הצגת שילוט ללא רישיון בחנות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת נאוה ברוורמן) בתיק מס' 08/09/0109142 ו-3 תיקים נוספים, מיום 10.2.2011. בפסה"ד זוכתה המשיבה, רשת חנויות תכשיטים, מעבירת הצגת שילוט ללא רישיון בחנותה בת"א, עבירה לפי סע' 2(א) לחוק עזר לתל אביב-יפו (שילוט), התשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק העזר") וזאת בארבעת כתבי האישום שהוגשו כנגדה. הצדדים לא היו חלוקים באשר לעובדות, אלא ביחס לפרשנות חוק העזר והחלתו על המקרה דנן. אשר לעובדות, המשיבה בעלת חנות תכשיטים ופריטי נוי מעוצבים. לעסק שלט המוצג מחוץ לחנות בחלק העליון כמקובל ובגינו משולם מס שלטים כחוק, ללא כל מחלוקת. חלון הראווה של העסק בנוי בחלקה הפנימי של החנות והוא מורכב מחלק תחתון אטום שעליו ארון ראווה שקוף בגובה מתאים לצפייה ומוצגים בו המוצרים הנמכרים, שהם מטיבם קטנים במימדיהם. החלק התחתון האטום נושא קישוט בצורת עלה בעל צורה מסויימת, שהוא לוגו העסק וכן האותיות ג.ר.א.ס. השאלה שהתעוררה היא האם עיצוב זה של חלון הראווה הוא בגדר שלט המוצב שלא כדין. בימ"ש קמא שהלך בדרך של פרשנות תכליתית קבע בפסק דינו כי פרשנות כזו של חוק העזר מובילה למסקנה כי כאשר בעל עסק מציג בחזית חנותו שלט כדין, שבגינו הוא משלם אגרה, אין לאסור עליו להשתמש בלוגו של עסקו המוטבע על גבי "ארון תצוגה בתוך החנות בחזית, ומתמשך לאורך החנות" ואין לחייבו באגרת שילוט נוספת בשל כך. טיעוני הצדדים ב"כ המערערת תקפה את מסקנות בימ"ש קמא וטענה כי לפי הניסוח המילולי המדוייק של חוק העזר, הלוגו של העסק המוצג בחזית חלון הראווה בחלקו התחתון, נכנס לגדר החיוב ברישיון ובאגרה לפי חוק העזר, שכן הוא נשקף מרשות הרבים וגובל בה. עוד טענה ב"כ המערערת כי לא יעלה על הדעת שכאשר ינותק שלט מחזית החנות למעלה ויוצג בתוך החנות בחלון הראווה, יופטר בעל העסק מרישוי ואגרה בגין אותו שלט. ב"כ המשיבה טענה כי לעסק יש שלט חיצוני שבגינו משולמת אגרה כדין והעסק אינו מתחמק מתשלום אגרת שילוט. המחלוקת נוגעת ללוגו בצורת עלה ואותיות העסק המופיע בחלון הראווה, שכולו בשטחה הפרטי של המשיבה, כאשר בתוך החנות מפוזרים אזכורים רבים נוספים של לוגו זה, על ארונות התצוגה כחלק מעיצוב העסק שבגינם לא נדרשת אגרה. עוד טענה כי למשיבה יש עשרות חנויות ברחבי הארץ ואף עירייה לא דורשת ממנה אגרה בגין לוגו העסק המופיע בחלונות הראווה שלהם, פרט לעיריית ת"א שאף היא החלה בדרישה זו רק החל בשנת 2005. לשיטת ב"כ המשיבה פרשנות המערערת לחוק העזר מובילה לתוצאה אבסורדית, לפיה כל שימוש ואזכור של לוגו העסק יחוייב בתשלום אגרה. דיון פרשנות המונח "שלט" בחוק העזר אין חולק כי לעיריה סמכויות לפקח על הצגת שלטים מכוח סעיף 246 לפקודת העיריות, ובמסגרת סמכות זו התקינה את חוק העזר. סע' 2(א) לחוק העזר שכותרתו "רישיון ואגרות", הפותח את הפרק השני שבחוק העזר שכותרתו " רישיון לשילוט", קובע: "2. (א) לא יציג אדם שלט, לא יפרסם מודעה, ולא ירשה ולא יגרום להצגה או לפרסום של שילוט, אלא לפי רשיון מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי הרשיון, ולאחר ששילם אגרת שילוט שנקבעה בתוספת, וחותמת הקופה הוטבעה על גבי הרשיון". (ההדגשות שלי - י.ש.) סע' 1 לחוק העזר, שכותרתו "הגדרות", מגדיר את המונח "שלט": "שלט" - הודעה המותקנת במקום העסק או העיסוק והמכילה רק את שמו של אדם, או מקצועו, או שמו, או טיבו של עסק, או מוסד, או סמלו המסחרי של מצרך המיוצר והמשווק במקום, או כתובתו, או כל צירוף של אלה, והמראה או כוללת מספרים, אותיות, מלים או איור והמחוברת לבנין, לרבות כל מיתקן הנושא את ההודעה שאינו מחובר לבנין והמוצב בשטח המגרש בו נמצא הבנין; פרשנות תכליתית בית משפט קמא נקט, כאמור, בפרשנות תכליתית להוראות חוק העזר ויפה עשה. זה מכבר התבססה בפסיקה גישת הפרשנות התכליתית לדבר חקיקה. במסגרת זו יש לבחון הן את התכלית המיוחדת של אותו דבר חקיקה והן את התכליות הכלליות של כלל החקיקה, הנעוצות בעקרונות היסוד של השיטה. כך ב- בג"ץ 4000/93 אלרואי קנבל נ' לשכת עורכי הדין בישראל, בסע' 5 ו - 8 לפסה"ד (להלן: "פרשת אלרואי"), (בו נדונה פרשנותו של סע' 57 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק הלשכה") נפסק: "ביסודו של סעיף 57 לחוק הלשכה - כביסודו של כל חוק - מונחים שני סוגים של תכליות. הסוג האחד, עניינו התכליות המיוחדות, המאפיינות הוראה זו משאר ההוראות. אלה הן ה"מטרות למעשה" שעמדו ביסוד החקיקה. הסוג השני, עניינו התכליות הכלליות, המאפיינות כל דבר חקיקה. הם מבטאות את עקרונות היסוד של השיטה (ראה ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189, 201)... הן משקפות ערכים, שהם רלבנטיים להגשמתן של התכליות המיוחדות. מבין אלה חשובות לענייננו שתי תכליות כלליות. האחת עניינה חופש הביטוי..." מכאן, שלתכלית הספציפית של חוק העזר מתווספות התכליות הכלליות המהוות את "המטריה הנורמטיבית, שתחתה חוסות התכליות הספציפיות. וראה גם עת"מ 1282/02 יואב הס נ' ראש עירית תל-אביב ואח'. אבחן איפוא את פרשנות חוק העזר, הן עפ"י תכליותיו הספציפיות והן על פי תכליותיו הכלליות. התכליות הספציפיות התכלית החקיקתית המיוחדת של החקיקה הנוגעת לשילוט נדונה לא אחת בבית המשפט וכבר נפסק כי נועדה בראש ובראשונה לשמור על בטיחותו של הציבור, רגשותיו ואיכות חייו. כך עמדת היועמ"ש שהובאה בע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עירית ת"א, שם צויין: "תכלית הסדרת השילוט העירוני נעוצה בדאגה לבטיחות הציבור, הסדרת השימוש במרחב הציבורי, מניעת הצגתו של פרסום הפוגע ברגשות הציבור, וכן הסדרת המראה החזותי של השילוט לטובת השמירה על מראה פני העיר וניקיונה". בבג"צ 6597/00 מרקעי תקשורת נ' עירית ת"א, נקבע: "על פי חוק העזר לתל-אביב-יפו (שילוט), התשנ"ג-1993 הצבת שלטים ברחובות העיר מחייבת קבלת רישיון והטעם לדבר נהיר וברור. השמירה על יפי החוצות ועל איכות החיים של תושבי המקום מחייבת פיקוח קפדני על המיקום והאופן בו מוצגים שלטים ומודעות ומספרם...". בעת"מ 6176-11-09 נצבא החזקות 1995 בעמ' נ' עירית ת"א נקבע, כי פרט לאינטרס הציבורי לוודא שהשלטים אינם מהווים סכנה או מטרד יש בין היתר: "... שיקולים של אסטטיקה סביבתית הם שיקולים לגיטימיים וחשובים, שהעיריה רשאית ואף חייבת להביא אותם בחשבון...". חוק העזר מהווה איפוא אמצעי בקרה על אופן התקנתם הפיזית של השלטים, חזות מסודרת של עסקים ומניעת שילוט פוגע, או כזה שיש בו משום סיכון או פוטנציאל פגיעה בציבור. התכלית של התקנות אינה בשום פנים גביית כספים מהציבור למימון פעילות העיריה, או תשלום עבור שירותים שמספקת העיריה. הלוגו שבנדון המוטבע על ארון הראווה כפי שקבע ביהמ"ש קמא וכפי שעולה מהתמונות שהוצגו, הוא חלק בלתי נפרד מהעיצוב הכולל של החנות ומופיע על ארונות התצוגה שלאורך הקירות. הוא אינו בא ליתר את קיומו של השלט האמיתי שבפועל מותקן כדין מעל חזית החנות ומשולם בגינו מס שלטים. אין ממש בפרשנות ב"כ המערערת לסיפת סעיף 1 לחוק העזר, לפיה יש להתייחס לארון התצוגה כאל "מתקן הנושא הודעה שאינו מחובר לבניין והמוצב בשטח המגרש בו נמצא הבניין". הסעיף נקט בלשון "מגרש" להבדיל מלשון "עסק" או חנות, והוא אכן נועד למנוע הצבת שלטים במגרשי חניה, מעברים וכו', אך לא זה המצב העובדתי במקרה דנן. מהתמונות שהוצגו עולה בבירור, שאין בחזות חלון הראווה כדי לפגוע בתכליות החוק, דהיינו בבטחון הציבור, בשלומו הפיזי, ברגשות הציבור, ביפי החוצות ובאיכות החיים בכלל. אי לכך, לא מצאתי מה פסול בכך שעסק יקשט את חלון הראווה שלו במוטיבים שמאפיינים את הלוגו של העסק, בעוד ש"שלט" מטרתו החקיקתית איננה לצרכי קישוט, אלא לצרכי פרסום מידע ברשות הרבים. גביית אגרה בגין כל אלמנט קישוטי עיצובי אינה סבירה, אינה מידתית ואינה מגשימה את מטרת החוק. חיזוק נוסף לדחיית פרשנות המערערת למונח "שלט" ניתן למצוא בסע' 8 לחוק העזר, שכותרתו "שלט של עסק", והקובע בין היתר: "8.(א) לכל עסק יהיה שלט אחד בלבד, אלא אם כן התיר ראש העיריה הצגת שלט נוסף לעסק. (ב) שלט של עסק יוצג בחזית המבנה בו מתנהל העסק בלבד, אלא אם כן התיר ראש העיריה הצגתו במקום אחר". הוראה זו מבהירה כי המטרה שלה היא למנוע ריבוי שלטים על חזיתות והצגתם בצורה פרועה ובלתי מסודרת. אין ללמוד ממנה איסור על בעל עסק להשתמש בלוגו של עסקו, לשם עיטור חנותו וחלון הראווה שלה. איסור שימוש בלוגו, פרט לשלט האחד והיחיד שתלוי בחזית המבנה בו מתנהל העסק בגינו הוא משלם אגרה ודרישה לאישור נוסף ומפורש מראש העיר לכל עיטור וקישוט חלון ראווה בלוגו, כלל אינה נכללת בחוק השלטים, ואינה ממטרותיו. יהיה זה בלתי סביר בעליל לדרוש אישור גם לאופי עיצוב חלון הראווה של כל אחד מהעסקים. כל כולו של העיצוב שעורר את המחלוקת הוא דגם גרפי של עלה ואותיות. לעתים קרובות, חלונות ראווה מעוצבים באמצעות צילומים ובובות המציגים מראה נועז בהרבה מאשר הגרפיקה הפשוטה שבמקרה דנן, ואין איש מעלה על הדעת להתערב בכך. המערערת לא הבהירה בצורה כלשהי במה יפגעו תכליות החוק או האינטרס הציבורי אם לא תתקבל פרשנותה. מנגד, פרשנות המערערת ודרישתה עשויה להביא לתוצאה אבסורדית של איסור שימוש בלוגו עסק פרט לשלט הבודד המותר והמאושר, שהרי שימוש בלוגו העסק בתוך החנות, בסמוך לכניסה או מול הפתחים, אף הוא חשוף לכל עיין של עוברי אורח מחוץ לחנות. יתר על כן, עצם העובדה שהעיריה אישרה את השלט החיצוני התלוי בחזית החנות שבו מופיע אותו לוגו מלמדת שאין בו כל פגיעה. לא מובנת איפוא הדרישה האבסורדית לקבל פעם נוספת אישור לעיצוב וקישוט של חלון הראווה, וזאת אף מבלי להכנס לסוגיית הדרישה הכספית הנלווית לפרשנות זו ומשמעותה. פרשנות תכליתית כללית של חוק העזר פרשנות המערער פוגעת גם בעקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית ובזכויות יסוד של המשיבה, כגון: זכות הקניין, חופש הביטוי, חופש הביטוי המסחרי, חופש העיסוק וחופש התחרות. זכות הקניין סע' 3 לחוק יסוד: כבוד האדם מעגן את זכות הקניין כזכות יסוד ואוסר פגיעה בה (ראו: סע' 3 ו- 8 לחוק היסוד). חוק יסוד זה פורסם ביום 25.3.1992, וחוק העזר הנדון פורסם ביום 31.12.92. משכך, חוק העזר כפוף לחוק היסוד. יתירה מכך, עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון גם חוקים שקדמו לחוקי היסוד יפורשו לאור חוקי היסוד (ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) (1995) 355, עמ' 375-376). ארון התצוגה שבחזית העסק הוא קניינה הפרטי של המשיבה. חיוב המשיבה ברישוי ואגרה בגין הטבעת עיטורי הלוגו של עסקה על גבי ארון התצוגה שהוא חלק בלתי נפרד מעיצוב החנות, מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין של המשיבה, אשר זכאית לעצב את רכושה כרצונה, (במידה ואין בכך פגיעה בזולת). משכך, פרשנות שכזו לחוק העזר פסולה מעיקרה בהיותה בלתי חוקתית ומן הדין לדחותה. חופש הביטוי וחופש הביטוי המסחרי חופש הביטוי הוכר ע"י הפסיקה כזכות הנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. חופש הביטוי המסחרי התקבל בפסיקת ביהמ"ש העליון כחלק מהזכות החוקתית לחופש הביטוי: כך נקבע ב- בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2), 1 , 10-11 : "הביטוי המסחרי (COMMERCIAL SPEECH) אינו בן חורג לחופש הביטוי, אלא הוא אבר מאבריו. בפסיקתנו הוא נכלל בזכות לחופש הביטוי כדבר מובן מאליו, ללא צורך בהנמקה מיוחדת (בג"צ 806/86, שם, 36; על"ע 13/86 חוטר ישי נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד מא(838 (4; בג"צ 896/87, שם,704). הטוטליות של חופש הביטוי מתחייבת מאופיו וממהותו. ההבחנה בין סוגי הביטויים אינה חדה, ולביטויים בתחומי יצירה רבים גם היבטים מסחריים (קולנוע, פזמונים). הסרת ההגנה מן הביטוי המסחרי עלולה לכרסם בעקרון חופש הביטוי...הביטוי המסחרי הוא חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, וחירות הביטוי בתחום זה, כבכל תחומי היצירה האחרים מאפשרת הגשמה עצמית הן של הפרט המפרסם והן של הציבור שאליו מופנית הפרסומת. הביטוי המסחרי הוא ממרכיבי המסחר החופשי המאפיין משטר דמוקרטי ...במשפט הבינלאומי מוגן חופש-הביטוי המסחרי על-פי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966 (כתבי אמנה, כרך 269 ,31), שאף ישראל היא צד לה. ...עולה מן המקובץ כי חופש הביטוי משתרע גם על הביטוי המסחרי". וכן ראו למשל: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מ(5) 189, 201). עוד נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון כי הזכות לפרסומת כלולה בחופש הביטוי בכלל ובחופש הביטוי המסחרי בפרט. כך נקבע בפרשת אלרואי הנ"ל, בסע' 8 לפסה"ד: "...מבין אלה חשובות לענייננו שתי תכליות כלליות. האחת עניינה חופש הביטוי. זהו ערך מרכזי במשטר המדינה. זוהי זכות אדם בסיסית במשפט המדינה. מחופש הביטוי נגזרת זכותו של הפרט לציין ולפרסם את כישוריו ואת השכלתו (ראה: Bates v. State Bar of Arizona, 433 U.S. 350 (1977); Rocket v. Royal College of Dental Surgeons, 71 D.L.R. 68, 77 (1990)). בכך בא גם לידי ביטוי חופש הביטוי המסחרי (בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1; בג"ץ 5118/95 מאיו סימון פרסום שיווק ויחסי ציבור בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, פ"ד מט(5) 751). אכן, פרסומת של עורך דין בכלל וציון השכלתו המקצועית ותוארו בפרט, הוא חלק מחופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי המסחרי בפרט". יתר על כן, הפסיקה הגנה על חופש הביטוי אף אם יש בה מידה מסוימת של פגיעה ברגשות הציבור: "מטבעו של ביטוי שהוא פוגע ברגשות, ואם כל פגיעה ברגשות תאפשר פגיעה בחופש הביטוי, סופנו שלא נכיר בחופש הביטוי כלל. על כן, חייבת חברה דמוקרטית, המבקשת להגן הן על חופש הביטוי והן על רגשות הציבור, לקבוע "רמת סיבולת" שרק פגיעה ברגשות הציבור העולה על רמה זו תצדיק פגיעה בחופש הביטוי". ראה: בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד מה(4) 683, בעמ' 694. בעניינינו, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי חיוב נוסף של המשיבה בקבלת רישיון מראש העיר לשימוש באותו לוגו שמופיע בשלט שקיבל רישיון כדין, כדי לעשות בו שימוש כאלמנט קישוטי בחלון הראווה, כחלק מעיצובו, מהווה פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי של המשיבה בכלל, ובחופש הביטוי המסחרי שלה בפרט. חופש העיסוק וחופש התחרות לא זו אף זו, גם חופש העיסוק וגם חופש התחרות של בעל העסק ייפגעו אם תאומץ פרשנות המערערת לחוק העזר. כך למשל נקבע ב - בג"ץ 4000/93 אלרואי קנבל נ' לשכת עורכי הדין בישראל, בסע' 9 לפסה"ד: "התכלית הכללית השניה, המשמשת מטריה נורמטיבית לכל דבר חקיקה, היא חופש העיסוק. זכותו של אדם לפרסם את עיסוקו ואת כישוריו המקצועיים הם חלק מחופש העיסוק שלו (ראה בג"ץ 606/93 הנ"ל, בעמ' 23; רע"א 1367/95 הנ"ל, עמ' 38; ע"פ 3426/94 רוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 837, 841). מכאן גם נגזר חופש התחרות. זוהי התחרות המבוססת על מידע אמין ובדוק של הציבור הנגזר מזכותו של הציבור לדעת. בכך מצטלבים חופש העיסוק בחופש הביטוי. אכן, זהו אינטרס הציבור לקבל מידע רלבנטי אמין על נותני השירותים במשק". עיצוב העסק קישוטו, ויחודו ע"י הלוגו שלו משרתים את האינטרס הציבורי, בעוד שאיסור השימוש בלוגו מתוך פרשנות צרה ודווקנית מהווה פגיעה הן במשיבה והן בציבור. פגיעה כזו בחופש העיסוק וחופש התחרות חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות והיא פסולה בהיותה בלתי חוקתית. על כל אלה יש לחזור ולהדגיש כי לא מצאתי בטיעוני המערערת מהו הערך עליו היא מבקשת להגן, ואיזה שיקול יכול לגבור בנסיבות העניין על השיקולים החוקתיים שפורטו. סוף דבר 11. לאור כל האמור לעיל במצטבר, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ב תמוז תשע"א, 14 יולי 2011, במעמד הצדדים. שילוט