הפרה מתמשכת של התחייבות

בשנת 2004 הגישו המבקשות לבית המשפט כאן תביעה נגד המשיבים (ת.א 2485/04), בגדרה מונה כבורר השופט בדימוס דן ארבל (להלן: "הבורר").

ביום 3.4.2011 ניתן פסק בוררות, לפיו חויבו המבקשות לשלם למשיבים פיצויים בסך 5,968,443 ₪, כן חויבו המבקשות למחוק באופן מיידי ותוך 30 ימים את רישום סימן המסחר "ים החיים" (להלן: "סימן המסחר") הרשום ביפן, כן חויבו המבקשות בתשלום פיצוי קבוע בסך 10,000 ₪ בגין כל עיכוב בשבוע במחיקת סימן המסחר הרשום ביפן. בנוסף חויבו המבקשות בהוצאות הבוררות ותשלום הוצאות אלה הושת על מר אריה בן מיור (להלן: "בן מיור"), בעל השליטה במבקשת 2, אשר בהחלטת ביניים של הבורר חויב להפקיד ערבות אישית להבטחת תשלום הוצאות הבוררות כפי שיפסקו (להלן: "פסק הבוררות").

המבקשות אינן משלימות עם פסק הבוררות ומכאן בקשתם לביטולו (הפ"ב 25403-05-11). מנגד עותרים המשיבים לאשר את פסק הבוררות (הפ"ב 25009-04-11).


טענות המבקשות



המבקשים טענו כי עובר לכריתת הסכם משנת 2003 (להלן: "הסכם 2003" או "ההסכם האחרון") רימו המשיבים את המבקשים כאשר הצהירו שים החיים בע"מ הינה בעלת זכות הקניין בסימן המסחר בכל מדינות העולם, ועל כן, הסכם 2003 בטל ובכלל זה סעיף 27 להסכם האמור, הכולל ויתור על טענות ביחס לתקופה שקדמה להסכם 2003 (להלן: "סעיף הויתור"). הבורר לא דן בסוגיה מרכזית זו, שהכרעה בה עשויה הייתה לשנות את תוצאת הבוררות באופן שתביעתן העיקרית של המבקשות הייתה מתקבלת.




בתביעה שכנגד טענו המשיבות שהמבקשות לא עמדו בכמות המינימום שנקבעה בהסכם 2003, ובגין הפרה נטענת זו, תבעו פיצוי בגין אבדן רווח. הבורר קבע כי המבקשות לא הפרו את הסכם 2003 בנקודה זו, אולם חייב את המבקשות בפיצוי בעד נזק וקבע כי מאחר מאחר ושיעור הנזק לא הוכח הפיצוי יחושב על פי כמויות מינימום. בדרך חישוב זו חייב הבורר את המבקשות בסך של 3,065,445 ₪. קביעה זו של הבורר עומדת בסתירה לקביעתו לפיה אין כמויות מינימום מחייבות.




ביום 8.11.2004, בהסכם 2003, הודיעו המשיבים למבקשות על ביטול חלקי של זיכיון, והודיעו כי הם רואים את הזיכיון כבטל. אף אחד מהצדדים לא חלק על כך. למרות זאת, דחה הבורר את טענת המשיבים לביטול חלקי, לצורך יצירת בסיס לחישוב אלטרנטיבי שביצע בהמשך. בכך ביטל הבורר את הביטול החלקי של המשיבים מבלי שהצדדים טענו לכך. יתר על כן, ביטול הודעת הביטול של המשיבים, חייב קבעה שהמשיבים הפרו את ההסכם בעצם מתן הודעת ביטול שלא כדין. הבורר נמנע מלקבוע זאת. לכך יש להוסיף כי בביטול הודעת הביטול של המשיבים, שינה הבורר את המציאות לפיה פעלו הצדדים אשר התנהגו בהתאם להודעת הביטול האמורה.




המשיבים תבעו מתן חשבונות של הפעילות הכספית של המבקשים כדי לבדוק את היקף הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם ורישום סימן המסחר שלא כדין, והעריכו את הנזק על דרך האומדן בסך של 250,000$. הבורר דחה את האומדן של המשיבים, והתחשב בכמויות מינימום לחישוב הפיצוי בסך 2,235,726 ₪, אף שקודם לכן קבע כי לא היו כמויות מינימום מחייבות.




המשיבים תבעו לחייב את המבקשות לפעול לשם מחיקת רישום סימן המסחר ביפן, קרי חיוב השתדלות. למרות זאת, ולמרות שאין הדבר תלוי במבקשות אלא נתון לסמכות הרשויות ביפן, הורה הבורר למבקשות למחוק את רישום סימן המסחר ביפן תוך 30 ימים, ובכך חייב אותן בחיוב תוצאה שלא התבקש.




על פי בקשת המשיבים והחלטת הבורר חתם בן מיור על ערבות להבטחת תשלום הוצאות בגין תביעת המבקשות. בשלב מאוחר לחתימה האמורה הגישו המשיבים תביעה שכנגד לבורר. למרות זאת, בפסק הבוררות החליט הבורר לממש את ערבותו של בן מיור והטיל עליו תשלום הוצאות ההליך ובכלל זה הוצאות התביעה שכנגד.




בכל אלה, יש כדי להקים עילה ו/או עילות לביטול פסק הבוררת מכוח הוראות סעיף 24 (1), (3), (4), (5), (6), (7), (9) ו – (10) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות").


טענות המשיבים

המשיבים דוחים את טענות המבקשות, מחמת היותן טענות של ערעור ולגופן, וכאמור עותרות לאישור פסק הבוררות.


דיון



פסק הבוררות (נספח א הפ"ב 25009-04-11) מחזיק 68 עמודים, הכוללים תיאור הצדדים, תיאור השתלשלות הסכסוך, טענות הצדדים, פירוט הסעדים שנתבעו בתביעת המבקשות ובתביעה שכנגד, פירוט החלטות ביניים שניתנו על ידי הבורר, דיון בעניינים שבמחלוקת שהועלו במסגרת תביעת המבקשות והתביעה שכנגד ופסיקת סעדים.




המבקשות מסתייגות מהכרעות הבורר העיקריות ומפסיקת הסעדים, וביחס לכל הכרעה או פסיקה של הבורר טוענות הן לקיומן של מספר עילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות שזו לשונו:


"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
(1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;
...
(3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;
(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
(5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו;
(6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;
(7) הותנה בהסכםוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;
...
(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
(10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד."

סעיף הויתור



מפסק הבוררות עולה שהבורר דן בתוקפו של סעיף הויתור בהרחבה (ע' 11 – 18), ובין היתר, התייחס לטענת התרמית וכך קבע (ש' 12 ע' 17):


"...התובעות לא הצליחו להוכיח קיומה של תרמית ו/או מצגי שוא עליהם התבססו בעת החתימה על ההסכם האחרון, באופן העשוי להצדיק לא רק את ביטול ההסכם האחרון אלא גם את ביטול סעיף הויתור שבו.
כל מצגי השווא הנטענים, כמו גם טענות התרמית, נטענו על-ידי הנתבעות ביחס לאירועים שקדמו למועד החתימה על ההסכם האחרון, ושהיו ידועים לתובעות בטרם חתימתן עליו.
...
אשר על כן, ולאור ניסוחו הבהיר של סעיף הויתור בהסכם האחרון, בהתייחס לנסיבות שאפפו את הצדדים במועד החתימה על ההסכם, כפי שאלו הוצגו בפני, רואה אני לנכון לקבוע כי יש לראות את סעיף הויתור כשריר וקיים ובעל אופי עצמאי ובלתי תלוי בהסכם עצמו, אפילו במידה ובפועל בוטל ההסכם האחרון"

נמצא שהבורר דן בטענת התרמית שייחסו המבקשות למשיבים, ועל כן, אני דוחה את טענות המבקשות ביחס לסעיף הויתור.

חיוב המבקשות בגין מניעת רווח בתקופת הסכם 2003



בפסק הבוררות קבע הבורר (ש' 8 ע' 40):


"לטענת הנתבעים, בן מיור ועוז מוצרים התחייבו במסגרת סעיפים 11 ו – 12.2 להסכם האחרון לרכוש בשנה וחצי הראשונות להסכם האחרון כמויות מינימאליות בשווי של 350,000$, כדלקמן:
...
תחילה, בן מיור הכחיש קיומה של התחייבות כאמור... עם זאת, המדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, הנדחית על-פי סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני...
אשר על כן, יש לדחות את טענת בן מיור לפיה לא התחייב לכמויות המינימום הנטענות".

בהמשך דן הבורר בטענת המשיבים לפיה הפרה מבקשת 1 את התחייבותה על פי סעיף 23 להסכם 2003, לרכוש סחורה בשווי 210,000 ₪ בתקופה של 120 ימים הראשונים להסכם האחרון (ע' 41). במסגרת הדיון האמור הגיע הבורר למסקנה שבנסיבות שפירט יש להחיל את הוראות סעיף 24 להסכם האחרון, הקובע כי ללא הסכם מסגרת שיכבול את "איטוצ'ו" לרכישת כמויות מינימום מהזכיין, לא נכנסת לתוקף הוראת המינימום המופיעה בסעיף 23 להסכם האחרון (ש' 21 ע' 45).

בהמשך דן הבורר בתביעת המשיבים למניעת רווח בתקופת ההסכם האחרון, וכך נקבע (ש' 23 ע' 57):

"לטענת הנתבעים, בשל הפרת ההסכם האחרון על ידי התובעות ובן מיור, נגרמו להם נזקים רבים בשל העובדה כי במעשיהן ובמחדליהן נמנעה מהנתבעים קבלת הרווח המצופה.
על כן, ולאור ההפרה האמורה של התחייבות התובעות במסגרת סעיף 11 להסכם האחרון לרכישת סחורה בשווי של 350,000$ במשך 19 החודשים הראשונים...יש לבצע חישוב של סכום ההפרש בין הרכישות המינימאליות להן התחייבו התובעות ובן מיור לבין סכום המכירה בפועל בתקופה שבין 26.5.2003 ל – 26.12.2004 (להלן: "התקופה הראשונה")"

הבורר דן בטענות אלה ותוך כדי כך דחה את טענת המשיבים, לפיה הפסד הרווח של ג'ורדאל במשך השנה וחצי הראשונות הינו בשיעור של 55% לערך, והוסיף (ש' 4 ע' 59):

"מאידך, אין ספק שנגרמו לנתבעים הפסדים רבים, בגינם זכאים הם לפיצוי. אשר על כן, החלטתי כי מאחר ומחד, זכאים הנתבעים לפיצוי, ומאידך, לא פעלו הם על-מנת להוכיח את טענתם בדבר שיעור הפסד הרווח המדויק והנכון, יש להפחית את שיעור הפסד הרווח לכדי הפסד בשיעור של 25% בלבד."

בהמשך חישב הבורר את הפסד הרווח לפי שיעור של 25% מסכומי הרכישה שהתחייבו המבקשות לרכוש במשך תקופת ההסכם האחרון (ע' 59 – 60).

איני מוצא סתירה בפסיקת הבורר ונראה מהאמור לעיל שהבורר ערך את חישוב אובדן הרווח של המשיבים תוך התייחסות לטענות הצדדים ולתביעת המשיבים כאמור בסעיף 292 לכתב התביעה שכנגד (נספח 9) ובהתאם לממצאים שקבע.

לפיכך, אני דוחה את טענות המבקשות ביחס לחיובם בגין מניעת רווח בתקופת הסכם 2003.

הודעת המשיבים על ביטול הזיכיון



הבורר דן בטענת המבקשות לפיה ביטלו את הסכם 2003 בהודעה מיום 8.11.2004, ולאחר שדחה טענה זו, קבע (ש' 1 ע' 56):


"עם זאת, עולה השאלה האם ניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה אין לראות את ההסכם כולו בטל אלא אך ורק את הסעיפים המתייחסים לזכות הזיכיון, שניתנה לתובעות, אך הופרה על-ידן.
...
קבלת טענת הנתבעים, לפיה יש להותיר את ההסכם האחרון על כנו ולקבל את הודעת הביטול ששלחו לתובעות, לפיה יש לבטל אך ורק את זכות הזיכיון תפגע באיזון העדין, אותו חפצו הצדדים לשמר. מכאן ששגו הנתבעים כששלחו הודעת ביטול חלקי בלבד. היה עליהם לבחור האם להותיר את ההסכם האחרון על כנו או שמא להודיע על ביטול מלא של ההסכם. בהימנעות הנתבעים מלעשות כן, ולבטל את ההסכם כדין, נותר ההסכם האחרון שריר וקיים, והחיובים הקבועים בו עדיין חלים, למעשה על הצדדים... אמנם, גם במקרה כזה יהא זכאי הנפגע לפיצוי, אך במקביל, חייב הוא להמשיך ולמלא את התחייבויותיו. יתרה מזאת, עוד קבעה הפסיקה, כי מסירת הודעת ביטול שלא כדין הינה הפרה יסודית (או הפרה יסודית צפויה של ההסכם) של ההסכם, במידה ומוסר ההודעה חשב שהודעת הביטול הביאה לסיום חיי ההסכם, באופן שהביאו לידי הפסקת קיום חיוביו מכח ההסכם... עם זאת, בענייננו, במסירת הודעתם כלל לא הניחו הנתבעים כי הודעת הביטול הביאה לסיומו של ההסכם, אלא להיפך, דווקא הם אלו שטענו לאורך כל הדרך כי המדובר בהודעת ביטול חלקי גרידא, באופן שבו יש להותיר על כנו את שאר ההסכמות העולות מכח ההסכם האחרון, ואף ניסו לפעול לשם המשך קיומו. ועדיין, מאחר וכאמור, לא יכלו הנתבעים להודיע על ביטול חלקי בלבד של ההסכם האחרון, באופן שבו תבוטל אך ורק זכות הזיכיון, הרי שיש למעשה, לראות את ההסכם האחרון כתקף, שריר וקיים."

בבקשה טענו המבקשות כי: "לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם 2003 לא יכול להיאכף מאז. לשיטת המבקשות, הוא בוטל כולו בשל תרמית והפרתו; ולפי שיטת המשיבים, הוא בוטל באופן חלקי. הכל – מנובמבר 2004" (סעיף 29). מסקנת המבקשות שברישא לפסקה האמורה, אינה בהכרח המסקנה המתבקשת מטענת המבקשות כי הסכם 2003 בוטל וטענת המשיבים כי הסכם 2003 בוטל בחלקו, כפי שניתן להיווכח מקביעת הבורר כאמור לעיל.

אפשר שאף אחד מהצדדים לא טען באופן ישיר להעדר תוקף הודעת ביטול הזיכיון, ברם לאחר שהבורר הגיע למסקנה שאין תוקף להודעת המבקשות על ביטול הסכם 2003 התעורר הצורך לדון במשמעות הודעת המשיבים על ביטול הזיכיון. על כן, ובהתחשב בהוראה הקבועה בסעיף 4 להסכם הבוררות (נספח 1), לפיה "הצדדים מסכימים כי הבורר יעסוק ויפסוק בפלוגתאות שלהלן: כל ענין העולה מן ההסכמים שבין הצדדים, לרבות שאלות הפרתם על ידי מי מהצדדים והעולות מכתבי הטענות בתיק הנ"ל, או כתבי טענות נוספים, או מתוקנים כפי שיאושרו על ידי הבורר", נראה כי רשאי היה הבורר לדון בתוקף הודעת ביטול הזיכיון שהועלתה בתביעה שכנגד של המשיבים כפי שעשה.

טענת המבקשות, כאילו לא ניתנה להן הזדמנות לטעון ביחס למשמעות הודעת המשיבים על ביטול הזיכיון, אינה מקובלת עליי. עניין ביטול הזיכיון הועלה כבר בתביעה שכנגד שהגישו המשיבים (סעיף 173), ונוכח האפשרות שטענת המבקשות ביחס לביטול הסכם 2003 לא תתקבל, יכולות היו המבקשות להתייחס להודעה על ביטול הזיכיון. כעת, ומשלא עשו כן, אין הן יכולות לטעון שלא ניתנה להן הזדמנות לטעון בעניין זה.

טענת המבקשות, כאילו הבורר "לא פסק על פי הדין המהותי והתעלם ממנו" כאשר נמנע מלקבוע שהמשיבים הפרו את הסכם 2003 בעצם מסירת ההודעה על ביטול הזיכיון, אינה נראית לי. מעיון בפסק הבוררות עולה שהבורר התייחס לפסיקה בעת שדן בהודעת ביטול שניתנה שלא כדין (ש' 29 ע' 56)

אשר על כן, אני דוחה את טענות המבקשות ביחס לפסיקת הבורר ו/או אופן התנהלותו בדונו בהודעת המשיבים על ביטול הזיכיון.




חיוב הפיצוי בגין רישום סימן המסחר ביפן



בתביעה שכנגד, נתבע כדלהלן (סעיפים 304 – 309):


"לאור האמור, ברור כי הנתבעים יחד ולחוד הפרו את ההסכם עם התובעים, כאשר רשמו את סימן המסחר ביפן ע"ש חברה בה שותף הנתבע.
כבוד הבורר יתבקש לקבוע כי המדובר בהפרה יסודית של ההסכם.
כבוד הבורר יתבקש לחייב את הנתבעים, או מי מהם, לשלם לתובעים, פיצוי בגין הפרה זו.
כן מבוקש, לחייב את הנתבעים לפעול מיידית לשם מחיקת הרישום הנ"ל, ולהודיע לכל לקוחות הנתבעים על כך שהרישום נעשה שלא כדין.
מבוקש לחייב את הנתבעים ליתן דין וחשבון של כל הפעילות הכספית של מי מהם ביפן על מנת לבדוק את היקף הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהפרת ההסכם ורישום סימן המסחר שלא כדין.
מבוקש לחייב את הנתבעים בתשלום סכום פיצוי בגין הפרה מתמשכת של ההתחייבות בעניין זה, קרי בגין כל שבוע בו לא ימחק הרישום יחויבו הנתבעים בסכום קבוע."

לכתב ההגנה ולכתב התביעה שכנגד צירפו המשיבים תצהיר מטעם מר אורי בן חור (נספח 10), בו פורט אופן חישוב סכום הפיצוי בסך 3,904,000 ₪ (232,500$ X 4), הנתבע בגין רישום סימן המסחר ביפן (סעיפים 661 – 675).

בפסק הבוררות נקבע (ש' 9 ע' 61):

"תביעת נזק לפי הפרת הוראות פקודת סימני מסחר בשל רישום סימן המסחר ביפן

כאמור, רישום סימן המסחר על-ידי הנתבעות ביפן הינה בבחינת הפרה של ההסכם האחרון, כפי שאף הגדירה זאת פקודת סימני מסחר:
...
משהוכחה ההפרה כאמור, קובע סעיף 59 (א) לפקודת סימני מסחר את זכאותם של הנתבעים בסעד בדרך של צו מניעה ואף לדמי נזק:
...
אשר על כן, העריכו הנתבעים את הפגיעה ביכולת השיווק הפוטנציאלית בגובה נזק על דרך האומדנא בסך של 250,000$.
מסכים אני עם אופן חישוב הנזק, שלטענת הנתבעים נגרם להם, אך איני מסכים עם המדדים שנלקחו בחשבון...
...
סכום זה לתקופת הפסד בת 4 שנים (במהלכה, לטענת הנתבעים, נגרם להם נזק), הינו בסך 1,599,500 ₪.
סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הינו בסך של 2,235,726 ₪."

בהמשך, בפרק המסכם, קובע הבורר (ש' 1 ע' 67):

"לאור האמור, על התובעות לפצות את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסכומים הבאים:
...
בגין נזק בשל רישום סימן המסחר ביפן - סך של 2,235,726 ₪."

נוכח דברים אלה, נראה כי הבורר פעל על כתבי הטענות שהונחו בפניו בעת שחייב את המבקשות לשלם למשיבים פיצוי בגין נזק בשל רישום סימן המסחר ביפן.



הבורר דן בשאלת רישום סימן המסחר ביפן וכך קבע (ש' 21 ע' 47):


"מכאן, יש להסיק כי ככל הנראה, ההפרה אינה רק בעצם הרישום של סימן המסחר ביפן אלא גם במצג השווא הכוזב שהציגו התובעות לנתבעים עובר לחתימה על ההסכם האחרון, לפיו לא נרשם ולא ירשם שם המותג ביפן או במדינה אחרת כלשהי, כאמור בסעיף 19 להסכם האחרון."

מהאמור לעיל עולה כי הבורר קבע שבעת כריתת ההסכם האחרון לא ידעו המשיבים שסימן המסחר נרשם ביפן, ועל כן, איני מוצא ממש בטענת המבקשות כאילו קביעת הבורר שלעיל סותרת את קביעתו בדבר דחיית תביעות הצדדים ההדדיות המתייחסות לאירועים שקדמו למועד החתימה על ההסכם האחרון.

החיוב למחוק את סימן המסחר ביפן



בפסקו הורה הבורר (ש' 11 ע' 67):


"כמו כן, אני מורה לתובעות למחוק באופן מיידי תוך 30 ימים את רישום סימן המסחר ביפן, ואף להודיע לכלל הלקוחות המשותפים על כך.
בהתאם, ועל מנת להימנע מהתמהמהות נוספת בעניין, קובע אני כי במידה ותימנענה התובעות מלעשות כן, יחויבו בסכום פיצוי קבוע בסך של 10,000 ₪ בגין כל שבוע איחור".

מעיון בכתב התביעה שכנגד ובתצהירו של מר בן חור, המצהיר מטעם המשיבים, עולה כי המשיבים תבעו לחייב את המבקשות לפעול מיידית לשם מחיקת הרישום, ולחייבן בתשלום סכום פיצוי בגין הפרה מתמשכת, קרי בגין כל שבוע בו לא יימחק הרישום יחויבו הנתבעים בסכום קבוע.

אכן, בסעדים הנתבעים לעיל לא נכללה תביעה לחייב את המבקשות למחוק את רישום סימן המסחר ביפן אלא לפעול למחיקתו, אולם נוכח קבלת התביעה לחייב את המבקשות בתשלום פיצוי בגין כל שבוע בו לא יימחק הרישום, נראה כי אין לייחס חשיבות לאבחנה שעושות המבקשות בין התביעה לפעול למחיקת סימן הרישום לבין חיובן למחוק את סימן הרישום. אין ספק שהבורר לא התכוון לחייב את המבקשת לבצע בעצמה את המחיקה בפנקסי הרשם ביפן, וכוונתו הייתה לחייב את הממבקשת לבצע את הפעולות הנרשות על פי הדין ביפן לשם ביצוע המחיקה על ידי הרשם.
8. איני מוצא ממש בטענת המבקשות כאילו פסיקת הבורר לא נומקה.

9.מר בן מיור, אינו צד להליך כאן, ועל כן, איני רואה לנכון לדון בטענות המבקשות כנגד חיובו על פי פסק הבוררות.

10. נוכח האמור לעיל, איני מוצא עילה להתערב בפסק הבורר.


סוף דבר


בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מאשר את פסק הבוררות שניתן על ידי השופט (בדימוס) דן ארבל ביום 3.4.2011 (נספח א הפ"ב 25009-04-11).

המבקשות ביחד ולחוד תשלמנה למשיבים את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך עשרים אלף ₪.


מזכירות בית המשפט תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים
ניתן היום, ‏י"ז אב, תשע"א, ‏17 אוגוסט, 2011, בהעדר הצדדים.















לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק בוררות

  2. תקנות הבוררות

  3. ערעור בוררות

  4. תניית בוררות

  5. מוסד הבוררות

  6. הסכם בוררות

  7. הארכת בוררות

  8. הליך בוררות

  9. ביטול הליכי בוררות

  10. עורך דין בוררות

  11. הסכם - בוררות

  12. מה זה אבעיה ?

  13. בוררות - חובת הנמקה ?

  14. אישור פסק בוררות

  15. תיקון פסק בוררות

  16. פרשנות פסק בוררות

  17. בוררות בין שכנים

  18. סיכול פניה לבוררות

  19. בוררות בנושא ליקויי בניה

  20. עיקול זמני בוררות

  21. סעיף 23 לחוק הבוררות

  22. נטישת הליכי בוררות

  23. ערעור בעניין בוררות

  24. סעיף בוררות חוקת ההסתדרות

  25. איגוד ערים - בוררות

  26. סעיף 29 חוק הבוררות

  27. סעיף 5 לחוק הבוררות

  28. סעיף 29 לחוק הבוררות

  29. בוררות בין עורכי דין

  30. סעיף 24 לחוק הבוררות

  31. פרוייקט בניה - בוררות

  32. טעות גלויה בפסק בוררות

  33. חובת בוררות - צו מניעה

  34. הסכם בוררות לאחר סכסוך

  35. אישור פסק בוררות רבנים

  36. תיקון טעות בפסק בוררות

  37. בקשה לאישור פסק בוררות

  38. בקשה למתן הנחיות בהליך בוררות

  39. סעיף 24(4) לחוק הבוררות

  40. הפרת זכות סירוב ראשונה

  41. שימוש במקרקעין - בוררות

  42. עיקולים לפי חוק הבוררות

  43. ביקורת שיפוטית - בוררות

  44. ערובה לביצוע פסק בוררות

  45. הסכם בוררות בית דין רבני

  46. סעיף 24 (10) לחוק הבוררות

  47. הפרה מתמשכת של התחייבות

  48. בקשה לאשר פסק בוררות חלקי מוטעה

  49. סעיף בוררות בהסכם מייסדים

  50. חקירה נגדית בהליך בוררות

  51. פיצויי פיטורים מוגדלים - בוררות

  52. תניית בוררות בית דין רבני

  53. חלוקת רכוש משפחתי - בוררות

  54. קניית דירה בשוויץ - בוררות

  55. פרשנות תניית בוררות בהסכם

  56. התנגדות הסתדרות פיטורים - בוררות

  57. טופס בקשה להזמנת עד לבוררות

  58. פסק דין הצהרתי – ביטול הסכם בוררות

  59. העברת תיק בוררות בחזרה אל בית משפט

  60. פסק בוררות מנוגד לתקנת הציבור

  61. תנאי הסכם על בוררות בעניין שכר טרחה

  62. טענות בנוגע לאופן ניהול בוררות

  63. ההבדל בין פסק ביניים לבין החלטה

  64. בית דין רבני בוררות - דיני עבודה

  65. סעיף 24(3) לחוק הבוררות - חריגה מסמכות

  66. בקשה לאישור פסק בוררות ובקשה לביטול הפסק

  67. החלטת ביניים - סעיף 23 לחוק הבוררות

  68. טופס הודעה על בקשה לאישור פסק בוררות

  69. תיקון פסק בוררות לאחר אישור ע"י בית משפט

  70. בקשה לאשר עיקול זמני במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות

  71. עיכוב הליכי בוררות למרות פגמים בהתנהלות המבקש

  72. בקשה לאישור הסדר בוררות - סעיף 350 ו 351 חוק החברות

  73. תביעת השבה של סכום ששולם ביתר במסגרת הליכי בוררות

  74. חלפו מעל 45 יום בין מתן פסק הבוררות לבין הגשת הבקשה לביטולו

  75. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון