האם זריקת אבנים על רכב נוסע מהווה תאונת דרכים ? 1. התובעת (בזמנו קטינה) ואביה הגישו תביעת נזיקין לתשלום נזקי גוף כנגד "אגד" אגודה שיתופת לתחבורה ונהג אוטובוס בגין אירוע מיום 15.8.79. מכתב-התביעה עולה כי התובעת נסעה באוטובוס כאשר נהג האוטובוס סטה לפתע ללא כל סיבה והבהיל ילדים ששיחקו ע"י תחנת האוטובוס וגרם לבהלה בקרב הילדים. הילדים נבהלו נפחדו ורגזו והחלו לידות אבנים וחפצים אחרים על האוטובוס, על נהג ועל הנוסעים, כך שהתובעת נפגעה בעינה. נטען עוד, כי אין התובעים יודעים ואף אין להם האפשרות לדעת את הנסיבות הממשיות אשר גרמו לנזק, בעוד שלנתבעים היתה שליטה מלאה על הרכוש אשר גרם לנזקים. עוד נטען, כי הנהג ברשלנותו ו/או חוסר זהירותו ו/או היפר חובה שבחוק, במעשיו או במחדליו גרם לנזק מבלי לנקוט בכל האמצעים הסבירים בכדי למנעו. 2. בכתב-ההגנה אשר הוגש מטעם הנתבעים נטען, כי אין כל קשר סיבתי בין האירוע לנתבעים ולחלופין, נטען לריחוק הנזק בשל התערבות צד שלישי. עברו שנים והתובעים בקשו לתקן את תביעתם ומבוקשם ניתן להם כך שבשנת 1984 הוגש כתב-תביעה מתוקן, המשתית את עילת התביעה לא רק על פקודת הנזיקין אלא גם לחילופין עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, תוך צירופה של צור - חברה לביטוח בע"מ כנתבעת. בכתב-ההגנה המתוקן מכחישים הנתבעים כי נהג האוטובוס ביצע פעולה חריגה או סטיה פתאומית וכו' שהיה בה כדי לגרום לבהלה למאן דהוא, ולחילופין נטען, כי אף אם זרק מאן דהוא חפץ כלשהו לעבר האוטובוס, הרי אין כל קשר סיבתי בין הפעולה הזו לנהיגתו של הנהג, ולחילופי חילופין, נטען לריחוק הנזק וכו'. הנתבעים הדגישו כי אין האירוע בבחינת "תאונת דרכים" עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן החוק). 3. הוסכם בין ב"כ הצדדים, כי יש לקבוע את תחולת החוק בהכרעה מיקדמית (עמ' 8 לפרוטוקול) וע"כ הובאו 3 עדים מטעם התביעה והנהג העד מטעם הנתבעים. 4. התובעת, ירון לבנה (ביטון), העידה כי היא ישבה באוטובוס וכאשר האוטובוס הגיע לתחנה היא הרגישה כאב פתאומי בעין וצעקה ואושפזה בבי"ח (עמ' 1). כעבור זמן לאחר האירוע נודע לה מפי השמועה כי "ילדים שיחקו וזרקו כל מיני חפצים... כל מיני דברים לכיוון האוטובוס והשתוללו וככה נזרקה עלי גויאבה" (עמ' 2) וכעבור שבוע או שבועיים הראה לה הנהג את הגויאבה. בהסכמת ב"כ הצדדים הוגשה הודעתה של התובעת אשר נגבתה ע"י המשטרה כעבור 5ימים מיום האירוע ת/1, וזאת לאור הצהרת התובעת כי "זה כל מה שאני זוכרת מהתאונה" (עמ' 4). בחקירה הנגדית חזרה ואישרה התובעת מפורשות כי אין היא יודעת מי זרק עליה החפץ וסיפור הגויאבה התגלה לה "מכל האנשים שהגיעו לבית-החולים" (עמ' 4). אין היא יודעת טיב נסיעתו של נהג האוטובוס: "אני לא יודעת אם הנהג נסע טוב או לא טוב" (עמ' 5). התובעת הכחישה את סיפור המעשה לפיו "רבו ביניהם שני ילדים וזרקו אחד על השני גויאבות" - ומדגישה שוב כי "אמרו לה" - "שילדים שיחקו וזרקו גויאבות לכיוון האוטובוס... כולם אמרו לי... אבא שלי, האנשים שבאו". שוב ושוב נשאלת התובעת על אודות סיפור הקטטה בין שני ילדים, סיפור שאין לו כל קשר לאוטובוס, והתובעת משיבה: "אני לא יודעת - לא זכור לי דבר כזה". בשלב הזה נשאלת התובעת: "זו ההודעה שלך במשטרה - לבנה, עכשיו, האם זה נכון שאת לא שיקרת כשאת מסרת הודעה במשטרה?" תשובת התובעת: "אין לי תשובה!". התשובה הזו נאמרה בלחישה - כך שביהמ"ש נאלץ להתערב והתובעת הצהירה שוב: "אין לי תשובה בשבילו". ממשיך ב"כ הנתבעים לחקור התובעת על הודעתה ת/ 1והיא מודה בפה מלא כי בהודעתה דאז ידעה לציין לא רק מי ומי היו הרבים ביניהם אלא מבקשת להסביר כי "הילד בעצמו...". אין ב"ב הנתבעים מעונין לשמוע על אודות הילד אשר התקוטט כנראה עם אחיו והוא משסע את התובעת באמצע תשובתה ומסיים את חקירתו הנגדית. ביהמ"ש היה סבור כי ב"כ התובעים יבקש להבהיר נקודה מעניינת זו - את אשר אירע בפועל! אולם לאורך כל החקירה החוזרת מתמקדות השאלות בשאלה מי ומי היו האנשים אשר סיפרו הסיפור המקורי - ולגירסת התובעת "כל האנשים שבאו לבקר בבית-החולים" כולל נהג האוטובוס, סיפרו לה הסיפור ממנו היא הבינה "שילדים זרקו גויאבות לכיוון האוטובוס", אין התובעת זוכרת ולו שם אחד משמות האנשים הללו (עמ' 6). 5. עת/ 1יאיר אברהם, אשר נסע באוטובוס בשעת האירוע, העיד כי עם כניסת האוטובוס לתחנה הסופית נראתה במקום קבוצת ילדים משתוללת ומשחקת ואז, תוך מספר שניות, נשמעה צעקה והתברר שהתובעת נפגעה בעינה. אין העד יודע כל פרטים נוספים הן ביחס לזהות הפוגע והן ביחס לטיב החפץ אשר נזרק (עמ' 10 ועמ' 13). 6. בשלב הזה הצהיר ב"כ התובעים כי "אלה כל העדים שלי...". אמנם היתה כוונה להביא עד נוסף אולם תיק המשטרה בוער ופרט לעדים שהעידו אין כל עדות נוספת, ולראיה הוגש בהסכמה המסמך ת/ 2 מיום 20.1.85 שזו לשונו: "המתלוננת לבנה ביטון - בתחנתו נפתח ט' 400/79 המתלוננת לבנה ביטון, ארבע ארצות 31/4 חולון, ביום 16.8.79 הטיפול נפתח בגין חבלה חמורה נגנז - אינו בר-עונשין. הטיפול הנ"ל בוער". 7. בישיבה הבאה התייצב עת/ 3 פרטוש דורון, אשר העיד כי הוא בן 18ובהיותו כבן 10.5 שיחקו שתי קבוצות ילדים, הקבוצה האחת שיחקה כדורגל והקבוצה השניה אשר היתה קרובה יותר לרחוב בו עבר האוטובוס השליכה גויאבות לעבר האוטובוס: "עמדנו במרחק של 4מטר מהאוטובוס... השלכנו גויאבות לעבר האוטובוס לגלגלים, והאוטובוס המשיך לנסוע. בדיוק אני לא זוכר למה השלכנו גויאבות לעבר האוטובוס, אבל יכול להיות בגלל התגרות או משהו - אני לא זוכר". (עמ' 15). "זה היה משהו חד-פעמי. אנחנו נהגנו לשחק שם ברחוב, היינו משחקים ברחוב הזה, חד-פעמי... פשוט אני הייתי בקבוצה הרחוקה ואני פשוט לא זוכר אם הקבוצה השניה חצו את הכביש - לא חצו את הכביש, אבל גם זרקו גויאבות אני לא הסתכלתי אם זרקו לעבר הגלגלים או לעבר החלונות... לכיוון האוטובוס... בתחנה הסופית". כעבור שבוע הוזמן העד למשטרה מקום שם מסר "חלק מהדברים". כיום שוב אין העד זוכר - "אני לא זוכר פשוט הכל... לא זוכר" (עמ' 16). ב"כ הצדדים מתווכחים ביניהם אולם שוב ושוב טוען העד כי אין הוא זוכר פרטים נוספים. בשלב הזה התערב ביהמ"ש ושאל את העד: "אתה עוד זוכר משהו מהאירוע?". ותשובתו של העד: "לא"!! (עמ' 17). ב"כ התובעים ביקש לדעת מהעד, באיזו עונה מעונות השנה התרחש האירוע - בקיץ - בחורף, באשר העד כמובן לא נקב בשום תאריך מזהה, אולם עוה"ד המלומד לא טרח לקבל התשובה והמשיך בשאלה אחרת העוסקת בילדותו של העד והצליח להציל מפיו של העד שני שמות "איציק דריקס" ו-"ציון חגולי", אשר האחד - חגולי שיחק עימו כדורגל והשני - איציק דריקס לא נראה על-ידו ואולי שיחק בקבוצה השניה (עמ' 17). ביקש ב"כ התובעים לקשור התובעת לאירוע על אודותיו מעיד עת/ 3- ומתברר כי אחיה של התובעת הינו חברו מילדות של העד, אולם רק לאחר תום החקירה המשטרתית שמע העד שמועה לפיה קשורה התובעת לאירוע. ב"כ הנתבעים התנגד לעדות זו הקושרת את התובעת לאירוע נשוא המשפט וב"כ התובעים לא נתן לביהמ"ש הזדמנות להחליט בשאלת קבילות העדות בהצהירו כי ההתנגדות מקובלת עליו מאחר והמדובר בעדות שמיעה (עמ' 18)!!! ביקש ב"כ התובעים לחקור העד על אודות החקירה המשטרתית וב"כ הנתבעים התנגד גם לקו חקירה זה, אולם ביהמ"ש החליט להתיר חקירתו של העד על אודות החקירה המשטרתית ואז הוברר, כי עת/ 3 אכן הוזמן למשטרה יחד עם אביו, אולם אין העד זוכר כלל באיזה ענין הוא הובא למשטרה, ורק לאחר מעשה הוסבר לו ע"י אביו שהמדובר בתובעת! בחקירה הנגדית פירט עת/ 3 כי קיים עץ גויאבות סמוך לרחוב ממנו קטפו הילדים הגויאבות והשליכו הגויאבות לעבר כלי-רכב. 8. עם תום עדותו של עת/3, ביקש ב"כ התובעים להזמין את אביו של עת/ 3 כעד תביעה (עמ' 19) ולצורך זה נדחה הדיון לתאריך אחר, מאחר וב"כ התובעים הציר כי הוא חשב שניתן להסתפק בעדותו של עת/ .3 אולם מתוך עדות זו "מסתבר לי שאני זקוק לעוד עד אחד" (עמ' 20), וע"כ נדחה הדיון לתאריך אחר - 5.1.88, אולם במועד זה הצהיר ב"כ התובעים כי "אלו עדיו" ובהעדר עדי-הגנה - נדחה הדיון נוספות לתאריך נוסף ואז הופיע נהג האוטובוס כעד הגנה מס' 1, ובזאת תמה פרשת הראיות. 9. נהג האוטובוס העיד, כי בהגיעו לתחנה הסופית קמה ילדה וטענה שחברתה נפגעה מזריקה של גויאבה, בשלב הזה היה האוטובוס בעצירה מוחלטת וזאת לאחר נהיגה רגילה ללא עצירה פתאומית. בחקירתו הנגדית הסביר הנהג כי נאמר לו, שילדים זרקו מבחוץ גויאבה, אולם הוא עצמו לא יורע על שום חפץ שנזרק לעבר האוטובוס, אלא "...ניגשה אלי ילדה, ונתנה לי את הגויאבה ביד, זה מה שאני יודע יתכן וזה לא קרה בכלל... אני לא ראיתי שזה קרה...". (עמ' 24). העד אישר את הודעתו במשטרה ת/3, העולה בקנה אחד עם עדותו בביהמ"ש, בהדגישו כי אמנם במרחק של כ- 150מטר מן התחנה שיחקו ילדים, ובתחנה ארעה התקהלות רק לאחר האירוע. העד שולל את גירסת התובעת לפיה הראה לה גויאבה - לגירסתו הילדה אשר פנתה אליו הראתה לו גויאבה. 10. בבוא ביהמ"ש לסכם את הראיות, הרי נראה כי נהג האוטובוס עקבי בגירסתו בדבר העדר כל ידיעה מצידו לפרטי האירוע, זולת עצם הפגיעה בתובעת, וגירסתו זו עולה בקנה אחד עם גירסתו של עת/ 2יאיר אברהם לפיה לא היה כל אירוע חריג בדרך נהיגתו של נהג האוטובוס. עדותו של עת/ 3 פרטוש אהרון, לעומת זאת, מעוררת קשיים, מצד אחד אין העד זוכר פרטים והדבר ברור וגלוי לביהמ"ש כיצד כעבור כ- 8שנים יזכור העד פרטים של ממש; אולם יחד עם זאת מעלה עת/ 3סברה "יכול להיות בגלל התגרות או משהו" - סברה עליה התבססה התביעה מלכתחילה... עת/ 3 מפרט בראשית עדותו דבר קיומן של שתי קבוצות נפרדות, האחת הקבוצה אשר היתה מרוחקת מן האוטובוס ואשר שיחקה כדורגל והשניה קבוצה אשר היתה קרובה יותר לרחוב שבו עבר האוטובוס. העד היה בקבוצה הרחוקה אשר שיחקה בכדורגל. אולם בהמשך עדותו מציין העד, כי הוא עמד במרחק של 4 מטר (!) מן האוטובוס כאשר בהמשך עדותו הוא מסביר שוב ושוב כי בפועל הוא היה בקבוצה המרוחקת מן האוטובוס: "אני הייתי בקבוצה הרחוקה ואני פשוט לא זוכר אם הקבוצה השניה חצו את הכביש - לא חצו את הכביש, אבל גם אם זרקו גויאבות, אני לא הסתכלתי אם זרקו לעבר הגלגלים או לעבר החלונות". (עמ' 15 /16). מכאן עולה לכאורה, כי אין העד יודע כלל באם אכן נזרקו גויאבות ע"י הקבוצה השניה! התוצאה היא, כי אין ביהמ"ש יודע איזה חלק מעדותו של העד נכונה ולשם מה הוא הוזמן לתחנת המשטרה. אין בעדותו של העד כל איזכור לאירוע נשוא התביעה באופן ממשי זולת עדות השמיעה בדבר סיפורו של אביו אשר קשר את זימונו של העד למשטרה - לתובעת, אולם ב"כ הצדדים הסכימו מפורשות כי עדות זו בלתי-קבילה בהיותה עדות שמיעה והאב הרי לא הוזמן להעיד - כמובטח (עמ' 19). בלחץ החקירה מודה עת/ 3 כי אין הוא זוכר הפרטים, אולם ב"כ התועים הצליח לחלץ מפיו של עת/3 שמות שניים מחבריו אשר שיחקו במקום: "ש. אתה זוכר שמות הילדים שיחד אתך שיחקו באותה תקופה, באותו היום - באותו מקום? ת. שני שמות אני זוכר: איציק דריקס וציון חגולי". (עמ' 17). שני שמות אלו מזכירים לביהמ"ש את הודעתה של התובעת ת/ 1אשר הוגשה בהסכמה, בה נאמר מפורשות כדלקמן: "אבא שלי אמר לי שאיציק פריקס מארבע ארצות 30 קומה ב' שהוא כבן 10 היה עם הילדים וראה מי שזרק את הגויאבה שפגעה לי בעין והוא אמר שציון חגולי התקוטט עם אחיו עם גויאבות וזה עבר דרך החלון ופגע בי". המדובר כמובן בעדות מפי השמועה שאיננה קבילה, אלא הסכימו ב"כ להגשת ההודעה ת/ 1והכשירו ע"י כך ראיה זו כראיה קבילה לכל דבר (ראה: הרנון, דיני ראיות, חלק א' סעיף 3.4 בעמ' 36-37; קדמי - על הראיות, עדכון והשלמה 1, עמ' 114). 11. עתה נראה, כי גירסה זו לאירוע קיבלה חיזוק בעדותו של עת/ 3- שאין היא קלוטה מן האויר ושני הילדים (דאז) איציק דריקס או איציק פריקס וכן דיין או ציון חגולי אכן היו במקום האירוע. התובעת כיום מתעלמת כליל מגירסתה ת/ 1ומעידה מפורשות כי בפועל איננה זוכרת דבר מנסיבות האירוע וע"כ הוגשה הודעתה ת/ 1בהסכמה. ברור לביהמ"ש, כי ת/ 1הינו מסמך אמין שיש לראותו בבחינת "קפיאת זכרונה" של התובעת באשר הוא נרשם מפיה אך ימים מספר לאחר האירוע כאשר כל הפרטים היו טריים וגם עדות השמיעה "נרפאה" מכח הסכמת ב"כ הצדדים (ראה הרנון וי' קדמי, שם). 12. נותרה, איפוא, בפני ביהמ"ש הגירסה האמינה היחידה (אשר הוגשה ע"י התביעה בהסכמת ההגנה) לפיה אירע האסון נשוא התביעה כתוצאה מריב של ילדים - אחים אשר זרקו איש על אחיו גויאבות אשר אחת מהן חדרה לאוטובוס ופגעה בתובעת. ניתן היה, כמובן, להביא העדים אשר נזכרים בת/ 1לביהמ"ש, על-מנת להפריך הגירסה הנקובה בו, אולם משלא הופרך ת/ 1הרי אין מנוס מלקבוע כמימצא עובדתי כי האירוע נשוא התביעה אירע, כמפורט ב-ת/.1 לענין הימנעות מהבאת עד האמור לתמוך בגירסה הנטענת ראה למשל: ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל בעמ' 97 סיפא ו- 98רישא, וכן י' קדמי, על הראיות, עדכון והשלמה 2עמ' 103. מדובר בהלכה במשפט פלילי, שכוחה יפה פי כמה גם במשפט אזרחי, באשר נטל הראיה מוטל על התביעה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". ולכן תובע הטוען כי תאונה מסויימת הינה בגדר "תאונת דרכים" עליו ה ראיה לכאורה. 13. השאלה העומדת עתה בפני ביהמ"ש היא, באם אכן ניתן לראות באירוע המפורט ב-ת/ 1עילה בנזיקין כנגד הנתבעים. התשובה הינה פשוטה, לא ניתן למצוא כל פגם בדרך נהיגתו של נהג האוטובוס ולכן אין עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין. השאלה הנוספת העומדת בפני ביהמ"ש היא, באם ניתן לראות את האירוע בתורת "תאונת דרכים" עפ"י חוק הפיצויים. כידוע, אין רשלנות הנהג רלבנטית לצורך קביעה זו, כל אשר על התביעה להוכיח כי האירוע נכלל במסגרת חוק זה, דהיינו: כי הנזק נגרם "עקב שימוש" ברכב. 14. בתי-המשפט התלבטו רבות כיצד לפרש את חוק הפיצויים, אם על דרך ההרחב ואם על דרך הצימצום ובסופו של דבר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון בשורה של תקדימים כי - "יש לעשות נסיון לפשט את ההבחנות ולהביא לידי כך שההכרעות הקשות יסובו על חילוקי-דעות הרלבנטיים למדיניות החוק, ולא על נסיונות לאבחן בין מצבים שכל איבחון ביניהם אינו אלא מלאכותי... המסגרת הנורמטיבית נקבעת ע"י הגדרתה של "תאונת דרכים" אם עקב שימוש ברכב מנועי נגרם נזק גוף. מקובל להבחין, לענין הבנתו של דיבור זה, בין יסוד ה"שימוש" לבין יסוד ה"עקב" שבו... כאשר - תכליתו של חוק הפיצויים, כפי שנתפס בפסיקה, עניינו מתן פיצוי בגין נזקי גוף שכלי הרכב, עפ"י מהותו וטבעו יוצר... נקודת המבט החקיקתית... בוחנת את מכלול הסיכונים שכלי הרכב יוצר בין בנסיעתו ובין בעמידתו. היא נועדה למנוע את הצורך בהוכחת רשלנות לענין מכלול זה, היא נועדה להטיל אחריות מוחלטת בכל מקרה שנוצר סיכון הנובע מרכב...". הדברים נאמרים ע"י כב' השופט א' ברק ב-ע"א 358/83 רחל ואלון שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ. וזוכים לפירוט יתר כדלקמן: "לא לתת לחוק הפיצויים בכלל ולמושג "השימוש" בפרט, לא פירוש מצמצם ולא פירוש מרחיב. יש ליתן לחוק הפיצויים פירוש מאוזן, באופן שנזקים הנגרמים בשל סיכונים הנוצרים ע"י כלי רכב יקבלו פיצוי במסגרתו, ויוטלו בדרך של "פיזור הנזק" על כלל המשתמשים בכלי רכב. סיכונים שאינם נוצרים ע"י כלי הרכב - לא יקבלו פיצוי במסגרתו"!!! (השופט א' ברק, שם). לפיכך, חרף העובדה כי אין צורך להצביע על רשלנות או אשמה, הרי הביטוי "עקב" המופיע בהגדרה מצביע על מבחן-סיבתי הכולל בחובו את "המבחן הסיבתי-העובדתי" המהווה את הקשר הסיבתי-המשפטי להטלת האחריות עפ"י חוק הפיצויים. דהיינו: למרות העדר הצורך להוכיח רשלנות מכל סוג שהוא, הרי עדיין מחייבת ההגדרה שבחוק להוכיח את קיומו של "קשר סיבתי משפטי" בין האירוע לשימוש ברכב כאשר "עקב השימוש" איננו זהה ל"זמן השימוש" אלא בבחינת סיבתיות הנגזרת משיקולים משפטיים. 15. כב' השופט ברק מסתמך על קביעתו של הנשיא לנדוי ב-ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר בע"מ ואח' אשר קבע, כי את המונח "עקב" בהגדרה של "תאונת דרכים" אשר בסעיף 1 לחוק יש לפרש כך "שהשימוש ברכב צריך שיהיה גורם ממשי (ולאו דווקא הגורם הבלעדי) לקרות התאונה". כאשר המונח "גורם-ממשי" נקבע לא עפ"י "מבחן הציפיות" הטומן בקרבו את רעיון האשם, אלא עפ"י "מבחן הסיכון" וכן "מבחן השכל הישר". עפ"י "מבחן הסיכון" הרי יש לראות בכל שימוש ברכב כ"גורם ממשי" לנזק, אם הנזק נמצא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ואשר המחוקק מבקש ליתן בגינו פיצוי, וכל נזק גוף הנכלל במסגרת הסיכון שהנסיעה יוצרת נגרם "עקב" אותה נסיעה וניתן לראותו כגורם הממשי - גם אם גורם זר וזדוני מתערב, ובלבד שהנזק נופל למסגרת הסיכון שהשימוש במכונית יצר. המבחן לקשר הסיבתי-המשפטי בהקשר ל"שימוש" ברכב מנועי ביחס לנזק הגוף שנגרם כתוצאה מכך, הוא מבחן "הגורם הממשי" אשר יש לבדקו במסגרת "מבחן הסיכון". עפ"י מבחן הסיכון ניתן לאתר את כל הסיכונים הנובעים מן השימוש ברכב מנועי ואשר המחוקק ביקש לכלול במסגרת החוק ולאפשר מתן פיצוי. סיכונים אלו חייבים כמובן להיות קשורים לדרכי השימוש ברכב וכוללים את כל הסיכונים התעבורתיים כגון פגיעה כתוצאה מצורת נהיגה והנסיבות הסובבות את הנהיגה והמשפיעות על דרכי הגשמתה. לפיכך נקבע ע"י כב' השופט ברק - "כי סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע, מתוך מטרה לפגוע במצויים בו, הם סיכון שהשימוש ברכב לצרכי נסיעתו גורר עימו בישראל". והנימוק לכך ניתן, כי אין כל הבדל בין עליה על מוקש נגד רכב לבין זריקת רימון לעבר רכב בנסיעה, באשר "בשני המקרים ענין לנו בסיכון הנובע מהשימוש ברכב". 16. המסקנה אליה הגיע כב' השופט ברק ב-ע"א 358/83 רחל ואלון שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ היתה, כי במקרים גבוליים יש להעדיף את פיזור הנזק על כלל המשתמשים ברכב ולכן נזק גוף הנגרם כתוצאה מפיצוץ במכונית המופעל ע"י התנעת המכונית הינו נזק גוף הנגרם "עקב שימוש" ברכב מנועי והנימוק לכך הוא כי עצם השימוש ברכב - התנעת המנוע - הוא הגורם הממשי לנזק וע"כ מהווה "תאונת דרכים" במסגרת חוק הפיצויים. לקביעה זו של כב' השופט א' ברק הצטרפו גם השופטים ש' נתניהו וש' לוין. 17. כב' השופט א' גולדברג, אימץ את "מבחן השכל הישר" תוך שלילת "מבחן הסיכון" בקבעו כי נזק הנגרם לאדם הנוסע ברכב כתוצאה מנפילת עץ על הרכב, או מאבן או מרימון שנזרקו על רכב חולף או מרסיסיו של מוקש שהתפוצץ (כגון מטען-צד להבדיל מעליית הרכב על המוקש) - לא יכלל בהגדרה של תאונת דרכים עפ"י החוק. לפיכך נזק גוף הנובע מהפעלת מטען חומר נפץ ע"י התנעת מנוע הרכב הינו נזק שנגרם "עקב השימוש" בכלי רכב, לא כן אם הפיצוץ היה נגרם ללא קשר להתנעה או נסיעה (ע"א 358/83). 18. כב' השופט ג' בך היה מוכן גם הוא לקבוע, כי פיצוץ מטען ע"י התנעת רכב מנועי נכלל בהגדרה של "תאונת דרכים" וזאת תוך הרחבת היריעה כך שנזק גופני שנגרם עקב זריקת בקבוקי תבערה או אבנים על מכונית במסגרת נסיון של גורם עניין להתנכל לתחבורה בכבישים יכלל גם הוא בהגדרה זו. הנימוק שניתן ע"י כב' השופט ג' בך להרחבה זו כי - "זהו סיכון שנהג לוקח על עצמו בהסיעו את רכבו ואירוע כזה קשור קשר אמיץ עם עצם השימוש ברכב". יחד עם זאת, נראה כי השופט ג' בך ראה לנכון לקבוע מיידית הסתייגות להרחבה נוספת של תחולת החוק בקבעו - "אולם נראה לי, כי בכל זאת יש להציב גבולות סבירים ל"עקרון ההרחבה", שמא נגלוש למישורים בהם אין יותר קשר הגיוני בין המאורע ובין מה שמקובל לראות כ"תאונת דרכים". ולכן מאחר והוסכם להרחיב את משמעות המונחים "תאונת דרכים" ו-"עקב השימוש רכב" עד קצה "המיתחם הסביר" של מהותם, הרי מבקש השופט בך להעזר בכל מקרה ומקרה "במבחן ההגיון", כך "שנכיר במאורע בתור "תאונת דרכים" רק כאשר קיים קשר אמיתי בין הפעולה אשר בעטיה נגרמת הפגיעה ובין "השימוש ברכב", במובן המקובל של דיבור זה". (שם, ע"א 358/83). 19. לאור האמור לעיל כפי שנקבע ב-ע"א 358/83 דן ביהמ"ש העליון באירוע שונה שעניינו ידוי אבנים על אוטובוס ע"י אוהדי קבוצות כדורגל שונות. המערער נפגע מרסיסי זכוכיות אשר באו מפגיעת אבן בשימשת המכונית, כתוצאה מידוי אבנים לעבר המכונית. כב' השופט א' ברק ראה בנזק זה נזק אשר נגרם "עקב השימוש" ברכב מנועי, וזאת מהטעמים שנזכרו ב-ע"א 358/83. לדעתו, ה"שימוש" שעשה המערער במכונית היווה גורם ממשי לתאונה. לקביעה זו הצטרפו גם השופטים ש' נתניהו, ש' לוין וא' גולדברג. אולם כב' השופט ג' בך קבע כי ב-ע"א 358/83 הוא היה - "מוכן לראות משום "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים בנזק גופני שנגרם עקב זריקת בקבוקי תבערה או אבנים על מכונית במסגרת נסיון של גורם עוין להתנכל לתחבורה בכבישים. זהו סיכון שנהג לוקח על עצמו בהסיעו את רכבו, ואירוע כזה קשור קשר אמיץ עם עצם השימוש ברכב... ...זה לא בדיוק מה שקרה במקרה דנן. כאן לא היה נסיון להתנכל לתחבורה בכבישים באופן כולל, כי אם היתה זו זריקת אבנים על אוטובוס במטרה לפגוע באוהדים של קבוצת כדורגל שנסעו בו, וכן ראה גם "פעולת גמול" של זריקת אבנים על התוקפים. במסגרת מטר אבנים זה נפגע הטנדר של התובע ונפצע המערער. יצויין כי בע"א 358/53 נקבע (ובנקודה זו היינו, כמדומני, כולנו תמימי דעים) כי כאשר כלי הרכב מהווה רק "זירה" להתקפה אישית על אדם המצוי באותו הרכב דווקא, אזי אין המדובר ב"תאונת דרכים"". מכאן מסקנתו של השופט ג' בך, כי באירוע הזה לא שימש הטנדר אלא מעין "זירת האירוע" בלא שהנזק נגרם "עקב שימוש ברכב". אולם לאחר לבטים הסכים גם השופט בך לקביעה כי המערער אשר נפצע מרסיסי הזכוכית של שימשת מכונית כתוצאה מידוי אבנים על כלי רכב - נפגע "עקב השימוש" ברכבו, מבלי שקביעה כזו תהא נוגדת פרשנות סבירה והגיונית. 20. בבוא ביהמ"ש העליון לדון בשאלה האם רכב חונה אשר שימש כעין "קיר" לצורך מחסה ארעי יכול להוות גם כ"שימוש" ברכב מנועי עפ"י החוק, הרי נקבע ב-ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח, ע"י כב' השופטים א' ברק וש' נתניהו, כי עצם המצאות דלק במיכליה של מכונית, כאשר דלק זה התלקח וגרם לנזקי גוף, הרי נזק זה נגרם "עקב" השימוש ברכב. הנימוק לכך הוא כי סיכון התלקחות הדלק הוא סיכון שכל מכונית נושאת עימה, מאחר והמאפיין את המכונית הוא דווקא הימצאות הדלק במיכליה, עובדה הקשורה קשר הדוק לשימוש העיקרי של המכונית. ולכן הימצאות דלק במיכלי המכונית הוא חלק מ"השימוש" הרגיל של מכונית, בין בנסיעה לבין בחניה ובין בהיותה משמשת כעין "קיר" למחסה ארעי. 21. כב' השופט ש' לוין לא היה מוכן לראות באירוע זה, כאשר הדלק במיכלי המכונית התלקח בעקבות שריפה, בבחינת תאונת דרכים. השופט א' גולדברג לשיטתו נעזר "במבחן השכל הישר" בבחנו את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי. ומסקנתו היתה כי הקירבה הרעיונית של "השימוש" ברכב להיווצרות הנזק, דהיינו: המרחק בין ה"שימוש" במכונית (הימצאות הדלק במיכליה) לבין הנזק - רחוק. ומסקנתו היתה כי הדליקה שפרצה ופגעה בנופשים כלל לא נגרמה "עקב השימוש" ברכב ואין לראות בדליקה "תאונת דרכים" עפ"י החוק. 22. כב' השופט ש' לוין לא היה מוכן לראות בנזק שנגרם ע"י התלקחות הדלק במיכל המכונית כתוצאה משריפה - כפגיעה במסגרת "תאונת דרכים". 23. כב' השופט ג' בך - לשיטתו ביקש להציב גבולות סבירים להרחבת תחולתו של החוק בבואו לפרש את המונח "תאונת דרכים" במסגרת החוק: "...אדם מן הישוב, תוך הפעלת כללי השכל הישר ונסיון החיים, יהיה מוכן לראות משום תאונת דרכים בפציעת אדם בעת ועקב החניית רכב זמנית תוך כדי עריכת טיול. זאת, כאשר מוסבר לאותו "אדם סביר", כי המדובר הוא בשימוש הרכב מנועי "בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו"... אלה הם סיכונים הנובעים באופן טבעי מהשימוש בכלי רכב, אשר מצוי דלק במיכלו...". ולפיכך הכיר השופט ג' בך גם באירוע זה - בבחינת תאונת דרכים עפ"י החוק, אולם להרחבה נוספת לא הסכים (ראה: ע"א 493/86 סקורי נ' איסכור שירותי פלדות בע"מ). 24. בבואנו לסכם כיום את ההלכה הפסוקה על גווניה השונים, הרי ניתן לומר כי המכנה המשותף של שלושת התקדימים דלעיל: ע"א 358/83 רחל ואלון שולמן נ' ציון חברה לביטוח; ע"א 198/85 עמישב קורקט נ' ירדניה חב' לביטוח; ו-ע"א 236/81 זילפה לסרי ואח' נ' ציון חברה לביטוח, כי האירוע אשר גרם ישירות לנזק הגוף מקורו ב"שימוש" ברכב, דהיינו: פיצוץ מטען חומר הנפץ נגרם ע"י התנעת-הרכב, האירוע הראשון, בעוד שבאירוע השני הרי נפצע המערער ע"י זכוכיות שימשת המכונית כתוצאה מידוי אבנים לעבר כלי-הרכב, ובעוד שבאירוע השלישי התלקח הדלק אשר במיכלי המכונית. בכל האירועים הללו מצא ביהמ"ש העליון, בדעת רוב, לקבוע כי הנזק נגרם ע"י "השימוש" במכונית. 25. לאחר בירור ההלכה הפסוקה בשאלה המשפטית, חוזרים אנו לשאלה היסודית באם האירוע כפי שנקבע עובדתית ברישא של פסק-דין זה (ראה פיסקה 12), ניתן לראותו כ"תאונת דרכים" עפ"י החוק. לעניות דעתי, אין כל אפשרות לראות באירוע של זריקת גויאבות הדדית בין שני אחים, כאשר גויאבה אחת נחתה בעינה של התובעת בעת שישבה באופן מקרי בתוך האוטובוס - כנזק שנגרם "עקב השימוש" ברכב. עפ"י כל מבחן, בין עפ"י "מבחן הסיכון" ובין עפ"י "מבחן השכל הישר" הרי אין למצוא כל קשר סיבתי-משפטי בין הנזק ל"שימוש" ברכב. ייאמר מפורשות, כי במידה והמחוקק היה מבקש להחיל את החוק על כל נזק שייגרם לנוסע ברכב - תהא הסיבה לנזק אשר תהא, הרי היה נמנע מלקבוע הסייגים שעניינם "עקב" ו"שימוש" ברכב אלא קובע בפשטות כי החוק יחול על כל אדם הנמצא בתוך רכב. אלא ביקש המחוקק לסייג את החוק ועפ"י כל אמת-מידה, הרי שיש להציב גבול גם להרחבה המלאכותית של תחולת החוק. במידה ומבקשים לפזר את הנזק על פני כל הנהגים במדינה, תוך התעלמות ממקור הנזק ונסיבותי הרי זה ענין למחוקק ולא לביהמ"ש, מאחר וענין זה איננו בבחינת פרשנות של חוק אלא קביעת מדיניות. 26. לאור כל האמור לעיל, הרי בנסיבות האירוע כפי שהוכחו לביהמ"ש, אין למצוא קשר סיבתי-משפטי שיש בו כדי לחייב את הנתבעים לפצות התובעים על נזקם, באשר אין לראות באירוע "תאונת דרכים" עפ"י החוק. לאור הנסיבות - אין צו להוצאות.רכבתאונת דרכיםשאלות משפטיותזריקת אבניםרכב נוסעהכרה בתאונת דרכים