בית המשפט פסק בעבר כי התרשמות חד-משמעית של שוטר בוחן משטרה מריח אלכוהול העולה מפיו של המערער שם בסמוך לאחר התאונה, והבלבול ואי-התמצאות שליווּ תגובותיו של המערער באותה שעה, יש בהם כדי להוות ראיות להוֹכחת שִׁכרותו של המערער שם. יצוין כי לא בכל המקרים ריח אלכוהול בלבד יכול לשמש כבסיס להרשעה. להלן פסק דין בערעור בנושא ריח אלכוהול - שכרות: פסק-דין 1. לפנַי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב ב-פ.ל. 258/03 (כב' השופטת שדמי) מיום 8.9.2005, לפיו הורשע המערער בעבירות של נהיגה בשִׁכרות ותחת השפּעת משקאות משכּרים, על-פי סעיפים 62(3) ו-32א לפקודת התעבורה; תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. בית-משפט גזר על המערער קנס בסך 1,500 ₪; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון-נהיגה לתקופה של שנה, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית; פסילה על-תנאי בת 6 חודשים ל-3 שנים; מאסר על-תנאי בן 3 חודשים לשנתיים, שלא ינהג במצב של שִׁכרות או בזמן פסילה. 2. בנימוקי הערעור מציין בא-כוח המערער, כי נסיבות המפגש בין המערער לשוטרים הסמויים במקום וּבשעה הנקוּבים בכתב-האישום, לא היו חלק מפעולה שִׁגרתית של המשטרה לאיתור נהגים שיכורים. גם לא בנסיבות שנהיגת המערער מעוררת חשד כמי שנוהג תחת השפּעת אלכוהול. המפגש בין רכב השוטרים למערער, היה בהיוֹת השוטרים במרדף אַחַר רכב אַחֵר החשוד בפח"ע וּבשל כך נסע רכב השוטרים כנראה בניגוד לכיווּן התנועה. וּמשנחסמה זרימת תנועת השוטרים נגד כיווּן התנועה, סוּכּלה כנראה משימתם. הדיבור בין המערער לשוטרים הפך לקולני, וּמרגע זה הפך המערער לחשוּד בנהיגה בשִׁכרות ונרדף על-ידי השוטרים. כתב-האישום מפרט מסקנה משפטית כי המערער היה במצב של שִׁכרות. בית-המשפט התייחס מלכתחילה לעדויות הצדדים באופן לא-מאוזן. לא נתן משקל ראוי לחוסר-העִקביוּת בעדויותיהם. התעלם מנסיבות הִתקלות המערער והשוטרים. טעה בית-משפט כשקבע שלא הייתה סיבה סבירה להתנהגותו הכועסת של המערער בנסיבות פּרשת האישום. יש מקום לייחס התנהגותו זו להִתקלות בינו לבין השוטרים, ולא להיוֹתוֹ שיכור. טעה בית-משפט כשקבע כי מפי המערער נבע ריח של אלכוהול ולכן קבע כי היה שיכור. לשוטרים היה מניע לגבּוֹת זה את זה. הכדור שנמצא ברכב המערער זו בעצם סוכריה. לחילופין, לעניין העונש - העונש שגזר בית-משפט קמא כבד, וּמתעלם מנסיבות האירוע וּמהיחס הפוגעני של השוטרים כלפי המערער רק בשל רצונו להתלונן עליהם. בעל-פה מוסיף וּמציין בא-כוח המערער כי לא מדובר בתיק של תאונת-דרכים ולא נהיגה פרועה בדרך של "זִיגְזָג" בכביש, ועל-כן, גם אם היה המערער שיכור, הנסיבות הקלוֹת של המקרה היו חייבות לבוא לידי ביטוי בעונש. 3. באת-כוח המשיבה מציינת אותו כדור שנמצא ברכב המערער, שמטרתו לבטל השפּעת אלכוהול; מציינת עדויות השוטרים; מציינת דו"ח מאפיינים שנערך פעמיים - פעם אחת סמוך לאירוע וּפעם נוספת 4 שעות לאחר האירוע, כשעדיין נודף ריח אלכוהול חריף מפי המערער. 4. לגופו של עניין - דין הערעור להידחות, על שני חלקיו. בית-המשפט קבע, לאחר ניתוח העדויות, ממצאי מהימנוּת המתבססים על התרשמות בית-המשפט מהעדים שהופיעו והגיוֹנם של דברים. חלק מעדי-ההגנה מאששים גירסת התביעה, כמו ידיעת המערער את היותם שוטרים (ראה דברי חברוֹ של המערער בפרטיכל). הרשעתו של המערער מבוססת על שלוש עדויות נפרדות של שוטרים, שניתנו בהזדמנויות שונות, במקומות שונים, בזמנים שונים. השוטרים, כל אחד בנפרד, העידו כי נדף ריח אלכוהול חריף מפי המערער, התנהגותו הייתה פרועה, בלתי-רציונאלית. בשתי בדיקות מאפיינים נדף ריח אלכוהול מפיו. העובדה כי הכדור מנטרל-השפּעת-האלכוהול נמצא ברִכבּוֹ של המערער לאחר חיפוש מדוקדק, מדברת בעד עצמה. אני מפנה ל-ר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 463, שם נקבע כי המחוקק לא קבע אפשרות הוֹכחה בלעדית לשִׁכרות על-ידי בדיקה מדעית בלבד. ניתן להוכיח שִׁכרות לאור קבלת ראיות אחרות, וניתן לבסס קיומהּ - על המסקנה המתחייבת מהתנהגותו של הנהג או מי שריח אלכוהול חריף נודף מפיו. ב-ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 151, נקבע כי התרשמות חד-משמעית של שוטר בוחן משטרה מריח אלכוהול העולה מפיו של המערער שם בסמוך לאחר התאונה, והבלבול ואי-התמצאות שליווּ תגובותיו של המערער באותה שעה, יש בהם כדי להוות ראיות להוֹכחת שִׁכרותו של המערער שם. וּלעניין העונש - בית-משפט קמא גזר עונש הפּחוּת מעונש המינימום שנקבע בחוק לנהיגה בשִׁכרות. העונש הקל מאוד עם המערער, ואין מקום להתערב בו. הערעור נדחה. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהול