רקע רחל (להלן: "רחל" או "התובעת") נפגעה ביום 17.1.1997 בתאונת דרכים בעת שנסעה ברכב עם אחיה אשר נהג ברכב (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה הובהלה רחל לבית החולים ע"ש סורוקה בבאר שבע כשהיא סובלת משברים בצלעות, בחוליה צווארית ובכף רגל שמאל. יומיים לאחר שהגיעה לבית החולים הובהלה רחל ליחידה לטיפול נמרץ עקב תסמונת מצוקה נשימתית במבוגר (ARDS), שם בוצע בה ניתוח טרכאוסטומיה והיא הונשמה בהנשמה חודרנית מלאה. לאחר אשפוז של 37 ימים ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי הועברה רחל, למחלקת א.א.ג. כשהיא מחוברת לקנולה ונתמכת במגן צוואר. ביום 4.3.1997 הועברה רחל למחלקה לשיקום נוירולוגי במרכז הרפואי "שיבא". במהלך השיקום הוציאו מגרונה של רחל את הקנולה, וסייעו לה לקום מכיסא הגלגלים אליו הייתה מרותקת ולהלך על קביים. ביום 4.4.1997 שוחררה רחל לבית הוריה. ביום 18.7.1997 אושפזה רחל ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי ע"ש רבין בקמפוס השרון עקב כאבים בצוואר, חולשה וקשיי נשימה. לאחר ניתוח טרכאוסטומיה נוסף והנשמה חודרנית מלאה הועברה רחל למחלקה להמשך טיפול ופזיוטרפיה נשימתית עד שנגמלה ממכשיר ההנשמה. ביום 25.9.1997 שוחררה רחל מבית החולים ועברה להתגורר במלון אוויה, תחת השגחה וטיפול נשימתי. עקב קוצר נשימה אושפזה רחל במחלקה פנימית במרכז הרפואי רבין קמפוס השרון במשך יומיים נוספים (23.11.1997 - 25.11.1997). לאחר בדיקות שביצעה בפברואר 1998, ובהמלצת הרופאים שטיפלו בה החלה רחל להשתמש במכשיר BiPAP (להלן: "ביפאפ") להנשמה לא חודרנית בזמן השינה. לפני תביעה מכוח הוראות סעיף 4 (א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). טענות הצדדים הנתבעים אינם כופרים בחובתם לפצות את רחל בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה. ואין מחלוקת ממשית אודות שיעור הנכות הרפואית של רחל והעובדה שהיא נזקקת למכשירי הנשמה, טיפולים רפואיים ונפשיים ועזרת הזולת בבית ומחוצה לו. עם זאת, בין בעלי הדין קיימת מחלוקת באשר להיקף ההגבלה התפקודית שנגרמה לרחל עקב התאונה, היקף העזרה שהייתה זקוקה לה רחל בעבר או תהייה זקוקה לה בעתיד, ושיעור ההוצאות הרפואיות והכלליות שנגרמו וייגרמו לרחל עקב התאונה. לטענת נתבעות 2 - 3 (להלן: "הנתבעות"), עוד קודם לתאונה הייתה רחל חולה במחלת ניוון שרירים אשר גרמה לחולשת שרירי הפנים, הצוואר וחגורת הכתפיים, עקמת של עמוד השדרה אשר מנעה מבית החזה אפשרות להתרחב וגרמה להפרעה בהתפשטות הריאה ותפקודה, איוושה לבבית, צניחת מסתם מיטראלי, איוושה סיסטולית, חסם חלקי בצינור ההולכה הימני והגדלה קלה של בלוטת המגן. לטענת הנתבעות, עקב מצבה הרפואי האמור ועוד קודם לתאונה, התקשתה רחל במעבר משכיבה לישיבה והרמת ראש, נחלשה באופן הדרגתי, יכולתה המוטורית הייתה נמוכה ביחס לאוכלוסיה הכללית, נאסר עליה לרוץ ו/או לעלות מעל שתי קומות והיא לא גויסה לצבא. עוד טוענות הנתבעות, כי לאחר התאונה עסקה רחל בניהול התביעה והגדלת הנזק שלכאורה נגרם לה במקום לנסות לשקם את עצמה ולמצוא עבודה המתאימה ליכולתה ולכישוריה. רחל כופרת בטענות הנתבעות. לטענתה, קודם לתאונה הייתה שופעת שמחת חיים, פעילה, השלימה את לימודיה התיכוניים במגמה ריאלית בתיכון מקיף ביהוד עם בגרות מלאה, למדה הנהלת חשבונות סוג 1 וסוג 2 ועמדה בבחינות בהצלחה, סיימה לימודי תואר ראשון בכלכלה/חשבונאות באוניברסיטת בר אילן בשנת 1995, השתתפה בשנת השלמה לחשבונאים ב - 1996, ועמדה בבחינת מועצה בחשבונאות פיננסית מתקדמת. עוד טוענת רחל, כי קודם לתאונה עבדה בחברת הרקולס תעשיית דבקים בע"מ, לאחר מכן עבדה כמנהלת חשבונות בחברת איל את אלדד בע"מ, במשרד רו"ח של שלומי ריעני ובמשרד רו"ח דני דורון. בכך לטענתה, יש כדי ללמד שקודם לתאונה לא הייתה מוגבלת ולא הייתה לה כל מניעה רפואית ללמוד ו/או לעבוד בתחום בו התמחתה. לטענת רחל, בסמוך לאחר התאונה חיפשה עבודה ואף פנתה ללשכת רואה חשבון בישראל כדי שתסייע לה במציאת משרד רואה חשבון שיעסיק אותה. אולם נוכח מגבלותיה לא הסכים אף רו"ח לקבל אותה לעבודה. בנובמבר 1997 ניסתה לחזור לעבוד במשרדו של רו"ח שלמה ריעני, אולם ניסיון זה לא הצליח בשל מגבלותיה שנגרמו עקב התאונה. בשנת 1999 קיבלה מרו"ח שלמה ריעני עבודה לביצוע בבית אך לאחר שלושה חודשים בהם עבדה בבית באופן חלקי, התעוררו קשיים הקשורים במגבלותיה והיא נאלצה להפסיק את עבודתה החלקית. דיון כדי לעמוד על הנזק הרפואי והתפקודי שנגרם לרחל בעקבות התאונה מונו ארבעה מומחים ולהלן מסקנותיהם: פרופסור ש. נוי, מומחה פסיכיאטריה (להלן: "פרופ' נוי") בדק את רחל ביום 20.9.01 וקבע בחוות דעתו כי לרחל 10% נכות פסיכיאטרית צמיתה לפי סעיף 34 ב' לתקנות המל"ל. פרופסור אלדד מלמד, מומחה נוירולוגיה (להלן: "פרופ' מלמד") בדק את רחל ביום 23.9.01, וקבע כי לרחל אין נכות בתחום מומחיותו. פרופסור תום הלל, אורטופד מנתח (להלן: "פרופ' הלל") בדק את רחל ביום 21.10.01וקבע כי לרחל נכות אורטופדית בשיעור 20% לפי סעיף 37 (5) לתקנות המל"ל. ד"ר אפרים מלצר, מומחה למחלות ריאה, (להלן: "ד"ר מלצר") בדק את רחל ביום 27.12.01, וקבע כי לרחל נכות צמיתה בתחום הריאה בשיעור של 90%. רחל לפני התאונה פרופ' הלל כותב בחוות דעתו: "מתולדות עברה על פי תיקה הרפואי: באשפוזה במחלקת ילדים בתאריך 4/9/82, בגיל 12, בגלל חבלה בראש, צוין ששנתיים קודם לכן עברה בירור ואובחנה כסובלת ממחלת שרירים. אחותה נפטרה בגיל 17. נאמר להורים שאחותה סבלה כנראה ממחלת שרירים. בבדיקתה נמצאה עקמת קלה ועמוד שדרה נמצא נוקשה. היה לה קושי במעבר משכיבה לעמידה. בתאריך 8/1/85, בהיותה כבת 15, עברה ניתוח לאיחוי החוליות ותיקון העקמת שהחמירה בשנה קודם לכן. אובחנה כסובלת מ Progressive muscular dystrophy מטיפוס Landouzy - Dejerine. בקבלתה לקראת הניתוח, נרשם: חולשת שרירים של שרירי הצוואר סטרנו קלידו מסטואיד משני הצדדים, המונעת הרמת הראש. טרפציוס נראה מדולדל. קיפוסקוליוזיס ארוכה ונוקשה. חזה שטוח ויישור הקיפוזיס הנורמלית באזור הגבי. בצילום נמצאה עקמת של 65 (מעלות מ.א) מחוליה D8 עד L3. בוצע Posterior spinal fusion עם מוט הרינגטון וקשירה סגמנטלית מ D8 עד L4. במכתב מהמרפאה האורטופדית מיום 26/4/87 נרשם שלאחר הורדת הגבס בעקבות הניתוח, זווית העקמת היתה 38 (מעלות מ.א)...(ע' 2). ... בבדיקתה כיום נמצאה הגבלה בינונית בתנועות הצוואר. אני מעריך את ההגבלה בתנועות הצוואר, על פי סעיף 37 (5) ב של המל"ל ב 20%, במחציתה על חשבון השבר בצוואר בתאונה ובמחציתה על חשבון מחלת השרירים ממנה היא סובלת" (ע' 3). מהאמור בחוות דעתו של פרופ' הלל, עולה כי יש לייחס למצבה הרפואי של רחל קודם לתאונה נכות בשיעור 10% בתחום האורטופדיה, וכך אני קובע. פרופ' נוי כותב בחוות דעתו: "דיון וסיכום: מדובר באשה רווקה בת 32, אשר ברקע קיימת מחלת ניוון שרירים ועקמת...על פי מהלך חייה הרושם הוא שתפקדה היטב ובאופן סביר עד לתאונה (למרות מגבלותיה לעיל)" (ע' 6). מהאמור בחוות דעתו של פרופ' נוי עולה כי ככל שמדובר בתחום הפסיכיאטרי לא השפיעו הלקויות ו/או המחלות שהיו לרחל על תפקודה לפני התאונה, וכך אני קובע. פרופ' מלמד לא מצא שיש לרחל נכות בתחום הנוירולוגי. פרופ' מלמד נחקר על חוות דעתו ולא שינה את קביעתו (ע' 5 - 14 לפרוטוקול מיום 28.3.04). לפיכך, אני קובע כי קודם לתאונה לא הייתה לרחל נכות בתחום הנוירולוגיה. בחוות דעתו התייחס ד"ר מלצר למצבה הרפואי של רחל קודם לתאונה, וכך קבע: "לגב' דנון נכות ריאתית כוללת בשיעור של 90% לפי סעיף 5 (1) בין ד' ל ה', מתואם, לתקנות הביטוח הלאומי (קרוב יותר לסעיף 5 (1) ה'). מתוך נכות זו יש לנכות את נכותה שלפני התאונה בשיעור של 15% לפי סעיף 8 (1) בין ב' ל ג', מתואם, לתקנות הביטוח הלאומי" (ע' 10). ד"ר מלצר נחקר על חוות דעתו ולא שינה את קביעתו האמורה. לפיכך אני קובע כי קודם לתאונה הייתה לרחל נכות בשיעור 15% בתחום הריאה. בחקירתה טענה רחל שלא הייתה חולה במחלת שרירים לפני התאונה (ש' 24 בע' 51, ש' 3 בע' 52 ובש' 3 בע' 53 לפרוטוקול מיום 30.1.06), ואף טענה כי לא התלוננה על חולשה בגפיים בפני ד"ר מרק ביודו, הרופא שטיפל בה במשך תקופה ארוכה קודם לתאונה. אולם בהמשך חקירתה הודתה רחל כי במעבר משכיבה על הגב לישיבה היה ראשה צונח לאחור והיא הייתה ועדיין נאלצת לקום על הצד (ש' 16 בע' 54 לפרוטוקול). רחל אף הודתה שנותרה לה עקמת בעמוד השדרה לאחר ניתוח שעברה בשנת 1985 (ש' 27 בע' 54 לפרוטוקול), והיא אף העידה כי בכיתה י' פטרו אותה מהשתתפות בשיעורי ספורט (ש' 20 בע' 55 לפרוטוקול). בהפניה מיום 20.2.90, כתב ד"ר מרק ביודו שרחל התלוננה על חולשה בצוואר ובגפיים (מוצג נ/3), ונוכח הממצאים העולים מעדותה של רחל והאמור במוצג נ/4 (מסמך נוסף העוסק במצבה הרפואי של רחל ותואם את האמור בנ/3), איני רואה סיבה לפקפק באמור בהפניה של ד"ר מרק ביודו. בחקירתה עומתה רחל עם מסמך מקופ"ח (מוצג נ/10) בו צוין, כי שבוע לפני התאונה סיפרה לרופא שפיטרו אותה מעבודתה במשרד רו"ח דני דורון לאחר שגילו שהיא חולה במחלת שרירים (ש' 22 בע' 59 לפרוטוקול מיום 20.1.06). בעדותה תיארה רחל באריכות את השתלשלות האירועים במשרד רו"ח דני דורון (י' 60 - 62 לפרוטוקול מיום 30.1.06) ומתיאוריה עולה כי אכן פוטרה מעבודתה לאחר שסיפרה למעבידיה שהיא חולה במחלת שרירים. הנתבעות התייחסו בהרחבה למהימנותה של רחל והצביעו על אירועים בעברה אותם השמיטה מתצהירה, לטענתן, מתוך מגמה לאיין את מגבלותיה התפקודיות בעבר כדי להאדיר את הנזק הרפואי והתפקודי שלכאורה נגרם לה עקב התאונה. בחקירתה של רחל התגלו עובדות הרלבנטיות להכרעה בשאלת הנזק שנגרם לרחל עקב התאונה ולא פורטו בתצהירה הארוך והמפורט. בין היתר, השמיטה רחל מתצהירה את העובדה שהפסיקה את לימודי הכימיה באוניברסיטת בן גוריון (ש' 17 בע' 72 לפרוטוקול מיום 4.4.06), ככל הנראה משום שלימודי הכימיה לא התאימו לה וגרמו לה כאבים והחמרה בפגיעה שהייתה לה בעמוד השדרה (מכתב מיום 18.11.1990 לאוניברסיטת בן גוריון, מוצג נ/23). כך גם השמיטה רחל מתצהירה את האירועים הקשורים בעבודתה ובפיטוריה ממשרד רו"ח דני דורון כמפורט לעיל. נוכח האמור עד כאן, נראה כי למרות ניסיונותיה לאיין את המגבלות שהיו לה קודם לתאונה, הייתה לרחל מגבלה תפקודית מסוימת עקב נכות רפואית בשיעור 10% בתחום האורטופדיה ונכות רפואית בשיעור של 15% בתחום הריאה. מאידך, נמצא כי למרות הנכות הרפואית האמורה השלימה רחל את לימודי התיכון, עברה בהצלחה את בחינות הבגרות ואת בחינות משרד העבודה והרווחה בהנהלת חשבונות סוג 1 וסוג 2 (מוצג - נ/23), השלימה תואר ראשון בכלכלה/חשבונאות בהצלחה באוניברסיטת בר אילן (סעיף 19 לתצהיר רחל), עבדה בחברת הרקולס תעשיית דבקים בע"מ ובחברת איל את אלדד בע"מ משנת 1988 עד ספטמבר 1993 (סעיף 20 לתצהיר רחל) ועבדה כמנהלת חשבונות במשרד רו"ח שלמה ריעני ובמשרד רו"ח דני דורון (ע' 64 לפרוטוקול מיום 30.1.06). לכך יש להוסיף, כי ד"ר מלצר לא הסכים עם ההמלצה הרפואית שאסרה על רחל לרוץ או לעלות שתי קומות (ש' 12 בע' 22 לפרוטוקול מיום 13.4.04). עבודה בהנהלת חשבונות במהותה ובעיקרה אינה כרוכה בהליכה מרובה, ריצה ו/או פעילות פיזית מאומצת, וככל שעבודה כזו כרוכה במאמץ פיזי (הרמת קלסרים, נסיעות וכד') ניתן למצוא פתרונות שיאפשרו לעובדים עם מגבלות להשתלב בעבודה. נראה כי בדרך כלל כך נהגו ברחל קודם לתאונה גם אם היו לה אי אלו מגבלות, וכך ראוי לנהוג בחברה סובלנית. נוכח האמור עד כאן, אני קובע כי למצבה הרפואי של רחל, קודם לתאונה, לא הייתה השפעה רבה על אפשרויותיה לעסוק בתחום הנהלת החשבונות ו/או בתחום עבודה קרוב התואם את כישוריה והשכלתה. רחל אחרי התאונה במכתב מיום 9.9.07 משיב ד"ר מלצר לשאלות הבהרה של עו"ד יוסף משיח, וכך הוא קובע: "התובעת זקוקה למכשיר ביפאפ בכל המצבים בהם יש קושי באוורור הריאות: היא זקוקה למכשיר ביפאפ בזמן שינה ובזמן שכיבה גם ביום וגם בלילה. היא תזדקק למכשיר ביפאפ גם במצבים של החמרה נשימתית כגון במקרים של הצטננויות ואפילו קלות וכן במקרים של זיהומים בריאות או באברים אחרים. זיהומים כאלה מגבירים את צריכת החמצן של הגוף ועלולים לגרום לעייפות שרירי הנשימה. גם במקרים של סטרס נפשי המביא להגברת קצב הנשימה תזדקק לשימוש בביפאפ כדי למנוע עייפות שרירי הנשימה. בחיי יום יום רגילים זקוקה למכשיר ביפאפ רק בזמן שינה ושכיבה. ... לא תהיה החמרה במצב הריאות או במצבה הכללי כתוצאה מהפסקות הנשימה הליליות לאורך שנים. הסכנה של הפסקות הנשימה היא סכנה מיידית. אם תהייה הפסקת נשימה ממושכת עם ירידה חמורה ברמת החמצן בדם עלול הדבר לסכן את חייה. זו הסיבה העיקרית שעליה להשתמש במכשיר ביפאפ בזמן שינה... השימוש בביפאפ ובחמצן בזמן שינה עשויים לשפר את תפקודה הכללי במשך היום, כיוון שהם מאפשרים שינה טובה בלילה ומנוחה לשרירי הנשימה... ... התובעת זקוקה לחמצן נייד כדי שתוכל להשתמש בו ביציאה מביתה..." בחקירתו העיד ד"ר מלצר (ש' 1 בע' 33 לפרוטוקול מיום 13.4.04): "ש. כיוון שיש לנפגעת ריווי חמצן בישיבה תקין היא יכולה לעבוד בעבודה שמצריכה ישיבה, הנהלת חשבונות או ראיית חשבון נכון? ת. נכון. ש. נכון שהרבה אנשים יש להם את הבעיה של דום נשימה בלילה ונזקקים ל - BIPUP וביום הם פעילים לכל דבר? ת. נכון. הם צריכים מכשיר לילה וגם לשינה במשך היום. אבל לנפגעת הזו יש 80% על הפרעה חמצונית היא לא מסוגלת ללכת 15 מטר. עבודה בישיבה היא תוכל לעשות". מחוות דעתו של ד"ר מלצר ומהאמור לעיל, עולה כי מבלי למעט מחומרת הפגיעות האחרות מהן נפגעה רחל עקב התאונה, הפגיעה בריאות הינה הפגיעה העיקרית, ומגבלותיה של רחל בתעסוקה ובפעילות הפנאי נובעות בעיקרן מהפגיעה הקשה בריאות ומהעובדה שהיא נזקקת למכשיר ביפאפ צמוד כדי למנוע חוסר חמצן בגוף במצבים מסוימים. בחודשים פברואר מרץ אפריל 1999 עבדה רחל במשרד רו"ח שלמה ריעני כ - 177 שעות (מוצג נ/11). ביחס לעבודה האמורה כותבת רחל על מסמך הכולל את צילומי השיקים שנמסרו לה בגין עבודתה: "רואח' סירב לשלם לי שכר לפי שעות, דבר המקובל בעבודות מסוג זה, לכן סירבתי להמשיך לעבוד איתו". נמצא, כי לאחר התאונה עבדה רחל באופן חלקי בהנהלת חשבונות וככל שלא היו מתגלעים בינה לבין מעבידה חילוקי דעות בקשר עם שכרה אפשר שהייתה ממשיכה לעבוד עבור רו"ח שלמה ריעני, באופן חלקי. בכך יש כדי לתמוך בחוות דעתו של ד"ר מלצר לפיה רחל מסוגלת לעבוד בהנהלת חשבונות. במשך כחצי שנה הקלידה רחל, תצהיר הכולל שני חלקים ובסה"כ 103 עמודים (ש' 4 בע' 47 לפרוטוקול מיום 30.1.06), היא השתתפה בצ'ט ובפורומים שונים באינטרנט (ע' 92 - 97 לפרוטוקול מיום 4.4.06), ועמדה בחקירה ארוכה ביותר בדיונים מיום 30.1.06 ומיום 4.4.06. במהלך חקירתה לא נזקקה ולו פעם לעזרה ממכשיר הביפאפ. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שלמרות הפגיעה הרפואית הקשה שנגרמה לרחל עקב התאונה, מסוגלת רחל לבצע פעולות שבמהותן דומות לפעולות אותן עליה לבצע כמנהלת חשבונות כשכירה או כעצמאית במשרד או מהבית. נוכח האמור עד כאן, נראה כי שיעור הנכות הרפואית הגבוה מאוד שנקבע לרחל על ידי ד"ר מלצר בתחום הריאות (75%) אינו מעיד על מגבלה השוללת מרחל באופן מוחלט אפשרות לעסוק בהנהלת חשבונות כעצמאית או כשכירה. בחוות דעתו מציין רו"ח אריה שרוני (להלן: "רו"ח שרוני") כי ניתן לבצע עבודת ביקורת והנהלת חשבונות של עסקים קטנים ובינוניים מהבית (ע' 11 - 12 נספח 1 לתיק מוצגי הנתבעות). גם רו"ח יהודה פרקש, המומחה מטעת התובעת (להלן: "רו"ח פרקש") העיד כי ישנם מנהלי חשבונות המבצעים את עבודתם מהבית (ש' 11 בע' 17 לפרוטוקול מיום 8.11.05). בחקירתו החוזרת סבר רו"ח פרקש כי לא יהיה רואה חשבון המוכן להעסיק את רחל במצבה הנוכחי ועל כן אין לה אפשרות מעשית לעבוד בהנהלת חשבונות אפילו מהבית (ש' 5 בע' 20 לפרוטוקול מיום 8.11.08). סברה מאוחרת זו של רו"ח פרקש, אינה מתיישבת עם העובדה שבתחילת שנת 1999 עבדה רחל בהנהלת חשבונות מהבית במשך שלושה חודשים והפסיקה את עבודתה מטעמים שאינם קשורים במצבה התפקודי (מוצג נ/11), והיא אף אינה מתיישבת עם חוות דעתו של רו"ח שרוני אשר ציין שמשרדי ממשלה ומשרדים אחרים מעסיקים נכים, וישנם אף נכים קשים המנהלים משרדי ראיית חשבון עצמאיים (ע' 12). אוסיף, כי מציאות לפיה נכים המסוגלים לעבוד בהנהלת החשבונות אינם מתקבלים לעבודה ומופלים לרעה ביחס לעובדים אחרים אינה מתיישבת עם המצב הנורמטיבי בישראל ובוודאי שאינה מתיישבת עם האינטרס הציבורי ואין להשלים עימה. מהאמור לעיל באשר לאופן תפקודה של רחל, ומשלא נמצאו ראיות ממשיות שיש בהן כדי לתמוך בטענה שרחל אינה מסוגלת לעבוד בתחום הנהלת החשבונות באופן מוחלט ו/או בטענה שכל מנהלי משרדי הנהלת החשבונות באזור מגוריה של רחל אינם מסכימים להעסיקה בשל מצבה הרפואי או התפקודי, נראה כי נכון יהיה לאפשר לרחל לחזור למעגל העבודה ולו באופן חלקי ובהתאם למגבלותיה. חזרה למעגל העבודה תסייע לרחל להשתלב בחברה, לשפר את תדמיתה בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה ואף תסייע לה לנסות להגשים את שאיפותיה המקצועיות ולו באופן חלקי. לכך יש להוסיף, כי בנסיבות העניין, חזרה למעגל העבודה ולו באופן חלקי, תואמת את החובה המוטלת על רחל להקטנת הנזק, ככל שהמאמץ הכרוך במציאת עבודה חלקית הוא סביר, ראה ע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה (1) 743, בע' 746 פסקה 6. נוכח האמור לעיל, ובהתחשב במגבלות שהיו לרחל קודם לתאונה גם אם השפעתן לא הייתה רבה, במהות ובקושי הפיזי הכרוך בעבודה בה עבדה רחל קודם לתאונה ולאחריה, בחוות דעתו של ד"ר מלצר, וביכולתה של רחל להקליד, לקרוא ולקיים שיחות ארוכות בעל פה ובאמצעות המחשב והאינטרנט, אני קובע כי עקב התאונה נגרמה לרחל נכות תפקודית בשיעור של 65%. ראשי נזק בע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (פורסם בתקדין) (להלן: "ע"א 9474/03"), נקבע על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) אהרון ברק: "קביעת שיעורו של הפיצוי ושומתו של הנזק (הממוני והלא ממוני) מחייבת הוכחת "הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו" (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט (5) 193, 206). נתונים אלה מתבססים לעתים על התרחשויות עתידיות, הצפונות בחיק העתיד. אין בכך כדי לשלול את תחולתו של עקרון השבת המצב לקדמותו. אכן, חוסר הוודאות בהערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצוי היא ממהות העניין (ראו, פרשת ברששת, עמ' 296; פרשת איניסימוב, עמ' 808). כל תורת פיצויים היא במידה רבה תורת חוסר הוודאות. אין בה דיוק מדעי. היא מעוגנת לעתים בהערכת סיכויים. הערכה זו קשה היא (ראו פרשת נעים, עמ' 773). אין לדרוש בה מידת ודאות ודיוק מוחלטים. לעניין השבת המצב לקדמותו, כמו גם לעניין כל חלופה אחרת. אכן, במקום שהוכח נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לשלול הפיצוי. אין לדרוש דיוק מתמטי. "כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים. אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לשופט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (פרשת נעים, עמ' 809; ע"א 648/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מה (2) 793, 800; ראו גם מקגרגור, שם, עמ' 296)." לאור האמור בע"א 9474/03 שלעיל ובהתחשב במסקנותיי ובקביעותיי עד כאן, אבחן את טענות הצדדים ביחס למידת הנזק ושיעור הפיצוי לו זכאית התובעת. תקופת חישוב הפיצוי לעבר כדי ליצור אחידות באופן חישוב הסכומים שייפסקו במסגרת פסק הדין, נקבע בזה כי כל הסכומים שיפסקו להלן יחושבו עד ליום 31.12.08, ובהתאם ייקבעו המועדים לחישוב הפיצויים בעד הוצאות ונזק שנגרם לרחל בעבר ולעתיד. אובדן השתכרות בעבר הנתבעות מסכימות כי מיום התאונה (17.1.1997) ובמשך השנה הראשונה שלאחר התאונה בה אושפזה תכופות לא הייתה רחל מסוגלת לעבוד באופן מוחלט (ע' 20 לסיכומי הנתבעות). מחוות דעתו של ד"ר מלצר, עולה כי בתחילת שנת 1998 התחילה רחל להשתמש בביפאפ לצורך הנשמה לא חודרנית בזמן השינה ושיקום ריאתי עם מעקב ע"י מד חמצן, וביום 29.6.1998 נבדקה רחל במרפאת ריאות ונמצא שחל שיפור במצבה (ע' 5). משכך, נראה כי בסמוך לסוף יוני 1998 התייצב מצבה של רחל ומאז לא השתנה לרעה או לטובה. לפיכך, אני קובע כי בגין התקופה שמיום 17.1.1997 ועד 30.6.1998 - זכאית רחל לפיצוי בגין אובדן השתכרות מלא. בהתאם לקביעתי שלעיל, נראה כי מיום 1.7.1998 ועד ליום 31.12.08 זכאית רחל לפיצוי בשיעור 65% מיכולת ההשתכרות שהייתה לה אילולא התאונה. לטענת התובעת הנסמכת על חוות דעתו של רו"ח פרקש, אילולא התאונה הייתה רחל מסוגלת להרוויח בתקופה שמיום קרות התאונה ועד ליום 1.1.08 ובסה"כ 131 חודשים - סך של 15,000 ₪ לחודש לאחר ניכוי מס כמתמחה במשך שנתיים ולאחר מכן כרואת חשבון (סעיף 79 לסיכומים). הנתבעות הנסמכות על חוות דעתו של רו"ח שרוני, טוענות כי בתקופה שמיום התאונה ועד לאפריל 2008 ואילולא התאונה, אמורה הייתה רחל להשתכר: 3,500 ₪ לחודש בשנת 1997, 4,500 ₪ לחודש בשנת 1998, 5,823 ₪ בשנים 1999- 2000, 6,663 ₪ בשנים 2001 - 2003, 8,964 ₪ בשנים 2004 - 2008 (ע' 20 לסיכומי הנתבעות). מחוות הדעת ומעדותם של רו"ח שרוני ורו"ח פרקש עולה כי אפשר שיימצאו בשוק הבדלי שכר בין מנהלי חשבונות ורואי חשבון אשר עברו אותו מסלול הכשרה והעסקה, ולמעשה שיעור השכר אותו הייתה אמורה רחל להשתכר לאחר התאונה אינו ידוע. בכך, אין כדי לשלול את זכותה של רחל לפיצויי בעד אובדן הכנסה, כאמור בע"א 9474/03, ועל כן, יש לקבוע את שיעור השכר אותו הייתה אמורה רחל להשתכר אילולא התאונה תוך התחשבות בהשכלתה של רחל, הניסיון התעסוקתי שלה בעבר, אופן התייחסותה של רחל לקריירה המקצועית שלה, מאמציה של רחל להשתלב בעבודה בתחום הנהלת החשבונות בעבר, ובמצב שוק העבודה בתחום הנהלת החשבונות בסמוך למועד קרות התאונה ואופן התפתחותו. מיום קרות התאונה ועד ליום 30.6.1998 הייתה רחל אמורה לעבוד כמתמחה (שנה ראשונה ושנה שנייה באופן חלקי). בהתאם הייתה אמורה רחל להשתכר שכר ברוטו לחודש הנע בין 4,530 ₪ ל - 5,710 ₪ לפי חוות הדעת של רו"ח שרוני (ע' 7) לבין 4,500 ₪ ל - 6,000 ₪ שכר ברוטו לחודש לפי חוות הדעת של רו"ח פרקש (ע' 6). עוד קודם לתאונה בחרה (או נאלצה) רחל לעבוד במשרד רו"ח שלמה ריעני, אליו התייחס אף רו"ח פרקש כאל משרד קטן (ש' 24 בע' 11 לפרוטוקול מיום 8.11.05), וחוות הדעת של רו"ח שרוני ורו"ח פרקש ניתנו בשנת 2005 והתייחסו למשכורות ששולמו לעובדים רלבנטיים בשנת 2005. בהתחשב בכל האמור עד כאן, נראה כי נכון וראוי לקבוע כי בתקופה שבין 17.1.1997 ליום 30.6.1998 הייתה אמורה רחל להשתכר שכר חודשי ממוצע בסך 4,500 ₪ ברוטו, וכך אני קובע. לפיכך נקבע בזאת, כי רחל זכאית לפיצוי בסך 4,500 ₪ ברוטו לחודש X 17.5 (חודשים) ובסה"כ - 78,750 ₪ ברוטו בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.10.1997 (אמצע התקופה) עד ליום 31.12.08. רחל הייתה אמורה לעבוד כמתמחה במשרד ראיית חשבון במשך שנתיים. ממילא ובהתחשב באמור לעיל, בתקופה שמיום 1.7.1998 ועד 31.12.1998 (תום ההתמחות) הייתה רחל אמורה להשתכר שכר חודשי של 5,500 ₪ ברוטו כמתמחה שנה שנייה, וכך נקבע. נקבע לעיל, כי בתקופה שמיום 1.7.1998 ואילך יש לייחס לרחל אובדן כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד. בהתאם זכאית רחל לפיצוי בשיעור 65% ממשכורת חודשית בסך 5,500 ₪ ברוטו שהייתה אמורה להשתכר בתקופה שמיום 1.7.1998 עד 31.12.1998. לפיכך נקבע בזאת כי רחל זכאית לפיצוי בסך 5,500 ₪ X 65% ובסה"כ 3,575 ₪ ברוטו לחודש X 6 (חודשים) ובסה"כ 21,450 ₪ ברוטו בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.10.1998 (אמצע התקופה) ועד ליום 31.12.08. רו"ח שרוני הניח כי לאחר שנתיים של התמחות הייתה רחל משלימה את הבחינות ומקבלת רישיון רואה חשבון (ע' 12 לחוות הדעת). בהתחשב באמור עד כאן, נראה כי אילולא התאונה הייתה רחל משלימה את הבחינות הנדרשות, מקבלת רישיון ראיית חשבון ועובדת כרואת חשבון שכירה במשרד. רו"ח פרקש התייחס לקצב ההתקדמות שאמורה הייתה רחל לעבור בעבודתה כרואת חשבון (ע' 6 לחוות הדעת) וכך אף עשה רו"ח שרוני (ע' 12 לחוות הדעת). חוות דעתו של רו"ח שרוני לפיה רואה חשבון בעל ותק של שנתיים אמור להשתכר שכר חודשי של 5,500 ₪ ברוטו (ע' 12 לחוות הדעת), אינה מתיישבת עם האמור בתלוש שכר שצירף רו"ח שרוני לחוות דעתו, לפיו בחודש יולי 2005 השתכר עובד אשר קיבל רישיון רואה חשבון בנובמבר 2003, קרי בעל ותק של פחות משנתיים, סך של 8,653 ₪ ברוטו ללא הבראה (ע' 15 לחוות הדעת). בהתחשב בחוות דעתו של רו"ח פרקש המתייחסת לשכר רואי החשבון בשנת 2005, נראה כי בתקופה שמיום 1.1.1999 ועד 31.12.2000 היה אמור להיות שכרה החודשי הממוצע של רחל 8,000 ₪ ברוטו, וכך אני קובע. נקבע לעיל כי בתקופה שמיום 1.7.1998 ואילך יש לייחס לרחל אובדן כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד. בהתאם, זכאית רחל לפיצוי בשיעור 65% ממשכורת חודשית בסך 8,000 ₪ ברוטו שהייתה אמורה להשתכר בתקופה שמיום 1.1.1999 עד 31.12.2000. לפיכך נקבע בזאת כי רחל זכאית לפיצוי בסך 8,000 ₪ X 65% = 5,200 ₪ ברוטו לחודש X 24 (חודשים) ובסה"כ 124,800 ₪ ברוטו בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.1.2000 (אמצע התקופה) עד ליום 31.12.08. נוכח האמור לעיל, ברור כי הטבלה אותה ערך רו"ח שרוני ביחס להתקדמות לכאורה שהייתה צפויה לרחל מבחינת השכר (סעיף 6) ועליה מסתמכות הנתבעות, אינה משקפת התקדמות סבירה בתחום הנהלת החשבונות וממילא אינה משקפת התקדמות סבירה של רחל בעבודתה כרואת חשבון אילולא התאונה, ועל כן אני דוחה אותה. בחקירתה הודתה רחל שלא התקבלה ללימודי משפטים משום שהציון שלה במבחן הפסיכומטרי לא היה מספיק (ש' 2 בע' 70 לפרוטוקול מיום 4.4.06), אולם בהתחשב בתקופה הארוכה שהקדישה רחל ללימודים בתיכון ובאוניברסיטה, ובהרחבת מערך לימודי המשפטים (באוניברסיטאות ובמכללות) בתקופה שלאחר התאונה כפי שעולה מחקירתו של פרקש (ש' 19 בע' 10 לפרוטוקול מיום 8.11.05), סביר להניח שבשלב מסוים ולעת הצורך הייתה רחל משלימה את לימודי המשפטים, עומדת בבחינות לשכת עורכי הדין ומחזיקה ברישיון לעריכת דין במקביל לרישיון ראיית חשבון. בחוות דעתו קובע רו"ח פרקש: "בהתחשב בנתונים שלעיל וביתרון הרב שיש כיום למחזיקים בתואר הכפול של רו"ח ועו"ד, יש להניח כי התובעת לא הייתה מתקשה להגיע לרמת שכר של 15,000 ₪ ברוטו לחודש (שכר משוקלל 22,500 ₪ לחודש) ומעלה. רמת שכר זו הינה רמה של חשב עם שנתיים ניסיון, אליה מגיעים רואי חשבון רבים בעלי יכולת אישית ממוצעת ומעלה" (ע' 5 לחוות הדעת). נוכח האמור עד כאן ובהתחשב בחוות דעתו של רו"ח פרקש ובתקופה אליה התייחסה (2005), סביר להניח שאילולא התאונה הייתה רחל משתכרת שכר חודשי ממוצע של 13,000 ₪ ברוטו בתקופה שמיום 1.1.2001 ועד 31.12.2005, וכך נקבע. נקבע לעיל כי בתקופה שמיום 1.7.1998 ואילך יש לייחס לרחל אובדן כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד. בהתאם, זכאית רחל לפיצוי בשיעור 65% ממשכורת חודשית בסך 13,000 ₪ ברוטו שהייתה אמורה להשתכר בתקופה שמיום 1.1.2001 עד 31.12.2005. לפיכך נקבע בזאת כי רחל זכאית לפיצוי בסך 13,000 ₪ X 65% = 8,450 ₪ ברוטו לחודש X 60 (חודשים) ובסה"כ 507,000 ₪ ברוטו בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.7.2003 (אמצע התקופה) עד ליום 31.12.08. בהתחשב באמור עד כאן, סביר להניח כי החל מיום 1.1.2006 ועד 31.12.08 הייתה רחל מתקדמת בעבודתה ומשתכרת שכר חודשי ממוצע של 15,000 ₪ ברוטו, וכך אני קובע. נקבע לעיל כי בתקופה שמיום 1.7.1998 ואילך יש לייחס לרחל אובדן כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד. בהתאם, זכאית רחל לפיצוי בשיעור 65% ממשכורת חודשית בסך 15,000 ₪ ברוטו שהייתה אמורה רחל להשתכר בתקופה שמיום 1.1.2006 עד 31.12.2008. לפיכך נקבע בזאת כי רחל זכאית לפיצוי בסך 15,000 ₪ X 65% = 9,750 ₪ ברוטו לחודש X 36 (חודשים) ובסה"כ 351,000 ₪ ברוטו בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.7.2007 (אמצע התקופה) עד ליום 31.12.08. אובדן השתכרות לעתיד בהתחשב באמור עד כאן, סביר להניח כי אילולא התאונה ובמשך התקופה הארוכה בה הייתה אמורה לעבוד עד לפרישתה בגיל 68 (26.11.2037) הייתה רחל מתקדמת בעבודתה ומשכורתה החודשית הממוצעת של רחל בתקופה שמיום 1.1.09 ועד הגיעה לגיל 68 הייתה מגיעה ל - 20,000 ₪ ברוטו, וכך נקבע. נקבע לעיל כי בתקופה שמיום 1.7.1998 ואילך יש לייחס לרחל אובדן כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד. בהתאם, זכאית רחל לפיצוי בשיעור 65% ממשכורת חודשית בסך 20,000 ₪ ברוטו בתקופה שמיום 1.1.2009 עד ליום 26.11.2037 (תום תוחלת חיי עבודתה). לפיכך, נקבע בזאת כי רחל זכאית לפיצוי בסך 20,000 ₪ X 65% = 13,000 ₪ ברוטו לחודש החל מיום 1.1.2009 ועד ליום 26.11.2037. אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות בסיכומיה כרכה התובעת את הנזק הנטען מאובדן זכויות פנסיה עם הנזק שלכאורה נגרם לה מאובדן מוניטין ובסה"כ ביקשה התובעת פיצוי כולל בסך 250,000 ₪ (סעיפים 86 - 90). לטענת הנתבעות, כשלה התובעת בנטל להביא ראיה שיש בה כדי ללמד שאילולא התאונה היה מעסיקה של רחל מפריש לטובתה כספים לקרנות פנסיה והשתלמות או לקרן פיצויים, ואף לא הציעה דרך לחישוב הפיצוי בראש נזק זה (סעיף 15). בע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עיזבון המנוח עבד שוארמה ואח', פ"ד נד (3) 615 (להלן: "ע"א 2235/96") נקבע (שם בע' 619): "בצד הטבות אלה קיימות הטבות מסוג אחר. אלה הן הטבות המתבטאות בתשלום שוטף לקרן אשר בעתיד עשוי העובד ליהנות ממנה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא תשלום לקרן פנסיה, המבטיח לעובד שהגיעו לגיל פרישה, או במקרה שיהיה נבצר ממנו להמשיך מטעמי בריאות לעבוד - הכול בהתאם לתנאי קרן הפנסיה - יקבל קצבה חודשית. העובד אינו נהנה מיידית מאותן הפרשות חודשיות אשר המעביד מפריש לקרן הבאה להבטיח לעובד בעתיד פנסיה. אך להפרשות אלה יהיה ערך כספי בעתיד. המדובר הוא בהטבה עתידית אשר מובטחת ומבוטאת בכך שהמעביד משלם שיעור מסוים משכרו של העובד לקרן פנסיה שתבטיח אותה הטבה. ככל שנפגע שכרו של עובד עקב פגיעה בתאונה, כך נפגעת גם ההטבה אשר מהווה שיעור מסוים מהשכר. במקרה שנבצר מהעובד לעבוד כליל, הוא מפסיד את ההטבה האמורה כולה... יוזכר כאן במאמר מוסגר, שהתשלום לקרן פנסיה בא להבטיח פנסיה לעובד בבוא המועד לכך, לפיכך אין העובד זכאי גם לפיצוי בגין הפסד ההטבה של תשלום המעביד לקרן פנסיה וגם לפיצוי בגין הפסד פנסיה. התשלום הראשון - התשלום לקרן פנסיה - בא להבטיח את קבלת התשלום השני - הפנסיה. על כן פיצוי גם על אובדן התשלום לקרן פנסיה וגם על אובדן פנסיה יהווה כפל פיצוי. העובד - הנפגע זכאי לפיצוי בגין אובדן אחד משני אלה בלבד (ראו בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף בע' 64 - 65)". בחוות דעתו התייחס רו"ח פרקש למונח "שכר משוקלל" לצורך חישוב הכנסת עובד במשרד רואה חשבון, וכלל בשכר המשוקלל הטבות הניתנות לעובד שאינן נכללות בשכר הבסיס ברוטו בהן: שעות נוספות, פיצויים (8.33%), קרן השתלמות (7.5%), קופת גמל (5%), הבראה ורכב חברה ( הטבה של 4,000 ₪ לפני ניכוי מס). בחוות דעתו מציין רו"ח שרוני כי לרואי חשבון יש להוסיף השתתפות מעביד 5% קופת גמל ו - 7.5% קרן השתלמות (ע' 7). מתלושי השכר שצורפו לחוות דעתו של רו"ח שרוני עולה כי למעט תלוש משכורת לחודש יוני 2005 המתייחס למשכורתו של עובד שהחל עבודתו בפברואר 2005, כל תלושי המשכורת האחרים כוללים הפרשת מעביד לקופת השתלמות ולקרן פנסיה. כך גם עולה מעדותו של רו"ח שרוני ביחס לרואי חשבון בעלי ותק (ע' 162 לפרוטוקול מיום 27.6.06). לפיכך, סביר להניח שאילו הייתה רחל עובדת במשרד רואה חשבון לאחר התאונה, למצער היה מעבידה מפריש עבורה לקופת גמל ולקופת השתלמות 12.5% מהשכר ברוטו שהייתה מקבלת לאחר התמחותה, קרי מיום 1.1.1999. נקבע לעיל כי בתקופה שמיום 1.7.1998 ואילך יש לייחס לרחל אובדן כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד. בהתאם ונוכח האמור לעיל, זכאית רחל לפיצוי בגין אובדן זכויות בקופת גמל וקופת השתלמות בשיעור 12.5% משיעור פיצויי השכר ברוטו שנפסק לרחל בפועל (65%) בתקופה שמיום 1.1.1999 ועד ליום 26.11.2037 . בסיכומי התשובה כללה התובעת בזכויות הסוציאליות הנתבעות, חופשות שנתיות, דמי מחלה, הבראה, מתנות לחגים ועוד. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה שקיים הסכם או נוהג לפיו במקרה שעובד במשרד הנהלת חשבונות לא ניצל את חופשתו, או את ימי המחלה או את ימי ההבראה שעמדו לזכותו זכאי הוא לפדות את הזכויות האמורות בכסף. כך גם לא טענה וממילא לא הוכיחה התובעת שכל משרד רואה חשבון נוהג להעניק לעובדיו מתנות לחגים. לפיכך, אין לי אלא לדחות את טענות התובעת ביחס להטבות האמורות. בע"א 2235/96 נקבע כי עובד הממשיך לעבוד עד גיל פרישה אינו זכאי לפיצויי פיטורין (שם בע' 623). לפיכך ומשנקבע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין אובדן הכנסה עד ליום פרישתה אין לזכותה בפיצוי בגין הפרשות לקופת הפיצויים. אובדן מוניטין במשך כל השנים שלפני התאונה עבדה רחל כשכירה ומלבד טענת התובעת, לא מצאתי ראיה שיש בה כדי ללמד שרחל התכוונה לשנות מאופן העסקתה האמור. ממילא, סביר להניח כי אילולא התאונה הייתה רחל ממשיכה לעבוד כשכירה וככל שהייתה צוברת מוניטין היה המוניטין נזקף לטובת המשרד בו הייתה עובדת, ואילו היא הייתה זוכה לבונוסים ו/או לקידום בעבודה ובשכר בהיקף ובשיעור שנקבעו לעיל. אפשר אף שבנסיבות העניין, הכרה בהפסד ריווח ממוניטין תהווה עקיפה של הגבלת הפיצוי מאובדן הכנסה הקבוע בסעיף 4 (א) (1) לחוק, וגם משום כך אין לקבל את טענת התובעת. לפיכך, אני דוחה את טענות התובעת בראש נזק זה. עזרת הזולת לטענת התובעת, הנסמכת על חוות הדעת של קרלה פרלסון, עובדת סוציאלית שיקומית MSW (להלן: "פרלסון"), נוכח סכנת החיים הנשקפת לרחל בשנתה, נכותה החברתית והרגשית המחייבת קשר אישי וחברתי עם המטפלת, זקוקה רחל לשתי מטפלות ישראליות שיועסקו על ידי חברה כוח אדם מקצועית באופן שיבטיח את רציפות הטיפול במשך 24 שעות ביממה ולמשך כל חייה של רחל. לטענת התובעת, עלות העסקת מטפלות כאמור 9,581,928 ₪, ויש לפצותה בגין ההוצאה הכרוכה בהעסקת מטפלות בסכום האמור. עוד טוענת התובעת, כי רחל זקוקה למנקה שתנקה את הבית, תבשל ותגהץ פעמיים בשבוע למשך 4 שעות למשך כל חייה. לטענתה, עלות העסקת מנקה בצירוף תנאים סוציאליים כאמור 723,067 ₪, ויש לפצותה בגין ההוצאה הכרוכה בהעסקת מנקה בסכום האמור. לטענת התובעת, עלות ההוצאה הכרוכה במתן אוכל ומגורים סבירים למטפלות ברחל 479,912 ₪, ויש לפצות את רחל בגין ההוצאה הכרוכה באוכל ומגורים למטפלות בסכום האמור. באשר להוצאות בעבר טוענת התובעת, כי מאז התאונה שכרה מטפלות בתשלום אשר סייעו לה, ובסה"כ הוציאה בגין שכר מטפלות, דמי ביטוח לאומי, דמי תיווך לחברת כוח אדם ופרסום סך של 518,789 ₪. לפיכך, יש לפצותה בגין ההוצאה הכרוכה בהעסקת מטפלות בסכום האמור. לטענת התובעת, בעבר נזקקה לטיפול והשגחה בהיקף גדול לאין ערוך מהטיפול וההשגחה שקיבלה בפועל ממטפלות ששכרה. נוכח צרכיה ובהעדר יכולת כלכלית לשאת בהוצאה הנוספת הכרוכה בהעסקת מטפלות בשכר, התנדבה אם התובעת, הגב' דבורה דנון, (להלן: "האם דבורה") להשגיח ולטפל ברחל במשך כ - 8 שעות במשך 152 ימי אשפוזה של רחל בבתי חולים. בנוסף, טיפלה האם דבורה ברחל במשך 24 שעות בכל יום בתקופה שמיום 4.4.1997 ועד 18.7.1997. בתקופה האמורה ליוותה האם דבורה את רחל לבדיקות, טיפולים ושיקום, והיא סייעה לה והרגיעה אותה בעת חרדה. מיום 25.9.1997 זנחה האם דבורה את ביתה והקדישה ומקדישה את כל זמנה ומרצה לטיפול ברחל. לטענת התובעת, זכאית האם דבורה לפיצוי בעד העזרה שהגישה לרחל בסכום כולל של 2,210,160 ₪. לטענת הנתבעות, הנסמכות על חוות דעתה של ד"ר דיצה גרוס, מנהלת היחידה לשיקום נשימתי במרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (להלן: "ד"ר גרוס"), בהתחשב במטרת השימוש ובאופן הפעולה של מכשיר הביפאפ בשעות הלילה, ועל פי חוות דעתו של ד"ר מלצר, זקוקה רחל לעזרה במקלחת, בלבוש, ניקיון, הכנת אוכל, ביצוע פיזיותרפיה, ליווי מחוץ לבית וכוננות לילה למקרה הצורך. על פי חוות הדעת של ד"ר מלצר רחל אינה מסוגלת להתאמץ, אולם היא אינה מוגבלת בביצוע פעולות שאינן דורשות מאמץ, ובהתחשב בחומרת הפגיעה ובמצבה של רחל די בהעסקת עובדת זרה. ההוצאה הכרוכה בהעסקת עובדת זרה למשך כל חייה של רחל מגיעה לסך 1,675,217 ₪, ויש לפצות את התובעת בגין העסקת עובדת זרה בסכום האמור. עוד טוענות הנתבעות, כי מתעודת עובד ציבור מטעם המל"ל, עולה כי התובעת שילמה עבור העסקת מטפלות ודמי ביטוח לאומי, סך של 427,348 ₪. לפיכך, יש לפצות את התובעת בגין העסקת מטפלות בעבר בסכום האמור. לטענת הנתבעות, האם דבורה לא הגישה תצהיר וממילא לא פירטה את מידת הסיוע שסייעה לרחל. ועוד. בתקופה לגביה נטען כי האם דבורה סייע לרחל, הייתה רחל מאושפזת בבתי חולים והעסיקה מטפלות. לפיכך סביר להניח שעזרתה של האם רחל לא חרגה מסיוע רגיל של אם לבתה ולא נגרם לאם דבורה הפסד ממון בשל כך. למרות טענותיהן, מסכימות הנתבעות לפצות את האם דבורה בסכום כולל של 25,000 ₪ (סעיף 20 לסיכומי הנתבעות). תוחלת חייה של רחל לצורך חישוב עזרת הזולת מחוות הדעת של ד"ר מלצר, עולה כי על רחל להקפיד לקבל טיפולי פיזיותרפיה, שיקום, וטיפול קבוע בחמצן בזמן השינה, שכיבה או פעילות פיזית. בתשובתו מיום 10.4.03, ציין ד"ר מלצר כי גם אם תתמיד רחל בביצוע הטיפולים האמורים יש לצפות לקיצור תוחלת חייה ב - 5 שנים ביחס לתוחלת החיים הכללית של נשים יהודיות (82.6), וכך נקבע לצורך חישוב הפיצויים. היקף ואופי עזרת הזולת בע"א 3375/99 אריה אקסלרד ואח' נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נד (4) 450 בע' 455 (להלן: "ע"א 3375/99"), נקבע (שם בע' 457): "עובד ישראלי או עובד זר? חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקה של מי שעלותו נמוכה יותר, העובד הזר, אלא אם יש יתרון ממשי לעובד ישראלי. יתרון כזה, אשר מצדיק את העסקתו של עובד ישראלי על-אף עלותו הגבוהה יותר, דרוש הוכחה". עוד נקבע (שם בע' 460): "...נראה לי שסכום של 12,000 ₪ לחודש במקום הסכום של 17,000 ₪ כפי שנקבע על ידי בית המשפט, יהלום את הנסיבות. סכום זה הינו סכום הולם לעת הזאת לתשלום בעבור סיעוד באותם מקרים אשר נדרשת לנכה עזרה בפועל במשך כארבע שעות ביום בצירוף נוכחות או השגחה במשך שאר שעות היממה". בתשובתו מיום 9.9.07 ציין ד"ר מלצר: "התובעת נזקקת למטפל/ת במשך 24 שעות ביממה שיסייע לה בפעילותה היום יומית כולל סיוע בפיזיותרפיה נשימתית". בהתחשב בחוות הדעת של פרלסון, ד"ר גרוס, ועדויות המומחים אודות מצבה הרפואי של רחל ומגבלותיה בשעות היום והלילה, נראה כי אמת המידה שנקבעה בע"א 3375/99 תואמת עזרת הזולת לה נזקקת רחל, ובהתאם נקבע כי רחל זקוקה לעובד זר (מטפל או מטפלת). בהתחשב במועד שחלף מיום מתן פסק הדין בע"א 3375/99 (5.9.2000), בצורך להעסיק עובד ישראלי מחליף לתקופות קצרות ובסיכון הכרוך בהעסקת עובד זר כמפורט בע"א 3375/99 (שם ע' 458 - 459), ונוכח האמור בחוות הדעת של העובד הסוציאלי גדעון האס מיום 14.9.05 אותה צירפו הנתבעות (להלן: "גדעון האס"), ביחס לעלויות הכרוכות בהעסקת עובד זר (ע' 3 לנספח 2 למוצגים מטעם הנתבעות), נראה כי נכון ליום 1.1.09 ההוצאה הכרוכה בהעסקת עובד זר היא 13,000 ₪. לפיכך, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 13,000 ₪ לחודש בעד עזרת הזולת מיום 1.1.09 ועד הגיעה לגיל 78, קרי 26.11.2047. מתעודת עובד ציבור מיום 28.4.08 מטעם המוסד לביטוח לאומי, עולה כי בתקופה שבין אוקטובר 1997 לנובמבר 2007 שילמה התובעת למטפלות שכר כולל של 471,027 ₪ ובנוסף שילמה דמי ביטוח לאומי בסך 33,934 ₪. בע"א 9474/03 שלעיל, נקבע כי במקרים בהם ניתן להביא נתונים מדויקים בקשר עם ההוצאה שנגרמה לניזוק עקב התאונה יש לפסוק לתובע פיצוי רק בגין ההוצאה שהוכחה. ההוצאה הכרוכה בהעסקת מטפלות בשכר בעבר נכללת בגדר ההוצאות שלגביהן ניתן היה להביא נתונים מדויקים. לפיכך, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 504,961 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מאמצע התקופה הרלבנטית, קרי מיום 1.11.2002. בע"א 370/79 רבקה פרפלוצ'יק נ' חיה מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551, נקבע כי על המזיק לפצות את הניזוק בגין טובת הנאה שקיבל הניזוק מצד שלישי שלא הייתה לו חובה חוקית להיטיב עם הניזוק (שם בע' 553). אמנם האם דבורה לא הגישה תצהיר מטעמה, אולם בחוות דעתו קבע ד"ר מלצר כי רחל זקוקה לסיוע 24 שעות ביממה, ומתצהירה של רחל עולה כי בתקופה בה הייתה מאושפזת ובתקופה שלאחר מכן שמרה עליה האם דבורה בלילות וטיפלה בה במשך היום (ע' 1 - 10 לתצהיר מיום 28.2.05). לכך יש להוסיף כי גם הנתבעות הסכימו שיש לפצות את האם דבורה על העזרה והטיפול שהעניקה לרחל (סעיף 20 לסיכומי הנתבעות) אף כי לא בהיקף הנטען על ידי התובעת. לפיכך, סביר להניח כי האם דבורה שמרה על רחל וטיפלה בה בתקופות בהן נזקקה רחל לשמירה ולטיפול כאשר לא הייתה בנמצא מטפלת בשכר, וכך אני קובע. בשל אופי הקשרים והיחסים שבין ניזוק לבן משפחתו (אב, אם או אחים), איני סבור שניתן לקבוע במדויק ואף לא בקירוב, את היקף העזרה (טיפול ו/או השגחה) ומשך הזמן שמעניק בן משפחה לניזוק. אפשר שבנסיבות מסוימות ומבחינה אובייקטיבית, אין הניזוק זקוק כלל להשגחה, ובכל זאת ימצא בן משפחה צורך להקפיד ולהישאר עם הניזוק בשל קשר אישי או דאגה סובייקטיבית. ממילא, נראה כי ככלל לא ניתן לקבוע במדויק את שיעור ההטבה שהעניק בן משפחה לניזוק בדרך של טיפול ו/או השגחה. נוכח האמור לעיל, בהתחשב בפגיעה החמורה שנחתה על רחל באופן פתאומי, במגבלותיה של רחל לאחר התאונה ובשלבים מאוחרים יותר, בתקופה הארוכה שחלפה מאז התאונה (17.1.1997), בתקופה בה שהתה רחל בבתי חולים (152 יום) ובסיוע שקיבלה רחל ממטפלות בשכר, נראה כי נכון וראוי יהיה לקבוע על דרך האומדן סכום כולל בסך 300,000 ₪ כפיצוי בעד עזרת האם דבורה בעבר ועד ליום 31.12.08, וכך אני קובע. ניידות לטענת התובעת, רחל אינה מסוגלת לנהוג ברכב. לפיכך, זקוקה היא להסעה ברכב עם נהג שכיר או לחילופין להסעה במוניות. לטענת הנתבעות, לאחר התאונה השתמשה רחל במוניות כדי להגיע ממקום למקום ואף פירטה בדיוק רב כל הוצאותיה בשנים 1997 - 2004. על פי סיכומיה של רחל בשנים האמורות הוציאה סך של 41,387 ₪ דהיינו 430 ₪ לחודש. בנוסף יש להביא בחשבון את העובדה שקודם לתאונה הייתה בבעלות רחל מכונית וממילא הייתה נאלצת לשאת בהוצאה הכרוכה באחזקת מכונית בלי קשר לתוצאות התאונה. בהתאם, מציעות הנתבעות לקבוע כי הנזק שנגרם לרחל עקב התאונה בתחום הניידות הוא הנזק הכרוך בנסיעה במונית לצרכים הקשורים לתאונה, ובהתאם לקבוע כי רחל זכאית לפיצוי בסך 68,000 ₪ בגין הוצאות ניידות בעבר ובפיצוי נוסף בסך של 129,920 ₪ בגין הוצאות ניידות בעתיד. ממכתב ההבהרות של ד"ר מלצר מיום 9.9.07 עולה כי עקב התאונה רחל אינה מסוגלת עוד לנהוג ברכב. מבחינה זו, נזקה של רחל אינו מסתכם רק בהוצאה הכרוכה בנסיעות הקשורות לפגיעתה בתאונה אלא גם בכך שעקב הגבלת יכולתה לנהוג ברכב אין היא חופשייה עוד לנסוע ברכבה בכל עת וללא הגבלה. נסיעה במונית כרוכה בתיאום ובתלות של רחל בסדרי העבודה של תחנת המוניות באזור מגוריה ו/או בסדרי העבודה של נהגי המוניות שאת שירותם תרצה להזמין. בכך, אין כדי לתקן באופן מלא את הפגיעה שנפגעה רחל בתחום הניידות עקב התאונה. אכן, מתצהירה של רחל מיום 28.2.05 עולה, כי לאחר התאונה ושחרורה מבתי החולים בהם אושפזה נעה רחל ממקום למקום באמצעות מוניות (סעיף 3), אולם בכך אין כדי ללמד על החלופה הראויה לפגיעה שנפגעה רחל בניידותה עקב התאונה. הנתבעות לא טענו וממילא לא הוכיחו שלרחל היו אמצעים לרכוש רכב מתאים ולשכור נהג, וממילא סביר להניח שרחל הסתפקה באמצעי ניידות בהתאם לאמצעים הכספיים שהיו ברשותה. לכך יש להוסיף, כי נוכח מסקנתי לפיה על רחל לעבוד ולו באופן חלקי בעתיד ולהשתלב בפעילות חברתית, אין לפגוע בניידותה. נוכח האמור לעיל, נראה כי החלופה המוצעת על ידי התובעת, לפיה יעמוד לרשות רחל רכב ונהג כדי להסיעה ממקום למקום, נותנת מענה הקרוב יותר לתיקון הנזק שנגרם לרחל בתחום הניידות. בחקירתה העידה פרלסון כי קיים מכשיר ביפאפ קטן שניתן להכניסו לתיק (ש' 14 בע' 113 לפרוטוקול מיום 14.5.06). ד"ר גרוס העידה כי קיים מכשיר ביפאפ בגודל של 15 ס"מ על 20 ס"מ ובמשקל 2 - 3 ק"ג אותו היא ממליצה לרחל לקחת איתה לכל מקום מטעמים פסיכולוגיים (ש' 1 בע' 111 לפרוטוקול מיום 17.5.06). עוד עולה מחקירתה של ד"ר גרוס, כי בנוסף למכשיר הביפאפ על רחל לקחת עמה לכל מקום מד סטורציה העוקב אחר ריווי החמצן בגוף, צינור, מסיכת חמצן ובלון (להלן: "ציוד ההנשמה"). לטענת התובעת, רחל תהיה זקוקה למתקן הרמה כדי להעלות את ציוד ההנשמה לרכב. טענה זו אינה מקובלת עליי. אפשר שרחל אינה מסוגלת להרים את ציוד ההנשמה, אולם בהתאם לקביעותיי שלעיל, אמורה המטפלת הצמודה אל רחל להעלות את ציוד ההנשמה לרכב. בהתחשב בציוד ההנשמה אותו על רחל לקחת עמה בכל נסיעה, במטפלת האמורה להיות צמודה אליה 24 שעות ביממה, בנהג שאמור לנהוג ברכב, ובצורך לצמצם אפשרות שתהיינה תקלות הקשורות ברכב באופן העלול לגרום לרחל קשיי נשימה (חום והליכה ממושכת), נראה כי רחל תזדקק לרכב פרטי חדש בנפח 1,600 סמ"ק, וכך אני קובע. מחוות דעתו של משה קצין, המומחה מטעם התובעת, עולה כי מקובל להחליף רכבי נכים כל 4 שנים, ההוצאה החודשית בגין השימוש ברכב מבוסס על היקף נסיעה של 1,000 ק"מ לחודש (50% בעיר ו - 50% מחוץ לעיר), אין צורך באביזרים מיוחדים ברכב, ולא יתקבל פטור מסים על הרכב שתרכוש רחל (הפגיעה ברחל אינה נכללת בסוג הפגיעות המזכות אותה בפטור ממסים ו/או בקצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי). על פי תחשיבו של משה קצין אחזקת מכונית בנפח 1,600 סמ"ק תעלה 2,648.20 ₪, נכון לינואר 2005. בעז מוגליבין, המומחה מטעם הנתבעות (להלן: "מוגליבין"), ערך תחשיב הוצאה המבוסס על שימוש במכונית משומשת בנפח 1,300 סמ"ק (ע' 3 למוצג 5 בתיק המוצגים של הנתבעות), ואין בחוות הדעת האמורה כדי לסייע בחישוב ההוצאה הכרוכה בשימוש במכונית חדשה בנפח 1,600 סמ"ק. משה קצין נחקר על חוות דעתו ולא שינה מקביעתו ביחס להוצאה הכרוכה בשימוש במכונית חדשה בנפח 1,600 סמ"ק (ע' 21 - 25 לפרוטוקול מיום 8.11.05). עם זאת, אין להתעלם מההוצאה שהייתה נדרשת רחל להוציא בגין שימוש ברכב אילולא התאונה ולמעשה "נבלעת" בהוצאה הכרוכה בשימוש ברכב עקב התאונה. נוכח האמור לעיל, ובהתחשב בתחשיב שערך משה קצין ביחס להוצאה הכרוכה בשימוש במכונית חדשה בנפח 1,600 סמ"ק (סעיף 13 בע' 12 וע' 19 לחוות הדעת), נראה כי נכון יהיה לפסוק לטובת רחל פיצוי בשיעור 1,500 ₪ לחודש מיום 1.1.09 ועד הגיע רחל לגיל 78, קרי 26.11.1969, וכך נקבע. סכום זה לוקח בחשבון, בהמשך לחוות הדעת של קציר, עלויות החלפת הרכב. נוכח האמור לעיל ביחס להיקף ההוצאה הכרוכה בשימוש במכונית אותה יש להטיל על הנתבעות ובהתחשב בקביעתי לפיה על רחל למצוא עבודה חלקית בתחום ראיית החשבון, נראה כי נכון יהיה להקצות לרחל נהג בהיקף של חצי משרה. מחוות הדעת של משה קצין עולה כי עלות העסקת נהג בחצי משרה חודשית היא 3,286 ₪ נכון לדצמבר 2004. לפיכך, נראה כי בגין העסקת נהג נכון יהיה לפסוק לרחל סך של 3,400 ₪ לחודש החל מיום 1.1.09 ועד הגיע רחל לגיל 78, קרי 26.11.2047, וכך נקבע. הוצאות ניידות לעבר על פי תצהירה המפורט של התובעת הוציאה בגין הסעות בעבר סך של 41,387.70 ₪. לטענת התובעת, סכום זה אינו כולל את מלוא הוצאותיה בגין הסעות שבוצעו לאחר עריכת התצהיר ואף לא נסיעות שבוצעו ברכב פרטי שלגביהן אין קבלות. נוכח האמור לעיל ביחס לעלויות הניידות של רחל בעתיד, נראה לכאורה שהסכום הנכלל בתצהירה של רחל אינו משקף את מלוא ההוצאה של רחל בגין ניידות בעבר. ברם, אין להתעלם מכך שלמעט שלושה חודשים בשנת 1999, לא עבדה רחל ולו באופן חלקי בתקופה שמאז התאונה ועד היום, וממילא היקף הנסיעות החודשי אותן יש להביא בחשבון ביחס לעבר קטן יותר מהיקף הנסיעה החודשי שאמור להיות לרחל בעתיד. יחד עם זאת ומשאף הנתבעות מסכימות שבתקופה שחלפה היו הוצאות הניידות של רחל גבוהות מהמפורט בתצהירה, נראה כי נכון יהיה לפסוק לרחל סכום כולל בסך 90,000 ₪ בעד הוצאות ניידות עד ליום 31.12.08, וכך נקבע. מכשור וציוד לטענת התובעת יש לפסוק לה סכום חודשי בסך 3,500 ₪ בגין הוצאות הכרוכות ברכישת ציוד הנשמה לו היא נזקקת. בנוסף מבקשת התובעת לפסוק לה סכום של 49,221 ₪ בגין הוצאות שהוציאה בעבר על ציוד רפואי. לטענת הנתבעות, רחל זקוקה לציוד הנשמה אותו היא זכאית לקבל מקופת חולים בהתאם להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, ובהתאם לעדותה של גב' שוש סטופניצקי (להלן: "סטופניצקי") נציגת שירותי בריאות כללית (להלן: "כללית") מקבלת רחל את ציוד ההנשמה ללא תשלום ולכל היותר בתשלום סמלי כהשתתפות עצמית. לפיכך, אין לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה. לחילופין טוענות הנתבעות, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי כולל לעבר ולעתיד בסך 25,000 ₪. מחקירתה של סטופניצקי עולה כי למרות היחסים הלא נוחים השוררים בין רחל לבין חלק מהעובדים בכללית (אותם ראוי ונכון לשפר לרווחת כולם), מקבלת רחל מהכללית ציוד הנשמה וביקורת ציוד תקופתית, ללא תשלום (ש' 17 בע' 166 לפרוטוקול מיום 27.6.07). ברם, ציוד ההנשמה המסופק לרחל על ידי הכללית אינו מהדגמים החדישים ולעיתים חולף זמן עד שמאושר שימוש בציוד מדגם חדיש (ש' 27 בע' 166 לפרוטוקול), עבור ציוד ההנשמה או חלקו גובה הכללית תשלומים שונים (ש' 13 בע' 168 לפרוטוקול), ופריטים בציוד ההנשמה כלל אינם מסופקים על ידי הכללית (ש' 7 בע' 175 ו - ש' 2 בע' 177 לפרוטוקול). נוכח עדותה של סטופניצקי והאמור לעיל ביחס לתועלת בשימוש במכשיר ביפאפ קטן ובציוד הנשמה נוח לנשיאה, ובכדי להקל על רחל את היציאה לעבודה ולפעילויות חברתיות, נראה כי נכון יהיה שלא לסמוך רק על ציוד ההנשמה המסופק על ידי הכללית ולפסוק לרחל סכום כולל שישמש אותה לרכישת ציוד משלים ו/או משופר אשר יקל על ניידותה והשתלבותה בעבודה ובחיי הקהילה. נוכח האמור עד כאן ובהתחשב באמור בחוות הדעת של פרלסון (ע' 8 - 10),ושל גדעון האס (ע' 4), נראה כי רחל צפויה להוצאה שנתית כוללת הכרוכה ברכישת חלק מציוד ההנשמה ושיפורו בסך של 3,000 ₪ (250 ₪ לחודש). בהתאם זכאית רחל לפיצוי בסך 3,000 ₪ לשנה החל מיום 1.1.09 ועד הגיעה לגיל 78, קרי 26.11.2047, וכך נקבע. הוצאות רפואיות לעבר מתצהירה של רחל מיום 28.2.05, עולה כי בתקופה שמיום 2.11.1997 ועד 23.12.04 שילמה 16,439.59 ₪ בגין דמי שימוש בלחצן מצוקה, 19,045.07 בגין רכישת ציוד רפואי, 1,156 ₪ בגין השכרה והתקנה של מכשירים רפואיים מאלקטרוסינגל בע"מ, 1,957.60 ₪ בגין השכרת ציוד מכללית הנדסה רפואית (ע' 29 - 34), ובסה"כ הוציאה רחל בעד רכישה ו/או השכרת ציוד ושירותים רפואיים כ - 38,598 ₪. לפיכך, זכאית רחל לפיצוי בסך 38,598 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.7.2001 (אמצע התקופה) בגין הוצאות עבר על ציוד רפואי, וכך נקבע. טיפולים רפואיים לטענת התובעת, זקוקה רחל לטיפולי שיקום נשימה ופיזיוטרפיה בהתאם לחוות דעתו של ד"ר מלצר, וכן זקוקה היא לטיפולים נפשיים בהתאם לחוות דעתו של פרופ' נוי. עוד טוענת התובעת, כי בהתאם לחוות דעתה של פרלסון על רחל להוציא 711,474 ₪ בגין טיפולי פיזיוטרפיה, 130,536 ₪ בגין טיפולי שיקום נשימה, ו - 481,512 ₪ בגין טיפולים נפשיים. לפיכך, זכאית רחל לפיצוי בסכומים האמורים בגין ההוצאה הכרוכה בטיפולי שיקום נשימה פיזיטרפיה וטיפולים נפשיים. הנתבעות אינן כופרות בצורך של רחל בטיפולי שיקום נשימה, פיזיוטרפיה וטיפולים נפשיים, אולם לטענתן חלק מהטיפולים נעשה במסגרת שירותי בריאות כללית. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 9.9.07, קובע ד"ר מלצר (סעיף 5): "התובעת זקוקה לטיפול פזיוטרפי נשימתי יום יומי. היא זקוקה לטיפול והדרכה על ידי פיזיוטרפיסט פעם ביום במשך כשעה לתקופה של חודש ימים. התרגול העצמי צריך להיות כמחצית השעה 2 - 3 פעמים ביום. כאשר תהיה מסוגלת להערכת פיזיוטרפיסט לעשות את רוב התרגול באופן עצמאי אפשר לרדת לטיפול על ידי פיזיטרפיסט לפעמיים בשבוע. כעבור כחודשיים נוספים תזדקק לטיפול על ידי פיזיטרפיסט פעם בשבוע למשך כל ימי חייה... ...הטיפול הפיזיוטרפי הנשימתי הינו רק חלק מהשיקום הנשימתי הכולל, כאמור לעיל. היא זקוקה לשיפור התפקוד הכללי של השרירים ולשיפור סיבולת לב ריאה. לדעתי, מכוני השיקום הריאתי הם המקום המועדף. אלה מכוני כושר המותאמים לאנשים עם מוגבלות נשימתית ומצוידים באפשרויות ניטור מתאימות. היא זקוקה לשלוש שעות שבועיות במכון כזה למשך שלושה חודשים ואחר כך ניתן להסתפק בשעתיים שבועיות לצמיתות. בנוסף, הפעלה כללית על ידי הפזיוטרפיסט והליכה יום יומית" בהתאם לחוות דעתו של ד"ר מלצר זקוקה רחל או הייתה זקוקה לטיפול פיזיוטרפי יומי של כשעה במשך חודש. טיפול פיזיוטרפי נמשך כ - 25 דקות לפיכך ובהתאם להמלצת ד"ר מלצר זקוקה רחל לשני טיפולים ביום. הכללית משתתפת ב - 12 טיפולים בשנה והשתתפות זו נבלעת בפער שבין משך הטיפולים שנקבע על ידי ד"ר מלצר (60 ד') לבין משך הזמן של שני טיפולים (50 ד'). בהתחשב באמור בחוות הדעת של פרלסון ובאין מחלוקת באשר לעלות טיפול פיזיוטרפי נשימתי (190 ₪) נראה כי ההוצאה הכרוכה בטיפולים פיזיוטרפיים בחודש הראשון לטיפולים היא: 190 ₪ X 2 X 30 ובסה"כ 11,400 ₪. בחודשיים שלאחר מכן תזדקק רחל לטיפול פיזיוטרפי פעמיים בשבוע, קרי 8 טיפולים בחודש. בהתאם נראה כי ההוצאה הכרוכה בטיפולים האמורים במשך חודשיים היא: 190 ₪ X 2 X 8 = 3,040 ₪ לחודש X 2 ובסה"כ 6,080 ₪. בהתאם לחוות הדעת של ד"ר מלצר לאחר שלושה חודשים זקוקה רחל לטיפול פיזיוטרפי פעם בשבוע למשך כל ימי חייה. בהתאם נראה כי ההוצאה החודשית הכרוכה בטיפולים אלה היא: 190 X 2 X 4 ובסה"כ 1,520 ₪ לחודש. נוכח האמור לעיל, אני קובע כי רחל זכאית לפיצוי בגין טיפולי פיזיטרפיה נשימתית במשך שלושה חודשים, בסך 17,480 ₪ נכון ליום 31.12.08. כן הנני קובע כי רחל זכאית לפיצוי חודשי בסך 1,520 ₪ בגין טיפולי פיזיוטרפיה נשימתית מיום 1.1.09 ועד הגיעה לגיל 78, קרי 26.11.2047. בהתאם לחוות דעתו של מלצר זקוקה רחל לטיפול במכון שיקום ריאתי שלוש שעות בשבוע למשך שלושה חודשים ולאחר מכן ניתן להסתפק בטיפול של שעתיים בשבוע. מחוות דעתה של פרלסון עולה כי טיפול נשימתי בן שעתיים בשבוע המתקיים בבית חולים בילינסון ונמשך 50 דקות עולה כ - 408 ₪ לחודש, וסביר להניח שזו תהיה ההוצאה הקבועה הכרוכה בטיפולי שיקום ריאתי של רחל. לפיכך, אני קובע כי רחל זכאית לפיצוי בסך 408 ₪ לחודש מיום 1.1.09 ועד הגיעה לגיל 78, קרי 26.11.2047. לרחל נקבעה נכות פסיכיאטרית בשיעור 10%, ומחוות דעתו של פרופ' נוי עולה כי טיפולים נפשיים יועילו לרחל ואפשר אף שישפרו את מצבה. כך גם עולה מחוות דעתה של פרלסון ולמעשה אין חולק כי רחל זקוקה לתמיכה ועידוד נפשיים. לא מצאתי בחוות דעתו של פרופ' נוי הערכה להיקף הטיפול הנדרש. לפיכך ומשמצאתי שרחל זכאית ל - 60 טיפולים נפשיים מהם 30 במשך שנה אחת (ע' 11 לחוות הדעת של פרלסון), נראה כי אין אלא לפסוק את הסכום אותו מסכימות הנתבעות לשלם בגין טיפולים נפשיים (ע' 31 לסיכומי הנתבעות) ובסה"כ 78,000 ₪ נכון ליום 31.12.08, וכך אני קובע. מיזוג אוויר וגנרטור בתשובה להבהרות מיום 9.9.05 קובע ד"ר מלצר כי רחל אינה זקוקה למיזוג אויר באופן מיוחד, והוא לא ראה צורך מיוחד בשימוש בגנרטור להבטחת פעילות מכשיר הביפאפ. לפיכך, איני רואה לנכון לפסוק לרחל פיצוי בגין שימוש יתר במזגנים או בגנרטור, מעבר לסכום אותו הסכימו הנתבעות לשלם בגין הוצאות מיזוג אוויר (סעיף 22 לסיכומי הנתבעות) ובסה"כ 20,000 ₪. לפיכך, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 20,000 ₪ נכון ליום 31.12.08 בגין ההוצאה הכרוכה בשימוש יתר במזגן. דיור מתעודת עובד ציבור מיום 25.4.07 מטעם גב' אפרת ג'דה מנהלת מחלקת אכלוס במשרד הבינוי והשיכון, עולה כי החל מחודש פברואר 2000 קיבלה רחל ממשרד הבינוי והשיכון סיוע בשכר דירה בסך 650 ₪ לחודש, והיא זכאית לסיוע כאמור כל עוד תענה על הגדרת "חסרת דירה" ותתקיים מקצבת המוסד לביטוח לאומי בגין אי כושר בשיעור 75%. תשלום זה שהשתלם לרחל בעבר וישתלם בעתיד, נראה לי תואם את שיעור ההוצאה הכרוכה בהקצאת מקום מגורים למטפלת או בהוצאה הנוספת אם וככל שתהיה עקב השכרת דירה עם מעלית או בקומת קרקע. לפיכך, איני רואה לנכון לפסוק לרחל פיצוי בגין הוצאות דיור לעתיד. הוצאות דיור בעבר מתצהירה של רחל מיום 28.2.05 עולה כי בסמוך לאחר שחרורה מבית החולים עברה רחל להתגורר במלון אוויה ובסה"כ בעד התקופה שמיום 25.9.1997 עד 29.10.1997 שילמה 7,683.44 ₪ (ע' 34). בהתחשב בפגיעה החמורה שנפגעה רחל בתאונה וההשגחה לה נזקקה בסמוך לשחרורה מבית החולים, נראה כי נכון יהיה לפצות את רחל בעד ההוצאה האמורה. לפיכך, אני קובע כי רחל זכאית לפיצוי בסך 7,683.44 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כדין מיום 29.10.1997. הוצאות ריהוט, מוצרי חשמל, בילויים, חוגים ופעילות פנאי ונופש מלבד הפגיעה בריאות לא נגרמה לרחל פגיעה השוללת ממנה אפשרות לפעול ככל אישה בת גילה. לפיכך ובהתחשב בקביעותיי שלעיל ביחס לפיצוי שיינתן לרחל כדי לשפר את יכולת התפקוד שלה בתחום הריאות וקביעותיי ביחס לעזרת הזולת, איני רואה לנכון לפסוק לרחל פיצוי בגין הוצאות הכרוכות בריהוט הדירה, רכישת מוצרי חשמל, הוצאות בילוי, תשלום לחוגים, והוצאות בגין פעילות פנאי ונופש, אשר ממילא הייתה רחל רוכשת ו/או מוציאה אילולא התאונה. רכישת מיטה עוד קודם לתאונה התקשתה רחל לעבור משכיבה לישיבה, וממילא נראה כי ההוצאה הכרוכה ברכישת מיטת "הולנדיה" כדי לסייע לרחל להתגבר על הקושי במעבר משכיבה לישיבה, אינה בגדר הוצאה שנגרמה עקב התאונה. עם זאת, ומשהסכימו הנתבעות לפצות את התובעת בגין ההוצאה האמורה בסך 9,063 ₪ (סעיף 29 לסיכומי הנתבעות), אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 9,063 ₪ בגין ההוצאה האמורה. כאב וסבל בהתחשב במועד התאונה, בחומרת הפגיעה בתאונה, בתקופת האשפוז עקב התאונה (152 ימים) (סעיף א לתצהירה של רחל מיום 28.2.05), בשיעור הנכות שנקבע לרחל עקב התאונה (75%+10%+10%), בגילה של רחל, ובהוראות סעיף 4 (א) (3) לחוק בעניין הסכום המירבי לפיצוי בעד כאב וסבל, זכאית רחל לפיצוי בסך 155,559 ₪ נכון ליום 31.12.08, וכך אני קובע. מניעת היריון בתשובתו לשאלות הבהרה מיום 9.9.05 קבע ד"ר מלצר כי אסור לרחל להיכנס להיריון מפאת הסכנה לחייה. בסיכומיו מבקש בא כוח התובעת לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן החדווה וחווית האמהות (ע' 45). אין ספק כי שלילת האפשרות להרות ולהיות הורה לילד/ה ביולוגי/ת מהווה פגיעה קשה ביותר ברחל, אולם פגיעה זו אינה ניתנת לתיקון בטיפול רפואי או נפשי. בסיכומיו ציין בא כוח התובעת כי: "אין פיצוי שישיב את המצב לקדמותו". לפיכך, פגיעה זו אינה מתקרבת באופייה ומהותה לפגיעה בתפקוד מיני הניתנת לתיקון בטיפול רפואי שאת עלותו ניתן לחשב. בשלילת האפשרות להרות וללדת ילדים גלומה פגיעה נפשית קשה אותה תיארה רחל ברוב כאב בתצהירה מיום 2.1.05 (סעיף 54). בכך יש כדי לגדור את הפגיעה הכרוכה באובדן האפשרות להרות וללדת ילדים בכאב וסבל, לגביו נקבע סכום פיצוי מירבי. לפיכך, אין לי אלא לדחות את טענות התובעת לעניין הפיצוי בגין שלילת האפשרות להרות. שיעור ריבית ההיוון בסיכומיה טענה התובעת כי עקב הטלת מס בשיעור 25% על רווחי הון יש להפחית את שיעור הריבית המהוונת באופן שהריבית נטו תעמוד על שיעור של 2.25% ולא על 3% (ע' 21). התובעת לא צירפה ראיה שיש בה כדי ללמד על שיעור ההפחתה הצפויה ברווחיה עקב הטלת מס על רווחי הון, ועל כן, לא ראיתי לנכון לשנות מההלכה הנוהגת לעניין הריבית לפיה מהוון הפיצוי לעתיד (3%). בחישוב אובדן הכנסה יש להפחית את מס ההכנסה שהיה משתלם על ידי רחל, ולכל היותר 25%, כאמור בסעיף 4 (א) (2) לחוק. בהתחשב בשכר שאמורה הייתה להשתכר בתקופת ההתמחות (17.1.1997 ועד 31.12.1998) נראה כי רחל לא הייתה חייבת במס הכנסה בשיעור 25%. לפיכך ובהתחשב בעובדה שמדובר בהערכת שכר שאינה כוללת את כל רכיבי הזיכויים והניכויים ממס הכנסה, נראה כי נכון יהיה שלא להפחית מס הכנסה מהפיצוי לו זכאית רחל בגין אובדן הכנסה בתקופה שמיום 17.1.1997 ועד ליום 31.12.1998, וכך אני קובע. סיכום ביניים נוכח האמור עד כאן, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי ולהחזר הוצאות בהתאם למפורט להלן: פיצוי בגין אובדן שכר מיום 17.1.1998 עד ליום 30.6.1998, בסך 78,750 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.10.1997 עד ליום 31.12.08, ובסה"כ 16,494 ₪. פיצוי בגין אובדן שכר מיום 1.7.1998 עד ליום 31.12.1998, בסך 21,450 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.10.1998 עד ליום 31.12.08, ובסה"כ 43,988 ₪. פיצוי בגין אובדן שכר מיום 1.1.1999 עד ליום 31.12.00, בסך 124,800 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.1.2000 עד ליום 31.12.08 = 205,411 ₪, ובסה"כ לאחר קיזוז מס הכנסה בשיעור 25% - 154,058 ₪. פיצוי בגין אובדן שכר מיום 1.1.2001 עד ליום 31.12.05, בסך 507,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.7.2003 עד ליום 31.12.08 = 689,957 ₪, ובסה"כ לאחר קיזוז מס הכנסה בשיעור 25% - 517,468 ₪. פיצוי בגין אובדן שכר מיום 1.1.2006 עד ליום 31.12.08, בסך 351,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.7.2007 עד ליום 31.12.08 = 396,000 ₪, ובסה"כ לאחר קיזוז מס הכנסה בשיעור 25% - 297,000 ₪. פיצוי בגין אובדן שכר בסך 13,000 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 עד ליום 26.11.2037, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 232.2373) 3,019,085 ₪, ובסה"כ לאחר קיזוז מס הכנסה בשיעור 25% - 2,264,314 ₪. פיצוי בגין הפסד זכויות פנסיה וקופת השתלמות בסך 12.5% מהסכום הכולל שבסעיפים 3 - 6 שלעיל, לפני קיזוז מס הכנסה, ובסה"כ 538,807 ש"ח ₪. פיצוי בגין העסקת מטפלות בסך 13,000 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 עד ליום 26.11.2047, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 275.6718) 3,583,733 ₪. פיצוי בסך 504,961 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.11.2002 ועד ליום 31.12.08 בגין העסקת מטפלות, ובסה"כ 706,525 ₪. פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין עזרת האם דבורה. פיצוי בגין הוצאות ניידות (רכב) בסך 1,500 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 עד ליום 26.11.2047, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 275.6718) 413,508 ₪. פיצוי בגין הוצאות ניידות (העסקת נהג בחצי משרה) בסך 3,400 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 ועד ליום 26.11.2047, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 275.6718) 937,284 ₪. פיצוי בסך 90,000 ₪ נכון ליום 31.12.08 בגין הוצאות ניידות בעבר. פיצוי בגין רכישת ציוד רפואי בסך 3,000 ₪ לשנה (250 ₪ לחודש) מיום 1.1.2009 עד ליום 26.11.2047, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 275.6718) 68,918 ₪. פיצוי בגין רכישת ציוד ושירותים רפואיים בעבר בסך 38,958 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.7.2001 עד ליום 31.12.08, ובסה"כ 61,824 ₪. פיצוי בסך 17,480 ₪ נכון ליום 31.12.08 בגין הוצאות טיפולי פיזיוטרפיה נשימתית במשך שלושה חודשים ראשונים. פיצוי בגין טיפולי פיזיוטרפיה נשימתית בסך 1,520 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 עד ליום 26.11.2047, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 275.6718) 419,021 ₪. פיצוי בגין טיפול במכון שיקום ריאתי בסך 408 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 ועד ליום 26.11.2047, ובסה"כ לאחר היוון (מקדם היוון 275.6718) 112,474 ₪. פיצוי בסך 78,000 ₪ נכון ליום 31.12.08 בגין טיפולי חיזוק ועידוד נפשיים. פיצוי בסך 20,000 ש"ח נכון ליום 31.12.08 בגין הוצאות שימוש יתר במזגן אוויר. פיצוי בסך 9,063 ₪ נכון ליום 31.12.08 בגין הוצאות רכישת מיטה. פיצוי בסך 155,559 ₪ נכון ליום 31.12.08 בגין כאב וסבל. החזר אגרת בית משפט בסך 917 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 21.3.01 (מועד התשלום) עד ליום 31.12.08 ובסה"כ 1,493 ₪. בהתחשב באמור לעיל, זכאית התובעת לפיצוי והחזר הוצאות כולל בסך 10,807,011 ₪ נכון ליום 31.12.08. ניכויים מהסכומים להם זכאית התובעת כאמור בסעיף פ שלעיל, זכאיות הנתבעות לקזז סך של 1,476,028 ₪ ששילמו לתובעת כתשלום תכוף. על הסכום האמור יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום 15.4.08 (מועד השערוך) ועד ליום 31.12.08, ובסה"כ זכאיות הנתבעות לקזז סך של 1,572,770 ₪. התובעת הייתה ועודנה זכאית לתשלומי קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, ובהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר (נספח 6 לסיכומי הנתבעות) קיבלה ותקבל התובעת סך של 1,067,270 ₪ (קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים בשיעור 50% מהוונת בצירוף ריבית חוקית צמודה על תשלומי עבר עד ליום 31.3.08). על הסכום האמור יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום 1.4.08 (מועד עריכת החישוב) ועד ליום 31.12.08, ובסה"כ זכאיות הנתבעות לקזז סך של 1,137,221 ₪. סוף דבר אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 8,097,020 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום 1.1.09 ועד התשלום בפועל. כן, הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנקבע בסעיף פ בקיזוז תשלומי המוסד לביטוח לאומי (9,669,790₪ X 13%) ובסה"כ 1,257,072₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הצמדה וריבית אלא אם ישולם בתוך 35 יום מהיום. ניתוחתאונת דרכים