עו"ד בית זאב ועו"ד ר' וולפסון.משפט פליליאחריות פלילית