.1 התביעה היא תביעתו של אב לבטל או להפחית מחיוב מזונות של שלושת ילדיו. הצבת גדרים ועובדות היסוד. .2 התובע (האב) והנתבעת מס' 1(האם) שניהם ילידי 1940, היו נשואים זל"ז ונולדו להם שלושה ילדים שהם הנתבעים 2-3: אביה ב- 31.5.65(ומאז הגשת התביעה ב- 8.8.83היא כבר בוגרת ומשרתת בצה"ל). יריב נולד ב- 20.6.69הנמצא בקיבוץ במסגרת עליית הנוער והגר שנולדה ב- 31.12.73והיא תלמידה בבית-ספר. בין ההורים פרצו סכסוכים על רקע נישואין שלא צלחו, האב עזב את הבית בשנת 1978ולאחר סדרת משפטים בבימ"ש מחוזי ובביד"ר הושג סוף סוף הסדר גירושין ועל-פיו האב העביר ע"ש הילדים מחצית מדירת המשפחה אשר היתה בשמו, שלושת הילדים נשארים במשמורת האם תוך קביעת הסדרי ראיה עם האב: פעמיים בשבוע בימי ב' ו-ה' בין השעות 16.00- 20.00וכל שבת שניה משעה 09.00בבוקר עד מוצאי השבת בשעה .20.00 באשר למזונות, הוסכם לאמץ הכרעת ביהמ"ש המחוזי שקדמה להסדר והמזונות שפסק ביהמ"ש יישארו בתוקפם עד מלאת 21שנים לאביה, אח"כ יופחת סכום המזונות המשתלם לאשה ולילדים (אכן לאשה! כי הכרעת ביהמ"ש קדמה לגירושין וביהמ"ש פסק מזונות לאשה ולילדים) כדי % 50עד מלאת 18ליריב ואזי יופחת הסכום הנותר כדי % 50עד הגיע הגר לגיל 18ואזי ייפסקו המזונות כליל. ההסכם אושר בביה"ד הרבני הגדול וקיבל תוקף פס"ד. המזונות בהם מדובר היו אלה שפסק בימ"ש מחוזי בהחלטה מיום 28.12.79בתביעת המזונות בתיק מ"א 1615/79 שתבעו האם והילדים. ביהמ"ש סבר כי לאשה הגיע מזונות מאחר והבעל הוא שעזב את הבית, ולאחר שחשב כי הכנסות הבעל היו כ-000, 30ל"י בממוצע חדשי (מספר חודשים במשכורת גבוהה יותר עקב היות הבעל כמכונאי על הים ומספר חודשים במשכורת נמוכה מזו עקב שהותו של הבעל על היבשה), חייב את האב בתשלום 000, 18ל"י לחודש צמודי מדד דצמבר 1979לזכות האשה (האם) והילדים. על-מנת להמחיש סכומים אלה כשווים באלה הימים, לאור מדד אוגוסט 1985( 279.5נקודות) לעומת מדד דצמבר 1979( 521.7נקודות), להלן נוסחת העדכון עפ"י חשבון תיאורטי: סכום זה בערך דולרי הוא כ- 536.75$ (לפי שער של 500, 1ש/$, או 544$ (לפי שער 480, 1ש/$), סכום הנחשב מכובד ונדיב מאד לשלושה ילדים (וכאמור הסכם הגירושין השאיר את הסכום כמזונות לילדים). בנה"ז (ההורים) התגרשו ב- 15.3.83לאחר שההסכם אושר בביה"ד הרבני הגדול לערעורים ביום 8.2.83, וקיבל תוקף של פס"ד. .3לא חלפו חודשים רבים וביום 8.8.83הוגשה התביעה הנוכחית בטענה שהקשר עם הילדים אינו מתקיים כהלכה. שני הילדים הגדולים מסרבים לחלוטין להיפגש עם האב והילדה הקטנה ממעטת להיפגש עם האב עקב הלחץ של אמה ושני הילדים הגדולים יותר. לגבי הבת הגדולה נטען שהמזונות כלפיה הן כמתנה (קרי: התחייבות ליתן מתנה), וסרובה להפגש עם אביה הוא בגדר התנהגות מבישה אשר מזכה את האב לחזור בו מאותה מתנה, והוא אכן חוזר בו מיום 2.8.83(וראה סעיף 5(ג) בחוק המתנה, התשכ"ח- 1968[16]). .4בפתח הדברים הוגשה בקשה בתיק המרצה 3975/83לדחות התביעה על הסף מחוסר סמכות, והרי חיוב המזונות הוא מכוח הסכם גירושין שאושר בביה"ד הרבני, ולפיכך אם כל האמור בתביעה נכון - הפורום הנכון הוא ביה"ד הרבני, רק הוא זה המוסמך לשנות את פסקיו. נטיתי לקבל הטענה והצעתי שהתיק יועבר אכן לביה"ד הרבני. ב"כ התובע הסכים להצעה, אולם דווקא ב"כ הנתבעים, שהעלה את הטענה ויתר עליה וביקש למחוק הבקשה (דף 3) והיא נמחקה. .5סמכות עניינית אינה תמיד סוגיה שניתן לעבור עליה לסדר היום מכוח הסכמה דיונית בבימ"ש. בכל מקרה ברור שבימ"ש מחוזי אינו יכול לבטל חיוב שהטיל בי"ד רבני על דרך ביטול פיסקו בתקיפה ישירה (להבדיל מתקיפה עקיפה כגון שהפסיקה הרבנית לוקה בחוסר סמכות והיא בטלה מעיקרה, כאין וכאפס - ולא זה המקרה דנן). לפיכך אי-אפשר להתעלם מבעיית הסמכות וראוי להסבירה. עו"ד הוכמן שהגיש את התביעה לביהמ"ש המחוזי, הסביר את דרכו בכך שהחיוב המקורי הוא של ביהמ"ש המחוזי ולכן רק בימ"ש מחוזי יוכל לשנותו. אכן מטענה זו אפשר להגדיר את בעיית הסמכות ולהסבירה כדלקמן: בראשית פסק בימ"ש מחוזי מזונות לאשה ולילדים. מטבעו של פס"ד זה שהוא ניתן לשינוי בהשתנות נסיבות, ורק בימ"ש מחוזי מוסמך לשנותו מכוח הלכת התמשכות הסמכות: פסיקת מזונות לראשונה כוללת את הסמכות לשנותה אף בעתיד. פסה"ד היה, כאמור, לזכות האשה והילדים כצדדים ישירים. בביה"ד הרבני התנהלו הליכי גירושין שנסתיימו בהסכם ובפס"ד. הצדדים לאותו הליך היו בנה"ז - ההורים בלבד. הסדר המזונות שבהסכם הגירושין אינו מחייב את הילדים שלא היו לו צד (ומן ההסכם עולה בעליל שהילדים לא היו צד, והרי הוא הושג בשלב ערעור בו ערער הבעל על דחיית תביעתו לגירושין. העתק כתב הערעור הוגש בתיק המרצה 3975/83והצדדים בו הם בנה"ז בלבד). כן ברור שלא התקיים כל דיון בביה"ד בשאלת מזונות הילדים, הדיון התקיים בביהמ"ש המחוזי. חלה, איפוא, הפסיקה הידועה שהסדרי גירושין אינם מחייבים ילדים לא בענייני סמכות ולא בעניינים שבמהות מזונות. לפיכך יש לראות בהסדר המזונות שבהסכם הגירושין כהסדר ממוני בין בנה"ז - ההורים שבמהותו הוא לתשלום יציאות הילדים שהאם מוציאה עליהם. ביה"ד הרבני שאישר את ההסכם לא התיימר לבטל ולא ביטל את חיוב המזונות של ביהמ"ש המחוזי, וזה המשיך לעמוד בעינו משלא בוטל. ברור שההסכם בין בנה"ז בביה"ד הרבני לא יכול היה להחשב כהסכם לביטול החיוב שהיה אף לזכות הילדים, ולא יעלה על הדעת להסמיכם לוותר על חיוב שיפוטי לזכות הילדים. היפוכו של דבר: ההסכם קיים את החיוב של ביהמ"ש והוסיף עליו (והרי תוקפו מבחינת הבת הוארך עד מלאת לה 21והסכום שהיה מיועד לאשה ואמור להתבטל עם הגירושין - לא בוטל). אפשר לומר כי באימוץ הפסיקה המחוזית ע"י הסכם הגירושין, אומצה אף האפשרות שבימ"ש מחוזי ישנה את הסכום ואזי כאילו מוסכם מראש שאף הסכום החדש שייפסק בבימ"ש מחוזי יהיה ויהפך בדיעבד, כסכום המוסכם בהסכם הגירושין. באנלוגיה מדיני חברות ושיעבודים: חיוב המזונות היה "חיוב צף" - נכס היכול לשנות צורה מבלי שבמהותו הוא מתבטל או משתנה. אפשר להשקיף על הסיטואציה אף אחרת: בהליך הנוכחי עומד לדיון החיוב מכוח פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ובו זמנית ובמקביל קיים הסכם בין ההורים (שהם הצדדים להסכם הגירושין ולפסק הרבני), כי ההכרעה אשר תיפול במשפט תחייב אף אותם במובן זה שהאשה - האם לא תהיה רשאית לאכוף יותר את החיוב המקורי שבהסכם הגירושין שאושר בפסיקה הרבנית. לבעל - לאב תהיה טענה טובה - למשל בהליכי הוצאה לפועל מכוח סעיף 19מחוק ההוצאה לפועל - לטעון כי הוא פטור כלפי גרושתו (לא כל שכן כלפי ילדיו אתם הדיון הנוכחי הוא לגטימי לחלוטין). מן הסכום המקורי שבהסכם הגירושין בין משום שהיא הסכימה לוותר על כל סכום מעבר לפסיקה שתיפול עתה ולפטור את הבעל מתשלומו, בין משום שהוסכם ע"י שני בעה"ד על שינוי הסכום על דרך הסכמה שפסיקת ביהמ"ש היא המקובלת עליהם (מעין הסכמה לצד שלישי או לבורר אשר יקבע סכום שבנה"ז לא יכלו להסכים עליו) בין משום שנוצרת מניעה שמכוחה לא יאופשר ביצוע החיוב בסכום המקורי שבהסכם הגירושין. במילים אחרות: אין כאן פגיעה בחיוב של פסק בי"ד רבני אלא באפשרות ביצועו ואכיפתו וזהו הסכם לגיטימי מבלי ליצור ערבוב סמכויות של בימ"ש מחוזי או בי"ד רבני. אינני מתימר לפגוע בחיוב של בי"ד רבני, אלא באפשרות ביצוע החיוב שמכוח הפסק הרבני מבלי לפגוע בקיומו מלכתחילה ומבלי לבטלו לחלוטין כחיוב. לכן אינני רואה את פסק-דיני כהתערבות בפסיקת ביה"ד הרבני, אפילו אם יש לראות החיוב כחיוב מכוח הסכם שאור וקבל תוקף של פס"ד בבי"ד הרבני. אולם אם ייפחתו המזונות אזי לא ינתן לגביה החיוב המלא מכוח הסכם הגירושין ופסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול. .6יצויין, שבכתב-התביעה לא נטען שיש להפחית או לבטל המזונות מן הטעם שהחיוב המקורי כלל מזונות אשה, ובינתיים הצדדים התגרשו, או כי אין ביכולת האב לשאת בתשלום מטעמים כלכליים. הטעמים הם כמצויין לעיל: - ההתנכרות של הילדים וסיכול הקשר עם האב, ומאידך גיסא יכולת האם להשתתף במזונות הילדים הקטינים וחובתה לעשות כן, לאור היות החיוב חיוב שמקורו בדיני צדקה (שני הילדים הקטנים מעל לגיל 6, הילד יריב עבר בינתיים, ב-20.6.84, אף את גיל ה- 15והחבות כלפיו שווה לחלוטין משני ההורים מכוח דיני צדקה בלבד). לגבי הבת הקטנה הגר, אין עתירה לפגוע במזונותיה. קביעת עובדות וממצאים. .7מן הראיות שהובאו בפני (עדויות, מסמכים, תסקיר סעד והתרשמות) אפשר לקבוע העובדות הבאות: היחסים בין ההורים היו משובשים מאד וכך נפרדה החבילה בשלהי שנת 1978והאב עזב את הבית. האב במקצועו הוא ימאי בצי הסוחר, הוא היה שנים קצין ים בעל דרגת מכונאי ראשון ומזה כשנתיים מכונאי ראשי. הפלגותיו של האב הן ארוכות ומתמשכות שבועות וחודשים תוך הפסקות קצרות בין ההפלגות או לעיתים אף שבועות וחודשים ללא הפלגות, כאשר אין הפלגות. עבודה על הים כאמור אינה ערובה לחיי משפחה הדוקים וכאשר אין הבנה ואין התאמה לא פלא שהתוצאה היא גירושין. במצב כזה לא פלא שאף הקשר עם הילדים אינו הדוק ויציב כפי שהוא יכול להיווצר במשפחה ששני ההורים בה מצויים תדיר בבית. אני מקבל שהיחסים בין האב והילדים הגדולים היו משובשים עוד לפני הגירושין. הקשר עם הבת אביה היה גרוע (וזו כבר לשון המעטה), היא הזדהתה לחלוטין עם אמה והאשימה את אביה, היו טריקות טלפון מן הבת והסתת שני הילדים הקטנים הן מצד אם והן מצד הבת כנגד האב. הקשר עם הבן היה קיים אבל רופף ולא חזק, האב נהג לבקרו בביתהספר ונמנע מלבקר בבית, עד שביוני 82' אירע אינצידנט מכריע בהקשר לבר-מצווה של הנער. נעשו הכנות ללא האב, שכן נאמר לו שאם רצונו להשתתף בחגיגה יואיל לממנה וברחבות, ומשלא היה כך, היתה מסיבה צנועה יותר והאב לא הוזמן ישירות אלא נודע לו על-כך דרך הוריו, הוא אכן רצה לבוא אולם אחר והגיע לאחר הטקס, כאשר הכל כבר התכנסו אצל משפחת האם. כדי שלא "לקלקל השמחה" נמנע האב מלהיכנס, וכך נוצר אצל הילד הרושם שהאב זנח אותו והוא נפגע קשות מאי-השתתפות האב (למרות שלא הוזמן כיאות). האב עשה נסיונות רבים אח"כ להסביר את הדבר, אולם צירוף נסיבות לא מוצלח היקשה על כך: נתקיימה הפלגה ממושכת עם ניתוק ולא נוצר קשר הדוק. עם הגר, הבת הקטנה, היו פני הדברים שונים: הילדה אוהבת את האב ושמחה לו, אולם הקשר אתה היה ספורדי ולא שוטף, הרבה בגלל ההפלגות הארוכות, וכן מאחר והאב נמנע מלבקר בבית כדי שלא יארעו מריבות ולא תהא לאם תואנה להוציא נגדו צו מניעה. הפגישות היו, איפוא, בעיקרן בבית-הספר. יצויין שההשפעה השלילית של האם והבת הבכורה הרתיעו את הגר - הבת הקטנה - והיא חששה לא אחת להיראות בחברת האב למרות רצונה בקשר עם האב. במצב דברים זה הגיעו עת הגירושין והסכם הגירושין. הבת הגדולה היתה נוכחת בעת עשיית ההסכם בביה"ד. אני מאמין לאב שהכוונה היתה לפתוח דף חדש עם הגירושין, וכך השאיר לאשתו ולילדיו את הדירה והסכים לשלם מזונות גבוהים מאד, שאפשר היה לקיים מהם את הילדים והאם כאחד ללא דאגות, ומה עוד שהוסכם שהמזונות ישארו עד מלאת לבת הבכירה 21שנים, משמע למשך כ- 3שנים נוספות, ורק אח"כ ייפחתו כפי שצויין לעיל. מזונות שנפסקו מתחילה לאשה ושלושה ילדים נשארו בעינם חרף הגירושין ולמשך מספר שנים נוספות. אולם כל הצפיות נכזבו. יתר-על-כן, עם שני הילדים הגדולים נוצר ניתוק גמור ובכך חלה החמרה. .8יצירת קשר בין מזונות להסדרי ראיה וקשר עם הילדים אינו תמיד אסטתי, היינו קשה לקבל כאילו מזונות הם תמורה לקשר עם הילדים. ואכן הקשר אינו קשר של תמורה, אולם זיקה בכל זאת קיימת, כפי שיפורט להלן. מכל מקום הפחתת מזונות אינה מטרה לשמה, והתביעה לא הוגשה למטרה זו כמטרה לשמה, אלא כלחץ וכאמצעי שאולי יביא לשינוי (וזוהי מטרה לגיטימית בפסיקה וכפי שיפורש בהמשך). על-כן התחלתי כמעט למן ההתחלה לנסות ולהשפיע לקיום קשר. הזמנתי מיד תסקיר, נעניתי לדחיות ארוכות למן ההתחלה כשנאמר לי שמנסים להסדיר הענין, אולם יחד עם זאת הבהרתי שלא ניתן לתפוס החבל משני הצדדים, וחידוש קשר מחייב פעולה משני הצדדים. עו"ד סיון ראה בכך משום מה הבעת דעה נגד לקוחותיו (והבת אף אמרה זאת בעדותה), אולם איך אפשר אחרת לנהוג על דרך הסלנג בשיטת "השוט והגזר". ברור שקיצוץ במזונות הוא דרך "השוט" בעוד שהשארת המזונות היא שיטת "הגזר". התרשמתי מן האב ומבאכוחו שלא לחצו על הפחתה מידית של מזונות ושנחוץ להפעיל מעט "לחץ" - השפעה על הנתבעים, ועל-כן הובהר להם שהם מסכנים את המזונות אולם לדעתי לא רק שאין בכך פסול אלא אי-אפשר אחרת אם רוצים לנסות ולשנות דרכי התנהגות ולהביא לקשר מחודש אשר התערער, ובמידה מסויימת אף נותק. היתה זו התרעה שעליהם לשנות מן המצב הקיים ולפעול לחידוש הקשר במידה והדבר תלוי בהם והדברים נעשו אף בפסיקה כפי שתצוטט. על מידת הסובלנות הן של התביעה והן של ביהמ"ש תעיד העובדה שמשך למעלה משנה לא הופחת מאומה במזונות ורק בישיבת 26.9.84בוצעה הפחתה במזונות. ההפחתה לא היתה דרסטית, היא עדיין הותירה לכל הילדים מזונות בשיעור של צרכים הכרחיים ואפילו למעלה מזאת (ייזכר שהבת היתה בינתיים בשירות צה"ל והבן עבר לקיבוץ, משמע צרכיהם ההכרחיים התמעטו וירדו מצרכים הכרחיים של "ילד עירוני רגיל"). יתר-על-כן, גם כאשר נסתיים שלב ההוכחות, וכבר היתה התרשמות ברורה יותר מכל הצדדים לאחר שהעידו, עדיין ניתנה לנתבעים שהות לעשות מעשה ולנקוט יוזמה קודם הכרעה ולאורך תקופת הסיכומים שבכתב (ראה החלטה מ-12.3.85). לצערי לא נעשה דבר ולא השתנה דבר, ולכן יש להגיע להכרעה אשר לא תהא נעימה לנתבעים, אולם הפסיקה לא נעשית מתוך ספק עובתי והיא נעשית מתוך הכרה שכך חייבים לעשות עפ"י החוק ואין בכך שום פגם מוסרי. היו אלה הנתבעים שיכלו להתנהג אחרת, ועל-כן מוטב יפשפשו במעשיהם ואל יתלו הקולר באחרים ותוך הטלת דופי בביהמ"ש. .9אני מקבל כאמיתית את עדותו של האב והתרשמתי בשלילה מן האם והילדים. במיוחד התרשמתי בשלילה מן האם ומן הבת, מן הבת ומן הבן התרשמתי בשלילה עם נימת רחמנות על שכך הגיעו ילדים וכך הם מדברים על אביהם. אף אינני מוכן להאמין לאם ולילדים באותם עניינים שעדותו של האב שונה. אף אחד מעדי ההגנה לא סיפר על מעשים שליליים של האב או על פגיעות של ממש בילדים, כגון ביזוי, העלבות, עלבונות, מכות (מעבר למקובל), התנכלויות כגון מניעת נסיעות לחו"ל, משמעת קשה וכיו"ב. הטענות היו טענות רגילות וכן על מיעוט ביקורים (מבלי לתת משקל מתאים להעדרויות הארוכות עקב הפלגות). התרשמתי שלאם היתה השפעה חזקה ושלילית ואפילו שלילית מאד על הילדים ובעיקר על שני הגדולים. הודתה בכך למעשה אף העובדת הסוציאלית (בדף 32) למרות מאמציה להיות אוהדת ומתחשבת (ולדעתי יותר מדי) עם האם והילדים. האם לא רק שלא עשתה דבר כדי לעודד קשר וביקורים לפני הגירושין ואחרי גירושין, אלא אף שדרה מסרים שהניתוק הוא לשביעות רצונה. בכל הופעתה בביהמ"ש בישיבות השונות הפגינה את שביעות רצונה מהתנהגות הילדים ומהופעת הילדים (שלטעמי היתה הופעה אומללה וזו של הבת במיוחד אף מבישה) המתנכרת אל האב, והראתה בוז ולגלוג כלפי האב בנסיונותיו ליצור את הקשר, ובעת עדותו שהתרשמתי ממנה כעדות אב שאכן כואב וכואב מאד את הפירוד בינו לבין ילדיו, התרשמתי שעדותו היתה בשבילו שפיכות דמים על שהוא חייב לעמוד על דוכן העדים ולבקש על הקשר עם ילדיו יוצאי חלציו ואלה מתנכרים לו ומבזים אותו (במיוחד הבת) בפומבי. אכן האב נמנע מלבקר בבית, אולם עשה זאת כדי שלא להיכנס למריבות עם אשתו ולא כאב המתנכר לילדיו ואני מאמין לו שעשה מאמצים להתקשר לילדיו: הוא ביקר כ- 7פעמים בקיבוץ לשם עבר הבן, אולם הבן סרב לפגוש בו וכמעט בכוח נאלצו המטפלות להביא הבן לשלושה מפגשים (באחת משלוש ההזדמנויות היה הבן מרותק למיטה ולא יכול היה, איפוא, להימנע מן הביקור), בארבעה מן הביקורים לא הצליח האב לפגוש בבן. אני מאמין לאב באומרו שהתדמית שיצרו הבת והאם בקיבוץ על האב היתה כאילו היה אב רע ומתנכר והמטפלות הופתעו שהדברים אינם כך. אולם חרף גלויות ומתנות (אחרי הגירושין) סרב הבן לפגוש באב והצהיר כך בצורה מוחלטת אף בביהמ"ש (ומדובר בבחור בן 16.5). התנהגותה של הבת היתה גרועה עוד יותר - היא טרקה טלפונים בפניו של האב וסרבה לדבר עמו, היא הודיעה לו ויותר מפעם אחת שהיא מסרבת בשמה ובשם אחיה ליצור קשר, היינו ממש יזמה ועודדה מרד או קשר. אפילו במהלך המשפט, כאשר עו"ד סיון, ב"כ הנתבעים, ניסה באמת ובאמונה לפעול לחידוש הקשר ויזם מפגש במשרדו הגיבה הבת בהתנכרות, באומרה שכלל אינה מבינה מה היא עושה שם, באומרה שאינה רוצה בקשר עם אביה. אמנם על דוכן העדים אמרה הבת שאינה דוחה החלטית נסיונות של האב להתקרב אליה, אולם דברים אלה אינם מתיישבים עם דבריה מחוץ לכותלי ביהמ"ש ועם התנהגותה כפי שפורטו לעיל. לדעתי, לא יתכן שבת תנהג כפי שאכן נהגה והתבטאה, ותדרוש שאביה יבוא אליה על ארבע ועל ברכיו בעוד שהיא לא רק שלא רומזת על הסכמה לקשר אלא מצהירה על סרוב ומסיתה אף את אחיה. אפילו אם בסתרי לבבה מוכנה הבת לקשר (והעו"ס סבורה כך, ואולי אף אני יכולתי להתרשם כך) נראה שעל הבת לעשות צעד ממשי נוכח התנהגותה המחפירה והמשפילה ונוכח סירובה המוצהר, ואינה יכולה להתנות תנאים שאפילו לא יכלה לפרטם כהלכה. האב עשה נסיונות להתקרב אולם נדחה בכולם, והבת לא עשתה גם צעד אחד לקירוב. אינני שולל עמדה של ילדים הנפגעים ממשבר גירושין והמזדהים עם ההורה עמו הם גרים, אולם העמדה של הילדים הגדולים עוברת על כל מידה סבירה, ולדעתי מגיעה לדרגת התנהגות מחפירה, ולגבי הבת אפילו ההתנהגות מחפירה ביותר. .10אינני מתעלם כמו-כן מעובדה נוספת והיא כי קודם הגירושין ומשך שנים גר האב עם אשה זרה בשם נורית, איתה אף התחתן לאחר הגירושין, ועתה יש להם ילד משותף. אני מבין שצורת חיים כזאת יכולה להשפיע בשלילה על ילדים, אולם למן הגירושין לכל המאוחר - ועוד בתנאים כה טובים לילדים ולאם - היה מקום להשלים עם מצב זה. איש לא דורש מן הילדים לאהוב את מי שהיתה פלגשו של האב והמתחרה לאמם, והאב אכן לא דרש מן הילדים לבקר בביתו. אולם, כיום אותה אשה היא אשתו של האב ואם ילדו, שהוא אח למחצה של הילדים הנתבעים. אפילו אם יש למישהו מן הילדים טינה לאשה זו עד עצם היום הזה, לא הייתי מתייחס בחומרה לרצון הילדים שלא לפגוש אשה זו, אולם טענה זו כלל לא הועלתה, ומכל מקום אין בכל אלה הצדקה להתנכרות מן האב ולדרך התנהגות מחפירה כלפיו, כפי שהוכחה במשפט זה. היתה זו חובתה של האם להפריד בין רגשותיה כלפי מי שהיה בעלה ובין חובתה כלפי ילדיה לטפח את יחסם אל אביהם. לאב יש תפקיד ויעוד מכריעים בעיצוב אישיות הילדים (לרבות הבנות) ומניעת קשר עם האב הוא מעשה אנטי-חינוכי הפוגע בהתפתחות הילדים. האם הכזיבה במסוגלותה לגדל ילדיה כהלכה בכך שלא רק שלא עודדה קשר של הילדים עם האב אלא עודדה, ולו ע"י התנהגות, את הניתוק וההתנכרות. התנכרות זו וסרוב לפגוש באב מנעו ממנו כל אפשרות להסביר את עמדתו (דבר שביקש לעשות ולא אחת), ולהשפיע משלו על עיצוב אישיות הילדים. אין כוונתי כאילו היו הילדים ראויים להיות השופטים של הוריהם, בכך שההורים ייתדיינו בפני ילדיהם ייצגו עמדותיהם לביקורת הילדים. היפוכו של דבר: אסור לילדים לשפוט את הוריהם, אולם כפי שחיו עם האם והושפעו ממנה היה עליהם להתייחס בסובלנות אף אל אביהם, שכאמור לעיל לא הרע להם (למעט הפרידה ומשבר הנישואין שבהם "אשמים" שני ההורים בדרך כלל) תוך נכונות לתת אף לו קרדיט ולאפשר לו להוכיח עצמו כאב טוב ומסור לילדיו, ואפילו דעתו שלילית לגבי אשתו - אם ילדיו, האב אף דאג היטב לעתיד הילדים בהעבירו מחצית דירה לשמם ובתשלום מזונות נדיבים. הורים מצווים לנתק את הילדים ממריבותיהם במישור הבינזוגי והם מצווים להסביר להם כי הסכסוך שביניהם אינו יבה לסכסוך בין ההורים לילדים. מן האב נמנעה אפשרות זו עקב ההתנכרות והתנהגות האם, ואלה מעשים חמורים מצד הילדים הגדולים ומן האם. ההיבטים המשפטיים .11ניתוח מדוקדק וקפדני של הפסיקה יוכיח, לדעתי, שיש קשר, ואפילו קשר הדוק, בין התנהגות ילדים כלפי הוריהם לבין חיוב או היקף חיוב המזונות של ההורים אליהם. אפרט, איפוא, הפסיקה במירבה תוך נסיון ליישב בין אי-התאמות לכאוריות בין התקדימים השונים. .12העקרון הראשוני והבסיסי הוא שהורים חייבים במזונות ילדיהם. חיובו של האב רחב יותר בהיותו חייב במזונות ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15(עד גיל 6מדין תורה ועד גיל 15מתקנות הרבנות הראשית של תש"ד - דיני צדקה), וחובתה של האם מדין צדקה למן ההתחלה תוך הצטרפות האב מגיל 15אף הוא לדין צדקה בלבד בשווה לחלוטין אל האם (ע"א 591/82 פורטוגז נ' פורטוגז [1]). אולם לחיוב ראשוני ובסיסי זה יש סייגים שבהתקיימם נוצרות טענות הגנה לחיוב במזונות, לעיתים עד עצם עקירת החבות לחלוטין ולעיתים כדי צמצומה מבחינת ההיקף. אחת ההגנות היא סירוב ילדים להשמע להכרעות ביהמ"ש (או ביה"ד) בדבר מקום שהייתם. פס"ד מנחה מרכזי בנידון זה הוא ע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן [2], בו קבע בי"ד שעל ילד להימצא בפנימיה מסויימת ששמה פורט בהכרעתו, והאם והילד (כבן 13) סרבו להישמע להכרעה זו. במקרה זה - כך נפסק חלה ההלכה שילד מגיל 6חייב להיות עם אביו כדי ללמדו ולחנכו, שאם לא כן רשאי האב לסרב ולשלם מזונות (רמב"ם, הלכות אישות, פרק כ"א הלכה י"ז [19] ושו"ע אהע"ז, סימן פ"ב ס' 5[20]). וכך במקביל לבנות שתמיד אצל האם, והכל אם לא קבע בי"ד אחרת עפ"י עקרונות שבטובת הילד. בפסיקה (לפחות האזרחית) קיים "ריכוך" מסויים של חומרת ההלכה ומושם דגש על ריכוך זה והריכוך הוא שבכל מקרה אין מפקירים ילד לסכנת רעב ומחסור, היינו במקרה של מרידה בפסיקה ישא וישלם את החזקת הילד אותו הורה או אדם אחר שמחזיק בילד בניגוד לפסיקת ביה"ד, ורק אם אותו הורה או אדם אינם מסוגלים לכלכל את הילד ישלם האב מזונות, אולם מצומצמים, למניעת חרפת רעב ובכל מקרה לא ברמה שהיה רוצה בה ההורה המרדן - כך נפסק אף במשכיל לאיתן. הורה התובע בשם ילד מזונות, למרות שהילד אינו נמצא במקום שנקבע בפסק-דין, חייב לפרט את אי-יכולתו לפרנס הילד, שאם לא כן צפויה התביעה להימחק על הסף (ע"א 405/70 כהן נ' כהן [3]), אולם נדרש כי בימ"ש יקבע בבירור היכן היה הילד ולא די דרך משל לקבוע שילד לא ישהה עם ההורה "המרדן" ואף לא עם ההורה החייב במזונות ולא יצויין שם המוסד (ע"א 446/67 הס נ' הס [4]). בנידון זה לא משנה אם הילד מעכב העברתו להורה השני או שהאם שעמה הילד מעכבת העברתו (ע"א 199/77 חריר נ' חריר [5] - תוך שמירת הכלל שילד לא יופקר לרעב בכל מקרה, אך חיוב במזונות יצומצם בכל מקרה). הלכה זו נראית עקבית ויציבה וחוזרת בפסקי דין שונים (ע"א 732/72 יהלומי נ' יהלומי [6]; ע"א 244/83 לב נ' לב [7]). אם הילד או האם טוענים שממילא האב לא רצה בילד חרף פסה"ד, עליהם ליזום הליך לשינוי פסה"ד על-מנת שכתם המרידה לא ידבק בהם (ע"א 574/83 חג'ג' נ' חג'ג' [8] תוך צמצום מזונות בגלל המרידה כפי שנפסק בפסיקה דלעיל). זהו הקו המנחה ואין צורך להכנס לוריאציות שונות שאינן משנות מן העקרון. .13אפשר היה להתרשם מן הפסיקה שהדין שונה כאשר ילד נמצא היכן שקבע לו ביהמ"ש, אולם הוא מסרב לפגישות עם ההורה האחר ואינו מקיים הסדרי ראיה שנקבעו לו. אולם עיון מדוקדק יגלה שהפסיקה לא רק שאינה שונה, אלא היא שואבת מאותו מקור ממנו נשאבו ההלכות שפורטו בפסיקה הקודמת. פס"ד מנחה (לדעתי) בנושא זה הוא תיק (חי') /2270תשמ"א פד"ר י"ג 3[13] והערעור עליו בערעור /240תשמ"ב פד"ר י"ג 17[14]. בצמד תקדימים זה היה המעשה בילדה בת 14שהוריה חיים בנפרד (ללא גירושין) כ- 10שנים. כל השנים שילם האב מזונות ונלחם על הזכות לראות את בתו ולפגוש בה, אולם הקשר הלך והתרופף עד שהבת סרבה לפגוש באב לחלוטין ואמרה זאת אף לביה"ד בנימוק שכל השנים אביה לא דאג לה אלא התנכר לה. ביה"ד קבע עובדתית שטענות אלה של הילדה לא היו נכונות: האב נקט כל השנים הליכים כדי לפגוש בילדה ולשמור קשר עמה: בסופו של הדיון פסק ביה"ד האיזורי להשהות חיוב המזונות בשלמות בהנמקה שלא הוכחו טענות הילדה ואמה שהאב מתנכר ולא רוצה בילדה, הילדה כפי הנראה הושפעה מאמה, ואפילו יש שמץ אמת בדבריה, אין זו סיבה לניתוק קשר עם האב. הטעמים להצדקת הפסיקה בהלכה היו שונים: עבירה על מצוות כיבוד אב ומה שגרוע יותר: עבירה על מצווה שלא לבזות אב, ושלישית: מניעה מן האב לחנך את הבת בעיתות ביקור ולהשפיע על עיצוב אישיותה והתפתחותה. צויין מפורשות שלא משפיע הצד הדתי שבמצוות, גם אב שאינו מקפיד בקיום כל המצוות זכאי שילדיו ינהגו בו כהלכה, היינו יכבדוהו, לא יבזוהו ויאפשרו לו לחנכם ולהשפיע על התפתחותם ועל עיצוב מידותיהם ואישיותם. הובהר כי השחרור ממזונות מותנה בכנות האב ברצותו לפגוש בבת, ובמקרה דנן הוכחה הכנות. נותחו בפסה"ד דיני צדקה וצויין שחייבים בצדקה גם למי שרשע ואב אמיד יהיה חייב בצדקה, אולם ביתר צמצום, הסנקציה אינה עונשית בבחינת שכר ועונש אלא מטרתה חינוכית וכהשפעה לשינוי התנהגות הילדה (וזו אסמכתא מפורשת לדברים שכתבתי לעיל בפסקה 8). הפסק היה דעת רוב נגד מיעוט, וההכרעה שנפלה היתה להפסיק החיוב ל- 4חודשים ולאחר-מכן לבדוק אם חל שינוי בהתנהגות הילדה, שאם לא כן ידון ביה"ד בהארכת השהיית חיוב המזונות. על פסה"ד הוגש ערעור ובערעור אושרה עמדת ביה"ד האיזורי תוך הארכת תקופת ההשהייה של חיוב המזונות ללא הקצבת זמן ותוך פניה לבת ולאם לשנות מדרכן הרעה תוך השבת לב הבת לאביה ואזי יחודש החיוב במזונות. המיעוט (בערעור) הצטרף לפסק תוך הבעת משאלה לאב שינהג לפנים משורת הדין ויתן מזונות לבת. מעניינת במיוחד הנמקת הרב מפיו של הרב ולדנברג: הרב העביר את מרכז הכובד מאי-קיום מצוות הנותן יסוד לסברה של קיום שכר ועונש ותוך ביסוס ההכרעה על יסודות דיני המזונות תוך חזרה להכות הרמב"ם והשו"ע שאוזכרו לעיל בפרשת משכיל לאיתן. במילים אחרות, ההתנהגות של הבת והאם פוגעות ביסוד חיוב המזונות הקשורה בזכות האב לחנך את ילדיו ואם זכות זו נמנעת ממנו שלא כדין - יופטר ממזונות. במקרה דנן הוצדק האב ברצותו לפגוש בבת (ובנדוננו היה הסדר כדין מביה"ד של הסדרי ראיה וביקורים) והוצדק בזכותו להשתתף בחינוך הבת, וכפי ששוללים מזונות מבן 6המסרב לעבור לאב ומבת אשר מועברת לעיר אחרת על-מנת שהאב לא יוכל לחנך אותה, כך יש מקום לשלול מזונות אף מבת הנשארת אמנם באותה עיר אך תוך שלילת זכות האב (למען טובת הבת) להשתתף בחינוכה ובהקניית מידות טובות וכיו"ב. הרב הוסיף (בעמ' 23) שהדעת לא סובלת שתקנת חכמים היא לפרנס ילדה שכך נוהגת וכך מונעת מאביה את הקשר עמה (ולא רק לצורך חינוך, היינו הוכנס אלמנט של הגינות וצדק במובן הרחב היינו התנהגות מחפירה של הבת) תוך הוספה - בעמ' 25שאם כך נוהגת הבת תואיל לדאוג לפרנסת עצמה או תתפרנס מאמא שאכן מסוגלת לפרנסה ומעודדת אותה בהתנהגותה, ולא עושה לשינוייה. הרב עובדיה יוסף הצטרף להנמקת הרב ולדנברג ולפסיקתו תוך הוספת שפע אסמכתאות מספרות השו"ת והפוסקים. הרב קוליץ הצטרף אף הוא לאותן הנמקות אולם הסתייג בכך שהעדיף לפנות לאב ולבקשו לתת מזונות לפנים משורת הדין. לכאורה היתה מקובלת פסיקה אחרת והיא בעקבות פס"ד אחר של ביה"ד הרבני בתיק ת"א /226תשי"ד פד"ר א' 145[15] (כב' הרבנים גולדשמידט, קרליץ ובבליקו) ממנו אפשר ללמוד שאין קשר בין ביקורים למזונות: תשלום מזונות היא חובה של האב וזכות הביקור אף היא חובה של האב וזכות של הילד (ולא זכות של האב), לכן אי-קיום חובת ביקורים (ולו בשל התנהגות צד ג') לא יכול להשפיע על חובה אחרת שאף היא על האב, במילים אחרות: אי-קיום חובה אחת של האב לא יכולה לפטור אותו מקיום חובה אחרת לשלם מזונות. פס"ד זה אף שימש כאסמכתא מנחה בספרו של ד"ר שרשבסקי, דיני משפחה, בכל שלוש מהדורותיו (ראה מהדורה שלישית עמ' 8- 517[21]). לעניות דעתי יש לאבחן בין המקרים, ואמנם פסה"ד מתשי"ד צוטט ואוזכר בצמד פסה"ד המאוחרים בפד"ר י"ג ובכל זאת לא הלכו בעקבותיו. האבחנה היא אולי בכך שבמקרה מתשי"ד הוצדקה הבת שלא כמו במקרי פד"ר י"ג. ואמנם בפסיקה האזרחית נראה שיושמה הפסיקה בקשר לניתוק קשר וקשיים בביצוע ביקורים הסדרי ראיה ברוח משכיל לאיתן, היינו פסיקת פד"ר י"ג (מבלי לאזכרה) (שנפסקה על מקרים של סירוב שהיה במקום מסויים). אולם תוך ריכוכה כפי שמשכיל לאיתן היא פסיקה הלכתית "מרוככת". כוונתי ל-ע"א 462/84 חיה רבינוביץ ונטלי רבינוביץ נ' גבריאל רבינוביץ [9], מ- 7.7.85שטרם פורסם. באותה פרשה ביקש אב לפוטרו ממזונות בתו בת ה- 9משום שמזה 5שנים היא מצוייה עם אמה בחו"ל ולא מתאפשר לו לראותה. בימ"ש מחוזי קיבל התביעה והערעור עליו נתקבל תוך ציון שהיה פוסק אחרת (היינו היה מאשר את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי) לו הוכח כי מונעים מן האב קשר לבת למרות רצונו לראות את הילדה ולפגוש בה, ומאחר שבנידון זה לא היו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש קמא - הוחזר התיק להשלמה. בכך הוכרה במפורש הלכת משכיל לאיתן, כפי שהותאמה בפסיקת פד"ר י"ג אף על הכשלת הסדרי ראיה. בשני מקרים אחרים של התנהגות לא נאותה של ילדים שסרבו לפגוש באביהם לא הופחתו מזונות מן הטעם שהתנהגות האב היתה גרועה: ב-ע"א 687/83 מזור נ' מזור [10], היו שתי בנות, האחת בוגרת והאחרת שטרם בגרה, אולם בנה"ז עדיין היו נשואים, האב הורחק מן הבית מכוח צו מניעה והתנהגותו היתה מחפירה. ב-ע"א 66/84 למברג נ' למברג [11], גם כן לא פגע בימ"ש במזונות ילדה בת 9שסרבה לפגוש באביה, אולם תוארה התנהגותו השלילית של האב: הוא הכשיל נסיעה לחו"ל לילדה, איים בפניות למשטרה, משך שנים לא התעניין בה, במצבה ובלימודיה ולא צלצל אליה. בנסיבות אלה התנהגות הילדה לא היתה מחפירה. .14אם נחזור עתה לעובדות שבפנינו, הרי המקרה נופל בהחלט בגדר פסיקת ביה"ד הרבני מפד"ר י"ג ו-ע"א 462/84 רבינוביץ נ' רבינוביץ [9], תוך שהנסיבות שונות מבחינה עובדתית משני המקרים האחרונים של ע"א 687/83 מזור נ' מזור [10] ו-ע"א 66/84 למברג נ' למברג [11]. בענייננו, אין להאשים את האב ואין להצדיק את הילדים הגדולים לא כל שכן את האם ובוודאי לא לאחר הגירושין ולאור הסכם הגירושין. יצויין, שכדי שהתנהגות תהיה מחפירה אין היא צריכה להיות מכוונת, די שהיא פוגעת והיא תוצאה של ההתנהגות הננקטת (ע"א 498/73, 477 סלומון נ' סלומון [12]). .15עו"ד סיון טען בהגנתו ובסיכומיו שמאומה לא נשתנה מאז הגירושין והסכם הגירושין. אולם הטענה לדעתי איננה נכונה. אמנם היה ריחוק בין האב לילדים לפני הגירושין ועם הבת היה הניתוק די משמעותי. אולם, חרף מצב זה אושר הסדר ביקורים וראיה בהסכם הגירושין. כזכור, היתה הבת אביה נוכחת בביה"ד עת נעשה הסכם הגירושין. הסכם זה נעשה ביום כ"ה שבט תשמ"ג תוך אימוץ הסדרי הראיה של ביה"ד האיזורי מ-י"ב כסלו תשמ"ג. פרטי-כל ביה"ד האיזורי (ת/1) מגלה שעל פירוט הסדרי הראיה הוחלפו דעות והצדדים יצאו במיוחד להפסקה כדי לעבד את ההסדר תוך שחזרו עם ההסדר ת/ 2אשר אושר בביה"ד האיזורי ואומץ בביה"ד הגדול בהסכם הגירושין בנוכחות הבת הבכורה. בנסיבות אלה אי-אפשר לדעתי לטעון שהסדר זה הוא דברים בעלמא, נוכח הניתוק בעבר. היפוכו של דבר: דווקא בנסיבות היחסים הלא טובים בעבר הוחלט על דף חדש ועל-כן צודק לדעתי עו"ד הוכמן בסיכומיו שע"י ההסדר החדש נמחק ונמחה העבר. משלא בוצע ההסדר שאושר בביה"ד על דעת הצדדים לו ובנוכחות הבת הבכורה, אכן נשתנו הנסיבות שהיו בעת הסדר הגירושין והיה מקום להגשת התביעה. .16הבת אישרה שהיתה נוכחת בעת עשיית ההסכם (דף 51), והאם אישרה שהילדים (משמע אף הבן) ידעו מן ההסדר (דף 37) ולא חיו באוירת פחד. על-כן אי-קיום הסדרי הראיה והביקורים אינו רק התנהגות שיש בה הפרת הכללים (= המצוות) הבסיסיים של כיבוד אב ואי-ביזויו או מניעת זכותו-חובתו להשתתף בחינוכם, אלא יש בכך אף מרידה בהכרעה שיפוטית שאושרה וממילא פקה על הסדרים אלה. זוהי מרידה אף בביה"ד עפ"י אותן הלכות של משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן והאחרות שצוטטו לעיל בפיסקה .13 .17מבחינת חיובי מזונות - דיני מזונות חלים לגבי הילדים הקטנים הוראות סעיף 3(א) מן החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט 1959היינו חל הדין האישי - דיני ישראל ואלה פורטו לעיל. עפ"י דינים אלה ראוי לפגוע בחיוב המזונות של הבן (לגבי הבת הקטנה הגר אין עתירה לפגוע במזונותיה ואין טענה על התנהגות רעה שלה). .18לגבי הבת הבכורה, אביה, קיים החיוב כלפיה לפי סעיף 3(א) לעיל רק עד מלאת לה .18מאז מלאת לה 18חל כלפיה חיוב לפי סעיף 4מאותו חוק. וממילא אף סעיף 9הקובע פטור ממזונות מחמת התנהגות מחפירה של הזכאי במזונות כלפי החייב לו, ואזי הפטור אינו אוטומטי אלא בשיקול דעת ביהמ"ש (ע"א 498/73, 477סלומון נ' סלומון [12] הנ"ל בפיסקה 14). לדעתי ראוי אכן לפגוע אף בחיוב מזונות הבת הבוגרת מחמת התנהגותה המגיעה ללא ספק לדרגת התנהגות מחפירה ואף חמור מזאת. .19אשר למידת הפגיעה במזונות (א) לגבי הבת אביה אני סבור שהפגיעה חייבת להיות, וראויה להיות, מוחלטת בשלב זה. בהחלטה מספטמבר 1984היתה פגיעה חלקית, ובכך היתה אזהרה (כפי שנהג אף ביה"ד הרבני בפסק-דינו בפד"ר י"ג 3). חרף האזהרה לא חל שום שינוי וחלפה שנה נוספת, כך שעתה ראוייה פגיעה שלמה כל עוד לא תשנה הבת מדרכה. הבת אינה צפויה לחרפת רעב במידה כזאת שראוי להשאיר חיוב כלשהו, שכן היא משרתת בצה"ל ומקבלת משכורת צה"לית כמקובל למשרתי שירות סדיר. אם יש לה צרכים שצה"ל אינו מספק, הרי תוכל לעבוד בחופשות או לבקש מצה"ל תנאי שירות שיאפשרו לה עבודה למחייתה. תשלום מזונות ע"י האב בדרך חיוב לבת תהא פגיעה בטעם הטוב ואין הדעת סובלת להשאירו. אפשר לומר שאם לילדים קטנים מצומצם החיוב ואפילו בדיני צדקה בנסיבות כאלה הרי לגבי בוגרים מקל וחומר. הבת לא צפויה לחרפת רעב ואין צורך והצדקה לספק לה מזונות כדי לאפשר לה רמת מחיה כמקודם או כפי שהיו היא ואמה רוצות - כך מורה הפסיקה שצוטטה לעיל. (ב) לגבי הבן המצב קצת שונה. הוכח שהוא שוהה בקיבוץ ושהייתו ממומנת בעיקרה ע"י עליית הנוער, הגובה השתתפות מן האם, בהתחשב בהכנסותיה (ראה דפים 7-36). וכך הגיע החיוב בעת מתן העדות ל-000, 25שקל לשנה. זהו בפירוש חיוב סמלי ובלתימשמעותי, ובעצם קביעתו והטלתו היה מובן שהוא בגבול יכולת האם. על-כן אין הצדקה להטיל חיוב זה על האב. אולם, כידוע, יש צרכים לילדים הנמצאים בקיבוצים ובמוסדות מעבר למה שמסופק בקיבוץ ובמוסד. הכוונה להשלמת ביגוד, הנעלה, דמי נסיעה, כסף כיס ושאר ציוד ראשוני שיש להביא לקיבוץ. בענין זה ספק אם ביכולת האם להשלים החסר בשלמות נוכח השתכרותה כחדרנית במלון. בסיכומיו הציע עו"ד הוכמן (בדף 11) להשתתף בהוצאות הבן בסך 000, 20שקל לחודש. הדברים נכתבו ב- 10.5.85עת היה ידוע מדד מרץ 1985שפורסם ב- 15.4.85ומדד זה עמד על 144.0נקודות, כיום המדד כמעט הוכפל ( 279.5נקודות), כך שאפשר לראות ההצעה כעומדת על כ-000, 40שקל לחודש. אני סבור שהצעה זו מספקת לאור ההלכה שהחיוב כיום כלפי הנער כולו מדין צדקה ועל שני ההורים בשווה (בהתחשב בהכנסותיהם). על-כן בהתחשב בכך שהילד בקיבוץ ורב החזקתו ע"ח עליית הנוער, הרי השתתפות חלקית כדי סך 000, 40שקל לחודש מדיני צדקה ובנסיבות של קיום התנהגות מחפירה של הנער כלפי אביו היא הצעה מספקת שהיתה מניחה את הדעת אפילו של בעל דעת המיעוט בביה"ד הרבני הגדול בערעור שצוטט מפד"ר י"ג. הנני חוזר ומזכיר אף כאן שהחיוב, ואפילו מדיני צדקה, בנסיבות כאלה מצומצם מהקפו של חיוב מדיני צדקה בנסיבות אחרות והדברים פורשו בפסיקה שצוטטה לעיל. לא מצאתי לאפשרי לקבוע שהסכום ליריב ישולם לקיבוץ (ולא לאם) כמשאלת עו"ד הוכמן בסיכומיו, וזאת מהעדר הסכמה ממישהו שבקיבוץ לגבות או לקבל הסכום, היינו לשמש בסמכות אפוטרופוס נוסף לקבלת מזונות, וזאת לאור הוראות סעיף 37בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962[17] הקובע שלא יתמנה אפוטרופוס מבלי לקבל הסכמתו. .20עו"ד סיון טען שהילדים אינם צד להסכם המזונות ואינם מחוייבים על-פיו. אינני כופר בטענה זו - היא פשוט אינה רלבנטית לאור הסברי דלעיל בנושא הסמכות (פיסקה 5). עצם העלאת הטענה ע"י עו"ד סיון היא הנותנת שקיים לזכות הילדים חיוב שאינו בהסכם הגירושין. החיוב היחיד הוא זה שפסק ביהמ"ש המחוזי בשנת 1979ולגביו קיימת בעליל סיבה לצמצמו לאור האמור לעיל. יתר-על-כן אם החיוב הוא מ-1979, וכך אכן גרסתי, אזי שינוי הנסיבות יכול להבדק כבר מאז ולא רק מעת הגירושין. הראיות מורות שבשנת 1979עדיין היה קשר עם כל הילדים. הקשר עם הבת התערער רק אחרי 1979, הוא החמיר למדי עד הגירושין ונותק סופית לאחריהם, כאשר הנוקשות וההתנכרות מצד הבת הולכות ומחריפות. לגבי הבן נקודת מפנה היא מעת ברהמצווה ביוני 1982והניתוק הסופי וההתנכרות המוחלטת מאוחרות לכך ולאחר הגירושין. מכל מקום, חל שינוי נסיבות אף מאז הסכם הגירושין ואין צורך בבדיקה מאז .1979 ואם אמנם אין חיוב לילדים לא משנת 1979ולבטח לא בהסכם הגירושין, אזי מנסר ב"כ הנתבעים כל ענף שניתן עדיין לשבת עליו, היינו לא קיים שוב חיוב ואזי למה טוענים הילדים?! יתר-על-כן, ואדרבא: יתבעו הילדים את מזונותיהם, אולם יצטרכו להתמודד עם כל הטענות שפורטו לעיל. .21אינני רואה חשיבות עקרונית בנדוננו אם מקור החיוב בהסכם הגירושין או בפסק מ- 1979וזאת אף מן הטעם הבא: לאור האבחנה הידועה בין "מזונות" ל"יציאות" אפשר לומר כי בהסכם הגירושין נקבעו יציאות שתקבל האם עבור הילדים כהחזר על מה שהיא מוציאה למזונות הילדים. עפ"י פסק המזונות מ- 1979נוצר חיוב מזונות ממשי ישירות לילדים (ולאם). העקרונות לקביעת שיעור המזונות והיציאות דומים בעיקרם: צרכים מחד, ומידת חיוב והיקף החיוב של מזונות שעל ההורה מאידך גיסא. ההבדלים בין מזונות ויציאות אינם רבים (אחד ההבדלים הא שיציאות אפשר לתבוע רטרואקטיבית, אולם מזונות אין ילדם יכולים לתבוע רטרואקטיבית). לכן אף עולה המסקנה כי אותה התנהגות ילדים הפוגמת בהיקף חיוב המזונות כלפיהם היא אף זו הפוגמת בהיקף חיוב היציאות. לפיכך בין שהחיוב הוא מזונות ובין שהוא יציאות - בשני המקרים תחול אותה תוצאה לאור התנהגות הילדים כפי שפורטו לעיל ובפרט שהתנהגות האם אינה טובה יותר, ולכן לא תוכל לחסות בצל חיוב חוזי לזכותה. .22זאת ועוד, החיוב שבהסכם הגירושין הוא חיוב חוזי, ועל-כן יכול האב להעלות נגד האם טענות נוספות שמתחום דיני החוזים. לדעתי אפשר לומר בעליל כי התנהגות האם כמתואר לעיל, אשר מעודדת את הילדים וגורמת לאי-ביצוע הסדרי הראיה והביקורים - התנהגות זו נוגדת את הסטנדרט שבסעיף 39מחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973החובה לנהוג בדרך המקובלת ובתום-לב. יש לו לאב בהחלט טענות על האם על הפרת הסכם שמכוחם הוא זכאי להפחית במזונות - ביציאות. הסכם הגירושין כלל הסדרי ראיה וביקורים ועל האם היתה התחייבות מפורשת, או לפחות מכללא, לדאוג לכך שיבוצעו התחייבות זו לא קויימה ואין לה לטעון שלא בה תלוי הדבר. הדבר תלוי בה הן מבחינה עובדתית כמתואר לעיל, ומבחינה משפטית אין להעלות טענה כאילו האשם רק בילדים ולא בה. .23עו"ד הוכמן סמך טענותיו אף על חוק המתנה, תשכ"ח- 1968[16] באומרו שהמזונות היתרים שבהסכם הגירושין דינם כדין התחייבות ליתן מתנה עפ"י סעיף 5ואשר ניתן לחזור הימנה לאור הוראות סעיף 5(ב) [16] מחמת התנהגות מחפירה של מקבל המתנה (אותו ביטוי כבסעיף 9מחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט- 1959[18]). ההתנהגות אכן הוכחה כמחפירה, אולם יש לי ספק מה תועלת יש בחוק המתנה ולענייננו: לכאורה מה שיכול להחשב כמתנה מצד האב הוא אותו חלק העולה על המגיע מכוח חיוב. בדיקת מהות המתנה לא יכולה להיעשות, היום, עפ"י הסכום שיוותר לאור התנהגות הילדים והאם, הוא חייב להיעשות בעת עשיית ההתחייבות למתנה, משמע בעת עשיית הסכם הגירושין. אותה שעה אפשר לומר שחלקה של האם במזונות שנפסקו בביהמ"ש בשנת 1979יכול להיות בגדר מתנה וכן חלק מחיוב המזונות לזכות הבת - זה שאמור היה להשאר לזכותה אף לאחר גיל .18 כיום לא מבקש האב לבטל רק את העודף שמעל לחיוב מזונות "סטנדרטי" אלא בקשתו לפגוע גם במה שהיה מזונות ללא כל אלמנטים של מתנה. לכן אין לדעתי בחוק המתנה כדי לעזור לתובע. ספק אם כלפי האם כחיוב חוזי בהסכם הגירושין אפשר לראות בחיוב כהתחייבות למתנה. מקובל לראות הסכם גירושין כהסכם שיש בו תמורה ועלכן קשה לבודד את סעיף המזונות ולראות בו מתנה לא כל שכן בחלק מאותו סעיף כאשר החיוב מתבטא בסכום אחד. למעשה אין צורך בחוק המתנה, ודין התביעה להתקבל אף ללא היזקקות לחוק זה. .24סיכום. (א) התוצאה היא שדין התביעה להתקבל ובהתאם לכך ישאר רק החיוב המקורי של מזונות הילדה הגר כפי שחתמו אותו בהסכם הגירושין מן החיוב בפסק של שנת 1979, היינו רבע מן הסכום הכולל, וזהו אף הסכום המקסימלי הראוי לה מתחילה מאז .1979לאור החיוב בסעיף 2מפסק-דינו מדובר ב283, 201שקל סכום זה עולה על שיעור המקובל כיום במזונות הכרחיים, משמע יש בו אף תוספת מדיני צדקה וכוונה זו הובעה מפורשות בהסכם הגירושין. סכום זה צמוד למדד אוגוסט 1985( 279.5נקודות). (ב) לגבי אביה יבוטל החיוב כליל. (ג) לגבי יריב ישאר חיוב חלקי של 000, 40שקל צמוד למדד אוגוסט 1985כנ"ל. (ד) אשר למועד תחילת ההפחתה: מאחר ומהות ההפחתה אינו עונשי אלא הרתעתי, אין מבטלים את החיוב אלא משהים גבייתו (כפי שהדבר הודגם בשני הפסקים הרבניים מפד"ר י"ג). ההשהייה לא נעשית רטרואקטיבית. יתר-עלכן: מסופקני אם יש לילדים מנין להחזיר והוא הדין לגבי האם. על-כן מעדיף אני לאשר ההשהייה החלקית שבהחלטה מ- 1984ועתה להחריפה והכל בגדר השהייה והקפאה אשר ניתן להפשיר בהשתנות ההתנהגות. משמע הילדים והאם רשאים לחזור לביהמ"ש ולעתור לחידוש החיוב ולהחייאתו מן ההפשרה ואזי ינתן לגביה מאותו זמן (ולא רטרואקטיבית לתקופה שמוקפאת בזה) ובלבד שביהמ"ש ישתכנע שהנסיבות השתנו וחלפה אותה התנהגות שלילית ושוב קיים קשר של ביקורים וראיה כפי שפורט בהסכם הגירושין. (ה) לאור הנסיבות יש מקום אף להטלת הוצאות על האם שהרבה מאד היה תלוי בה ותלוי בה עד היום לשינוי המצב. .25פסיקתא לאחר דיון במשפט נפסק כדלקמן: (א) גביית חיוב המזונות שלזכות הנתבעים או איזה מהם בין שמקורו בפסיקת בית-המשפט מתיק מ"א 1615/79 ובין שמקורו בהסכם גירושין מיום כ"ה שבט תשמ"ג מעוכבת בזה כדלקמן: (1) כפי שהוחלט ביום 26.9.84הרי החל מ- 16.9.84נשאר לגביה רק סך 000, 100שקל לחודש בנוסף לקיצבת הילדים ככל ששולמה וסכום זה יהיה צמוד למדד אוגוסט 1984(746.9, 5נקודות) ועודכן מידי חודש. מצב זה ייתם ב-.15.10.85 (2) החל מ- 16.10.85ישארו לגביה מן החיוב המקורי כנ"ל סך 283, 201שקל לחודש לזכות ועבור הגר וסך 000, 40שקל לחודש לזכות ועבור יריב, שייגבו ע"י האם ליזה בנוסף לקיצבת ילדים ככל שתשתלם, הסכומים יהיו צמודים למדד אוגוסט 1985( 279.5נקודות) ויעודכנו מידי 3חודשים בחודשים פברואר, מאי, אוגוסט ונובמבר עפ"י המדדים של החודשים החולפים: ינואר, אפריל, יולי ואוקטובר, ללא תשלום רטרואקטיבי. החיובים בגין כל ילד ייתמו בהגיעם לגיל .18 (3) סכומים בפיגור עפ"י שתי הפיסקאות הקודמות ישאו הפרשי הצמדה למדד מיום שעמדו בפיגור עד התשלום למעשה. (ב) למקרה ותשתנה התנהגות האם, הבת, אביה והבן יריב וכל אחד מהם, ניתן יהיה לעתור לביהמ"ש כדי לחדש החיוב המקורי של המזונות, כולו או בחלקו כפי שתחייבנה הנסיבות, אולם החידוש לא ייעשה רטרואקטיבית אלא מיום שיוחלט על החידוש. (ג) האם, נתבעת 1, תשלם לאב, התובע, את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 000,500, 1שקל בצירוף מע"מ והכל יישא הפרשי הצמדה עד התשלום למעשה. ניתן והודע ביום 9/10/1985 במעמדו של עו"ד הוכמן ב"כ התובע. הפחתת מזונותמזונות