השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 85/08 (כבוד השופט י' אברהם) מיום 18.4.10, אשר הרשיע את המערער בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. בגין אלה, השית בית המשפט על המערער 6 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור כל עבירת אלימות; קנס כספי בסך של 5,000 ש"ח; ופיצוי למתלוננים בסך של 20,000 ₪.  1. על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.2.06 התפתחה קטטה אלימה בין שתי משפחות המתגוררות בכפר נעורה (להלן: הכפר), על רקע סכסוך ועימותים קודמים בדבר ירושת מקרקעין. במהלך הקטטה שלף המערער סכין שהיה ברשותו ופגע באמצעותו בשניים מן המשתתפים בקטטה, בני המשפחה האחרת. לנפגע האחד, אחמד עבדאלחלים זועבי, נגרמו חבלה בבסיס הריאות, שברים בצלעות ופצע דקירה חודר לתוך שרירי הגב. לנפגע השני, חוסאם עבדאלחלים זועבי, נגרמה חבלה באזור מותן שמאל, שיצרה קרע בכלייתו. 2. על בסיס עובדות אלה, אותן קבע בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ופורטו לעיל. בחלקה הראשון של הכרעת הדין, דן בית המשפט ביסוד העובדתי הנדרש להתגבשות העבירות. במסגרת זו, נדחתה טענת אליבי שהעלה המערער, על יסוד הודעותיהם המפלילות של המתלוננים ושל משתתפים נוספים בקטטה. בהמשך הדברים, ומשלא טען המערער כל טענה נוספת במישור העובדתי, קבע בית המשפט כי המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. אשר ליסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין,  שהוא יסוד של כוונה לחבול בקורבן חבלה חמורה, נפסק כי הוא מתקיים במערער. נוכח ריבוי הדקירות, אופיין, ומיקומן בפלג גופם העליון של המתלוננים, נקבע כי חלה במקרה דנן "חזקת הכוונה", לפיה מקום שהדקירה מכוונת לפלג הגוף העליון יש להניח כי התוקף התכוון לגרום לקורבן חבלה חמורה (להלן: חזקת הכוונה). המערער כלל לא הביא ראיות בניסיון לסתור את החזקה, ומשכך הוכרע כי הוכחה הכוונה המחמירה הנדרשת לשם הרשעתו בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן, קבע בית המשפט כי מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של נשיאת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, נוכח השימוש שעשה המערער בסכין לצורך ביצוע הדקירות. אשר על כן, הורשע המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום - חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת סכין שלא כדין. 3. בגזר הדין קבע בית המשפט כי במקרה דנן יש לתת לשיקולים לקולא משקל מועט לעומת השיקולים שנזקפו לחובת המערער. בין השיקולים אותם ציין בית המשפט לזכות המערער, התייחס הוא לעובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים; לעדותם החיובית של עדי האופי מטעמו; לגילו הצעיר של המערער, שהיה בן 25 במועד ביצוע העבירות; וכן לעובדה שבסמוך למועד המשפט הוא נישא והקים משפחה. אף על פי כן, נפסק כי אין להתעלם מחומרת המעשים ומהתנהגות המערער לאורך ההליך. בכלל זה, בית המשפט נתן משקל לכך שהמערער לא נטל אחריות ולא הביע חרטה במהלך ההליך כולו. כמו כן, התייחס בית המשפט לחומרה הנודעת לתופעת הסכינאות וכן לתוצאות הקשות של מעשי המערער, שבדרך נס לא הסתיימו בפגיעה בנפש. משכך, ולאחר שבחן את רמת הענישה המקובלת במקרים דומים, השית בית המשפט על המערער את העונש שפורט. 4. המערער הגיש ערעור על פסק הדין, המכוון הן נגד הרשעתו בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, הן נגד חומרת העונש שהושת עליו.  בערעור, חזר בו המערער מן הכפירה במעשים והודה כי הוא אכן זה אשר פגע במתלוננים באמצעות סכין. עם זאת, הוא טען כי לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי הטענה, בית המשפט קמא שגה בהחילו את חזקת הכוונה על המערער, בשים לב לכך שפציעותיהם של המתלוננים לא היו חמורות, ולכך שלא נגרם להם נזק רפואי קבוע. לדברי המערער, בנסיבות בהן מדובר בקטטה רבת-משתתפים, ולא בתקיפה חד-צדדית מתוכננת מבעוד מועד, היה על בית המשפט להרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ולא בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בה הוא הורשע. אשר לעונש טען המערער כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונשו. לעמדתו, בית המשפט נתן משקל רב מידי להחלטתו לנהל את המשפט. מכל מקום, עתה, משלקח אחריות על המעשים והביע חרטה, הוא סבור כי יש בכך כדי להצדיק הקלה בעונשו. המערער הוסיף כי יש טעם לפגם בכך שהוא היחיד אשר נתן את הדין בגין קטטה רבת-משתתפים, שכללה, לדבריו, אף שימוש בנשק חם. לבסוף, התייחס המערער לרף הענישה המקובל במקרים דומים וטען כי עונשו מחמיר יתר על המידה ביחס לרף זה.  5. בדיון השיבה באת כוח המשיבה כי עצם העובדה שהמעשים אירעו במהלך קטטה, אינה מבטלת קיומו של יסוד נפשי של כוונה לגרום למתלוננים חבלה חמורה. בשים לב למיקום הדקירות ולחומרתן, טענה באת כוח המשיבה כי צדק בית המשפט קמא משהחיל את חזקת הכוונה על המערער. משלא הציג המערער ראיות לסתירת החזקה, סברה היא כי אין להתערב בסעיף העבירה בו הורשע המערער בבית המשפט קמא. באת כוח המשיבה הוסיפה כי אמנם תסקיר שירות המבחן העדכני בעניינו של המערער חיובי, אך אין הוא מצביע על נטילת אחריות מלאה, וממילא, נטען כי העונש שנגזר על המערער אינו חמור באופן בלתי מידתי, ומשכך אין הצדקה, לדידה, להתערבות בו.  6. לפני מועד הדיון התקבל תסקיר מעודכן של שירות המבחן בעניינו של המערער (להלן: התסקיר המעודכן). שירות המבחן התרשם כי המערער לוקח אחריות על המעשים המיוחסים לו, נוכח הודאתו בביצועם. אשר לנסיבות ביצוע הדקירות, ציין המערער בפני שירות המבחן כי הוא ביצע את הדקירות משום שחש מאוים, תוך ששלל כוונה או תכנון מוקדם של המעשים. עוד צוין בתסקיר המעודכן כי המערער השתלב באופן חיובי באגף בבית הסוהר בו הוא שוהה. דיון והכרעה כאמור, המערער מודה כיום בביצוע מעשי הדקירה. ערעורו מתמקד, אפוא, בשתי סוגיות: האחת, היא האם התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה; הסוגיה השנייה עניינה בעונש שהושת על המערער.    היסוד הנפשי בעבירת חבלה בכוונה מחמירה 7. כאמור, המערער הורשע בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, שזוהי לשונו: 329. חבלה בכוונה מחמירה (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו -  מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין; ... הנה כי כן, עבירה זו כוללת רכיב תוצאתי של פציעת אדם או גרימת חבלה חמורה. משכך, היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה כולל שני מישורים: המישור האחד, המישור ההכרתי, שעניינו מודעות הנאשם למרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה, אשר התקיימותו במערער אינה שנויה במחלוקת. המישור השני הינו המישור הרצוני, אשר בו נדרש בית המשפט להיווכח כי הנאשם התכוון, כמשמעות המונח "כוונה" בסעיף 20 (א)(1) לחוק העונשין, לפצוע את הקורבן או לגרום לו חבלה חמורה (יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין - הדין בראי הפסיקה חלק ראשון 165, 172 (2004); יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין - הדין בראי הפסיקה חלק שלישי 1277 (2006)). 8. אשר למישור הרצוני להוכחת היסוד הנפשי של עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, הכוונה הדרושה הינה "כוונה מיוחדת" (ע"פ 3727/93 עזאמי נ' מדינת ישראל ( 17.5.94) (להלן: עניין עזאמי); ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 570 (1984); ע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל ( 10.3.05)). משמעות הדבר הינה כי לצורך הרשעתו של נאשם בעבירה זו נידרש בית המשפט להיווכח כי הנאשם חפץ באופן מיוחד בגרימת החבלה החמורה לקורבנו. במקרה דנן נטען כי לא הוכחה "הכוונה המיוחדת" הדרושה לשם הרשעתו של המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. 9. לשם הוכחתה של כוונה מיוחדת יזדקק בית המשפט לעיתים "לחזקת הכוונה". חזקה זו היא חזקה ראייתית, לפיה אדם התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים. היא אינה חזקה חלוטה, ודי בכך שהנאשם עורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל ( 11.12.06); ע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל ( 23.3.11); ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335 (1997)). בהקשר בו עסקינן, של גרימת חבלה באמצעות סכין, הלכה היא כי קמה תחולה לחזקת הכוונה מקום שאדם השתמש בכלי נשק, דוגמת סכין, ודקר באמצעותו אדם אחר בפלג גופו העליון. וכך נאמר בעניין זה: "דקירה בסכין - או בחפץ דוקרני אחר בעל אותן תכונות המכוונת לפלג גופו העליון של אדם בו מצויים, אליבא דכל בר-בי-רב, איברים חיוניים, מקימה חזקה לחובת הדוקר לפיה התכוון לחבול בקרבן "חבלה חמורה" דוקא כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העונשין (השווה: ע"פ 261/83, לח(1) 576, לוי): ומשבחר המערער להתכחש לדקירה ולא חשף בפנינו צפונות לבו - אין לו לבוא בטרוניה על שבית המשפט הכריע את הכף לחובתו כפי שמתחייב מהתנהגותו" (עניין עזאמי, בפס' 6; ראו גם: ע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל ( 12.3.07)). אם כן, לעיתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיבים אחדים, כגון חדות החפץ ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף הקורבן, כדי להסיק על כוונת הנאשם לגרום חבלה חמורה. במקרים אלה, ייקבע שמתקיימת בנאשם דרישת הכוונה המיוחדת, אלא אם עלה בידו להציג ראיות הסותרות את החלת החזקה בעניינו (למקרה בו נסתרה החזקה ראו: ע"פ 4597/00 עובדיה נ' מדינת ישראל ( 26.12.00)). 10. במקרה דנן, מצא בית המשפט המחוזי כי יש להחיל את החזקה האמורה, ולפיכך נקבע כי מתקיימת במערער "הכוונה המיוחדת" הנדרשת לשם הוכחת היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. כעולה מעובדות המקרה, במהלך קטטה שלף המערער סכין ודקר שני מתלוננים. את כל אחד מהם דקר המערער מספר פעמים בפלג הגוף העליון, כאשר חלק מן הדקירות בעומק של כ-7 ס"מ. כתוצאה מן הדקירות נגרמו למתלוננים פציעות חמורות באיברים חיוניים, ובכללם, בריאות ובכליות . מאפיינים אלה של מעשי המערער מלמדים, בהיעדר ראיות לסתור, על כוונה לגרום חבלה חמורה. המערער הכחיש את ביצוע המעשים בערכאה הדיונית, ולא הציג כל ראיה לסתירת החזקה. אשר על כן, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי נתקיימה במערער "הכוונה המיוחדת" הדרושה לצורך הרשעתו בעבירת חבלה בכוונה חמורה. 11. כאמור, בערעור הודה המערער במעשים המיוחסים לו, אך טען כי אין לייחס לו את הכוונה המיוחדת הנדרשת להרשעה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, מפני שמעשי הדקירה בוצעו במהלך קטטה רבת-משתתפים. אינני סבורה כי יש בטיעון זה כדי לעורר ספק שיצדיק התערבות בקביעה בדבר התקיימות "הכוונה המיוחדת" לצורך הרשעתו בעבירה. העובדה שהמערער אינו מכחיש עוד את ביצוע המעשים אינה מלמדת על היסוד הנפשי שלו בעת הביצוע. גם בשלב הערעור, ולאחר שהודה, לא הציג המערער כל ראיה התומכת בטענותיו כי למתלוננים נגרמו פציעות שטחיות וכי לא נגרם להם נזק רפואי קבוע כתוצאה מהדקירות, שכן לכל היותר מדובר בפרשנותו לפציעות שתועדו. בנוסף, לדידי, עצם העובדה שהדקירות אירעו במהלך קטטה רבת-משתתפים אינה מעוררת ספק ביחס לכוונת המערער לחבול במתלוננים, כפי שזו נלמדת מנסיבות המקרה ומטיב המעשה. יתרה מכך, התגרה בין שתי המשפחות פרצה על רקע סכסוך ארוך ועימותים קודמים בין משפחתו של המערער לבין משפחתם של המתלוננים. התמשכות הסכסוך בין המשפחות עשויה אף לחזק את המסקנה שהמערער אכן התכוון לחבול במתלוננים, שהשתייכו למשפחה היריבה במועד הסכסוך, באופן חמור. טענתו של המערער כי אין להחיל את חזקת הכוונה בעניינו נטענה אפוא בעלמא, מבלי שהוצגו ראיות לתמיכה בה, באופן המעלה ספק כלשהו בקיומה של כוונת המערער לחבול במתלוננים באופן חמור. השינוי שחל בגרסתו ודאי אין בו כדי לעורר ספק זה. אשר על כן, משנמצא כי אין מקום להתערב בקביעה כי מתקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אציע לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה. הערעור על גזר הדין 12. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בנקל בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית. התערבות שכזו תיעשה רק בנסיבות בהן הערכאה הדיונית "נכשלה בטעות, או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ראו גם: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 7486/07 בר ששת נ' מדינת ישראל ( 19.3.2009)). עיון בגזר הדין דנן מעלה כי בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות ביצוע העבירה ולמולן את נסיבותיו האישיות של המערער. כן דן בית המשפט ברף הענישה המקובל במקרים דומים. באיזון הכולל בין מכלול השיקולים, הגיע בית המשפט לתוצאה שלא ניתן לומר כי היא חורגת ממתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין. 13. אכן, המערער קיים אורח חיים נורמטיבי עובר לביצוע המעשים, ואף נישא והקים משפחה בסמוך למתן גזר הדין. שיקולים אלה נזקפו לזכותו בגזר הדין, אם כי ניתן להם משקל נמוך, וזאת נוכח הכחשת המערער את המעשים והעובדה שאשמתו הוכחה לאחר שההליך נוהל עד תומו, כמו-גם נוכח הנסיבות המחמירות שבביצוע המעשים. בעניין זה יאמר כי חרף הודייתו של המערער במיוחס לו בשלב הערעור נותר ספק האם הוא הפנים את חומרת מעשיו, והאם נוטל הוא אחריות מלאה עליהם, לאור דבריו בתסקיר המעודכן, בו טען המערער כי דקר את המתלוננים מתוך רצון להגן על עצמו, טענה שלא הועלתה בעבר. דברים אלה, כשהם מתווספים לבחירתו של המערער להביע חרטה אך בשלב הערעור, כשהעונש שנגזר עליו ידוע לו, מוליכים למסקנה כי אכן היה מקום ליתן להודאתו ולחרטתו בשלב הערעור משקל מוגבל בלבד, שאין בכוחו להביא להפחתה בעונש שהושת על המערער (ראו: ע"פ 204/09 יוחייב נ' מדינת ישראל ( 2.12.10)). 14. לצד אלה, חומרת מעשיו של המערער ניכרת. המערער עשה שימוש בסכין במהלך קטטה על-מנת לפגוע במתלוננים, בניסיון לפתור בדרכים אלימות סכסוך ירושה מתמשך בין שתי משפחות. לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך להוקיע את "תת-תרבות הסכין" שפשתה במחוזותינו (ראו למשל: ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל ( 20.7.05), פסק דינו של השופט לוי; ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל ( 5.3.08); ע"פ 3220/09 מוחמד נ' מדינת ישראל ( 11.10.09)). בוודאי שהדברים יפים למקרים בהם נעשה שימוש בכלי נשק קר במסגרת סכסוכים, בבחינת דין שעושה אדם לעצמו. חומרתם היתרה של מקרים אלה והנזק הכבד שעשוי להיגרם בעטיים מחייבים מסר עונשי ברור ומרתיע (ראו הדברים שנאמרו בע"פ 9140/05 סדוקין נ' מדינת ישראל ( 1.5.06)). אוסיף כי יש לברך על כך שנערכה "סולחה" בין המשפחות שהיו צד לקטטה ושהסכסוך ביניהן נפתר. ברם, אין בכך כדי לטשטש את חומרת מעשיו של המערער, באופן המצדיק הקלה בעונש שהושת עליו. אף על פי שחתירה להתפייסות המשפחות ולהשכנת השלום ביניהן היא פעולה רצויה, אין היא מייתרת את ענישתם הפלילית של עבריינים, שהרי אין ההתפייסות באה תחת תגובת מערכת המשפט כמייצגת את האינטרס הציבורי (ראו למשל: ע"פ 865/09 חמאד נ' מדינת ישראל ( 10.12.09); ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל ( 5.3.08)). 15. לא מצאתי ממש בטענת המערער כי העונש שהושת עליו אינו הולם את רף הענישה המקובל בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות כבענייננו. ראשית, עיון בפסקי הדין אליהם הפנה הסנגור בנימוקי הערעור מעלה כי מדובר בפסקי דין בהם הורשעו המערערים בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינה פחות מן העונש בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בה הורשע המערער (ע"פ 1353/07 רפאעת מחמיד נ' מדינת ישראל ( 17.3.08); ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן ( 10.11.09)). בבחינת רף הענישה בפסקי דין שעניינם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה כבענייננו, דומה כי העונש שהושת על המערער אינו חורג מרף הענישה המקובל במקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירה זהה, בנסיבות בהן המעשים היו בעלי מאפיינים חמורים במידה דומה (ראו והשוו: ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל ( 29.3.07); ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל ( 29.10.08), הגם שהמערער שם הורשע גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט). כאמור, המערער דקר שני אנשים במהלך קטטה בפלג גופם העליון, מעשה שעלול היה להסתיים בפגיעה חמורה בנפש. הוא סרב להודות במעשים וספק אם עתה ניתן לומר כי הוא לוקח אחריות מלאה עליהם. לצד הנסיבות המחמירות הללו האינטרס הציבורי החשוב שבהטלת עונשים מרתיעים על מי שבוחר להשתמש בסכין כאמצעי "ליישוב" סכסוכים, מטה אף הוא את הכף שלא להתערב בעונש שהושת על המערער. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, הן לעניין סעיף ההרשעה והן לעניין חומרת העונש.                                                                                               ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים.                                                                                                        ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים.                                                                                                        ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופטת ע' ארבל. משפט פליליאלימותחבלה בכוונה מחמירה