התובע, יליד 28.2.65, נפגע בתאונת דרכים ביום 19.7.05, כהולך רגל ע"י אוטובוס הנהוג ע"י הנתבע 2, המצוי בבעלות הנתבעת 3 והמבוטח ע"י הנתבעת 1. בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת החבות וזו מתמקדת רק בגובה הנזק. בכתב התביעה נטען כי האוטובוס דרס את רגלו השמאלית של התובע והוא פונה לבית החולים אסף הרופא. בחדר המיון אובחן התובע כסובל מריסוק של כף הרגל ומשברים, פגיעה קשה בכיסוי העורי ופגיעה בברך. התובע הועבר מיידית לחדר הניתוח שם עבר ניתוח לשחזור עמדת כף הרגל וקיבוע תוך לשדי. לאחר הניתוח טופל התובע באנטיביוטיקה לווריד והחל לקבל טיפולים בתא לחץ לשיקום הרקמה הרכה. התובע עבר גם ניתוח ארתרוסקופיה בברך וביום 31.7.05 שוחרר לביתו. ביום 31.10.05 עבר התובע ניתוח תחת הרדמה מקומית לקיבוע שברים מטהטרסוסים וכריתה חלקית של אצבע 5 נמקית ברגל. רופאיו של התובע הורו לו להישאר עם רגל מורמת למשך שלושה חודשים נוספים. ביום 10.1.07 עבר התובע ארתרוסקופיה נוספת לברך שמאל והופנה להמשך טיפול פיזיותרפי ומעקב רופא מטפל. הותאמו לתובע נעליים מיוחדות ומדרסים. נטען כי מאז ועד היום משתמש התובע במשככי כאבים ומשתתף בטיפולי פיזיותרפיה וטיפולי רפואה משלימה. עד היום סובל התובע מהגבלת תנועה בכלל ובהליכה בפרט. לכתב התביעה צורפה בקשה למינוי מומחים בתחומים האורטופדי, הכירורגי, הפלסטי, הנוירולוגי והרפואה התעסוקתית. חוות הדעת האורטופדית: הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר פייזר כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי. המומחה בדק את התובע ביום 13.12.07 וציין בחוות דעתו כי התובע עובד כאב בית במועצה אזורית. באשר לאופי הפגיעה תאר המומחה כי התובע הגיע לבית החולים אסף הרופא ולפי הרישומים שם, סבל מחבלת מעיכה בכף רגל שמאל שהתבטאה בקילוף העור, בחלק הדורזלי של רגל שמאל, שבר פתוח באזור מפרק מטטרזו פלנגיאלי ראשון, פריקה של MTPI, שברים במפרק הליס פרנק, שברים של מטטרזים 2-3, פריקה של 4 MTPJ, שבר גליל מקורב אצבע 5 ושבר עצם הקובואיד משמאל. המומחה ממשיך ומתאר כי התובע הועבר ישירות לחדר ניתוח שם בוצעה החזרת השברים בכף הרגל וקיבוע עם תיילי קירשנר. לאחר הניתוח טופל התובע באנטיביוטיקה לווריד והוחל בטיפולי תא לחץ, בשל הפגיעה ברקמה הרכה. לאחר 12 ימי אשפוז, ביום 31.7.05, שוחרר התובע לביתו בהמלצה להימנע מדריכה על רגל שמאל והחלפת חבישות בכף הרגל. המשך הטיפול היה במסגרת מרפאות החוץ. שישה שבועות לאחר פציעת התובע, הוצאו תיילי המתכת וזוהה נמק באצבע 5 בכף הרגל, שנחבש בפולידין. ביום 30.10.05 אושפז שוב התובע בבית החולים אסף הרופא בשל סימני אי חיבור של עצמות המסרק 3-2 וכן מלרדוקציה ונמק אצבע 5. באשפוזו בוצע קיבוע לשברי המטטרזים וכריתה חלקית של אצבע 5. כעבור יומיים, ביום 1.11.05, שוחרר התובע לביתו. ביום 14.12.05 נבדק התובע במרפאת כף רגל והתיילים הוצאו. בצילום שבוצע עדיין לא נצפה איחוי מלא של מטטרזוס 3 והתובע הופנה לפיזיותרפיה. חודש מאוחר יותר החל התובע לדרוך על רגלו השמאלית הפצועה. ביום 16.2.06 נבדק במרפאת קופ"ח וד"ר מורוז מציין כי כשהחל לדרוך על הרגל הופיעו כאבים בברך שמאל. בבדיקה שבוצעה לתובע, נמצאו דפורמציה של כף רגל שמאל, הגבלת תנועה, שינויים טרופיים של העור, טווח התנועה בברך היה 120-0, סימני לחמן ומגירה קדמית חיוביים, סימן PIVOT SHIFT חיובי, הופקה רגישות למישוש על פני הסדק הפירקי לטרלי. הרופא המטפל הפנה את התובע למרפאת ברכיים בבית החולים אסף הרופא. ביום 5.4.06 הופנה התובע לפיזיותרפיה לשרירי כף רגל וברך שמאל. ביום 16.5.06 נבדק ע"י ד"ר גורדון מבית החולים אסף הרופא ונשלח לבדיקת MRI של הברך, שבוצעה ביום 2.7.06. הבדיקה הדגימה בצקת במשטח טיביאלי מדיאלי, רצועות צולבות תקינות וקרע הוריזונטלי בקרן אחורית של מיניסקוס מדיאלי. התובע עבר ביום 30.1.07 ארטרוסקופיה בבית החולים אסף הרופא, במהלכה בוצעה כריתה חלקית של המיניסקוס המדיאלי. התובע שהה בחופשת מחלה עד ליום 28.2.07. התובע טען בפני המומחה כי במשך שנתיים ישב בביתו מובטל והחל לעבוד אך כחודשיים לפני בדיקתו אצל המומחה, כאשר עד חודש קודם לכן התהלך בעזרת מקל הליכה. התובע התלונן על כאבים בקרסול שמאל ובאזור העצם הבולטת בחלק החיצוני של כף הרגל. עוד טען כי הוא מסוגל ללכת רק עם נעל מיוחדת ומדרסים. התלונן על תחושת לחץ בברך והצר על כך שאינו יכול לבצע מלאכות פיזיות בבית ובגינה. כמו כן, אמר התובע למומחה כי הוא מתבייש במראה כף הרגל ולכן הולך עם גרביים אפילו בביתו. מעברו הרפואי ציין המומחה תאונת דרכים הקודמת בעשר שנים לזו הנדונה, ואשר בה נחבל התובע בראשו ובברכו השמאלית, אך לא נותרו בעיות בברך והוא חזר לעבודתו כמכונאי אוטובוסים. בבדיקת התובע, התרשם המומחה כי הוא הולך בצליעה ניכרת כשהוא עם נעליים ובצליעה בולטת יותר על רגל שמאל כאשר הוא יחף. היקף ירך שמאל היה קטן בס"מ אחד לעומת ימין. התובע ציין תחושה לא נוחה למגע בגב כף רגל שמאל. עוד צוינה צלקת ניתוחית באורך 9 ס"מ בגב כף רגל שמאל מעל הרווח בין מטטרזוס 2 ל-3 ופיגמנטציה/דיסקולורציה בשטח של 9X13 ס"מ בחלק גבי לטרלי של כף רגל שמאל. כן, צוין כי אצבע 5 חסרה. המומחה הוסיף כי התובע אינו מסוגל לעמוד על עקב או בהונות רגל שמאל ולא מסוגל לנתר על רגל שמאל, על אף שבימין הדבר אפשרי. צוינה הגבלה של כ-2/3 בתנועות סופינציה בכף רגל שמאל בהשוואה לימין, בליטה של מפרק מטטרזו פלנגיאלי ראשון בכף רגל שמאל, הלוקס ולגוס של °30 בין ציר מטטרזוס לאצבע ראשונה בהשוואה ל°15 מימין, בליטה פלנטרית של ראש מטטרזוס 4 רגישה. המומחה הוסיף כי הפרונציה קיימת בשתי הרגליים כאשר בשמאל יש מעט יותר חולשה. בבדיקת ברך שמאל התרשם המומחה כי לא קיים נוזל, אודם, חום או נפיחות. קיימות צלקות זעירות בקושי נראות מארתרוסקופיה בקדמת ברך שמאל. יציבות שמורה לצדדים, מבחן מקמורי שלילי, יציבות קדמית אחורית תקינה, מבחני לחמן ומגירה תקינים ומבחן עכוב הפיקה שלילי. לאחר שהמומחה פירט גם את תוצאות בדיקות דימות הוא תיאר בחלק הסיכום והמסקנות שבחוות דעתו - את הפגיעה כדלקמן: "מדובר בגבר בן 42 שנפגע ביום 19.7.05 בתאונת דרכים כשכף רגלו השמאלית נדרסה ע"י אוטובוס. הוא נפל לאחור ופונה לבי"ח אסף הרופא. שם אובחנה חבלת מעיכה קשה בכף הרגל המאופיינת בשברים פתוחים ופריקות. הוא טופל באופן ניתוחי ובהמשך כשהחל לדרוך על הרגל זוהתה פגיעה בברך שמאל שאובחנה בהמשך כקרע במיניסקוס מדיאלי שטופל בארתרוסקופיה. כיום נותר עיוות בכף רגל שמאל הגורם לכאבים, פגיעה אסטטית וקושי בהליכה וכן מלחצים בברך שמאל." לאור האמור, העמיד המומחה את נכותו של התובע כדלקמן: 20% לפי סעיף 49(2)ו לתוספת תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") בגין מצב לאחר מעיכת כף רגל שמאל שהותירה הגבלת תנועות טרזליות עם דפורמציה וכאבים. 0% לפי סעיף 48 זIII לתקנות בגין מצב לאחר קרע במיניסקוס מדיאלי שהוצא ולא הותיר הפרעה תפקודית. 5% לפי סעיף 50 (1) ג II לתקנות בגין קטיעת אצבע 5. ב"כ התובע ביקש לחקור את ד"ר פייזר על חוות דעתו וחקירה זו התקיימה ביום 3.6.08. בעקבות החקירה ובקשות שהוגשו מטעם התובע - החלטתי ביום 27.7.08 להוסיף ולמנות את ד"ר שטרנברג כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הכירורגיה הפלסטית. החלטתי על מינוי זה, על אף שעלה כי עמדת ד"ר פייזר היא שהנכות שנקבעה על ידו כוללת גם את הצלקות. באשר לטעמיי למינוי הנוסף וההוראות שניתנו כדי למנוע קביעת נכות חופפת, ר' המפורט בהרחבה באותה החלטה המאומצת על דרך ההפניה להכרעה זו. אין אני נדרשת למהלך חקירת המומחה, לנכויות הרפואיות שציין במהלכה ולהבהרת כלל עמדתו באשר למהות הפגיעה (כפי שעשו הצדדים בהרחבה בסיכומיהם) - שכן ניתן לעמוד על הנ"ל מפרוטוקול החקירה, ומההחלטה המפורטת שניתנה על ידי לאחר אותה חקירה ואשר במסגרתה נדרשתי כאמור בהרחבה לדברים. ככל שנדרשת התייחסות נוספת זו תובא במסגרת ההכרעה להלן. חוות הדעת בתחום הכירורגיה הפלסטית: ד"ר שטרנברג בדק את התובע ביום 31.8.08. בבדיקת התובע מצא המומחה צלקת ניתוחית באורך של כתשעה ס"מ, הממוקמת באיזור מדיאלי-דיסטאלי של כף רגל שמאל, הרגישה מעט למישוש, בעלת קונסיסטנציה רכה, המציגה אלמנטים פיגמנטריים קלים, אך אינה יוצרת פגם בקונטור. עוד נמצאה צלקת באורך של כארבעה עשר ס"מ וברוחב של כתשעה ס"מ, הממוקמת באזור גב כף רגל שמאל, צלקת זו אינה רגישה למישוש, אך מציגה אלמנטים אטרופיים, היפרפיגמנטריים ויוצרת פגם בקונטור. לבסוף נמצאה צלקת ניתוחית באורך של כחצי ס"מ, הממוקמת בקצה גדם אצבע 5, הנמצא במצב ריפוי משביע רצון, למעט תופעות היפרפיגמנטריות קלות. התובע התלונן על כאבים וגרד באזורי הצלקות, על היות הצלקות מכוערות ועל כאבים בזמן הליכה ועמידה ממושכות. לאחר שסקר את הפגיעה ואת הטיפול שניתן קבע המומחה כי מצב הצלקות סופי ואין לצפות לשינויים משמעותיים בהן והעמיד את נכות התובע על 10% לפי סעיף 75(1) ב' לתקנות, כאשר המומחה מציין כי 5% נכות הם בעלי אופי פונקציונאלי. המומחה הבהיר כי לעמדתו אחוזי נכות אלה הם בתוספת לאחוזי הנכות האורטופדית ואינם חופפים אותם. המומחה הבהיר כי העור והתת עור מהווים מערכת אינטגראלית העומדת בפני עצמה ופגיעה במערכת זו המותירה צלקת - מצדיקה הערכה. הדברים יפים במיוחד מקום בו קיימת פגיעה בשתי המערכות - מערכת העור עם הרקמות הרכות והמערכת הגרמית, אשר כל אחת מהן ראויה לבחינה הפרדת. המומחה לא קיבל אפוא את עמדת ד"ר פייזר אשר סבר כי הערכתו הכוללת מכילה גם את הפגיעה הפלסטית. המומחה הוסיף, כי עקב מיקום הפגיעה - הדל ברקמה תת-עורית ואיכות עור הנפגע, אין מקום לביצוע שחזור כירורגי כלשהו. תחשיבי נזק: בתחשיב הנזק שהוגש טרם לשמיעת הראיות העריך התובע את נזקו (תוך התעלמות מגבול סמכותו של בית משפט זה) בסך של 4,071,547 ₪ בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל 84,252 ₪ ; הפסדי שכר בעבר, בהתחשב ב-44 החודשים שחלפו מאז התאונה, בבסיס שכר משוערך של 10,697 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה- 408,490 ₪ ; אובדן כושר השתכרות לפי כ- 67% משכרו ועל בסיס הפסד חודשי בסך 7,197 ₪- 1,433,619 ₪ ; עזרה בעבר- 113,676 ₪; עזרה לעתיד- 395,967 ₪; הפסד פנסיה והפרשות לתוכניות אחרות-174,914 ₪; רכישת נעליים בעבר- 10,000 ₪; רכישת נעליים לעתיד- 1,346,290 ₪; הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים בעבר- 25,146 ₪; הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים לעתיד- 79,193 ₪. הנתבעים מצידם, הציעו פיצוי בסך של 199,355 ₪, בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל - 49,000 ₪; הפסדי שכר לפי בסיס שכר של 7536 ₪, למשך 21 חודשים ולפי נכות של 14%- 22,155 ₪; אובדן כושר ההשתכרות לפי מחצית תחשיב אקטוארי והנתונים הנ"ל- 98,200 ₪; עזרה בעבר ולעתיד-20,000 ₪; הוצאות רכישת נעליים אורטופדיות-10,000 ₪; הוצאות רפואיות וניידות- נטען כי כלול בסל הבריאות. לאחר שניסיון להביא את התיק לסיום בדרך של פשרה לא צלח, הוגשו ראיות הצדדים. ראיות הצדדים: התצהירים מטעם התביעה: תצהירי התובע: מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהירה של רעייתו הגב' סיגל טרי. כמו כן הוגש תצהיר הגב' עדנה דעוס שעבדה בבית התובע במשק בית, ותצהירה של גב' נואל אלעביד לולו שעובדת במשק בית בביתו של התובע. אף שהתובע ביקש לזמן לעדות גם את מר אילן לקנר המנהל האדמיניסטרטיבי של משרד "קייזר אדריכלים" אותו ניקה עובר לתאונה, זה לא התייצב בסופו של יום לעדות. בתצהירו שב התובע על תיאור התאונה, הטיפול הרפואי וחוות הדעת כמפורט לעיל. התובע הדגיש כי עסקינן בפציעת מעיכה קשה מאוד וכי לולא הטיפול האינטנסיבי שקיבל ייתכן והיה צורך בכריתה. התובע תיאר כי על אף הטיפול הרפואי הממושך שקיבל, לרבות טיפול פיזיותרפיה הוא מוגבל בתנועה, בהליכה, בעמידה ממושכת, בעליה וירידה במדרגות ובנשיאת משקל על הרגל הפגועה. התובע מתאר כי הזרת נקטעה, קיימת מגבלת תנועה קשה באמצע כף הרגל, מגבלות תנועה בחלק האחורי של הרגל, כאבים בכל הרגל וחוסר יכולת נורמאלית לתפקד עם הרגל ובפרט כף הרגל. כף הרגל מעוותת וכואבת. הרגל איבדה את גמישותה ובנוסף נותרה בליטה מצד שמאל לאגודל. עוד קיימת בליטה תחתונה בכף הרגל ואף זו מגבילה את התנועה ולמעשה מונעת דריכה חופשית על כף הרגל (יש צורך ללכת במעין ריחוף כדי לא לחוש הכאבים החזקים). התובע הבהיר כי מטעם זה הוא נדרש לשימוש בנעליים מיוחדות עם מדרסים מיוחדים. התובע הצהיר כי כתוצאה מהתאונה השתנו חייו לחלוטין ומסלול חייו המקצועיים והתעסוקתיים השתנה מהקצה אל הקצה. התובע הצהיר כי מאדם בעל מקום עבודה קבוע ומסודר הפך למחוסר ביטחון תעסוקתי וכלכלי. התובע השתדל להשתלב מחדש בשוק העבודה, אך שכרו כיום הינו נמוך בהרבה מזה שרגיל היה להשתכר עובר לתאונה. התובע סיים שתים עשרה שנות לימוד אך אינו מחזיק בתעודת בגרות. התובע למד בבית ספר מקצועי והוכשר לעבודה כמכונאי. בצבא הוכשר להיות מכונאי טנקים ולמעשה כל חייו עבד במכונאות רכב. החל מחודש נובמבר 1991 ובמשך 14 שנים עובר לתאונה, עבד התובע כמכונאי אוטובוסים באגד, כאשר העבודה כרוכה במאמץ פיזי. כשנה לאחר תחילת עבודתו התקבל כעובד קבוע ודרגתו עלתה יחד עם ההערכות הטובות שקיבל ממעסיקיו ומנהליו הישירים. התובע הצהיר כי ב"אגד" נהוג מסלול קידום קבוע המעניק לעובד אופק קידום. בהמשך לאמור נטען כי אלמלא התאונה היה שכרו ממשיך ועולה בהתאם לדרגתו, הנגזרת מהוותק שלו. לעניין זה צרף התובע הודעות בדבר העלאה בדרגה שסומנו א' 10-1 והערכות שניתנו לו ע"י הממונים עליו ועולה מהן כי התובע היה עובד חיובי, בעל רצון ללמוד, המגלה עצמאות ומקפיד על נהלים. הערכות אלו סומנו ב' 7-1. עוד צורפה תעודת שחרור מצה"ל ממנה ניתן ללמוד כי התובע שמש כמכונאי רכב ורק"מ. התעודה סומנה ב' 8 וכן מכתבו של עודד נגב, מנהל מוסך אחיסמך בו הוא מתאר את התובע כעובד מקצועי, ממושמע, עוזר לחבריו, מקפיד לעמוד בזמנים ואשר מיעט בהיעדרויות. המסמך סומן ג'. התובע טען כי שכרו ב"אגד" עמד על סך נטו של 7,536 ₪ בחודש. לעניין זה צורפו טופסי 106 לשנים 2004-2002, מהם עלה כי שכרו החודשי הממוצע (נטו) של התובע בשנים אלו עמד על כ- 6,230 ₪, 6,685 ₪ ו- 7,536 ₪, בהתאמה. הטפסים סומנו ד' 3-1. התובע הצהיר כי בנוסף לשכר היה זכאי להטבות כגון נסיעות חינם בקווי "אגד" לו ולמשפחתו והפרשות לקופת גמל וקרנות השתלמות. התובע הצהיר כי במקביל לעבודתו ב"אגד", עבד עם אשתו בניקיון משרד האדריכלים - קייזר במשך עשר שנים עובר לתאונה. העבודה התפרשה על פני ארבעה ימים בשבוע, שעתיים כל פעם. רעייתו של התובע הפסיקה את עבודתה עת הרתה עם ילדם השני והתובע המשיך בה לבדו. התובע הצהיר כי מטעמי מס בלבד נרשמה ההכנסה על שם רעייתו ולא על שמו. ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה זו עמדה על סך של 2,230 ₪. עוד לעניין זה, הוצהר כי בעקבות התאונה נאלץ התובע להפסיק את עבודת הניקיון ולאחר חודש וחצי בו מלא אחיו את תפקידו, הופסק לגמרי הקשר שלו עם משרד האדריכלים. לעניין זה צורפו טופסי 106 לשנים 2001, 2002, 2004, 2005 - ממשרד האדריכלים מהם עולה כי שכרה החודשי הממוצע (נטו) של רעיית התובע מעבודה זו עמד על סך של 2,185 ₪, 2,187 ₪, 2,226 ₪ וכ-2,290 ₪, בהתאמה (טופס 106 לשנת 2003 לא צורף). הטפסים סומנו ה' 4-1. ומטופס שנת 2005 עולה כי לא שולם שכר לאחר חודש אוגוסט. בעקבות מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה וחרף בקשותיו הוא פוטר מעבודתו ב"אגד", לאחר שנבדק בועדות רפואיות פנימיות והופנה לרופאים תעסוקתיים שקבעו כי אינו יכול לשוב ולעבוד כמכונאי. לעניין זה צורפו אישורים על היעדרויות מעבודה. האישורים נוגעים לתקופה שמיום 20.7.05 כמעט ברצף עד 12.3.07. האישורים צורפו וסומנו ו' 15-1. התובע הציג מכתב פיטורין מיום 12.3.07 שסומן ז'. וכן אישורו של מר מאור ששון, מנהל משאבי אנוש דרום באגד לפיו מיום 1.2.07 ועד ליום 5.3.07 התובע לא זכאי ולא קיבל כל תשלום מאגד. המכתב סומן ח'. התובע הוסיף וצרף תלושי שכר שלו ב"אגד" לחודשים ינואר 2005 עד פברואר 2007 מהם עולה כי שכרו החודשי הממוצע (נטו) עמד על כ-6,600 ₪ בשנת 2005, על כ-6,970 ₪ בשנת 2006 ועל כ- 6,365 בחודש ינואר 2007 (תלוש פברואר 2007 צורף באופן חלקי בלבד). התלושים סומנו ח' 26-1. אעיר כי קיימת אי בהירות מסוימת ביחס לנתונים אלה שכן מטופסי 106 של השנים 2004-2002 עלו, כאמור לעיל, נתוני שכר גבוהים יותר. השכר הממוצע, בהפחתת מס הכנסה, בששת החודשים שקדמו לתאונה עמד על כ- 7,085 ₪. לאחר שפוטר מ"אגד" פנה התובע ללשכת התעסוקה, ושם נבדק מצבו בוועדה רפואית. הועדה קבעה כי התובע אינו כשיר לעבודה פיזית בשל קושי בעמידה ובהליכה ממושכות והוא הופנה לאגף נכות כללית במל"ל. מסמך התומך בטענה זו סומן ט'. לשכת התעסוקה לא הצליחה למצוא לתובע מקום עבודה והוא קיבל דמי אבטלה בחודשים מרץ עד אוגוסט 2007. התובע הצהיר כי באופיו אינו יושב בטל ולכן עשה מאמצים ניכרים כדי להשתלב שוב במעגל העבודה. ניסיונותיו של התובע נשאו פרי ובחודש ספטמבר 2007 הוא התקבל לעבודה כאב בית בבית הספר "אור שמחה" בכפר חב"ד. התובע תמך תצהירו בטופסי 106 לשנים 2008-2007 שסומנו י'. מטופס 106 לשנת 2007, עולה כי בארבעת החודשים בהם עבד בשנה זו השתכר סך חודשי ממוצע של כ- 3,650 ₪ לחודש. באשר לשנת 2008, עולה מטופס 106 עולה כי שכרו הממוצע בשנה זו עמד על כ- 4,040 ₪ לחודש. התובע הוסיף והצהיר כי בשל מצבו הרפואי נפגע מהותית כושר השתכרותו והוא אינו מסוגל, פיזית, לשוב לעבודתו כמכונאי ואינו יכול להשתלב בכל עבודה פיזית אחרת. מעבר להפסדי השכר המשתמעים ממצבו, טוען התובע להפסדים נוספים של אלפי שקלים בשנה בגין הפרשות לקופות פנסיה, גמל והשתלמות שלא נעשות משאינו עובד. התובע הפנה בהקשר זה לנתונים העולים מתלושי שכרו וציין כי משקיימת כיום חובה להפרשות פנסיוניות ניתן להניח שהיה זוכה לנ"ל גם בגין עבודת הניקיון ממנה חדל. עוד נטען להפסד ארוחות בוקר וצהריים ב"אגד" בעלות סמלית של 8 ₪, אשר כיום אינו זכאי להן עוד. בנוסף נטען להפסד ימי מחלה וחופשה שיכולים היו להצטבר לו היה ממשיך התובע בעבודתו ב-"אגד". לעניין זה נטען כי היה זכאי ל-3.8 ימי חופשה ול-1.8 ימי מחלה לכל חודש עבודה. באשר לתקופת החלמתו, הצהיר התובע כי זו נמשכה למעלה משנתיים, במהלכן היה מוגבל מאד בהליכה ובתחילה אף התקשה לקום ממיטתו. לאחר מכן התנייד באמצעות כסא גלגלים ובהמשך באמצעות מקל הליכה. עם חלוף הזמן, ולאחר מספר טיפולי פיזיותרפיה, חזר התובע להתהלך ללא אמצעי עזר, אם כי בזהירות רבה. התובע הדגיש כי הוא אינו מסוגל לרוץ ולקפוץ ומוגבל בעמידה ממושכת, בהליכה, בעלייה במדרגות ובכל פעילות הכרוכה בהנעת הרגליים או כף הרגל, לרבות בביצוע מלאכות הבית, עבודה בגינה, טיפול בילדים וכדומה. התובע הצהיר כי עובר לתאונה בצע את כל המטלות הפיזיות הקשורות לאחזקה שוטפת של הבית. בתקופת ההחלמה נעזר התובע בבני משפחתו בכל הפעולות השגרתיות והבסיסיות. מעבר לעזרת בני המשפחה, נזקק התובע לעזרת צד ג' לביצוע מלאכות משק הבית, טיפול בגינה, צביעה וסיוד. לעניין זה צורף מכתבה של הגב' עדנה דעוס, לפיו עבדה בבית התובע שלוש פעמים בשבוע בין השעות 9:00 - 13:30 והשתכרה 2,000 ₪ בחודש. המכתב צורף וסומן י"א. בשנה האחרונה, עקב דוחק כלכלי אליו נקלעה משפחת התובע, נאלץ התובע לצמצם את היקף המשרה של העוזרת וזו מגיעה אחת לשבועיים תמורת 200 ₪ לכל פעם. התובע הצהיר כי עובר לתאונה, ובשל היותו מכונאי רכב, היה מטפל ברכבו בעצמו, כאשר העלות לה נדרש הייתה של חומרים בלבד. כיום, ובשל מצבו הרפואי, לא מסוגל התובע לבצע תיקונים אלו והוא מעריך את העלות השנתית של הטיפולים ברכב בכ-1,000 ₪. בהתאם להמלצת הרופאים המטפלים וכדי לאפשר לתובע תפקוד מסוים ויכולת דריכה בסיסית על הרגל הוא נדרש לנעליים רחבות ומדרסים מיוחדים. גם המומחה מטעם ביהמ"ש הצטרף להמלצה זו. המלצות הרופאים סומנו י"ב 6-1. התובע הצהיר כי עלות רכישת הנעליים עומדת על 1,200 ₪ בתוספת 500 ₪ עבור המדרסים. התובע צרף קבלות חלקיות לעניין זה בסך כולל של כ- 5,665 ואלה סומנו י"ג 7-1. התובע העריך כי יזדקק להחלפת הנעליים אחת לשלושה חודשים לפחות, בהתאם לשינויי העונה, בלאי הנעליים והמדרסים וספיגת ריחות רעים. לבסוף טען התובע להוצאות מרובות עבור נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים לרבות טיפולי פיזיותרפיה, תשלום השתתפות עצמית בגין רכישת תרופות, רכישת משככי כאבים, תחבושות, מקל הליכה, מייצב לברך, נסיעות לביקורות רפואיות, בדיקות, שחיה בבריכה וכיו"ב. התובע לא שמר את מלוא הקבלות, אך לאור תקופת השיקום הארוכה העריך את הוצאותיו באלפי שקלים. התובע ביקש כי ההוצאות יוערכו ב-400 ₪ לחודש עבור נסיעות ו- 300 ₪ עבור רכישת תרופות לחודש - עד תום תקופת ההחלמה ומאז ועד היום על בסיס כולל של 300 ₪ לחודש לשני הנ"ל. התובע צרף מסמכים מהם ניתן ללמוד על 38 טיפולי פיזיותרפיה בהם השתתף ואלו סומנו י"ד 4-1. בסמוך למועד שמיעת ההוכחות צירף התובע תצהיר משלים. כדי לתמוך בטענתו שעבד בעבודות ניקיון במשרד האדריכלים קייזר. כדי לתמוך באותה הטענה הפנה לכך שלעיתים מזכירת המשרד (אורנה) הייתה מבקשת שיקנה חומרי ניקיון במושב בו הוא גר והמשרד היה מחזיר עלות הקניה באמצעותו. התובע הציג בהקשר זה תרשומות, המחאה וקבלות התומכות בטענה ואלה סומנו ט"ו-ט"ז. כמו כן, מאחר והרישום היה ע"ש סיגל אשתו, בעוד זו לא הגיעה בפועל למשרד, היה צורך לשלוח אליה, באמצעותו, את הטפסים הנדרשים לתשלום המשכורת על מנת שתבדוק אם הפרטים בהם נכונים. פתק מיום 5.4.05 המבקש מהתובע להעביר לאשתו לבדיקה הפרטים בטופס 101 ולאחר מכן להחזיר הנ"ל חתום, הוצג וסומן י"ז. התובע הוסיף עוד כי לאחר שנפגע הגיע לבקרו צוות מהמשרד (חלקם בבית החולים וחלקם בביתו) והביאו לו ספר ובו הקדשה כדלקמן: "לחזי היקר איחולי החלמה מהירה מחבריך בקייזר לקנר המתגעגעים לסבר פניך הנעימים ולאישיותך המקסימה. שוב אלינו במהרה. מאחלים: דליה, מישל....". תצלום אותה הקדשה סומן י"ח. תצהיר אשת התובע: מתצהירה של הגב' סיגל טרי עלה כי בני הזוג נשאו בשנת 1991. העדה הצהירה כי התובע היה מאז ומתמיד בעל חרוץ ופעלתן שאינו בוחל בכל עבודה, לרבות עבודת כפיים, בכדי לפרנס את משפחתו. הוצהר כי התאונה מיום 19.7.05, בה היה מעורב, גרמה לתובע לנזק קשה מאד לרגל ולאיברים נוספים ושינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. העדה הצהירה כי בזכות המוטיבציה הרבה של התובע הוא מנהל כיום שגרת חיים הנראית רגילה וסבירה אך המשפחה ספגה נזקים בהכנסות בשל התאונה. עדה זו חזרה על דברי התובע בכל הנוגע לעבודתו כמכונאי ב"אגד" ובמקביל בניקיון משרד האדריכלים "קייזר". כך אף הצהירה כי התובע התקדם בעבודתו ב"אגד" באופן עקבי לאור הערכות הממונים עליו, ובהתאם שכרו עלה. באשר למועד בו המשיך התובע בעבודת הניקיון ללא עזרת העדה, הצהירה זו כי הדבר היה לפני 13 שנים, עת הרתה עם בנה זוהר. באשר לעבודת הניקיון הוצהר כי זו התפרשה על פני ארבעה ימים בשבוע ונמשכה שעתיים כל פעם. גם עדה זו טענה כי ההכנסה מעבודה זו נרשמה על שמה משיקולי מס בתחילה ובהמשך בשל הליכים פרוצדוראליים. נטען כי ההכנסה החודשית הממוצעת מעבודה זו עמדה על 2,230 ₪. לאחר התאונה לא יכול היה התובע לשוב לעבודה זו ולאור מחויבות בני הזוג למשרד דאגו למחליף בדמות אחיו של התובע. לעניין ההכנסות צורפו טופסי 106 לשנים 2001 - 2005, הרשומים על שם העדה שסומנו א'4-1, (אותם טפסים צורפו גם לתצהיר התובע כמוצגים ה 4-1.) לאחר התאונה בקש התובע כי יאפשרו לו לחזור לעבודה כלשהי ב"אגד" אך פניותיו לא נענו. לעבודת הניקיון ודאי שלא יכול היה לחזור, לאור מצבו. העדה הצהירה כי במועד התאונה לא עבדה בניקיון כבר תשע שנים, שכן היא עובדת כקלדנית בביהמ"ש וממילא לא יכלה לחזור לעבודה זו. העדה שבה על דבריו של התובע בכל הנוגע להשתלשלות העניינים בלשכת התעסוקה ומציאת העבודה בבית הספר "אור שמחה" ור' לעיל. אשת התובע תמכה עוד בטענותיו בדבר הצורך שלו בסיעוד במלאכות השגרתיות ביותר והוסיפה כי בחודשים הראשונים היה התובע נכה לכל דבר ועניין וכמו ילד קטן נזקק לעזרה בכל פעולה. לאחר הניתוחים החל מצבו להשתפר אך תקופת ההחלמה הייתה ארוכה. העדה חזרה על הדברים שנאמרו בדבר תפקודו של התובע בבית עובר לתאונה ולאחריה ועל הצורך בעזרת הזולת. צורף מכתבה של הגב' דעוס וסומן ב' (מדובר באותו מכתב שצורף לתצהיר התובע וסומן י"א). כן חזרה על הטענה בדבר הוצאות מרובות עבור נסיעות לטיפולים והוצאות רפואיות. תצהיר גב' דעוס: בתצהיר הגב' דעוס ציינה זו כי היא מכירה את התובע ואשתו מזה שנים רבות מאחר והיא גרה באותו מושב בו גדל התובע, כאשר אשתו סיגל גדלה במושב יגל הצמוד. העדה ציינה כי לנוכח ההיכרות הקיימת בין חברי מושב היא מכירה את תכונות האופי החיוביות של התובע ובכלל זה היותו חרוץ. לטענתה לא בחל בכל עבודה ודאג לפרנס משפחתו בכבוד כאשר מעבר לעבודתו כמכונאי עבד גם בניקיון משרדים. לטענתה התובע עבד בעבודות פיזיות וגם טיפל בביתו ותחזק אותו בצורה טובה ביותר. לטענת העדה לאחר התאונה מצבו הבריאותי השתנה. הוא נהפך לנכה ולא היה יכול לצאת מביתו במשך תקופה ארוכה אלא בעזרת אחרים. בהמשך הלך עם קביים ועם מקלות ורק לאחר כשנתיים וחצי הפסיק לעשות כן אולם גם כיום הליכתו איטית ונראה כי יש לו צליעה. העדה הצהירה כי אשת התובע ביקשה ממנה לבוא לעבוד בביתם כשנדרשה לחזור לעבודה בסוף חודש אוגוסט 2005, עם תום פגרת בתי המשפט. לטענתה הגיעה לביתם שלוש פעמים בשבוע ביצעה עבודות ניקיון הכינה אוכל לתובע והגישה אותו. לדבריה בתחילה היה צריך עזרה גם בירידה מהמיטה ובגין עבודתה השתכרה שכר של כ- 2,000 ₪ לחודש במשך כשנה וחצי. תצהיר נואל אלעביד לולו: העדה נואל אלעביד לולו ציינה כי עבדה בעבודת משק בית אצל התובעים וראתה את מצב התובע והקושי שלו לבצע עבודות פשוטות בבית. לדבריה היה אדם חייכן שמנסה להמעיט בבעיותיו אך היא ראתה שאינו מתפקד כאדם רגיל ואינו יכול לעזור בעבודות הבית. העדה ציינה כי עבדה כחמש שעות כל פעם וקיבלה בין 170 ל- 200 ₪ לפעם. את עבודתה שם הפסיקה לפני כחודשיים עקב מצב הבריאות שלה שלא אפשר לה להמשיך. חקירת העדים ביום 25.4.10: ביום 25.4.10 נחקרו עדי התביעה הנ"ל. אין אני מוצאת לפרט את כלל הדברים שעלו בחקירה שהייתה ממושכת ואסתפק במספר דגשים באשר לכל עד. התובע תיאר את תחושתו לנוכח העצם הבולטת ברגלו. לדבריו הוא מרגיש כמעין אבן או מסמר. התובע נשאל כיצד אם כך הוא פוסע למעשה על כל הרגל ולא על חלקה או צידה. התובע הבהיר כי הוא הולך במעין ריחוף מעל מקום הבליטה וכן הבהיר כי יש לו חור מיוחד במדרס שממעיט את הכאב. התובע תיאר גם את כלל כאביו ברגל ואת הצורך לתת לרגלו מנוחה עת שהוא מגיע הביתה לאחר העבודה (ר' החקירה עמ' 5-3). עוד הבהיר כי מעבר למדרס הוא גם עושה שימוש בתחבושת התומכת את הרגל. משעלה כי כאבי התובע הם בעיקר עקב עמידה על הרגליים או לאחריה, הוא נשאל מדוע לא בחן אפשרות של עבודה בישיבה כנהג ברכב אוטומטי. אף שהתובע אישר כי הוא יכול לנהוג ברכב אוטומטי (ואף אמר שעבר לרכב שכזה), הוא לא נתן תשובה מספקת לשאלה זו. התובע התמקד בתשובתו באפשרות לעבור באגד לעבוד כנהג וטען כי לא שלחו אותו ללמוד נהיגה ובאשר לחלופות אחרות טען כי כדי להיות נהג מקצועי צריך לדעת אנגלית ו/או ידיעת הארץ והוא אינו יודע הנ"ל. אציין כי תשובות העד לא היו לטעמי משכנעות ולמעשה עלה כי הוא לא עשה מאמץ אמיתי בכיוון זה (ר' לדוגמא בעמ' 7 ש' 10 אישורו לכך שלא ביקש ללכת לקורס הכשרה מקצועי כנהג). באשר לכישוריו כמכונאי אישר את הדברים שנאמרו לגביו בהמלצות שצורפו לתצהירו בדבר היותו שקדן חרוץ ובעל יכולת עבודה עצמאית אך עלה כי למעשה הוא עצמאי בעבודה טכנית, לאחר שאחר מאתר עבורו את התקלה שברכב. עלה עוד כי הוא צריך להיעזר בחברים להכרות עם רכבים שונים ותשובותיו שכנעו אותי כי אכן הסבירות שימצא עבודה במוסך, תוך ניצול הכשרתו המקצועית, אינו רב (בלשון התובע: "מעדיפים אחד שיכול לעבוד ולא רק לתת הוראות", "היום אני לא יכול לפרק גלגל בדקה כמו פעם התעודות לא ישנו את זה" - ר' בעמ' 8). באשר לנסיבות חזרתו לעבודה עלה כי התובע נדרש לישיבה ממושכת בביתו אשר הייתה קשה לו וכי באותה תקופה אף עלו בראשו מחשבות אובדניות ("הגעתי למצב שאמרתי לעצמי שאני לוקח בלון גז והולך לאגד ומפוצץ את עצמי שם..." ר' עמ' 8 ש' 18-17). יוער כי בשלב זה של העדות היה ניכר שהתובע נרגש והיה אף צורך להפסיק את הדיון כדי לאפשר לו להירגע. לדבריו את עבודתו הנוכחית קיבל לבסוף דרך קשרים עם ראש המועצה לאחר שאב הבית הקודם של בית הספר עזב. התובע תיאר עבודתו הנוכחית כקייטנה. עם הגיעו בבוקר הוא בודק את המצב בכיתות ואם משהו אינו כשורה הוא יוצר קשר עם הגורם הרלוונטי. לעיתים הוא גם מביא דואר מהפנימייה ובמשך היום הוא בעיקר יושב וקורא תהילים. עוד עלה מעדותו כי זה שקדם לו בתפקיד, היה הולך באמצע היום ומבצע עבודה נוספת במקביל (ר' עמ' 8 ש' 28-14). עלה כי התובע מגיע למקום העבודה באמצעות אשתו בשעה 7:30 והוא חוזר לביתו לאחר סיום העבודה בשעה 13:30. חרף האמור עלה כי התובע לא עובד בשעות אחרי הצהריים. התובע אמר כי הוא יושב בגינה על כסא ומנכש עשבים. עת נשאל התובע מדוע לא ניסה להתקבל לעבודה כשומר בחניון לשעות אחה"צ - עלה ברורות שהוא כלל לא ניסה למצוא עבודה כאמור (ר' עמ' 9 ש' 19). התובע טען שלאחר יום עבודתו הוא צריך את המנוחה. התובע אמר עוד כי לפני התאונה היה קם בשעה 5:00 מתפלל נוסע לעבודה וממנה חזר בשעה 16:30. כארבעה פעמים בשבוע היה יוצא לאחר מכן בשעות מאוחרות יותר לעבודת ניקוי המשרד - כאשר מדובר בעבודה של כשעתיים ("במקום לראות עוד שעתיים טלוויזיה הייתי יוצא בערב כדי להביא עוד כסף הביתה שאנחנו צריכים..." ר' עמ' 10 ש' 10-11). התובע טען כי אף לאחר שחזר מעבודת הניקיון היה נוהג לעבוד בגינה אפילו בשעה 22:00 בלילה. התובע הסביר כי הוא אוהב לעבוד בגינה כאשר אנשים לא רואים מפחד עין הרע (שם, ש' 26). התובע טען, עם זאת, שהספיק גם לעזור לאשתו (בין העיסוקים ובימי שישי) וכן לילדים בהכנת שיעורי בית. כאשר הופנה התובע לכך שקיבל העלאה בדרגה ביום 1.11.03 (ר' נ/2) והוא נשאל מדוע אם כך לא קיבל העלאה נוספת לפני התאונה, חרף דבריו כי כאחת לשנה וחצי מקבלים דרגה - השיב כי ככל שהשלב יותר גבוה כך גם התוספת יותר גדולה וככל שהדרגה יותר גבוהה לוקח יותר זמן לעלות בדרגה (ר' בראש עמ' 11). עת נשאל התובע על העבודה במשרד אותו ניקה עלה כי בתחילה עבד ביחד עם אשתו. בהתחלה השכר היה ניתן באמצעות שיק ורק לאחר מכן התחיל המשרד לתת תלוש שכר וזה נרשם על שם אשתו, בהתחשב בגובה משכורתה ומשיקולי מיסוי. עוד עלה כי כשנולד הילד האמצעי של בני הזוג, הפסיקה האישה לעבוד עימו במשרד. כשנשאל התובע האם מעסיקו ידע שהוא עובד ולא אשתו, לא אמר ברורות כי הדבר היה ידוע, אלא אמר שהמזכירה ידעה. לדבריו גם במושב וגם במקום עבודתו ידעו חבריו על עבודתו במשרד (ר' עמ' 11). באשר לטענת התובע כי הרופאים באגד אמרו שהוא אינו יכול לחזור לעבודה - הוצג לעד מסמך רפואי מיום 4.1.07 בו נאמר כי הגבלתו הרפואית תסתיים ביום 26.12.06 (ר' נ/3). חרף מסמך זה עמד התובע על טענתו שבכוח אדם באגד לא אפשרו לו לחזור לעבודה אף שהתחנן לעשות כן. אעיר כי בסמוך הוגשו מסמכים נוספים ובכלל זה מסמך שנערך על ידי אותו רופא, כשלושה ימים לפני כן, ואשר בו נאמר שהתובע יהיה במחלה ממושכת (ר' בתוך נ/4) וממילא קשה להבין את פשר האמירה כי ההגבלה הרפואית הסתיימה. התובע נשאל על תשלומים שקיבל עת עזב עבודתו באגד. התובע השיב כי סה"כ קיבל כ- 170,000 ₪, לפני ניכוי מס. לא היה ניתן עם זאת להבין מתשובתו - איזה חלק ניתן בגין קרנות להן הפריש משכרו, איזה חלק ניתן בגין פיצויי פיטורין ומה עוד כלל התשלום. באשר לאפשרות לפדיון ימי חופשה הסביר כי באגד לאחר 12 שנות עבודה כל חודש בו לא מנוצל יום מחלה מקנה ארבעה ימי הבראה נוספים. עוד ציין כי ניתן לנצל ימי חופשה שנצברו וציין כי אחד מהעובדים שנצברו לו 300 ימי חופש לקח שנת חופשה (ר' החקירה בעמ' 15). באשר לנעלים המיוחדות להן נדרש התובע - אף שטען כי נעליו מתבלות בערך כל שלושה חודשים עד חצי שנה, עלה כי הנעלים שנעל ביום הדיון נרכשו עוד כשנתיים לפני כן וכדי להבהיר פשר הדבר טען התובע כי מדובר בנעל גרמנית טובה וכן כי זו נעל שבת. אציין כי התובע הציג את הנעל וזו הייתה במצב טוב. התובע טען כי יש לו מעבר לאותה הנעל עוד כשלוש זוגות והוא מחליף בניהם בגלל הריח. באשר לעובדת דעוס אמר כי זו החלה לעבוד בביתם לאחר שאשתו חזרה לעבוד בסוף הפגרה ועבדה כשנה. לדבריו לפני כן לא הייתה עוזרת ואף הוא עזר בעבודות רבות ובכלל זה הכנת ירקות לבישולים, כלים, כביסה וכיו"ב. עת נשאל התובע מדוע הוא דורש החזר מוניות אם היה לו רכב פרטי - השיב כי מדובר בתקופה לאחר שאשתו חזרה לעבודה והוא נדרש לנסוע במונית. לדבריו לא הוצגו קבלות מאחר והכתב מהקבלות נמחק. לאחר התובע העידה אשתו. אף היא נחקרה על עבודת הניקוי במשרד האדריכלים וחזרה על דברי בעלה. עם זאת בעוד הבעל לא טען כי בעל המשרד ידע שהוא עובד במקום אשתו - היא אמרה נחרצות כי בעל המשרד ידע שהיא כבר לא עובדת (ר' עמ' 17 ש' 29). עלה מהחקירה שהעדה לא בדקה בהתאם לאיזה שכר קיבלה את דמי הלידה בעת חופשת הלידה ולא הייתה למעשה כלל מודעת לכך שמאחר ותלוש השכר במשרד האדריכלים הונפק על שמה, היא הייתה זכאית לדמי לידה על בסיס סך השכר המדווח (ר' החקירה בעמ' 19-18). לדבריה התייחסה לאותה עבודה כעבודה צדדית - "כדי לגמור את החודש כי המצב היה קשה כמו כל זוג צעיר" (ר' עמ' 18 ש' 17). בשונה מבעלה שאמר כי חזר מעבודתו באגד בסמוך לשעה 16:30 טענה האישה כי בעלה היה מגיע מאגד בין 17:00 ל-18:00 ולעיתים יותר מאוחר כאשר היה תורן גרר. אף היא אשרה כי בשעות המאוחרות היה נוסע למשרד האדריכלים וחוזר בסמוך לשעה 22:00 ואף יותר מאוחר ואמרה בהקשר זה - "כמעט ולא הייתי רואה אותו" (ר' עמ' 19 ש' 21). עת נשאלה כיצד אם כך יכל בעלה גם להספיק לעזור לה בבית אמרה שאת הדברים היה עושה "בין לבין" והפנתה לכך שבימי הקיץ מספיקים יותר. האישה סיכמה כי באותה עת "היינו עובדים קשה" (ר' עמ' 19 ש' 29). האישה נשאלה מדוע הייתה צריכה לדחוף את בעלה לחזור לעבודה, בהתחשב בחריצותו טרם לתאונה. בתשובתה אמרה שבעלה היה במצב נפשי קשה וסברה שהעבודה תסייע להתמודדות שלו כן ציינה שהמשפחה הייתה זקוקה למשכורת הנוספת. עת נשאלה האישה מדוע אין היא לוחצת על בעלה שיעבוד גם בחצי השני של היום אמרה שלמרות שהוא לא עובד פיזית הוא חוזר "שפוך" - "יש לו את הזמן שלו את המנוחה שלו" (ר' עמ' 20 ש' 11). האישה תיארה שכיום אין בעלה עומד או הולך הרבה והדבר משפיע אף בהקשר החברתי כגון בעת יציאה עם הילדים לטיול או לקניון. אשת התובע אישרה שכיום אין לה עוזרת משק בית וציינה כי זאת לנוכח המצב הכלכלי כאשר הדבר אף עלה בקנה אחד עם בעיה רפואית שהייתה לעוזרת האחרונה עת עזבה. לדבריה היא נעזרת בבתה הבכורה בעבודות הניקיון ובעלה עוזר לילדים בשיעורים. עת נשאלה על ימי חופש שלה לצורך סיוע לתובע ענתה כי אלו היו "מן הסתם", ברם לא יכלה ליתן תשובה מספקת באשר לשאלה מדוע לא הוצגו תלושי שכר להוכיחם. לדבריה היא לקחה את בעלה לטיפולים עם הרכב ובעת פגרת בית המשפט בסמוך לפגיעה - בילתה רבות בבתי חולים. רק לאחר שובה לעבודה, נדרש בעלה לנסוע במוניות. התובעת ציינה כי בהיות בעלה עובד אגד היה כרטיס נסיעה חופשי לכל בני המשפחה לרבות ההורים וכי בזה עשתה שימוש לעיתים כגון כשרצו לנסוע לאילת שלא עם רכבם. לאחר אשת התובע נחקרה הגב' דעוס. אציין כי עדות זו לא הייתה אמינה שכן כאשר נשאלה האם היא יודעת על פרנסת בני הזוג עובר לתאונה השיבה שאין היא יודעת כלום: "לפני התאונה אני לא יודעת שום דבר" (ר' עמ' 22 ש' 9) דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם האמור בתצהירה. כאשר הופנתה לכך שבתצהיר התייחסה נרחבות גם לתעסוקה עובר לתאונה, שינתה דבריה וטענה כי הדברים אכן ידועים לה (ר' בעיקר עמ' 23-22). את השינוי הסבירה בכך שהיא בלחץ כי זו לה הפעם הראשונה במעמד של עדות בבית משפט. היה ניכר כי העדה מעיינת רבות בתצהיר, כדי שלא תסטה מהאמור שם (כפי שעשתה בתחילה) ועת נשאלה מפורשות האם לא נכון שהיא אומרת למעשה דברים לא מדויקים כדי לעזור לתובעים שתקה והשפילה עיניה (ר' בשולי עמ' 23). אף שבתחילה חזרה על הטענה שבתצהירה כאילו עבדה כשנה וחצי אצל התובע עלה לבסוף כי למעשה עבדה שם כשנה, כאשר לאחר כחצי שנה היה שיפור במצב התובע. העדה לא השיבה לשאלה מדוע הפסיקה את אותה העבודה (ר' עמ' 24). לבסוף העידה גב' נואל אלעביד לולו. מעדותה עלה כי היא החלה לעבוד אצל התובע ואשתו לפני כשלוש שנים ועזבה לפני כשלושה חודשים. העדה נשאלה מה הן פעולות רגילות בבית שלדבריה התובע לא יכל לעשות ועל כך ענתה כי בהתחלה לא היה הולך רגיל אלא למעשה קופץ. לדבריה היה מתעייף מהר אפילו מהליכה בתוך הבית לשירותים. העדה ציינה כי התובע לא יכול לעמוד רגיל על רגליו ולהכין אוכל ועת נשאלה על מעשיו בישיבה אמרה כי בישיבה היה רואה טלוויזיה וקורא עיתון. לדבריה עבדה בדרך כלל בימי שישי ולפעמים בימי חמישי. עוד טענה שראתה את התובע קופץ ועם מקל וראתה אותו גם בימי חמישי. העדה לא יכלה לספק מענה לשאלה כיצד ראתה אותו ביום חמישי - שעה שבשעות העבודה להן היא טוענת, עובד התובע ביום חמישי מחוץ לבית. לדבריה הקטינה את היקף העבודה שם מפעם בשבוע לפעם בשבועיים עקב בקשת התובע ואשתו. כללי: הצדדים הסכימו כי הנתבעים יוכלו להציג מסמכים באשר לתשלומים תכופים ששולמו לתובע וכן באשר לתשלומים שקיבל עת היה מובטל. עוד הסכימו להגשת דיסק של חוקר מטעם הנתבעים ללא שמיעת עדותו וזאת כדי לחסוך את הצורך בקביעת דיון נוסף לאחר שהחוקר לא התייצב לעדות. אציין כי בסרט שהוצג ניתן לראות את התובע כאשר הוא יוצא ובא מביתו. התובע נוהג ברכב ונראה כי הוא עושה זאת ללא קושי מיוחד וכן הוא מביא את בתו הקטנה. בחלק מהקטעים ניכרת צליעתו, ברם באחרים זו כמעט ואינה ניכרת. מעבר להערות הפרטניות האמורות ניתן לומר באופן כללי שהתרשמתי כי אף שבסופו של יום לא הובא לעדות המעסיק במשרד האדריכלים, מכל מקום, התובע אכן עבד שם ובשנים הסמוכות לתאונה עשה זאת לבדו, באופן שאף שתלוש השכר יצא על שם אשתו, ניתן לייחס את כל הכנסה משם לשכרו. עם זאת - לא שוכנעתי כלל שקיים טעם ממשי לכך שהתובע לא עובד כיום בעבודה נוספת. משעלה כי עבודתו מהשעה 7:30 בקירוב ועד לשעה 13:30 היא עבודה קלה מאוד ובלשונו "קייטנה", נראה כי התובע יכול לנסות למצוא משרה חלקית נוספת לשעות אחה"צ, גם אם לא עבודה עד לשעה 22:00, כפי שעשה בעבר עת עבד בניקיון המשרד. התובע לא נתן תשובה משכנעת באשר לשאלה מדוע אינו עובד כנהג מונית וכן לא הצליח לטעמי לשכנע כי אין הוא יכול לעשות עבודה אחרת אותה ניתן לעשות בישיבה כקופאי (בין בכניסה לחניה, בין באולם תיאטרון וכיו"ב). התרשמותי הייתה כי התובע עבר מהפך כולל בעטיו אין הוא עוד מוכן לעבוד קשה כפי שעבד בעבר וייתכן שהדבר גם כרוך בכך שבני הזוג כבר ביססו עצמם ביחס לעבר (עלה באופן ברור כי העבודה הקשה במשרד הייתה בהיותם זוג צעיר שנאלץ לבסס עצמו). עלה למעשה שגם את העבודה החלקית שעושה כיום התובע הוא עושה עקב לחץ שהפעילה עליו אשתו ולטעמי לא הוכח כי עשה מאמץ כלשהו לנסות לעסוק בדבר נוסף. לא התרשמתי כי התובע עושה די להקטנת נזקו וזאת בין בדרך של מציאת משרה בה יהא שכרו גבוה יותר ובין בדרך של השלמת משרתו החלקית הנוכחית באמצעות משרה חלקית נוספת, בהמשך היום. האופן בו מוצג התובע בסיכומיו, כאדם חרוץ העושה כמיטב יכולתו לחזור לשגרה - לא תאם את התרשמותי ממנו. לא את העובדה שאף את עבודתו החלקית החל לעשות רק לאחר שאשתו דחפה אותו לכך ולא את העובדה שהוא יושב משעת צהריים מוקדמת בביתו בחוסר מעש, אף שהוא מודה שגם עבודתו החלקית בשעות הבוקר אינה קשה. תמצית טענות התובע בסיכומיו: התובע בסיכומיו מפנה בהרחבה לחקירת ד"ר פייזר ולדברים שנאמרו במסגרתה וטוען כי אין לקבל את הנכות הרפואית שנקבעה על ידי אותו מומחה ואין לקבל את דרכו של המומחה אשר אף שהכיר במספר פגימות, בגינן ניתן להכיר באחוזי נכות נוספים, לא הפנה לתקנות נפרדות בגין כל אחת מהפגימות. המומחה סבר שאין מקום לבחון כל נכות ונכות ולצרפן אלא לערוך בחינה כוללת של משמעות הפגיעה הכוללת ברגל והתובע בסיכומיו חולק על עמדה זו. לטענתו על יסוד הדברים שאמר המומחה בחקירתו יש להכיר ב- 38.4% נכות אורטופדית בלבד, ובתוספת הנכות הפלסטית המשוקללת יש להעמיד הנכות הרפואית על 44.6% (ר' עמ' 5-2 לסיכומיו ובאשר לחלוקת הנכות הנטענת ר' סעיף 22 לסיכומיו). לטענת ב"כ התובע הנכות התפקודית אף עולה על כך וכדי לתמוך בטענה זו הוא מפנה לעדות התובע באשר לפוטנציאל העלאת שכרו עקב קידום צפוי באגד. נטען כי הנתבעים נכשלו בהבאת עדים אשר יסתרו את אותן הטענות וכי על בסיס הנחה לתוספת של 800 ₪ אחת לשלוש שנים, הרי במשך 27 שנות עבודה נוספות היה שכר התובע עולה עד לתום עבודתו שם בסך נוסף של- 7,200 ₪. על בסיס מחצית סכום זה, בהתחשב בכך שהעלייה היא במהלך השנים טוען התובע כי יש להעריך פוטנציאל השתכרותו על בסיס 14,641 ₪ (סך של 8,532 ₪ המהווה את שכרו המוצמד באגד בעת התאונה בסך 7,536 - בתוספת סך של 2,509 המהווה את שכרו המוצמד במשרד האדריכלים בסך של 2,230 - ובתוספת 3,600 ₪ פוטנציאל הקידום). התובע הוסיף כי מאחר ושכרו הנוכחי עומד על כ - 3,426 ₪, הרי שיש לערוך התחשיבים על בסיס הפסד שכר חודשי בסך של 11,215 ₪. אעיר בהקשר זה כי בתחשיב שהוגש טרם להוכחות שימש כבסיס השכר סך של 10,697 ₪ והפסד השכר החודשי לו נטען עמד על 7,197 ₪, דהיינו נטען כעת להפסד כספי נוסף בסך של מעל ל- 4,000 ₪ לחודש, ללא שמצאתי טעם ממשי לשינוי זה. ראשי הנזק שנתבעו היו כדלקמן: * כאב וסבל - על בסיס 44.6% ו- 14 ימי אשפוז, סך של 89,500 ₪. * הפסדי שכר לעבר סך של 597,097 ₪, על בסיס טענה להפסד שכר מלא במשך 58 חודש ושכר במועד התאונה (ללא פוטנציאל העלאת השכר) בערך נוכחי בסך של 11,041 ₪ (8,532 שכר מוצמד באגד בתוספת 2,509 שכר מוצמד בעבודת הניקיון) בהפחתת השכר בעבודה החלופית מאז החל בה (3,426 ₪ למשך 33 חודש), בהפחתת דמי אבטלה שקיבל (20,604 ₪) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה. * אובדן כושר השתכרות בסך 2,148,047 ₪ (על בסיס הפסד חודשי בסך 11,215 ₪ והיוון 261 חודשים). * עזרת הזולת בעבר 137,203 ₪ (על בסיס 3,000 למשך 20 חודשים, 2,000 ₪ לעוד 6 חודשים ו- 1,200 ₪ למשך 33 חודש ושיערוך מאמצע התקופה). * עזרת הזולת לעתיד 316,774 ₪ (על בסיס 1,200 ₪ לחודש עד תום תוחלת החיים). * הפסד הפרשות לתוכניות פנסיוניות ואחרות 251,109 (על בסיס הנחה שהמעביד מפריש 11,598 ₪ לשנה והתובע הפסיד סכום זה בחמש השנים שכבר חלפו, בתוספת שיערוך= 66,273 ובתוספת הפסד נוסף הצפוי למשך עוד 22 שנה, בסך 184,836 ש"ח). * הפסדי שכר נוספים (הפסד תנאים סוציאלים), הכוללים כרטיסי נסיעה חופשיים באגד לבני המשפחה וזכאות לימי חופשה ומחלה שניתן לצוברם, סך כולל של 1,220,983 ₪ (80,000 ₪ בגין הפסד שווי כרטיסי נסיעה בעבר לפי 400 ₪ לכרטיס, 5 בני משפחה ו- 40 חודש, סך של 535,987 הפסד שווי כרטיסים לעתיד על בסיס הפסד של 2,000 ₪ לחודש עד גיל 82, סך של 104,520 ₪ בגין הפסד צבירת ימי חופשה ומחלה לפי 2,613 ₪ לחודש ו- 40 חודשי עבר וסך נוסף של 500,476 ₪ בגין הפסד אותם ימים עד לגיל 67, שוב בהנחה להפסד חודשי של 2,613 ש"ח). אעיר כי התובע ביסס תחשיבו על שכרו בתוספת פוטנציאל העלאת השכר לעתיד גם בגין נזקי העבר וערך תחשיב על בסיס 26 ימי עבודה בחודש והסך המתקבל די בו כדי להצביע על אי סבירות הדרך בה נקט. * הנעלה מיוחדת, סך של 135,045 ₪ בגין עבר ועתיד. התובע הפנה לכך שאף שהציג קבלות בגין 5,665 ₪ בלבד בפועל היו הוצאות נוספות אשר קבלותיהן לא נשמרו. נטען כי בגין העבר יש לפצות על בסיס 10,000 ₪ ובגין העתיד על בסיס 5,100 ₪ לשנה (1,200 ₪ עלות נעליים, בתוספת 500 ₪ מדרסים כאשר אלה יוחלפו שלוש פעמים בשנה). * הוצאות נסיעה וטיפולים מיוחדים סך של 107,322 ₪ בגין עבר ועתיד (על בסיס הנחה להוצאה חודשית של 700 ₪ ב- 21 החודשים הסמוכים לתאונה, לאחר מכן 300 ₪ ליתרת העבר וכן לעתיד). סך הכל התבקש אפוא סך של 5,003,080 ₪, זאת חרף היקף סמכותו של בית משפט זה ובשונה גם משמעותית הן מהמבוקש בתביעה (שם בגין נזקי העבר התבקש סך של 230,000 ₪ אף שבסיכומים התבקש סכום העולה על 850,000 ש"ח) והן מהמבוקש בתחשיב הנזק שהוגש במהלך שמיעת התיק. תמצית טענות הנתבעים: הנתבעים מנגד הפנו למופרכות הסכום הכולל שהתבקש בתחשיב התובע (כאמור, ככפל סמכותו של בית המשפט) - כמעיד על חוסר סבירות כלל טיעוניו. הנתבעים הדגישו שעל אף הצער מהפגיעה שנגרמה לתובע יש ליתן את הדעת לעובדה שעלה באופן ברור מחקירתו כי אין הוא ממצה כיום את פוטנציאל השתכרותו וכי מבחינת היקף שעות עבודתו ירד התובע בכשליש משרה ביחס לעבודתו עובר לתאונה. באשר לנכות הרפואית הודגש כי 5% בגין קטיעת אצבע 5 אינה פונקציונאלית. נטען כי בנוסף יש להפחית גם 5% מהנכות האורטופדית כדי למנוע חפיפה בין קביעות שני המומחים לנוכח עמדת ד"ר פייזר כי כלל כבר בקביעותיו הנכות הפלסטית. הנתבעים הפנו לדברי ד"ר פייזר כי הנכות שקבע מתאימה למצב הכולל כפי שזה מוערך על ידו ותמכו בעמדה זו. לגישתם אין מקום לטענות בדבר נכויות נפרדות וחישוב אריתמטי שלהן - כפי שטען התובע והדבר גם אינו מתיישב עם שיקול הדעת שניתן למומחה, כמו גם הוראות שונות בתקנות עצמן, אליהן הפנו הסיכומים. נטען כי סך הכול יש להעמיד הנכות הרפואית על 27.325% (לאחר הפחתת 5% חופפים בין המומחים) וכי את הנכות התפקודית יש להעמיד על 14% בלבד. הנתבעים הפנו בהקשר זה לכך ש- 5% נקבעו בגין נכות פלסטית חסרת משמעות פונקציונאלית, 5% נקבעו בגין קטיעת אצבע 5 וכי התובע נצפה בדיסק המעקב כאשר הוא מהלך ללא מגבלה (ר' עמ' 5-2 לסיכומים). נטען כי בניגוד לרושם שניסו ליצור על בחור חרוץ עלה באופן ברור שהתובע אינו פועל להקטנת נזקו וכי במקרה ממין זה אין לקבוע הפיצוי על בסיס ההפסד בפועל אלא על בסיס הנכות התפקודית (ר' סעיפים ה' ו- ז' לסיכומים). באשר לבסיס השכר נטען כי יש להעמידו על 7,210 ₪ לחודש בהסתמך על השכר המצטבר העולה מתלוש חודש יוני 2005 ובתוספת הצמדה (ר' סעיף 63 לסיכומים) וכי לא הוכח באופן מספק פוטנציאל קידום. הסיכומים מפנים עוד בהרחבה לסתירות נטענות בעדויות ביחס לעבודת הניקיון (ר' החל מסעיף 71). על יסוד הסתירות הנטענות, בתוספת העדר עדות האדריכל המעסיק והצגת מסמכים שלא באמצעות עורכם - נטען כי לא הובאו ראיות מספקות באשר להכנסה הנוספת, כנדרש מקום בו העבודה אינה מדווחת כדין. נטען כי מכל מקום יש לייחס רק מחצית מאותה הכנסה לתובע שעבד עם אשתו וכי יש לערוך תחשיב של הכנסותיו הכוללות בשני מקומות העבודה לאחר הפחתת מס שכן אין מקום שהתובע ייהנה מאי דיווח כדין. על יסוד האמור נטען כי גם אם יש מקום לתוספת כלשהי הרי שאין להעמיד בסיס השכר על יותר מ- 7,600 (ר' עמ' 9-7 לסיכומים ובאשר לסכום האמור ר' סעיפים 92-91 שם). באשר לראשי הנזק נטען כדלקמן: * כאב וסבל - על בסיס 27.325% ו- 14 ימי אשפוז סך של 51,370 ₪. * הפסדי שכר בעבר - 34,320 ₪. נטען כי לא הוכח כלל שהשכר ב- 20 החודשים שלאחר התאונה ניתן על חשבון ימי חופשה או מחלה והדבר גם לא תואם את העולה מתלושי השכר שהוצגו. הודגש כי המבטחת חשופה במקרה זה לתביעה מאגד כמטיבה. באשר לתקופה שלאחר מכן ועד לספטמבר 2007 נטען כי הנזק על בסיס הנכות הזמנית שקבע המומחה אינו עולה על דמי אבטלה ששולמו וכי יש לשלם רק בגין ייתר התקופה, דהיינו מספטמבר 2007 ועד היום על בסיס 14% נכות ושכר חודשי בגובה 7,210 ₪. * הפסד כושר השתכרות - בסך 92,000 ₪ על בסיס מחצית תחשיב אקטוארי המושתת על 14% נכות ושכר בסך 7,210 ₪. * עזרת הזולת לעבר ולעתיד - סך של 20,000 ₪, בהקשר זה הפנו הסיכומים בהרחבה לכך שהמצהירות מטעם התביעה לא נמצאו אמינות ולכך ששעות עבודת התובע עובר לתאונה ממילא לא הותירו אפשרות לעזרה ממשית בבית. * אבדן פנסיה - נטען כי לו היה התובע ממצה פוטנציאל השתכרותו לא היה נגרם לו נזק בראש זה וכי מכל מקום אין לילך בדרך התובע שערך התחשיב על בסיס הפסד שכר מלא ואף לא הפחית ההפרשות מהעבודה החדשה. נטען כי מכל מקום אין לפסוק פיצוי בראש זה אלא על בסיס נכות תפקודית בגובה 14%. * הפסדי שכר נוספים - באשר להפסד כרטיסי נסיעה - נטען כי הטבה ממין זה מגולמת בשכר שכן יש לשלם עליה מס כדין. הנתבעים הפנו לכך שאכן בתלושי השכר קיים סעיף בגין "שווי תעודת נסיעה". נטען כי משהפיצוי ניתן על בסיס שכר בהפחתת מס הכנסה בלבד יהא מתן פיצוי נפרד בראש זה בגדר פיצוי בכפל. נטען כי מכל מקום היה צורך להביא עדות באשר להיקף ההטבה ומגבלותיה (מעבר לטענות התובע ואשתו) שכן ניתן להניח ששיעורה אינו בלתי מוגבל. באשר לפדיון ימי מחלה וחופשה - נטען כי הפיצוי בגין הפסדי שכר הניח עבודה מלאה וכי פיצוי בגין ימי חופשה ומחלה יהווה פיצוי בכפל וכי מכל מקום גם כאן הפגיעה יכולה להיות רק בהתאם להיקף הנכות התפקודית שכן בגדר החובה להקטין הנזק יש לבצע צבירה מקבילה במקום העבודה החדש. נטען עוד כי מכל מקום אין לכרוך ביחד ימי מחלה וחופשה וכי ככל עובד אחר - לא צפוי שהתובע היה יכול לפדות ימי מחלה עודפים בתום עבודתו. * הנעלה מיוחדת - סך של 10,000 ₪ כפיצוי גלובלי. נטען כי לא הובאה ראיה לנחיצות הנעליים האורטופדיות ותדירות ההחלפה וכי ניתן לרכוש נעלים ומדרסים בעלות נמוכה מהנטען וכן מדרסים איכותיים בהנחה משמעותית דרך קופת חולים. * הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים - סך של 10,000 ₪. נטען כי אין המלצה לטיפולים ובאלה שניתנו בעבר נשאה הקופה. באשר לטענה בדבר השתתפות עצמית הודגש כי לא הוצגו ראיות אף שניכר כי התובע טרח לשמור תיעוד להוצאותיו. נטען כי אין מקום לפיצוי בגין ניידות לנוכח העולה מסרט המעקב והעובדה שהתובע נוהג ברכב כבעבר. הסך שהוצע היה מטעמי "שמא ואולי". נטען כי מסך הסכומים שיפסקו יש לבצע הפחתות כדלקמן: * פיצוי פיטורין - בסך 216,000 ₪ על בסיס תוספת הצמדה וריבית לסך של 177,888 ₪ המצוין בתלוש חודש מרץ 2007, או לחלופין סך של 85,000 ₪ בהתחשב בהאצת קבלת אותו הסכום. * תשלומים תכופים - בסך של 108,300 ₪ על בסיס התשלומים שפורטו בעמ' 16 לסיכומים ושערוכם. * דמי אבטלה - בסך של 24,650 ₪, נטען כי יש להפחית סכום זה, ככל שיפסק פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר (הסכום כבר שוערך מאמצע התקופה). הכרעה : אין אני מקבלת את טענות התובע כי יש להעמיד הנכות הרפואית על כמעט 45% (44.6). אכן ד"ר פייזר במהלך חקירתו הסכים כי קיימות מספר פגיעות (ר' המפורט בסעיף 6 להחלטתי מיום 27.7.08) ואכן ייתכן וניתן גם ללכת בדרך אחרת מדרכו - קרי מתן אחוזי נכות נפרדים לכל פגיעה ופגיעה ואז חיבורם באופן מתמטי ויבש. עם זאת - יש לזכור כי פרופ' פייזר היה נחרץ בעת חקירתו כי הערכתו באשר לנכות אורטופדית כוללת של כ- 25%, תואמת את הפגיעה שנותרה. נראה כי עמדתו זו הייתה נעוצה בכך שעסקינן בפגיעות המרוכזות כולן בכף הרגל כאשר לדידו יש לבחון בסופו של יום את הפגיעה הכוללת בכף הרגל. התרשמתי כי לדידו בחינה מפוצלת של תתי הפגיעות, המרוכזות כולן באותו איבר וחיבור מתמטי יבש יוליד תוצאה כוללת שאינה הולמת את הפגיעה. בהקשר זה ר' לדוגמא והשוואה האחוזים הניתנים בגין קטיעה בסעיפים 49(5)-(7) לתקנות. לנוכח הספק שנותר אם ניתן לילך בדרכו באשר להערכה הכוללת ובמיוחד אם ניתן בדרך זו לכלול גם את הפגיעה הפלסטית, אשר עלה כי היא אינה מבוטלת - מצאתי להורות על המינוי הנוסף ולטעמי די בנכות הנוספת שהוכרה בדרך זו, כדי לבטא את הפגיעה הרפואית הכוללת בתובע. קביעה של נכות רפואית משוקללת בגובה 31.6% (20+5+10, כאשר זו כוללת גם נכות שהיא רק פלסטית בגובה 5%, דהיינו שבלעדיה עסקינן בכ- 28%) - נראית לי הולמת את נסיבות העניין ואת הנכות הרפואית בה יש להכיר לנוכח מכלול הדברים שעלו אגב חקירת ד"ר פייזר ופורטו כאמור בהרחבה בהחלטת הביניים מיום 27.7.08. גם לאחר חקירת ד"ר פייזר אין אני מעריכה כי הנכות הרפואית הכוללת של התובע מתקרבת ל- 50%. אכן הפגיעה אינה מבוטלת ואכן הפגיעה מורכבת מתת פגיעות שונות - ברם בסופו של יום סבורה אני, בדומה לד"ר פייזר, כי יש לבחון את הנכות הכוללת המתקבלת לגבי כף הרגל ויש להיזהר מפריטת תתי הפגיעות וצירופן באופן יבש ומתמטי, כאילו היו בחלקים שונים ונפרדים של הגוף ללא כל קשר בניהם ותוך התעלמות מהנכות הכוללת המתקבלת והתאמתה לפגיעה שנותרה. באשר למשמעות התפקודית של פגיעה זו - טענה לפגיעת שכר בגובה של כ- 76.5% (ר' סיכומי התובע שם טען להפסד חודשי של 11,215 ₪ מתוך השכר הכולל העתידי לו נטען בסך 14,641 ₪) ו/או הפסד של כ- 115% ביחס לשכר מקורי נטען של 9,766 משני מקומות העבודה - אינה נראית לי הולמת את המקרה. איני חולקת על התובע כי לעיתים ניתן לפסוק על בסיס הפסדי שכר בפועל וללא קשר לאחוז הנכות שנקבע (ר' פסק דיני בת.א. 5101/07 סעד בוטא מאיר נ. אל עוברה יוסף, שניתן ביום 5.7.09 ואשר בו נפסק פיצוי העולה על 150,000 ₪ אף שלא הוכרה כל נכות צמיתה) - ברם דרך זו תינקט מקום בו שוכנע בית המשפט כי אותם הפסדים מוצדקים ומתיישבים עם הפגיעה ועם החובה לפעול להקטנת הנזק. כפי שציינתי עלה מחקירת התובע לעיל כי בעבר עבד שעות רבות ביום; בתחילה בעבודתו באגד (עד לשעות אחרי הצהריים או הערב. כאמור הייתה סתירה מסוימת בינו ובין אשתו בעניין זה, כאשר בהתאם לדברי אשתו עבד עד 17:00 - 18:00) ולאחר מכן במשך ארבעה ימים בשבוע, בעבודה נוספת אשר בעטייה היה שוב יוצא מביתו ושב באותם ימים בסמוך לשעה 22:00. לעומת זאת - לאחר התאונה החל התובע לעבוד רק לאחר שאשתו דחפה אותו לכך וגם אז בחר להסתפק בעבודה המסתיימת בשעות הצהריים המוקדמות (13:30). לא שוכנעתי לאחר שמיעת חקירת התובע כי ביסוד הדבר עומדת רק נכותו, להבדיל משינוי סדר יומו. התובע לא נתן מענה משכנע הן באשר לשאלה מדוע אינו עובד כנהג ברכב אוטומטי והן באשר לשאלה מדוע אינו עובד לאחר עבודתו החלקית בבית הספר, במשרה נוספת ולו חלקית אשר אינה כרוכה בעמידה, ור' לעיל החלופות שהוצעו. אין מקום להשוואת שכר בגין עבודה של ימים מלאים וגדושים בהם בני הזוג כמעט ולא התראו זה עם זו - עם העבודה הנוכחית אשר מלכתחילה היא מבוצעת במשך פחות ממחצית משעות העבודה הקודמות (הנתבעים אף טענו שהעבודה כיום מהווה כשליש ביחס לעבודה הקודמת). לטעמי בחינת המשמעות התפקודית של הנכות צריכה להיערך בשים לב לעובדה שהתובע, מבחירתו, שינה כיום את אורח יומו. אעיר כי התרשמתי שייתכן וביסוד העניין עומדת העובדה שעובר לתאונה היו בני הזוג בעת בניית עתידם והיו נכונים לעבוד שעות רבות, בעוד לאחר התאונה ועם התבגרותם והתרחבות משפחתם - שינוי את סדר עדיפויותיהם. לא כל זוג המוכן לעבוד בשעות הערב המאוחרות בניקוי משרד, בשנות הזוגיות הראשונות - מוכן להתמיד בכך גם לאחר שהמשפחה מתרחבת ומתבססת. אעיר עוד כי במהלך הדיונים עלתה אפשרות שעקב מצב נפשי אין התובע שב ועובד בהיקף אותו עבד בעבר, ברם משהתובע מטעמיו - בחר שלא לבקש מינוי מומחה בתחום זה וממילא גם לא הציג ראשית ראיה לפגיעה באותו התחום, איני מוצאת להתייחס לאפשרות ממין זה אשר לא הוכחה. בהעדר הצדקה או הנמקה לירידה הדרסטית בהיקף שעות העבודה אני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובע אינו עושה כמיטב יכולתו להקטין את נזקו, או לחלופין כי הירידה בהיקף העבודה נעוצה בשיקולי המשפחה אשר לא כולם קשורים בפגיעה מהתאונה. עוד צודקים הנתבעים בטענתם כי במקרה ממין זה התוצאה היא כי תובע לא יפוצה בגין כלל הפסדיו אלא רק בגין החלק אשר בית המשפט מעריך כי הוא תולדה של הפגיעה, ככל שהתובע היה עושה כמיטב יכולתו לצמצמה. "חזרה לעבודה אחרי החלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות... התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה בבחינת "אכיפה שלילית", תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ממי שהפר אותה. נפגע שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו, שכן הפסד זה אינו נובע מהפגיעה". ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, עמ' 1671. באשר לעבודת התובע בניקיון עובר לתאונה - אין אני מוצאת ממש בסתירות אליהם הפנו הנתבעים. לנוכח העדויות שנשמעו וכלל המסמכים שהוצגו, לרבות התצהיר המשלים, על נספחיו - אני סבורה שהוכח באופן מספק כי בסמוך לתאונה התובע הוא שעבד ולבדו בעבודה זו, אף שתלושי השכר יצאו על שם אשתו. אני מסכימה כי העובדה שנציג המשרד לא התייצב לעדות, מקימה את החזקה הידועה באשר להימנעות מהבאת עד, ברם - הערכתי היא כי ביסוד הדבר עמד חשש אותו העד מלאשר בכתובים את הרישום הלא נכון של השכר שנערך כאמור משיקולי מיסוי. אכן, לא התובע הוא שערך את חלק מהנספחים שהציג להוכחת טענתו באשר לעבודה שם, ברם - מקום בו ניתן לתובע לדוגמא ספר עם הקדשה אין אני מוצאת שיש צורך לזמן לעדות את כותב ההקדשה ודי בעדות התובע בעניין זה בצירוף הצגת ההקדשה והכתוב בה, אשר תוכנה דובר בעדה. אף לאחר שנתתי את המשקל המתאים לקביעות בפסיקה באשר לנטל הראיה הנדרש מקום בו הדיווח לרשויות המס אינו תואם את טענות הנפגע (ר' החל מסעיף 71 לסיכומי הנתבעים) - לא מצאתי מקום להגיע למסקנה אחרת. אכן, קיימת פסיקה הקוראת לבחינה מחדש של זכות נפגע לקבל פיצוי על בסיס שכר או חלק משכר שלא דווח כדין (ר' בעיקר דברי כב' השופט י. עמית בטרם מונה לבית המשפט העליון בת.א. (מחוזי - חי') 355/07 המנוח נ. פלוני ניתן ביום 13.9.09 ופורסם במאגרים הממוחשבים) - אך כל עוד לא שונתה ההלכה בענין זה בבית המשפט העליון, איני מוצאת מקום שלא להביא בחשבון גם את אותה הכנסה נוספת. לטעמי - עדויות התובע ואשתו בענין זה היו אמינות ודבריהם בתוספת הראייתית של מסמכים שהציגו, המלמדים כי אנשי המשרד פנו לתובע ולא לאשתו, תומכים בטענותיהם. לא יכולה להיות מחלוקת כי לקופת בני הזוג נכנס שכר בגין אותה עבודה והתרשמתי כי לאחר לידת ילד נוסף, עבד בעבודת הנקיון האמורה רק התובע, ללא אשתו, אשר ניתן להניח שנדרשה להשאר בבית ולטפל בילדים. עם זאת, כאמור לעיל, אף אם תובא אותה עבודה וההכנסות ממנה בחשבון - לא ניתן בסופו של יום לערוך השוואה פשטנית בין השכר עובר לתאונה והשכר לאחריה, מקום בו התובע בחר לרדת משמעותית בהיקף משרתו. מקום בו כיום אין הוא עובד אף מחצית משעות העבודה שעבד בעבר. הדברים יפים במיוחד מקום בו התובע לא שכנע כי אכן פעל למציאת עבודה נוספת התואמת המגבלה הגופנית שנותרה ולמעשה לא הבהיר כלל מדוע לא פנה לעבודה כעובד קופה בישיבה או כנהג ברכב אוטומטי וכיו"ב (אעיר כי עת דיברו סיכומי הנתבעים במשרה חלקית, הם כיוונו לשעות העבודה בפועל ביחס לעבר ולא להגדרת המשרה, כפי שככל הנראה הבין ב"כ התובע הטענה). באשר לנכות התפקודית של התובע; עת שבאתי להעריך המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית הנחתי שהשכר הכולל טרם להצמדה עמד על סכום המתקרב ל- 9,800 המהווים 7,536 ₪ כעובד אגד ובתוספת 2,230 מניקוי המשרד, זאת בהתאמה לטענות התובע (אף שהשכר הממוצע בששת החודשים הסמוכים לתאונה, בהפחתת מס הכנסה עמד על כ- 7,085 ₪ בלבד, ברם מנגד במועדים קודמים הגיע השכר אכן אף ליותר וכן אף שייתכן כי יש ממש בבקשה להפחית מיסוי נוסף בגין השכר שנרשם ע"ש האישה כדי להשפיע על הפחתת המס). מנגד הנחתי כי לאחר התאונה בשנת 2008 עמד שכרו הממוצע על כ- 4,043 ₪ (בשנת 2008 הרוויח בעבודתו החדשה 48,527 ₪ בגין 12 חודשים, כלומר שכר ממוצע של כ- 4,043 ₪). עם זאת לא ניתן להסתפק בהשוואה פשטנית של הסכומים (כאשר יש לזכור גם שאת השכר עובר לתאונה אף יש להצמיד עד לשנת 2008 ואזי עסקינן בסך העולה על 10,500 ש"ח) - שכן כפי שהבהרתי לעיל עלה כי התובע ירד באופן דרסטי גם בהיקף משרתו ומבחינת שעות עבודתו אין הוא עובד היום אף מחצית משעות עבודתו עובר לתאונה. לא ניתן כאמור לערוך השוואה בין נתוני שכר המתקבלים מעבודה המתחילה משעות הבוקר המוקדמות ומסתיימת בסמוך לשעה 22:00 בלילה - לעבודה המתחילה מאוחר יותר ומסתיימת בשעות הצהריים המוקדמות - ובמיוחד וכאשר איני מוצאת שיש הצדקה להסתפק בעבודה בשעות ספורות אלה. מנגד - גם לא ניתן לערוך השוואה פשטנית על בסיס מחצית משכרו הקודם המשוערך עד סוף שנת 2008, כנגד 4,043 כשכר לאחר התאונה בשנת 2008 (בחינה המולידה פגיעה של כ- 25%) - שכן יש להניח כי עצם המגבלה משפיעה גם על היקף שעות העבודה אותן יכול התובע לעבוד (אף אם אין בזו להצדיק את השינוי הכולל בסדר יומו). בנוסף - המגבלה משפיעה גם על המקצועות בהן יוכל לעסוק וברי כי התובע לא יוכל לעסוק כבעבר בעבודת ניקיון שייתכן שהינה רווחית ביחס למספר שעות העבודה שביצע וזאת ביחס לחלופות התעסוקה העומדות פתוחות בפניו כיום. בעת קביעת הנכות התפקודית יש לשקלל אפוא את השיקולים הבאים: - התובע עובד כיום משרה חלקית ביותר ואיני מוצאת שיש הצדקה לכך. - לו היה התובע עובד שעות עבודה מקבילות לעבודתו בעבר או אף מתקרבות לכך ניתן להניח ששכרו היה גבוה משמעותית, אך סביר כי עדיין לא היה מגיע לשכרו הקודם, בערכו היום. - הנכות הרפואית היא לא מבוטלת. - יש בנכות הרפואית להגביל את אפשרויות התעסוקה של התובע. ממילא אף אם יחליט לעבוד בעבודה נוספת הוא עשוי להתקשות במציאת העבודה וכן להתקשות עת יידרש לעבור מעבודה אחת לשנייה (לדוגמא במקרה של פיטורים). - ניתן להניח כאמור כי ככל שמדובר בעבודה נוספת אף הרווחיות לשעת עבודה תהא נמוכה מזו שהרוויח בעבודה הנוספת בעבר. לא דומה שכר שניתן לקבל בגין שעת עבודת ניקוי במשרד - לשכר שניתן לקבל בגין שעת עבודה כקופאי בחניון, בתיאטרון וכיו"ב. - הפגיעה מרוכזת בכף הרגל ואף שזו אינה מבוטלת ניתן להניח כי היא פחותה מכריתה מלאה של כף הרגל. לאחר שקילת כלל טענות הצדדים, החומר שבפני והאמור לעיל - מצאתי להעמיד הנכות התפקודית על 30% המהווים למעשה קצת יותר מנכותו הרפואית של התובע, ללא חלק הנכות הקוסמטית אשר נקבע כי הוא מחוסר משמעות תפקודית (נכות רפואית העומדת על 28%). אכן, אני מודעת לכך שבהתאם לקביעות ד"ר פייזר ועמדתו בחקירה - הנכות לא צריכה לעלות על 25% (או 24% נכות משוקללת), אך כפי שציינתי בהחלטת הביניים המינוי הנוסף - נועד לאפשר בחינה של עמדתו באמצעות מומחה אחר ובסופו של יום אני מוצאת לקבוע הנכות הנ"ל בהתחשב בעמדת המומחה הנוסף, עמדתו כי חלק מקביעותיו נוגעות לנכות לא תפקודית וכלל הנתונים שהונחו בפני באשר לפגיעה בפועל (אשר כאמור אני מוצאת שחלקה אינו מוצדק). טרם אדרש לפסיקת הפיצוי לגופו אוסיף עוד מספר הערות באשר לטענות שונות וכן חלק מראשי הנזק שנכללו בתחשיב התובע; באשר לאפשרות הקידום במקום העבודה - אכן התובע בתצהירו אמר כי השכר באגד היה עולה באופן עקבי וכי בערך אחת לשנה וחצי היה השכר עולה בכ- 500 ₪, ברם עלה בעת עדותו כי אמירה זו אינה מדויקת וככל שעסקינן בדרגה גבוהה יותר ממילא הקידום מתעכב. לא הונחו בפני נתונים סדורים באשר לאפשרות המשך העלאת השכר בעתיד, ככל שהעובד מגיע לדרגות גבוהות יותר בעבודה וכן לא הוצגו נתונים באשר לשכר המכסימלי האפשרי למי שעובד בעבודה בה עסק התובע באגד. ידוע הוא כי במקומות עבודה רבים אף שאפשרית עליית שכר בתחילה - הרי זו נעצרת או מואטת משמעותית בשלב מסויים בהמשך העבודה. בנסיבות אלה התחשיב שערך התובע בסיכומיו הוא לטעמי ספקולטיבי. אין אני סבורה שדי להעלאת טענות התובע באמירה שהיה על מי מהנתבעים להוכיח את מדרג העלייה בשכר או להביא עד כי לא היה פוטנציאל כאמור. אכן, לו היה התובע מביא עדות סדורה באשר לאותה עלייה והנתבעים לא היו מוצאים להביא עד נגדי - היה מקום לטענות שהועלו בסיכומים. אך המצב שונה מקום בו התובע לא הביא אותה עדות ורק טען בעלמא כי הייתה נהוגה העלאה, אשר כבר בעדותו עלה כי אין הוא יכול להבהיר היקפה וגבולותיה המדויקים ואין הוא מעורה למעשה בנתוניה. הייתה נדרשת עדות של מי מטעם העבודה כדי לבסס היקף הסכומים שנתבעו בסיכומי התובע (עד ממחלקת השכר או לכל הפחות עובד במשרה מקבילה אשר שכרו הוסיף ועלה ואשר יוכל להבהיר מנגנון העלייה). הנחת התובע בתחשיבו כי שכרו עד גיל 67 היה כמעט מכפיל את עצמו, היא מסופקת בעיני ומכל מקום איני מוצאת שהוכחה כנדרש. אף שמקובלת עלי טענת הנתבעים כי לא הובאו ראיות מספקות באשר לפוטנציאל העלאה בשכר וכי אין מקום לתחשיב שערך התובע - לא ניתן להתעלם מנגד מכך שמהחומר שהונח בפניי עולה כי עובר לתאונה הייתה שביעות רצון מעבודת התובע ומטופסי 106 של השנים 2004-2002 עולה תמיכה בטענתו כי שכרו עלה מאז החל לעבוד באגד ועד לפרישתו. משניכר כי שכר התובע עלה בעבר ואף הייתה שביעות רצון מעבודתו, אזי אף שלא הובאה עדות סדורה באשר לפוטנציאל המשך ההעלאה בשכר, ינתן ביטוי לעובדות אלה בעת הערכת נזקו. הכל בזהירות המתחייבת ובאופן שכל ספק דינו להזקף כנגד התובע, אשר לא הוכיח הטענות באופן מספק. בדומה גם באשר לשווי הטבת כרטיסי נסיעה שניתנו לתובע עת עבד באגד - לא הובאה עדות ממשית באשר לשווי אותה הטבה, מגבלותיה והיקפה. כך לדוגמא לא ברור כי ילדי התובע זכאים לכרטיס נסיעה גם לאחר גיל 18 וגם בעתיד לאחר שיקימו משפחות משלהם. כדוגמא לאי סבירות הטענות אפנה לכך שבתחשיב התובע הוא מבקש סך של 2,000 ₪ לחודש בגין שווי דמי כרטיסים בחינם וזאת גם בגין שנותיו לאחר גיל 80 (גיל בו מטבע הדברים הניידות אינה מרובה כבגיל צעיר יותר). לא ברור כלל האם ההטבה ניתנת גם לבני משפחה? באיזה מגבלות? ועד איזה גיל? ולא הוצגה ראיה המלמדת כי ככל שקיימת זכות להטבה זו היום היא תעמוד בעינה גם לאחר הפרישה, עת שגיל התובע יעלה על 80 ועת בה ניתן להניח יהיו ילדיו כבר בעלי משפחות משלהם. איני מוצאת בהקשר זה להתייחס לטענות שעלו בסיכומי תשובה וזאת לא רק משום שסיכומים אלה חרגו בהיקפם מהנקצב (הן במספר העמודים והן במתכונת ההגשה) אלא גם משום שברי כי לא ניתן בשלב זה להציג ראיות. בהתחשב מחד גיסא בהעדר ראיות מספקות לשום אותה ההטבה (לרבות אי הבהירות באשר להיקפה על בסיס מספר הנפשות במשפחת העובד וגיליהם) ובהתחשב מאידך גיסא בעובדה שעולה מעיון בתלושי השכר כי זו גולמה לצרכי מס בשווי של כ- 115 ₪, ולפיכך נראה שקיימת הטבה מסויימת המצדיקה פיצוי נוסף - יינתן להלן פיצוי בגין רכיב זה בסכום גלובלי. יוטעם כי מעדות אשת התובע עלה כי השימוש בפועל באותה הטבה לא היה גדול (ר' הפנייתה בעמ' 21 באשר לאותו שימוש - לנסיעה לאילת, אף שנסיעה ממין זה אינה דבר יום ביומו). יוער עוד כי בעת הערכת הפיצוי הנ"ל יש ליתן את הדעת גם לכך שחלק מההטבה מפוצה כבר אגב מתן הפיצוי בגין הפגיעה בשכר, שכן ההטבה מגולמת שם כאמור לצרכי מס. אין אני מוצאת שיש מקום לפיצוי נוסף בגין שווי ארוחות, לא רק שלא הובאו ראיות באשר לשווי האמיתי של אותן ארוחות אלא גם עסקינן בחלק אינטגרלי מהתעסוקה הקודמת לנוכח אינטסיביות אותה עבודה - בעוד כיום אין הדבר נדרש לאור השינוי המקיף בחיי התובע. כשם שלא אתן ביטוי להלן לעובדה שעלה מעדות התובע עצמו כי במקביל לשעות עבודתו הנוכחית הוא יכול לעבוד בעבודות נוספות אף בשעות הבוקר (כפי שטען שעשה קודמו בתפקיד), כך גם אין מקום ליתן ביטוי נפרד לאפשרות לאכול בעבודה הקודמת. זאת ועוד; עיון בתלושים מעלה כי בגין שווי אותן ארוחות מבוצע ניכוי משכרו, ככל הנראה על בסיס מספר הארוחות בהן אכל וכן עולה כי בחלק מהחודשים עשה שימוש מועט באותה הטבה (ר' לדוגמא תלוש חודש אפריל 2005 - 6 ארוחות). נראה כי מתן פיצוי על בסיס שכר הברוטו ללא הפחתת ניכוי הארוחות אלא רק בניכוי מס הכנסה (והשינוי באשר להיקף שעות העבודה כיום) - מספק לענין זה. כפי שכבר נאמר לעיל לטעמי בכל הנוגע לפרטי הזכויות הנוספות, מהותן היקפן והדרך בה אלה תישומנה ללא שינתן פיצוי בכפל - היה על התובע להביא תחילה עדות ממשית לתמיכה בטענותיו - ורק אז היה עובר אל הנתבעים הנטל להפריך הנטען, ככל שהם חולקים עליו. לא ניתן להסתפק באמירות כלליות של התובע, שהינו בעל דין ונוגע בדבר - מה גם שבתצהירו נאמרו דברים כלליים בלבד. באשר לטענה לפגיעה בהפרשות פנסיוניות - צודקים הנתבעים בטענתם כי לא ניתן לילך בדרכו של התובע. התובע בוחן את כלל ההפרשות הקודמות שבתלוש השכר ומתעלם הן מהעבודה הנוכחית והן מבחירת התובע שלא להמשיך ולעבוד במשרה מלאה כפי שעבד בעבר או אף משרה המתקרבת לכך. בנוסף אין התובע מבהיר כלל מה מהותה של כל הפרשה, באופן שיהא ניתן לבדוק ההצדקה לפסוק פיצוי משהמעסיק אינו מפרישה עוד. בהתחשב בנתונים עליהם הצביע התובע ואשר מהם עלתה הפרשה של כ- 10,244 ₪ לשנה (ר' סעיף 56 לסיכומיו), עסקינן בהפרשה חודשית של כ- 854 ₪, אשר ביחס לשכר של כ- 7,535 (השכר הנטען באגד בלבד באותו מועד) מהווה הפרשה של כ- 11.3%. בהתחשב בנתון זה בקירוב אעריך להלן סכום גלובלי בגין הפסדי הפרשות. האמור יוערך רק בהתחשב בעבודתו באגד ובהתחשב בהפסדי השכר שיוערכו שם בעבר ובעתיד בהכרעתי. לא מצאתי מקום לפיצוי בגין הפרשות פנסיוניות מהעבודה הנוספת (הניקיון) בהעדר ראיות להפרשה בעבר ובספק באשר להפרשה בעתיד לנוכח רישום השכר על שם האישה ומהות העבודה והיקפה. אעיר כי מכל מקום - ככל שהיה מקום לפסוק הפרשות גם בגין אותה עבודה נוספת היה מקום מנגד להפחית את הטבת המס לה זכה התובע משבחר לרשום אותה הכנסה על שם אשתו. באשר לפגיעה בשכר התובע עד היום אני מוצאת להבחין בין שלוש תקופות: א. מאז התאונה ועד לפיטורים, הפסיד התובע באופן מלא את השכר בגין עבודת ניקוי המשרד וקיבל ממקום עבודתו באגד שכר מלא. התובע לא הביא ראיות התומכות בטענתו כי השכר באגד ניתן על חשבון ניצול ימי חופשה או מחלה להבדיל מהטבה שניתנה ממקום העבודה. כן לא הביא ראיות כי התשלום שניתן לו בתום עבודתו שם, נפגע מאותו ניצול של ימים. ידוע הוא כי קיימות מגבלות על האפשרות לפדיון ימי חופשה ומחלה ויש להביא ראיות הן באשר לעצם האפשרות לגבות את אלה בשכר והן על שוויים וגם דבר זה לא נעשה. בהקשר זה אפנה לאמור בסיכומי הנתבעים בסעיפים 99- 104 המפנים גם לכך שטענות התובע אינן מתיישבות עם העולה מתלושי השכר. האמור שם, בהקשר זה, באשר לצבירת הימים, מקובל עלי ומאומץ על דרך ההפניה. כך גם הטענות בדבר סיכון נתבעת 1 באשר לתביעת השבה מהמטיב. אף שמעיון בתלושים ניתן לעמוד על מספר חודשים בהם נוצלו ימי מחלה לא ספורים, מנגד עולה כי באופן ממוצע לא נוצלו אף שני ימים לחודש ביחס לתקופה שמהתאונה ועד הפרישה. בהמשך לאמור בגין תקופה זו יש מקום לפצות התובע רק על בסיס הפסד שכרו בגין העבודה הנוספת (שעמדה במועד התאונה על כ- 2,230 ₪). תקופה זו - מיום התאונה ועד ליום 1.2.07 (התובע לא קיבל שכר באגד מיום 1.2.07 ר' מכתב הפיטורים נספח ז' לתצהירו והאישור הסמוך אליו) - עומדת על כ- 18.5 חודשים ועל בסיס שכר של 2,230 עסקינן אפוא בפיצוי בסך 41,255 כאשר לסכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית מיום 1.5.06 . ב. מאז פיטוריו בסוף חודש ינואר 2007 ועד תחילת עבודתו החדשה בחודש ספטמבר 2007 אניח כי אכן לא יכל להשתכר בכל עבודה חלופית והתובע יפוצה פיצוי מלא, על בסיס שכרו אז שעמד על כ- 9,800 (ר' לעיל סעיף 89) ובתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה. תקופה זו עומדת על כ- 7 חודשים ואני מעמידה הפיצוי בגינה על סך של 68,600 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום 15.5.07. יש עם זאת לזכור כי לנוכח הפיצוי המלא בתקופה זו יש להפחית מנגד פיצוי הפיטורין שהתקבלו במהלכה. ג. מאז תחילת עבודת התובע בעבודה החדשה (9/07) ועד היום יוערך הפסד שכרו של התובע על בסיס 30% משכרו הכולל הקודם שיועמד על סך של 9,800 ₪. מאחר וחלפו כ - 36 חודש יש אפוא מקום לפיצוי בסך של 105,840 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.3.09. אעיר כי הותרתי בסיס השכר על סך של 9,800 ₪ גם ביחס לשתי התקופות המאוחרות יותר וזאת בהתחשב בכך שלא ביצעתי מנגד הפחתה בגין הטבת המס שקיבל התובע על בסיס רישום העבודה הנוספת ע"ש אשתו. מקבלת אני טענת הנתבעים כי אף אם ניתן להתחשב באותה עבודה שלא דווחה כמתחייב, מכל מקום, אין ליתן פרס על דיווח זה. לנוכח האמור לעיל באשר לשווי כרטיסי נסיעה והפרשות פנסיוניות (לענין הפסד השכר הנוגע לעבודה באגד בלבד) נפסק בגין שתי התקופות האחרונות כסכום גלובלי סך נוסף של - 20,000 ₪. באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות - לא ניתן ללכת בדרכו של התובע אשר בגין פגיעה זו בצירוף פגיעה בהפרשות פנסיוניות וההטבות השונות הנטענות - הגיע לסך כולל העולה אף על 3,500,000 ₪. יש לזכור כי עסקינן בתובע אשר שכרו הכולל משתי העבודות, עובר לתאונה עמד על כ - 9,800 ₪ וכי אני מעריכה את נכותו התפקודית ב- 30%. ביחס לנתונים אלה ניתן לראות כי דרכו של התובע מולידה תוצאה שאינה סבירה (אף בהתעלם מהעדר הוכחה כמתחייב, הכל כאמור לעיל). בהתחשב בשווי הנוכחי של השכר הקודם ובתוספת מסויימת בגין אפשרות להעלאות נוספות בשכר ייערך החישוב בראש זה על בסיס שכר של 11,500 ש"ח לכל התקופה שבעתיד. בהתחשב בשכר זה, הנחה לנכות תפקודית של 30% ומאחר והתובע כעת בן 45 - עסקינן בפיצוי מהוון בגין 22 שנות עבודה נוספות בסך מעוגל של 666,000. לסכום זה יתווסף בגין הפסד חלק מעביד בהפרשות פנסיוניות וסוציאליות שונות והטבת הנסיעות סך גלובלי של 78,000₪, בהתחשב באמור לעיל. אעיר באשר לתוספת זו (הן בסעיף זה והן בסעיף 103 לעיל) כי באשר להפרשות פנסיוניות הנחתי הפרשה של כ- 11.3% וביחס לחלק ההכנסה היחסי מאגד בלבד ובאשר לכרטיסי הנסיעה בחנתי הערכים המתקבלים - עת בגין העבר מוערך הפסד של 115 ₪ לחודש ולעתיד 75 ₪ בממוצע לחודש (כולל הגיל המבוגר בו מתמעטות הנסיעות) - עד תום תוחלת החיים. על בסיס הנ"ל נקבע סכום גלובלי בלבד. באשר לעזרה בעבר - כפי שציינתי לעיל עדות הגב' דעוס לא הייתה אמינה. לא רק שעלה כי היא מתיימרת להעיד על דברים שאינם בידיעתה ומנסה ככל יכולתה לסייע לתובע אלא גם עלה כי בפועל למעשה עבדה בבית התובע כשנה ולאחר כחצי שנה חל שיפור במצב התובע. לאחר שמיעת עדות זו מסופקת בעיני גם הטענה כי עבדה כנגד סך של 2,000 ₪ לחודש והכול בשעה שהתובע לא עובד, קיימת אי בהירות באשר לעתידו המקצועי והכנסת ואשתו הינה שכר קלדנית בבית משפט, בהתאם לערכיו אז. לא שוכנעתי עוד כי אף העזרה לאחר מכן הייתה כולה מחמת הפגיעה בתובע. התרשמתי כי העובדת עשתה עבודות ניקיון, אשר לפחות חלקן, אינן ממין העבודות אותן נהג התובע לעשות עובר לתאונה. ייתכן ומחמת היות בני הזוג מטופלים אז בילדים צעירים נדרשה יותר עזרה בניקיון הבית ובשעות בהן אין מי מבני הזוג בבית (יוזכר כי הגב' נואל אלעביד לולו - לא יכלה ליתן הסבר כיצד לטענתה ראתה את מגבלות התובע בעת הניקיון כאשר לא הייתה מחלוקת שהיא עבדה בשעות בהן הוא נמצא מחוץ לבית עקב עבודתו הנוכחית). יש לזכור כי עובר לתאונה עבד התובע שעות רבות וממילא ברור הוא כי באותה עת הייתה תרומתו למשק הבית מוגבלת ותחומה. בהמשך לאמור אני מוצאת להעריך את העזרה בעבר כנובעת מהתאונה ופגיעת התובע - על בסיס ערכים נוכחיים, כדלקמן: למשך השנה הראשונה על בסיס 1,000 ₪ לחודש, סך של 12,000 ₪. למשך השנה השנייה על בסיס 850 ₪ לחודש, סך של 10,200 ₪. למשך ייתרת התקופה מאוגוסט 2007 ועד ינואר 2010 (מועד בו הפסיקה העובדת האחרונה לעבוד שם בהתאם לתצהירה) - על בסיס 750 ₪, ו- 29 חודש סך של 21,750 ₪. באשר לעתיד סך גלובלי של 117,000 ₪ (בהתחשב בסכום המתקבל מהיוון 450 ש"ח לחודש למשך 35 שנה). סך הכל אפוא בגין עזרה בעבר ובעתיד אני מוצאת לפסוק סך של 160,950 ₪, שיעוגל לסך של 161,000 ש"ח. באשר להוצאות הנעלה משעולה כי מאז התאונה הציג התובע קבלות בסך של כ- 5,665 ₪ ובהנחה שלא נשמרו כל הקבלות אני פוסקת לו בגין העבר סך של 7,000 בערך נוכחי ₪ ובגין העתיד סך גלובלי של 21,500 ₪ (זאת בהתחשב בסכום המתקבל לפי 1,000 ₪ לשנה למשך 35 שנה). לא נראה כי ניתן לחלוק על כך שלתובע הוצאות נוספות על הנעלה, ברם יש לזכור כי על הנתבעים יש להטיל רק את אותה עלות נוספת ביחס לעלות הנעלה רגילה לה נדרש כל אדם. לנוכח הקבלות שהוצגו, ומצב הנעל בדיון אני סבורה שהסכום האמור מספק. סך הכל אפוא בגין הנעלה נפסק אפוא סך של 28,500 ₪. בגין הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, הוצאות לטיפולים רפואיים משככי כאבים וכיו"ב אני פוסקת בגין העבר והעתיד סך גלובלי של 20,000 ₪ (הערכתי היא כי הוצאות העבר אינן עולות על 10,000 ש"ח ובעתיד לא צפויות הוצאות המגיעות ל- 500 ₪ לשנה). בהמשך לאמור לעיל להלן הסכומים המתקבלים, טרם להפחתות הינם כדלקמן: * כאב וסבל - על בסיס 32% נכות (כולל הנכות הפלסטית שאינה בעלת משמעות תפקודית ומעוגל) ו- 14 ימי אשפוז, סך מעוגל של 60,8000 ₪. * הפסדי שכר עבר: - סך של 41,255 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.5.06. - סך של 68,600 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 15.5.07. סך של 105,840 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.3.09. סך גלובלי נוסף בגין שווי כרטיסי נסיעה והפרשות מעסיק בסך 20,000 ש"ח * פגיעה בכושר ההשתכרות, לרבות פוטנציאל העלאה בשכר, שווי הטבת כרטיסי נסיעה והפרשות מעביד סך של 744,000 ₪ (666,000 + 78,000). * עזרת הזולת עבר ועתיד סך של - 161,000 ₪. * הנעלה מיוחדת, עבר ועתיד סך של - 28,500 ₪. * הוצאות נסיעה וטיפולים מיוחדים, עבר ועתיד סך של 20,000 ₪. הפחתות: הסכום הכולל המתקבל טרם להפחתות (וללא הצמדות וריביות כאמור לעיל) - עומד אפוא על 1,249,995 ₪. בין הצדדים אין מחלוקת שיש להפחית מסכום זה את דמי האבטלה, וכן תשלומים תכופים. * דמי האבטלה בשיערוך מאמצע התקופה עומדים על כ- 25,000 ₪. * באשר לתשלומים התכופים נטען בסיכומי הנתבעים להפחתה משוערכת בסך 108,300 ₪, ברם לאחר עיון בסיכומי התשובה עולה כי באלה נכללו גם שני תשלומים ששולמו לקופת בית משפט בגין מימון הביניים של המומחים וכן שכה"ט בגין אותם תשלומים תכופים. על בסיס האמור בסיכומי הנתבעים והפחתת שני התשלומים שעניינם בשכר טרחת המומחים, עסקינן אפוא בהפחתה משוערכת בסך כולל של 98,600 ₪ ולאחר שמוסיפים ומפחיתים שכ"ט עו"ד (8%) + מע"מ (אשר במועדים הרלוונטיים עמד על 15.5%) - הרי שנותר לניכוי מהפיצוי הנפסק סך של 90,260 ₪. באשר לפיצויי הפיטורין - הנתבעים טוענים כי יש להפחית עוד סך של 216,000 ₪ בגין הנ"ל. איני מוצאת שניתן להעתר לבקשה זו. כשם שבאשר לרכיבי הפיצוי הנטל הוא על התובע ראשית להוכיח הסכום הנתבע ואזי זה יתקבל, ככל שלא תובא ראיה נגדית מטעם ההגנה (ור' להלן מקרים בהם לא פסקתי הפיצוי שהתבקש מחמת העדר הוכחה מספקת) - כך עת מדובר בסכומים אשר נטען להפחתתם, מוטל על הנתבע להוכיח בתחילה את גובה סכום ההפחתה. אף שנטען בסיכומי הנתבעים כי התובע קיבל כפיצויי פיטורין סך של 177,888 ₪ לא הובאה כל ראיה לכך וצודק התובע בטענתו בסיכומי התשובה כי תלוש חודש מרץ 2007, עליו נסתמכה טענת הנתבעים, לא הוגש ולא הוצג. אכן, לאחר שהסתיימה כבר מלאכת הגשת הסיכומים ואף הוגשו סיכומי תשובה הגישו הנתבעים בקשה להתיר להם הבאת ראיה נוספת, ורק אז ביקשו לראשונה להתיר להם להגיש את תלוש השכר של אותו החודש - ברם אין אני סבורה שיש מקום להעתר לבקשה זו בשלב מאוחר זה, כפי שיובהר להלן. הראיה היחידה שהובאה במועד באשר לסכום פיצויי הפיטורין הייתה באמצעות שאלה אחת שהופנתה לתובע. בתשובה אמר התובע בעדותו שקיבל סכום של כ- 170,000 ₪ - אך בו זמנית גם אמר כי הסכום שקיבל כולל גם קרנות שנצברו מהפרשות שלו ומיסוי. מטעמים השמורים עם ב"כ הנתבעים לא נשאלו שאלות נוספות כדי להבהיר מהו אותו חלק הרלוונטי להפחתה. זאת ועוד - התובע גם אמר שכל עובד מקבל בפרישתו 200% וממילא ככל שהנתבעים חלקו על כך שיש זכות באותו מקום עבודה לקבלת פיצויי הפיטורין גם במועד הפרישה (כלומר לא מדובר בזכות שקמה רק עקב התאונה) או ככל שטענתם הוא כי התובע דנן קיבל הטבה שלא היה זוכה בכולה לולא התאונה - היה עליהם להוכיח טענה זו ברם, לא הובאה כל ראיה נגדית. מקום בו לא הוגש תלוש השכר הרלוונטי במסגרת כלל הראיות והנתבעים אף לא מצאו לנכון לחקור התובע ולהגישו אגב חקירה המבהירה הנתונים הנדרשים (חקירה מכוחה יובהר מה החלק שהתקבל רק בגין פיצויי פיטורין, האם זכות זו קמה רק מכוח התאונה או שהייתה עומדת לתובע אף בגיל פרישה ו/או פרישה אחרת ללא קשר לתאונה או מהו אותו חלק של הטבה שנובע רק מהתאונה) - אני סבורה שהטענה לא הוכחה כנדרש. מסכימה אני עם ב"כ התובע כי אין להתיר במקרה זה הגשת תלוש חודש מרץ לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ולאחר שעניין חסרון אותו תלוש שכר אף הועלה בסיכומי התשובה. יש ממש בדברי ב"כ התובע המפנה לכך שהנתבעים בחרו שלא להביא עד מטעמם באשר לתנאי השכר של התובע ולו היו מבקשים להגיש התלוש באמצעות עד, ממילא זה היה נחשף גם לשאלות היכולות לסייע לתובע. התובע השתית טענותיו על חומר הראיות שהוגש כדין ורשות להגיש בשלב מאוחר זה, את תלוש שכר, ללא אפשרות לחקירה רלוונטית באשר למשמעות העולה ממנו יש בה לפגוע בזכויותיו הדיוניות. כאמור, אף לו היה תלוש השכר מוגש בזמן - מכל מקום, לא הובאה ראיה כי מדובר בהטבה שהתקבלה עקב התאונה ומדברי התובע התרשמתי כי ההפך הוא הנכון. לנוכח אי בהירות הנתונים (הן הכספיים והן באשר לתנאי העסקה באגד והזכאות לפיצוי הפיטורין) - לא מצאתי לבצע גם הפחתה על בסיס שווי האצת קבלת הכספים (ור' לענין הקושי בענין זה גם האמור בסיכומי התשובה של התובע). אל מול המנעותי מביצוע הפחתה בראש זה יש לזכור כי לא נעתרתי מנגד לחלק מראשי הפיצוי שהתבקשו, מחמת ליקוי בהוכחתם ו/או ספקותי באשר להצדקת בחינת חלק מהם באופן מובחן מהשכר הכולל. בהערכה כוללת של הפגיעה ונזקי התובע - אני סבורה שהתוצאה הכוללת המתקבלת היא מתאימה וסבירה אף ללא הפחתה זו. אני פוסקת אפוא לתובע הסכומים המפורטים לעיל בסעיף 112 בתוספת ההצמדות והריביות האמורות שם ובהפחתת סך של 115,260 ₪ בגין דמי אבטלה ותשלומים תכופים. לסכום הכולל יש להוסיף החזר הוצאות משפט כאשר כל סכום נושא ריבית והצמדה מיום ההוצאה הרלוונטית וכן שכ"ט עו"ד על בסיס 13% ובתוספת מע"מ כדין. הסכום המתקבל יועבר בתוך 30 יום מהיום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לדין. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ב אלול תש"ע, 22 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. תאונת דרכיםשבר