1. ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "הועדה" או "ועדת הערר") מיום 9.5.10. המערער, רופא במקצועו, מפעיל מרפאה בדירת מגורים ברחוב בלוך 30 בתל-אביב (להלן: "הנכס" או "הדירה"). השימוש לצרכי מרפאה בדירה נעשה בהתאם להיתר לשימוש חורג, מעורב, מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל אביב-יפו (ראו, היתר מיום 1.11.00 לשימוש חורג, מעורב, למרפאה, בחלק מהדירה בשטח של 26.5 מ"ר, לתקופה של 5 שנים מתאריך 20.5.00, נספח 2 לכתב הערעור; וההיתר לפי החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבניה מיום 28.3.07 לשימוש מעורב למרפאת רופא לתקופה של 5 שנים בשטח 26.5 מ"ר, נספח 3 לכתב הערעור) (להלן: "ההיתר לשימוש מעורב"). 2. במהלך השנים, מאז הפך המערער לבעליה של הדירה, סווג כל שטח הדירה לצורכי ארנונה כ"מרפאה". המערער פנה אל המשיב ביום 16.7.08 וטען בפניו, כי "הדירה משמשת גם כמרפאה החל מ- 1.3.97. ב-9.11.99 הוגשה בקשה להכיר בדירה באופן חלקי כמרפאה, הגיע בודק של העיריה ואושר שמוש חורג מעורב למרפאה בחלק מהדירה בשטח של 26.5 מ'. במשך כל השנים הוטלה ארנונה על סכום מלא כאילו הדירה הינה מרפאה. אבקש החזר מיסי ארנונה לפי המתחייב ע"פ השימוש בהיתר"(נספח 2 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). ביום 24.8.08, נשלחה אל המערער תשובת המשיב, ולפיה בביקורת שנערכה בנכס ביום 23.7.08 "לא נמצא כי מתנהל משק בית שוטף". המשיב ציין גם, כי "כרטיס הביקור והשלט על גבי דלת המרפאה מעידים כאלף עדים כי במקום מתנהלת מרפאה ולא דירת מגורים". אשר לבקשה להחזר רטרואקטיבי של מיסי הארנונה, השיב המשיב למערער: "...על פי ההלכה הפסוקה, שומת ארנונה שלא הוגשה השגה, מהוה שומה מוחלטת וסופית. לפיכך, אין להתיר תביעה רטרואקטיבית לגבי חיובי ארנונה אשר שולמו בעבר ואשר לא הוגשו כנגדם השגות (ב)מועד" (נספח 3 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). 3. המערער ערר על החלטת המשיב לועדת הערר. הועדה קבעה בהחלטתה, כי שני חדרים בדירה, האחד ששטחו 17.35 מ"ר והשני 7.90 מ"ר משמשים כמרפאה, וסווגו לצורכי ארנונה כ"מרפאה", וכי שני חדרים נוספים, האחד ששטחו 10.67 מ"ר והשני 7.39 מ"ר, משמשים למגורים ויסווגו בהתאם. חדר המגורים בשטח 19.9 מ"ר, הוגדר על ידי הועדה כ"חדר המתנה" וסווג כ"מרפאה". הועדה מציינת שני נימוקים לסיווג "חדר המגורים". האחד, כי הדירה אינה "מרכז חייו של אדם" אלא נעשה בה "שימוש חלקי בלבד לעיתים בערבים ובסופי השבוע". השני, כי בתמונות של "חדר מגורים" שהוצגו לוועדה, נראו במקום ריהוט ואבזור האופיניים למקובל בחדי המתנה- כורסאות קלות המוצבות סביב קירות החדר, עמדה לפקידת קבלה וציוד משרדי. המטבח בשטח 6.93 מ"ר סווג על ידי הועדה בסיווג "מגורים", לפי אופיו והציוד המצוי בו. חדר השירותים ששטחו 3.48 סווג כ"מרפאה", וזאת משום "שלא ניתן לתאר קבלת פציינטים ללא שיתאפשר להם לעשות שימוש בחדר השירותים". 4. אשר לתביעת המערער להשבת הסכומים של מיסי ארנונה ששולמו, לטענתו, ביתר בשנים קודמות, הקדימה הועדה לשאלת סמכותה לדון בתביעת ההשבה, את השאלה האם רשאי המערער לטעון בפניה כי שילם ארנונה ביתר בשנים הקודמות לשנה בה הגיש את ההשגה. הועדה השיבה על שאלה זו בשלילה. לגישתה, משחלפה שנת המס, והנישום לא השיג על דרישת התשלום, הופכות השומות להיות חלוטות, וזאת בשל אינטרס ההסתמכות של הרשות על התשלום במסגרת תקציבה, ואין הנישום רשאי לטעון כנגדן. הנישום אינו רשאי לטעון, ולמשיב אין סמכות לדון בטענות המתייחסות לשנות המס הקודמות לשנה בה הוגשה ההשגה. ועדות הערר, השואבות את סמכותן מסמכות המשיב, אינן מוסמכות לדון בטענות המתייחסות לשומות חלוטות לגבי שנים קודמות. 5. בערעור בפני, חלק המערער על שלוש קביעות של ועדת הערר. הראשונה, סיווגו של "חדר המגורים" כ"מרפאה". לטענת המערער, לפי ההיתר לשימוש המעורב, פוצל חדר זה, והותר למערער לעשות ברובו שימוש למגורים, ובמקצתו שימוש למרפאה, בחלק בו הוצבה עמדה לפקידת הקבלה. המשיב והועדה בעקבותיו, התעלמו מהשימוש המעורב שהתירה העירייה עצמה, וסיווגו את מלוא החלל של "חדר המגורים" כ"מרפאה". בפועל, נהג המערער בהתאם להיתר ועשה במקום שימוש מעורב, בהציבו שולחן למזכירה המגיעה לדירה פעמיים בשבוע למשך שעות בודדות. השניה, סיווגו של חדר השירותים כ"מרפאה". לטענת המערער, המדובר בחדר אחד, שבו מוצבים השירותים בתוך חדר האמבטיה. חדר זה, הוא חלק בלתי נפרד מדירת המגורים, והשימוש העיקרי בו הוא למגורים. השימוש האפשרי בחדר השירותים על ידי לקוחות המרפאה, אינו משמעותי. מה גם שברור כי הלקוחות אינם מתקלחים במקום, אלא עושים שימוש בשירותים בלבד במידת בצורך. השלישית, סמכותה של הועדה בעניין השבת תשלומי היתר. לטענת המערער, פועל יוצא מקביעת הועדה כי סיווג כל הדירה כ"מרפאה" היה מוטעה, הוא, כי שולמו על ידו בעבר מיסי ארנונה ביתר. ועדות הערר, כפי שנקבע בפסיקה, הן גוף הנגיש לציבור ובעל המומחיות בנושאי ארנונה, ומן הראוי שהן אלה שתדונה בהשבת תשלומים ששולמו ביתר ושלא כדין. לפיכך, שגתה הועדה במקרה זה בקביעתה, שאין היא מוסמכת להורות על השבה לאחר שפסלה את סיווגה של כל הדירה כ"מרפאה". 6. מנגד, שב המשיב לעמדתו המקורית וטען בפני, כי אין לסווג אף חלק בנכס בסיווג "מגורים", מאחר והנכס אינו משמש כמרכז חייו של מאן דהוא, ואין חולק כי הדירה אינה משמשת למגורי קבע של אדם כלשהו. אשר לשלוש הקביעות של ועדת הערר עליהן חלק המערער, סבור המשיב, כי יש להותיר את החלטת הועדה על כנה. ההיתר לשימוש המעורב, אין בו להשליך על סיווגו של "חדר המגורים", אלא השימוש שנעשה בו בפועל. הועדה קבעה, כי חדר זה, משמש בפועל כ"חדר המתנה" על סמך הראיות שהוצגו בפניה, ואין להתערב במסקנותיה. כך גם באשר לסיווגו של "חדר השירותים" כ"מרפאה". לטענת המשיב, בצדק קבעה הועדה, כי מרפאה חייבת לכלול בתוכה "חדר שירותים" לשימוש לקוחותיה. ועדות הערר, כך המשיב, נעדרות סמכות לדון בחיובי ארנונה לשנים קודמות. סמכותן שאובה מהחלטת המשיב בהשגה, המתייחסת לשומת הארנונה ביחס לשנה בה הוצאה, ולשנה זו בלבד. פניית המערער להשבת כספים אשר שולמו על ידו בשנות מס קודמות, אינה יכולה להיחשב כ"השגה", כמשמעותה בחוק הערר, ולמשיב ולועדת הערר אין כל סמכות לדון בה. 7. לא מצאתי להתערב בהחלטת הועדה. כלל הוא, כי בית משפט זה, לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של ועדת הערר, ודי לו בבחינה סבירות החלטתה בנסיבות העניין (ראו, ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337 348). פועל יוצא מכלל זה, הוא, כי כאשר הדין מאפשר לקבוע מספר סיווגים לנכס, לא ימיר בית המשפט את שיקול הדעת הנתון לוועדה בשיקול דעתו, גם אם היה הוא עצמו מגיע למסקנה אחרת אילו בחן את הסיווג מלכתחילה (ראו פסק הדין שניתן על ידי ב-עמ"ן 275/07 אינדקס מדיה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב - יפו (לא פורסם, ניתן ביום 30.6.10). התשתית העובדתית המשמשת לבחינת סבירות הסיווג, היא זו שנקבעה על ידי הועדה, ובית משפט זה אינו מתערב בקביעותיה העובדתיות, אלא אם נפלה בהן טעות בולטת על פניה (ראו, עמ"נ 252/06 נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א (לא פוסם, ניתן ביום 5.2.08); וכן, עמ"נ 274/05 מנהל הארנונה נ' קו אופ (לא פורסםף ניתן ביום 8.7.07); עמ"נ 347/06 שטראוס שיווק בע"מ נ' מנהל הארנונה (לא פורסם, ניתן ביום 12.11.06); ועמ"נ 148/08 דחן בע"מ נ' עיריית פתח תקוה ואח' (לא פורסם, 9.6.10)). 8. סיווגם של "חדר המגורים" ושל "חדר השירותים" כ"מרפאה" סביר בעיני, ומאזן כראוי בין עמדתו המקורית הגורפת של המשיב, לפיה יש לסווג את הדירה כולה כ"מרפאה" בשל העדר מגורי קבע במקום, ובין טענתו של המערער כי ילדיו מתגוררים בדירה, לעיתים, בסופי שבוע. ההיתר שניתן לשימוש מעורב בדירה, אינו מכריע לעניין הסיווג לצורכי ארנונה, אלא השימוש שנעשה בדירה בפועל. הועדה קבעה את השימוש בפועל בחדרים השונים בדירה על פי הראיות שהוצגו בפניה, ולא מצאתי עילה להתערב בממצאיה. מה גם שגישת המערער אינה סבירה. ההיתר לשימוש מעורב, התיר למערער לעשות שימוש בשטח של 26.5 מ"ר משטח הדירה להפעלת המרפאה. הועדה מצאה כי שני חדרים בשטח כולל של 25.25 מ"ר (חדר בשטח 17.35 וחדר בשטח של 7.9 מ"ר) משמשים כ"מרפאה", כך שרק שטח של 1.25 מ"ר נותר לפי גישת המערער, לשאר צורכי המרפאה, ובהם חדר המתנה של הלקוחות, עמדת המזכירה והשירותים. לועדה הוצגו תמונות של המקום, ומהן התרשמותה לגבי הריהוט והאיבזור המוצבים ב"חדר המגורים" (ראו, הדו"ח של חוקר השומה באגף לחיובי ארנונה בעיריית תל-אביב-יפו, מר יוליס יפים, נספח 8 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). מסקנתה כי החדר משמש בפועל כ"חדר המתנה" של המרפאה מתיישבת היטב עם ממצאיה. גם סיווגו של "חדר השירותים" כחדר הכרחי להפעלת המרפאה, נראה לי סביר והגיוני, ואין להתערב במסקנת הועדה לענין זה. 9. הסוגיה הדורשת ליבון וחידוד במסגרת הערעור היא זו הנוגעת לדרישתו של המערער להשבת מיסי ארנונה ששולמו, לטענתו, ביתר, בשנות המס קודם לפנייתו אל המשיב ביום 16.7.08. סמכותה של ועדת הערר ושל בית משפט זה בערעור על החלטותיה, נגזרות מסמכותו של מנהל הארנונה. בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") נקבע לאמור: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס". הסעיף מונה שלושה תנאים מצטברים המקימים את סמכות המנהל לדון בהשגה: הראשון, פנייה של החייב בארנונה בעקבות הודעת תשלום; השני, פנייה במסגרת תקופת זמן של 90 ימים ממועד קבלת ההודעה; השלישי, תוכנה של הפנייה נוגע לטענות המנויות בסעיף. 10. המתחייב מהתנאי הראשון והשני, הוא, כי עניינה של ההשגה נוגע להודעת תשלום שהוצאה לנישום 90 יום קודם להגשת ההשגה. כאשר המועד להשיג על השומה חלף, השומה הופכת סופית, ואין לנישום אפשרות לתבוע בהשגה השבה של סכומים ששולמו לטענתו ביתר לפי הודעות תשלום קודמות (ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, פ' גלעד, נ' לב, ארנונה עירונית (ספר שני) (המכון לחקר המיסוי המוניציפאלי, התשס"ח-2007)). בעמ"נ 220/04 מנהל ארנונה בעיריית תל אביב נ' אפרתי מדפיס נכסים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.1.06) דנה עמיתתי, כב' השופטת א' קובו, בעניינה של חברה אשר באמצע שנת 2003 התברר כי במציאות, השטח המוחזק על ידה בפועל, הינו כמחצית מהשטח הרשום בספרי העירייה. העירייה עדכנה את ספריה, וזיכתה את המשיבה בעודף התשלום, רטרואקטיבית, מתחילת שנת 2003. החברה פנתה למנהל הארנונה ודרשה השבתם של התשלומים העודפים ששולמו עקב החישוב המוטעה, החל בשנת 1996. ועדת הערר חייבה את מנהל הארנונה להשיב לחברה את מיסי הארנונה שנגבו ביתר. המנהל ערער לבית המשפט בטענה, כי הועדה אינה מוסמכת לדון בדרישה להשבה. כב' השופטת א' קובו קבלה את הערעור, בקובעה: "המשיבה פנתה למנהל ארנונה שנים לאחר שנקבעה שומת הארנונה, שאף שולמה על ידה. טיבן של השגות שיש להגישן תוך זמן קצוב, 90 ימים ממועד קבלת הודעת התשלום. כמו כן מתייחסת ההשגה לחיוב אשר התגבש זה לא מכבר, הן מטעמים שביעילות והן מטעמי תכנון תקציבי של הרשות המקומית ... החשבון התקופתי בודאי שאינו מתייחס לשנים עברו, ולא ניתן לפרש בהרחבה את הזיכוי במסגרתו כמאפשר 'השגה רטרואקטיבית' כפי שמבקשת המשיבה לשכנע. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד בבסיס הסעיף. בפועל, פרשנות מעין זו משמעותה כי אין הגבלת מועד להגשת השגה. מכאן, שפניית המשיבה אינה יכולה להיחשב כ'השגה' כמשמעותה בחוק הערר ולמנהל הארנונה, ואף לועדת הערר, אין כלל סמכות לדון בה". בהמשך הוסיפה כב' השופטת א' קובו: "יתרה מכך, פניית המשיבה אף אינה עונה על הדרישה כי טענותיה תבואנה במסגרת הטענות המותרות בסעיף 3(א) לחוק הערר. המאפיין את הטענות שניתן להעלות בפני מנהל הארנונה לפי סעיף 3(א) לחוק הערר הינו כי הן מצומצמות לעניינים טכניים ועובדתיים, ואין הסעיף עוסק בסוגיות משפטיות מובהקות". 11. בצדק קבעה, איפוא, הועדה, כי המשיב לא היה מוסמך לדון בדרישתו של המערער במסגרת פנייתו ביום 16.7.08 להשבת החזר תשלומי ארנונה ששולמו, לטענתו, ביתר. כיוצא מזה, אין ועדת הערר, ואין בית המשפט לעניינים מנהליים, בהליך של ערעור מינהלי לפי התוספת השניה לחוק בתי המשפט המנהליים, התש"ס - 2000, מוסמכים לדון בדרישת ההשבה. המערער הטיל את יהבו על פסק הדין שניתן ברע"א 2425/99 עיריית נס ציונה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות , פ"ד נד(4) 481, בו נקבע כי ועדות ערר מוסמכות לדון בתביעות השבה. דא עקא, כי בפרשה זו נדונו סמכויותיהן של ועדות ערר הפועלות לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962, אשר לפיו סמכויות הערר נתונות לשר הפנים לפי פקודת העיריות (אספקת מים) 1936, ואין בפסק דין זה להשליך על ענייננו. אכן, נשמעה הדעה בפסיקה, כי יש להרחיב את סמכויותיהם של גופי הערר השונים, כולל ועדות הערר לענייני ארנונה (ראו, בין היתר, עמ"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם, ניתן ביום 5.5.10). עם זאת, איני סבורה כי יש באמירות אלה, כדי להשליך על שאלת סמכותן של ועדות הערר לדון בתביעות השבה של מיסי ארנונה ששולמו בשנים קודמות להגשת ההשגה. יוער, כי ברע"א 6950/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 19.9.05) קבע בית המשפט העליון, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים אין סמכות לדון בתביעת השבה בענייני ארנונה על דרך של עתירה מנהלית, וכי הסמכות לכך הינה לבתי המשפט האזרחיים. עוד רואה אני להעיר, כי קביעותיה של הועדה נסמכו על ממצאי הביקורת שנערכה בנכס על ידי חוקר השומה באגף לחיובי ארנונה בעיריית תל-אביב-יפו, מר יוליס יפים, ביום 23.7.08 (נספח 8 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). ממצאים אלה אינם יכולים לשמש כראיה לגבי השימוש בפועל הנעשה בנכס בשנים קודמות. מתן ההיתר לשימוש מעורב החל בתאריך 20.5.00, אינו מעיד כי ממועד זה ואילך, שימש הנכס גם למגורים. המערער בחר לפנות, לראשונה, אל המשיב בעניין הסיווג רק ביום 16.7.08, ובכך הגביל הוא עצמו את האפשרות של המשיב לבחון את השימוש הנעשה בפועל בנכס החל במועד זה. 12. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערער בתשלום הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ז' אלול תשע"א, 06 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. ארנונהרפואה