להלן החלטה בנושא בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בגין נהיגה בשכרות: החלטה לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה בעפ"ת 3491-06-09 (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 5.7.2010 בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בנתניה (ת. 5513/08, כבוד השופט י' הלוי). ביום 2.2.2008 הוגש כנגד המבקשת כתב אישום המייחס לה עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ולפי תקנה 169 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 2.2.2008 נהגה המבקשת ברכבה כאשר היא שיכורה ובבדיקה שנערכה לה נמצאה כמות של 415 מיקרוגרם אלכוהול, כמות העולה על המותר בחוק. בדיון שהתקיים ביום 26.6.2008 בבית המשפט לתעבורה באשקלון הודתה המבקשת כי נהגה אך כפרה באשמה, ולכן נקבע דיון לשמיעת הוכחות בתיק. בטרם התקיים הדיון הנ"ל, הגיש בא כוחה דאז של המבקשת בקשה להעברת מקום הדיון בתיק לבית המשפט לתעבורה בנתניה. בבקשה נכתב כי המבקשת הינה תושבת נתניה, וכי היא מתכוונת להודות בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. ביום 17.7.2008 הורה בית המשפט העליון על העברת הדיון לבית משפט השלום בנתניה (בש"פ 6136/08). ההחלטה התבססה, בין היתר, על כך שהמבקשת הודיעה כי היא מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום ולכן אין צורך בהבאת עדים וראיות. ביום 26.10.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה בנתניה את המבקשת לאחר שהודתה במיוחס לה בכתב האישום. במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוחה דאז של המבקשת, בין היתר, כי יש לזקוף לזכותה את העובדה שהודתה בהזדמנות הראשונה. ביום 8.2.2009, בטרם ניתן גזר הדין, הגישה המבקשת על ידי בא כוחה הנוכחי בקשה להתיר לה לחזור בה מהודייתה. בבקשה נטען כי המבקשת מכחישה את כל המיוחס לה בכתב האישום וכי הודאתה נעדרת גמירות דעת וכי לא נרשם בפרוטוקול כי היא מודה במיוחס לה. ביום 16.2.2009 דחה בית המשפט לתעבורה בנתניה את הבקשה וזאת, בין היתר, לאור ההחלטה של בית משפט זה בענין העברת מקום הדיון. ביום 22.2.2009 התקיים דיון נוסף בפני בית המשפט לתעבורה בנתניה. בדיון זה ייצג את המבקשת בא כוחה הנוכחי אשר טען כי מעיון בפרוטוקול עולה כי כתב האישום לא הוסבר למבקשת וכן לא נכתב שהיא מודה. בית המשפט לתעבורה בנתניה השאיר את הכרעת הדין על כנה וגזר על המבקשת עונש של פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים, ארבעה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן קנס כספי בסך של 1,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז. במסגרת הערעור ביקשה המבקשת לבטל את הודאתה ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום ולחלופין להקל בעונשה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי הודאתה של המבקשת בפני בית המשפט לתעבורה בנתניה נמסרה בנוכחותה, כי מדבריה של המבקשת במסגרת הטיעונים לעונש עולה כי היא מודה במעשיה וכי למעשה הודתה המבקשת בעבירה בפני שלושה שופטים. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקשת בנוגע לעונש בקובעו כי מדובר בעבירה חמורה וכי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מעונש המקסימום הקבוע בחוק. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה חוזרת וטוענת המבקשת כי הודאתה לא הייתה בהסכמתה וכי לא נשאלה האם היא אכן מודה בעצמה ולכן לא מולאו התנאים הקבועים בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. אף לגופו של ענין, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, הכלל הוא שיותר לנאשם לחזור בו מהודיה רק בנסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579). לא שוכנעתי כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים. המבקשת נכחה בדיון בפני בית המשפט לתעבורה בנתניה כאשר בא כוחה דאז אמר לפרוטוקול כי היא מודה בכתב האישום וכי יש להתחשב בכך שהודתה בהזדמנות הראשונה בעת גזירת עונשה. המבקשת לא סתרה את דברי בא כוחה ואף הוסיפה כי מה שקרה הוא מקרה חד פעמי. לאור זאת ולאור החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 6136/08 בה נכתב כי המבקשת הודיעה כי היא מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי להשאיר את הרשעתה של המבקשת על כנה. סוף דבר הבקשה נדחית. בנסיבות אלה מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט העליוןערעור לעליוןמשפט תעבורהשכרותערעור