בנסיבות של חוב ארנונה משותף, מהי ההשלכה של הקטנת החיוב של שותף אחד על החיוב החל על שותפו? האם שהות ארוכה של חייב בחו"ל משפיעה "מרוץ ההתיישנות" של דרישת תשלום ארנונה ? האם נקיטת הליכי גבייה מנהליים אפשרית בנסיבות של חוב רב שנים? אלה הן עיקרי השאלות שעל מדוכת הדיון בעתירה זו. הנסיבות העותר (להלן גם: "בלאיש") ושניים אחרים; ערן בנוז (להלן: "בנוז") ולירן אלפסי (להלן: "אלפסי") החזיקו במשותף בנכס בבת -ים וניהלו בו מסעדה (להלן: "הנכס"). ביום 19.7.04 הגישה עיריית בת -ים (להלן: "העירייה") תביעה, בסדר דין מקוצר, לבית משפט השלום בתל אביב , נגד שלושת שותפי החזקת הנכס, בגין אי תשלום ארנונה בסכום כולל של כ-85,000 ₪ בתקופה שבין 1.1.99 לבין 31.12.2004. אלפסי ובנוז הגישו בקשת רשות להתגונן. אלפסי טען כי השותפות בינו לבין העותר פורקה בסוף שנת 2000 וכי למן מועד זה הוא אינו בחזקת "מחזיק בנכס" ולפיכך אינו חב בתשלומי ארנונה. בית המשפט בירר את הטענה ואכן ביום 26.10.04 ניתן פסק דין חלקי שבמסגרתו חויב אלפסי בתשלומי הארנונה עד 31.12.2000. לעניין מותר התקופה קיבל אלפסי רשות להתגונן, על בסיס טענתו כי לא החזיק עוד בנכס וכי הודיע על כך לעירייה. אלפסי שילם את סכום החוב (17,000 ש"ח) לתקופה בה חויב (העירייה אומרת, בסיכומי טענותיה, כי: "לא נותרו חובות על הנכס עד לתאריך זה [31.12.200]". מאוחר יותר (כנראה ביום 30.3.2005) הודיעה העירייה על מחיקת יתרת התביעה כנגד אלפסי ובית המשפט נתן לכך ביטוי בפסק דין. בנוז טען בבקשת הרשות להתגונן כי לפני 11.11.03 לא החזיק בנכס. בשנת 2002 נסכם עם בלאיש, שהחזיק בנכס וניהל בו מסעדה, להשקיע סכום כסף מסוים במסעדה ולהוות "שותף חיצוני" עד שיתקבל רישיון לניהול עסק כדין. מיום קבלת רישיון העסק יהיה בנוז לשותף מלא לניהול ולתפעול המסעדה. רישיון העסק הוצא ביום 11.111.03 וממועד זה ואילך היה בנוז למחזיק. בנוז אישר כי מאחר שמיום חתימת ההסכם בינו לבין בלאיש היה "שותף לרווח" מסר מספר המחאות על חשבון חוב הארנונה של בלאיש בגין המסעדה. ההמחאות חוללו ולא נפרעו. ניתן פסק דין חלקי נגד בנוז שחייב אותו לפרוע את סכומי ההמחאות הנ"ל בצירוף ריבית והצמדה ושכ"ט עו"ד. כן ניתנה רשות להתגונן ביחס לתקופה שבמחלוקת (לשיטת העירייה בנוז החזיק בנכס מיום חתימתו על הסכם השכירות (פברואר 2002) ולשיטת בנוז הוא היה למחזיק ביום 11.11.03). בהמשך הושג הסדר פשרה בין בנוז לבין העירייה אשר קיבל ביום 30.3.2005 תוקף של פסק דין. מכח פסק הדין שילם בנוז סכום של 15,000 ש"ח (נוסף לפירעון ההמחאות כאמור למעלה) ובכך נחשב כמי שסילק את חוב הארנונה שהוא חב מראשית 2002 ועד ליום פסק הדין. העותר לא הגיש בקשת רשות להתגונן ולא התייצב לדיוני בית המשפט. התברר שהוא עזב את ישראל וירד לאחת ממדינות הים (אחר כך התברר שירד לארה"ב). מאחר שהעירייה לא הצליחה לאתר אותו ולהמציא לו כתבי בי דין, הורה לה בית המשפט למחוק את התביעה נגדו. כך נעשה (פסק הדין למחיקת התביעה הוא מיום 30.3.05). בשנת 2008 שב העותר ארצה. זמן מה לאחר מכן החלה העירייה נוקטת נגדו הליכי גבייה מנהליים בגין חוב הארנונה האמור. בדיקתו העלתה כי באוגוסט 2008 עמד תחשיב החוב על 147,000 ש"ח (מתוך זה קרן החוב היא בסכום של 39,000 ש"ח בלבד). העותר גורס כי במציאות שנוצרה אינו חייב את לשלם את חוב הארנונה הנתבע ממנו ומכאן עתירתו. עיקר טענות העותר העותר טוען שלוש טענות עיקריות: (1) מניעות מכוח הסדרי פשרה; (2) שיהוי והתיישנות; (3) חובת מיצוי הליכי תביעה אזרחית. מניעות מכוח הסדרי פשרה ההסדרים שעשתה העירייה עם אלפסי ובנוז הפטירו את אלפסי מן החוב שנוצר לאחר שנת 2000 (על ידי מחיקת חלק התביעה שמשנה זו ואילך) ואת בנוז מתשלום חלק החוב העולה על 25,000 ש"ח (על ידי הסכם הפשרה שאושר בידי בית המשפט). כיון שהעותר חב (ונתבע) את חוב הארנונה ביחד ולחוד עם אלפסי ובנוז, מופטר גם העותר מתשלום חלק החוב שנותר (היינו חלק החוב שהוא מעבר ל-25,000 ש"ח ששילם בנוז) והוא לאור הוראתו הברורה של סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן בהתאמה: "דין ההפטר" ו-"חוק החוזים"). והא דטענה העירייה שמהסכמי הפשרה עם בנוז ואלפסי נשמעת "כוונה אחרת" שאינה מפטירה את העותר, אף העותר השיב שכיון שהשותפים חבו במשותף, ביחד ולחוד, חזקה שהפטר שניתן לאחד מהם חל גם על האחרים. אין לך "כוונה אחרת משתמעת" אם לא בא זכרה של אותה "כוונה אחרת" (שלא לפטור חייב) בהסכם הפשרה או הסכם הויתור או בנסיבה אחרת המעידה בבירור על אותה כוונה אחרת [ראו במיוחד ת.א (ת"א) 435/88 מ"י נ' סוריה; ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד) ]155. כללו של דבר הפטר חייב אחד מפטיר את שאר החייבים אם הנושה הפוטר לא שמר לעצמו בפירוש את זכות התביעה כלפי שאר החייבים. שיהוי והתיישנות חוב הארנונה המיוחס לעותר התגבש בין השנים 1999 - 2004. הליכי הגבייה המנהלית החלו להינקט בשנת 2008. העותר רואה בכך השתהות ארוכת זמן שבה מגולמת התנהגות נעדרת הגינות, התעמרות בעותר והצבתו לפני מצב דברים שאינו מאפשר לו להתגונן כנגד טענת החוב (בין היתר מפני שלא נותרו בידו מסמכים ישנים העשויים להצביע על העדר חוב או פירעון החוב). העותר נסמך על דברים שאמרתי באחת הפרשות [עת"מ (ת"א) 1312/07 אלזינטי נ' עיריית לוד וכן ראו: עת"מ (ת"א) 1224/05 גרסרו נ' עיריית ת"א; ת"א (חי') 5066/02 המספק חברה לבניין ומסחר חיפה נ' עיריית חיפה]. עוד טוען העותר כי דרישת החוב עד לינואר 2001 התיישנה, שכן חלפו למעלה מ-7 שנים מיום התגבשות עילת התביעה ועד לתחילת הליכי הגבייה המנהליים שביקשו לממש את דרישת החוב. בעניין זה מצוי לנו, לעת הזאת פסק דין של בית המשפט העליון המחיל את דין ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 על הליכי גבייה מנהליים [רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית תל אביב (להלן: "הלכת נסייר")]. העותר סבור כי היעדרותו מישראל לא "ניתקה" את מרוץ ההתיישנות שכן ניתוק כזה מתקיים רק בנסיבות של עזיבת ישראל למדינה שעל פי התנאים השוררים בה או בשל יחסיה עם מדינת ישראל לא ניתן לקיים את הבירור המשפטי (סעיף 14 לחוק ההתיישנות). ארה"ב - שאליה העתיק העותר את מרכז חייו למספר שנים - היא מדינה המקיימת יחסים טובים עם מדינת ישראל ומאפשרת נגישות אל אזרח ישראלי השוהה בה. חובת מיצוי הליכי תביעה אזרחית העותר נסמך על פסיקת בית המשפט לעניינים מנהליים כדי לטעון שלא ניתן לגבות חוב ארנונה תוך עקיפת הליך תביעה אזרחי אלא בנסיבות חריגות. בית המשפט ראה בהליך המנהלי שאינו מאפשר לפרט להתגונן, להשמיע את קולו ולהציג את ראיותיו להעדר חוב משום הליך בלתי הוגן שאין לקיים אותו אלא במצב קיצוני שבו הליכי תביעה אזרחיים אינם אפשריים: "...רק במקרה חריג יש מקום לאפשר לרשות מקומית לנקוט בהליכי גביה מנהליים..."[עת"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה]. עיקר טיעוני העירייה הסדריה פשרה אינם משליכים על חוב העותר דין ההפטר אינו חל מקום שבו משתמע מהסדר הויתור או הפשרה שההסדר חל רק בין הצדדים לו ואין כוונה להפטיר חייב אחר. כוונה אחרת כזאת עולה בבירור מן ההסכמים עם החייבים שהופטרו. כך למשל נאמר בהסכם שנכרת בין העירייה לבנוז "לאור העובדה כי אחד הנתבעים בתובענה זו, מר בלאיש אייל, אינו מצוי בישראל... ועל מנת לסיים את המחלוקת בין המבקש ו[בנוז] למשיבה באופן סופי". שמע מינה שהמחלוקת מסתיימת בין העירייה לבנוז בלבד. אין כל כוונה להחיל את ההסכם על העותר (בלאיש) שכלל אינו נמצא בישראל. כיון שבעת עריכת הסכמי הפשרה לא היה העותר בישראל אי אפשר היה לקיים עמו שיג ושיח על תשלום חובו. הדעת אינה סובלת מצב שבשל היעדרות חייב מן הארץ לא תוכל העירייה להסדיר את חובם של שותפיו, בין היתר על דרך פשרה מסוימת. שיהוי והתיישנות העותר מבקש לפסול את ההליך שנקטה בו העירייה על שום חוסר הגינות אלא שהוא נמצא פוסל במומו. העירייה פעלה בתום לב, בשקידה ובסבירות; הגישה תביעה כספית כנגד המבקש, ניסתה לאתרו תוך הוצאות נוספות ומשהתברר לה כי העותר נעלם לחו"ל מחקה את התביעה נגדו תוך המתנה לשובו לישראל על מנת לחדש את ההליכים נגדו. העותר סיכל את פעולות העירייה בכך שנעלם מהארץ לשנים רבות מבלי שטרח להסדיר חובותיו הכספיים . התנהלות העותר מגלמת חוסר ניקיון כפיים המצדיק את דחיית טענתו. העירייה גורסת שגם את טענת ההתיישנות יש לדחות והוא לאור הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות הקובעת שבחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא זמן שהותו של בעל דין במדינה זרה ובשל הנסיבות לא ניתן לקיים את הבירור המשפטי. אין חולק שבמשך ארבע השנים שבין 2004 ל- 2008 שהה העותר בארה"ב. אכן ארה"ב מקיימת יחסים תקינים עם מדינת ישראל אלם מעשית לא ניתן היה להמציא זימון לעותר לבית המשפט בישראל ומעשית לא ניתן היה לקיים את הבירור השיפוטי. חובת מיצוי הליכי תביעה אזרחית הדין מניח בידי הרשות שני ערוצי גביית חוב ארנונה. דרך של תביעה אזרחית לפי פקודת העיריות ודרך של גבייה מנהלית. אין לרשות חובה למצות את ערוץ התביעה האזרחית. במקרה דנן נאלצה התביעה למחוק את ההליך האזרחי. לא היה הגיון בנקיטת אותו הליך מחדש ומכל מקום אין זו חובת העירייה לעשות כן. דיון הערות לעניין יתרת החוב עד שאני חורץ דעתי בשאלות העתירה אקדים שלוש הערות בעניין היקף החוב. ההערה הראשונה היא בהקשר לטרוניית העותר על כך שהוא נדרש לשלם חוב שבו סכום הריבית עולה פי שלושה ויותר מקרן החוב. הדבר נראה בעניו בלתי נסבל ונוגד כל הגיון. דא עקא שהעירייה אינה גובה ריבית שרירותית. היא חייבה את העותר בריבית לפי השיעור המותר על פי הדין. כיון שזו ריבית חוקית וטעמי המחוקק שקבעה עמו, לא ניתן לראות בה "נשך". הערה שנייה מתבקשת לנוכח ההסדר שנערך עם אלפסי. אלפסי שילם סך 17,000 ש"ח עבור חוב הארנונה עד 31.12.2000. בעקבות זה - כך אומרת העירייה במפורש בסיכומי טענותיה - "לא נותרו חובות על הנכס עד לתאריך זה [31.12.2000]" (ההדגשה שלי. ע.מ). נמצא, אם כן שהעירייה אינה יכולה לדרוש מן העותר לשלם דבר בגין חיובי ארנונה עד 31.12.2000. אם דרישת החוב הקיימת כוללת חוב ארנונה לשנים 1999-2000 על העירייה להחסירו (על הריבית שנצברה) מן הדרישה. הערה שלישית מתבקשת לנוכח ההסדר עם בנוז. בנוז, אליבא דהעירייה החזיק בנכס מפברואר 2002 ועד שנת 2004. בנוז גרס שהוא מחזיק רק למן נובמבר 2003. בנוז מסר לעירייה 4 שיקים לתשלום חוב ארנונה שנדרש לפני נובמבר 2003. השיקים הללו חוללו אך בפסק הדין החלקי שניתן נגדו חויב בנוז לשלם את השיקים הללו. מכאן, אליבא דידו ואליבא דהעירייה, נותרה שאלת מחלוקת לגבי מחויבות בנוז לתשלומי ארנונה מפברואר 2002 (לשיטת העירייה) או מנובמבר 2003 (לשיטת בנוז). לא ברור לאיזו תקופה מתייחסים ארבעת השיקים שבנוז פרע. בנוז טען לפני בית משפט השלום, שהוא מסר את השיקים הללו כיון שהיה "שותף לרווח" של בלאיש. מכאן מתבקש, להבנתי, שבנוז סילק, באמצעות פירעון השיקים, את החוב מפברואר 2002 ועד נובמבר 2003. אם אמנם כך כי אז לא ניתן לדרוש מן העותר תשלום בגין התקופה שמפברואר 2002 ועד נובמבר 2003. שלא כמו בעניין אלפסי, אינני חורץ בעניין זה מסמרות. העירייה תבדוק ותראה איזו תקופה מכסים ארבעת השיקים הללו ותגרע את התקופה מדרישת החיוב כלפי בלאיש. השלכות הסדרי הפשרה זה לשון סעיף 55(ג) לחוק החוזים: הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו-בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת. בראשונה עליי לקבוע כי ההסדר עם אלפסי נעדר כל זיקה להוראת ההפטר. אלפסי חלק על היותו מחזיק בנכס בתקופה שלאחר 31.12.2000. הוא הציג הסכם לפירוק השותפות בינו לבין בלאיש. בסופו של דבר העירייה קיבלה את הטענה. הסכמתה למחיקת יתרת התביעה כנגד אלפסי אין פירושה ויתור או מחילה או פשרה. זו הסכמה לטענת אלפסי שהוא כלל אינו חב בחלק מן החוב. מכאן נובע שפסק הדין נגד אלפסי אינו מפטיר את העותר מדרישת החוב ביחס לשנת 2001 ואילך. אשר לבנוז. פשיטא שהעירייה לא ויתרה ולא מחלה ולא התפשרה עמו בכל הנוגע לפרק הזמן שמפברואר 2002 ועד נובמבר 2003. להיפך היא עמדה על דרישת התשלום וגם קיבלה פסק דין חלקי בקשר לכך. לכן דין ההפטר בוודאי אינו משליך על פרק הזמן הזה. לעניין מותר תקופת החוב (נובמבר 2003 ואילך) ברי שהעירייה העמידה את התשלום על סך 15,000 ש"ח. בכך היה כנראה ויתור מסוים לבנוז. בהקשר לויתור זה נראה לי שבא כוח העותר אינו קורא פנים כהלכה בדין ההפטר. עיון נוסף בדין ההפטר מגלה כי הפטר אינו משליך על חייב שלא הופטר אם משתמעת כוונה אחרת מן ההפטר. העותר סבור שכדי שתשתמע כוונה אחרת מן ההכרח שההסדר המקים את ההפטר יאמר במפורש שלנושה נשמרת זכותו לתבוע את החוב או יתרת החוב מחייב שלא נרקם עמו הסדר. לא כך התפרש הדין. בית המשט העליון פסק ש"כוונה אחרת משתמעת" היא דווקא כוונה שאין לה ביטוי מפורש בהסדר. זו כוונה שביטויה בהסדר עמום והיא מוסקת מ"אומד הדעת" של הצדדים להפטר [ע"א 33/00 מדינת ישראל נ' סוריה פ"ד נח(5) 1, 8 ; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בבנק צפון אמריקה]. עיון בהסכמה שהתהוותה בין העירייה לבנוז מראה במידת שכנוע מספקת כי הראשונה שיוותה לנגד עיניה את הפטרתו החלקית של בנוז בלבד. ודאי שלא הייתה לעירייה כוונה להפטיר את העותר שנמלט לארצות הברית והשאיר שובל חובות מאחוריו ובניגוד לשאר שותפיו לא היה נכון לשלם ולו אגורה אחת בגין החוב. סיכמה של נקודה זו הוא שאני דוחה את טענת ההפטר. שיהוי והתיישנות טענת השיהוי , שהעותר עטף אותה ב"חוסר הגינות", חסרת שחר היא. העירייה הגישה בשנת 2004, תביעה אזרחית. מועד הגשת התביעה ודאי היה מועד ראוי. לא היה קושי אז להתגונן נוכח התביעה הזאת. הא ראיה ששני השותפים הנוספים כלכלו צעדיהם, כנגד התביעה, באורח מושכל ומיטבי. העותר עזב את ישראל. השאיר אחריו כשובל בגד שניתק והושלך אחור את חוב הארנונה ומנע כל יכולת לברר את התובענה. כעת כמי, להבדיל, שהרג את הוריו ומבכה את יתמותו, הוא מפלבל בעיניו כמיתמם ומשליך אחריות שווא לעבר העירייה. אשר לטענת ההתיישנות. אכן נוכח הלכת נסייר ברי כי דין ההתיישנות של תביעה אזרחית חל גם על הליכי גבייה מנהליים. על כן השאלה היחידה, בהקשר זה, שעליי לבחון היא האם העניין דנן בא בגדרה של הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות לאמור: בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי. סעיף 14 לחוק ההתיישנות דן בנסיבות ה"קוטעות" את מרוץ ההתיישנות. מרוץ ההתיישנות נקטע כאשר בעל דין שוהה בחו"ל ומתקיימת לפחות אחת משתי הנסיבות הבאות: (א) מחמת התנאים שבעל הדין נתון בהם במדינה הזרה, אין הוא או בעל דינו) יכול לקיים את הבירור המשפטי; או, (ב) מחמת היחסים שבין אותה מדינה לבין מדינת ישראל מי מבעלי הדין אינו יכול לקיים את הבירור השיפוטי. לכאורה, מצד פשטות לשון החוק היית אומר כי הנסיבה הראשונה עניינה במציאות שבה על אף קיומם של יחסים תקינים בין המדינה הזרה לבין מדינת ישראל, לא ניתן לקיים את הבירור השיפוטי מפני שבעל הדין השוהה במדינה הזרה נתון בתנאים כאלה שאינם מאפשרים את ההליך (למשל, הוא כלוא או שיציאתו את המדינה הזרה הוגבלה בצו שיפוטי תקף בה, או שהוא מאושפז וכיו"ב). ועוד היית אומר כי הנסיבה השנייה מתקיימת במציאות של יחסים בלתי תקינים בין המדינה הזרה למדינת ישראל. לי נראה שנחוצה פרשנות תכליתית שהיא מעט מרחיבה אך נמצא לה עיגון בלשון החוק. בית המשפט העליון עמד על תכלית הוראת הדין באומרו: ...הוראה זו מדברת בהעדר יכולת להפעיל את כוח התביעה הנתון בידי התובע, בין אם התובע הוא זה הנמצא במדינה הזרה ובין אם הנתבע הוא זה המצוי בה, ומשך הזמן שבו נמשכת אי יכולת זו לממש את כוח התביעה אינו נימנה על תקופת ההתיישנות... [רע"א 10179/05 ‏הארגון לשחרור פלסטין נ' סופי צ'סר (ההדגשה שלי]. מציאות שבה בית משפט ישראלי אינו יכול להורות על המצאת כתבי בי דין לבעל דין, לכוף בעל דין להתייצב למשפט, לכוף אותו לקיים את החלטות בית המשפט, היא מציאות נעדרת "יכולת להפעיל את כוח התביעה הנתון בידי התובע". מציאות כזאת עשויה להתקיים גם במדינה ידידה, גם במדינה מתוקנת. מובנו הרחב מעט של מצב שבו לא ניתן למעשה לממש את כוח התביעה שבידי התובע בא בגדר "תנאים [שהנתבע] נתון בהם". עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים שבמסגרתו נמחקה התובענה נגד העותר מראה כי בשל ירידת העותר לארה"ב לא עלה בידי התביעה לממש את כוח התביעה שבידיה. לפיכך הורה לה בית המשפט למחוק את התביעה. העותר לא הוכיח מציאות אחרת. לדעתי, כיון שהוא טוען את טענת ההתיישנות לפתחו רובץ נטל השכנוע כי משך שנות שהותו בארה"ב הייתה בידי העירייה יכולת סבירה לממש את כוח התביעה שבידיה. העותר לא עשה בעניין זה מאומה. טענת השיהוי וטענת ההתיישנות נדחות. ערוצי תביעה אזרחית וגבייה מנהלית ומה שביניהם העותר גורס כי יש להקדים הליכי תביעה אזרחיים להליכי גבייה מנהליים, שכן האחרונים אינם מאפשרים לנישום להשמיע את קולו ולטעון את טענותיו כנגד החוב הנטען כלפיו. הוא סומך יתדותיו בעיקר על פסק דין שיצא מלפני בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה שמסקנתו היא שבדרך כלל הליכי גבייה מנהליים, הנעשים בלא שניתן תחילה פסק דין, אינם מוצדקים, אינם סבירים, ואינם מידתיים [עת"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה (מפי השופט גדעון גינת)]. פסק הדין בעניין רכבת ישראל נ' עיריית חדרה בוטל בידי בית המשפט העליון [עע"מ 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל]. אולם ביטול פסק הדין לא נעשה על רקע דחיית מסקנות השופט גופן. שאלת הסבירות והמידתיות שבנקיטת הליכי גבייה מנהליים בנסיבות המאפשרות הליכי תביעה אזרחית נותרה על מכונה. מצויה לנו פסיקה של בית המשפט העליון המבארת הבהר היטב את חוקיות הליכי הגבייה המנהליים ואת חיוניותם כדי לקיים מנגנוני אכיפה אפקטיביים על מנת לקיים את האינטרס הציבורי. עמדה על כך כב' השופטת עדנה ארבל: לרשות המקומית ניתנו אמצעי גבייה נוספים על ידי המחוקק, אמצעים שהדין נמנע מלהקנות לבעל דין "רגיל" המבקש לפרוע את חובותיו, וזאת בכדי לסייע בידה באכיפת חובותיה. ההצדקה להרחבת קשת האמצעים הנתונים בידי הרשות ברורה. לרשות המקומית חייבים רבים והיא מהווה "שחקן חוזר" בנעליה כנושה. כוח האדם האמון על אכיפת החובות מטעם הרשויות מוגבל בכמותו ופיתוח מנגנוני אכיפה אקטיביים עשוי לגזול משאבים רבים מתקציבה. כמו כן, להבדיל מנושה "רגיל", הנהנה בעצמו מזכייתו בהליך המשפטי, הכספים הנגבים אמורים לשרת את כלל הציבור ולספק שירותים מוניציפאליים בסיסיים לתושבים. אינטרס זה מצדיק כשלעצמו את יצירת מנגנוני האכיפה המפורטים, תוך מתן יתרון דיוני לרשות המקומית על פני בעל דין אחר המבקש לגבות את חובותיו והפרת האיזון האדוורסרי בין הצדדים. אמצעי האכיפה המנהליים מאפשרים לרשות להפעיל מנגנון גבייה אפקטיבי, ללא השקעה רבה של כספי ציבור... [עע"מ 1164/04 עיריית הרצלייה נ' יצחקי]. מן השילוב של מקור הסמכות החוקי והתכלית החשובה של אמצעי האכיפה המנהליים עליה עמדה השופטת ארבל, מתבקש שלרשות המנהלית "חופש" לבחור את נתיב האכיפה הרצוי לה; הליך אזרחי "רגיל" או הליך גבייה מנהלי. גם בשים לב לכל אלה השקפתי היא שייתכנו נסיבות שבהן נקיטות הליכי גבייה מנהליים עשויה להיות בלתי סבירה, בלתי הוגנת ועולה כדי התעמרות בפרט. אכן כך פסקתי באחת הפרשות: כשלעצמי אני סבור שמתן הברירה בידי הרשויות המקומיות לבחור בין ההליך השיפוטי להליך המנהלי איננה בגדר פגיעה חסרת תכלית מוצדקת ומוגזמת בזכויות יסוד של הפרט. זה בתנאי שהכוח הנתון בידי הרשות ינוצל בדרך סבירה שאינה נוגשת ואינה מכוונת בחוסר תום לב לדחוק את הפרט לפינה שבה הוא מעוקר מיכולת התגוננות מול מהלכי הרשות. .... שהעירייה החלה להתגולל על העותר לאחר שחלפו שנים רבות שעה שיכול היה זה מכבר לראות את ענייני הנכס כ"תיק סגור" שאינו מחייב אותו לשמירת מסמכים ותיעוד אחר. האפשרות שרשות מקומית תנקוט שב ואל תעשה משך שנים רבות ותתעורר יום אחד כשיעלה חפץ מלפניה לנחות על האזרח במפתיע כרעם ביום בהיר תוך שימוש באמצעי גבייה מנהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה ונעדרת הגינות; מעין מעשה שלטוני נוגש [עע"מ (ת"א) 1312/07 אלזינטי נ' עיריית לוד וכן ראו, בנסיבות אחרות, עת"מ (ת"א) 1224/05 גריסרו נ' עיריית תל אביב]. העניין דנן אינו בא כגדרה של התנהלות מתעמרת או נוגשת של העירייה. העירייה נהגה באורח ראוי ביותר כאשר הגישה, בשנת 2004, תובענה אזרחית והניחה בידי השותפים, ובכללם העותר, הזדמנות להציג טיעון מתגונן. לעת הזאת אין כל סיבה שהעירייה תידרש לבחור שוב בהליכי תובענה אזרחיים (שגם מהם עשוי העותר להשתמט). בחירתה בנתיב האכיפה המנהלית היא חוקית, סבירה ומידתית. הנה כי כן אני דוחה גם את ראש הטענה של העדפת מהלך של תביעה אזרחית. התוצאה העתירה על כל מרכיביה נדחית. תוצאה זו מסויגת בשניים: (1) העירייה תשמיט מדרישת החוב את חלק החוב הנדרש בגין התקופה שעד 31.12.2000 ["אם דרישת החוב הקיימת כוללת חוב ארנונה לשנים 1999-2000 על העירייה להחסירו (על הריבית שנצברה) מן הדרישה"]; (2) על העירייה לבחון את השאלה האם ארבעת השיקים שפרע בנוז מכסים את מלוא החוב לתקופה כלשהי. אם הבדיקה תעלה תוצאה חיובית, יהיה על העירייה להשמיט גם את חלק החוב הזה על הריבית שצבר. העותר ישלם למשיבה הוצאות בסכום של 25,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ז אלול תשע"א, 26 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. בקשת רשות להתגונןארנונה (חובות)חובארנונה