ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערעורים (להלן: "ההחלטה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), מיום 25.6.09 בתיקים המאוחדים, וע 1169/00 ו - וע 1243/08, במסגרתה התקבל חלקית ערעורו של המערער, יהב אלון (אילן אוהבה) (להלן: "המערער") כנגד קצין התגמולים (להלן: "המשיב"). המערער, יליד 1961, התגייס לצה"ל, סיירת שק"ד, בפרופיל 97 ושירת שירות חובה בין השנים 1981-1984. בפברואר 1982 הורד פרופיל המערער ל - 82, מסיבה אורטופדית (פלטפוס). ביוני 1982, לחם במלחמת שלום הגליל ובמהלכה חווה אירועים שנפשו לא נותרה אדישה להם. ביום הרביעי ללחימה, פעלה יחידת המערער בגזרה המזרחית של לבנון. סמב"צ היחידה, שלא יכול היה לשאת את מראות המלחמה, הגופות והירי הבלתי פוסק, כיוון את נשקו לחזהו, התאבד לנגד עיני המערער ופונה על ידו למקום מחסה, נוסף לפינוי חיילים נוספים על ידו. ביום החמישי ללחימה (9.6.1982) נקלעה היחידה לאירוע טראומתי במיוחד, בו הפציצו ארבעה מטוסי חיל האוויר בשגגה את אזור לחימתם וגרמו לאבדות רבות מכוחותינו. סמג"ד היחידה, אורי וינטר ז"ל, שהמערער שימש לו כאיש קשר, נהרג מאותן הפצצות. חיילים רבים נפצעו אנושות, כל זאת על רקע הפצצות בלתי פוסקות של חיל האוויר הישראלי. המשיב מאשר את עובדות אירועי המלחמה, גם אין חולק כי המערער חווה אותן חוויות קשות. ביולי 1982, מיד בתום המלחמה, במסגרת שירותו בגדוד חי"ר 424, המליץ מפקדו של המערער, סא"ל עופר שריה, להעלותו לדרגת רב"ט ובחוות דעתו כתב: "חייל מעולה. מבצע תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוכיח עצמו במבצע שלום הגליל כראוי לקבל הדרגה" (ההדגשה אינה במקור). אלא שחוויות המלחמה לא השאירו את המערער שווה נפש ומנקודת זמן זו חלה הידרדרות במצבו הנפשי. לדבריו שיתף את אחותו בתחושותיו במהלך חופשותיו מהצבא, כך גם עולה מתצהירה של האחות, סיגל חגי (להלן: "האחות"). "עתידו של אילן נראה מבטיח. זכור לי במיוחד אירוע בו במהלך מבצע של"ג הגיע אילן לבית הוריי שם התגוררתי (לפני נישואיי). אילן התנהג בצורה מוזרה, כשהגעתי הביתה מצאתי את אילן ישן בסלון עם מדיו ונעליו שלא כהרגלו, נרדם לזמן מה והתעורר כשהוא בוכה ונסער. בשיחה שהתנהלה בינינו בעודו מגהץ את המדים, בכה אילן וסיפר על התקרית בה ירו בטוסי חיל האוויר על הגדוד, עליו ועל חבריו ואיך נאלץ לטפל ולפנות חברים שלו פצועים והרוגים. לאחר חופשה קצרה שבמהלכה נראה היה שמשהו עבר עליו, כאשר אנחנו סברנו לתומנו כי אולי המדובר בעייפות או כיוצא בזה הוא שב ליחידתו, אולם או אז החלה למעשה הידרדרותו עד למצב הקשה ביותר היום... בחופשות הוא התנהג בצורה מוזרה, מבחור כריזמטי וסוחף הוא הפך למופנם וסגור". הדברים באו לידי ביטוי בהתנהגותו החיצונית. בדצמבר 1982 ביקש לעבור לבסיס בקרבת מגוריו (עוד בטרם גיוסו, התגורר המערער בקיבוץ אילות), הנימוק היה רצונו לעזור למשפחתו השרויה בקשיים - אחיו, מאיר, החל משתמש בסמים קשים ואביו נקלע לחובות ולקה במחלת לב בגינה אושפז. ביום 7.12.82 נדחתה בקשתו ולבסוף הועבר המערער לשרת במפקדת חטיבה 512 באילת - מבלי שנמצא הסבר סביר מטעם המשיב מה הצדיק את הסכמתו להעברה בסופו של יום. כ- 3 חודשים מתום המלחמה, באוקטובר 1982, נשפט המערער בגין נפקדות והחל מינואר 1983 נשפט בגין עבירות שונות נוספות. ביום 24.4.1984 הורשע על ידי בית הדין הצבאי בעבירת שימוש בסם מסוכן ונגזרו עליו הורדה לדרגת טוראי ומאסר על תנאי בן 3 חודשים. לאחר שחרורו ועד לשנת 1989, שהה המערער בארה"ב. בתקופה שבין מרץ ליולי 1989 התגורר עם האחות ובעלה, עידו חגי, שהצהיר כי נהג לעבוד עם המערער ולשוחח עמו שעות רבות על מגוון נושאים. בעקבות שיחה הזכורה לו במיוחד, יצר עידו חגי קשר עם אביו ז"ל של המערער שפעל להחזרתו ארצה, "שיחה אחת זכורה לי במיוחד, בשיחה זו אילן סיפר לי על כך ש'מחשמלים אותו מהשמים' ועל כל מיני נושאים מעורפלים שלא הייתי מודע להם אז וקשה היה לחבר אותם למציאות ולא ידעתי לשייך אותם לגורם כל שהוא, אך ברור היה לי שמשהו ברמה האישית/רגשית לא כשיר אצל אילן". המערער שב ארצה וביום 18.2.1990 אושפז במרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל (להלן: "אברבנאל") ואובחן כחולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית. תוך כדי אשפוזו הגיש, באמצעות אמו כאפוטרופוסית, תביעה להכיר בו כנכה, לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המל"ל"), הוא הוכר כאמור ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 70% ואובדן כושר השתכרות בשיעור 75%. בינואר 1992 שוחרר מחובת שירות מילואים בפרופיל 21 בגין סעיפי ליקוי שונים. ב - 5.8.99 הגיש המערער תביעה להכרה כנכה לפי חוק הנכים משום מחלתו הנפשית שהיא, לטענתו, תולדת אירועי מלחמת שלום הגליל. התביעה נדחתה מחמת התיישנות ובחירה בזכויות. לא נרחיב באשר לגלגולים הרבים שעברו תביעות המערער, אלה מפורטים בהרחבה בסעיפים 12-15 להחלטת הועדה עליה נסבים הערעורים כאן, נציין רק כי סופם היה איחוד שני ערעורים בפני ועדת הערעורים: וע 1169/00 - על החלטת המשיב כי המערער היה מסוגל לבחור בין זכויותיו לפי חוק הנכים או חוק המל"ל. וע 1243/08 - על החלטת המשיב כי אין עדות שהמערער סובל מ- PTSD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (להלן: "PTSD"), וכי אין קשר בין הסכיזופרניה הפרנואידית לבין אירועי יום ה - 9.6.1982. בהחלטת ועדת הערעורים, נדחתה טענת המשיב כי המערער מסוגל היה לבחור בין זכויותיו לפי חוק הנכים או חוק המל"ל, נדחתה גם טענת המשיב בדבר העדר חבלה רשומה והתיישנות (מסעיפי חוק הנכים). כן נקבע כי קיים קשר של החמרה בשיעור 25% בין מחלת הסכיזופרניה לבין שירותו הצבאי של המערער ומנגד נדחו טענותיו כי קיים קשר של גרימה בין מחלת הסכיזופרניה לשירות הצבאי וכי סובל הוא מהפרעת ה - PSTD בשל השירות הצבאי. ומכאן הערעורים שבפנינו, המערער בערעורו טוען כי טעתה ועדת הערעורים עת דחתה ערעורו ביחס להפרעת ה - PTSD. הועדה התעלמה מתלונותיו המתועדות וממסמכים רפואיים, המזהים סימנים פוסט טראומתיים. היה עליה ליתן משקל לפער בין התנהגותו עובר למלחמה ולאחריה. כעת, לטענתו, נבצר ממנו להוכיח קיומה של הפרעת ה - PSTD והקשרה לשירותו הצבאי. האחריות לנזק הראייתי, נזק בדמות מצבו הנפשי הקשה הכרוך באשפוזים תכופים כמו גם התדרדרותו לסמים קשים, מוטל על כתפי הועדה משום הימנעותה ליתן החלטה בעניין הפרעת ה - PSTD, הנטענת, עת הגיש המערער תביעתו בשנת 1999, שנדחתה, בשלב ראשון, מפאת התיישנות ובחירה בזכויות מכוח חוק המל"ל. עוד סבור המערער כי טעתה ועדת הערעורים משלא קבעה קשר של גרימה בין מחלת הסכיזופרניה לבין השירות ולחילופין טוען, טעתה בקובעה כי קיים קשר של החמרה בין מחלת הסכיזופרניה לבין השירות הצבאי בשיעור 25% בלבד, בעוד שעליו לעמוד על 75%. המערער מבקר את קביעותיו הסותרות, לטענתו, של ד"ר בקר, מומחה מטעם קצין התגמולים (להלן: "ד"ר בקר"), ומוחה על מגמתיות בפיצול חוות הדעת - האחת של ד"ר בקר לעניין הקשר הסיבתי והשנייה של ד"ר טריפו, מומחה נוסף מטעם קצין התגמולים, לעניין מסוגלות הבחירה בין הזכויות. בערעור שכנגד נטען כי מביקור שערך המוסד לביטוח לאומי ביום 5.1.1993 בבית הורי המערער, שם התגורר, עלה שהמערער שוהה במהלך שעות היום באברבאנל, אינו מקבל טיפולים רפואיים ומסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים. ביום 5.8.99, למעלה מ-15 שנים מיום שחרורו, הגיש המערער תביעה להכרה במחלת הנפש בגין האירוע מיום 9.6.1982 וטעתה ועדת הערעורים בקובעה כי קיים קשר של החמרה בין הסכיזופרניה לבין שירותו הצבאי, זאת נוכח פער הזמנים ובהעדר מחלוקת בין הצדדים לעניין צריכת הסמים הגבוהה של המערער. לחילופין, גם אם ייקבע שקיים קשר הרי שאין להעמידו על שיעור גבוה של 25%. מבחן הבחירה הינו אובייקטיבי על פי התנהגות הנכה ואין בעצם מצבו הנפשי של המערער כדי למנוע גמירות דעת לצורך בחירה בין הזכויות. העובדה שאמו מונתה כאפוטרופוס בשנת 2002, אין בה די כדי לייחס לו חוסר מסוגלות, בדיעבד, לבחור בין הזכויות בשנת 1993. דיון מסוגלות הבחירה בין הזכויות, התיישנות וחבלה רשומה כהחלטת ועדת הערעורים, סבורות אנו כי היה על הועדה הראשונה, שדנה בעניינו של המערער, לשקול את מכלול נסיבות הגשת התביעה לפי חוק המל"ל על ידי אמו של המערער ביום 10.1.1991. היה עליה לוודא האם מדובר בבחירה המודעת לקשת הזכויות או בבחירה הנובעת מתוך אילוץ כלכלי. ועדת הערעורים מנתחת בהחלטתה את סעיף 32(א) לחוק הנכים ודנה בשאלת ההתיישנות ובתנאי ה"חבלה הרשומה", כדרישת סעיף 32(א)(1). קביעותיה הסופיות, לפיהן לא עמדה למערער מסוגלות בחירה, כמו גם - כי המדובר בחבלה רשומה המתגברת על טענת ההתיישנות נכונות הן, לדידנו, ולא מצאנו כי יש להתערב בהן. משום כך - ערעור המשיב בעניין זה - נדחה בזאת. שאלת קיומה של הפרעת ה - PTSD והקשר הסיבתי בין מחלת הסכיזופרניה של המערער לשירותו הצבאי הצדדים חלוקים בדעותיהם באשר לקיומה של הפרעת ה - PTSD ובאשר לקשר בין שירותו הצבאי של המערער לבין מחלת הסכיזופרניה. במאמר העונה לשם "פגיעה נפשית פוסט-טראומתית עקב שירות צבאי" - אשר נכתב על ידי פרופ' אבי בלייך, מנהל המרכז לבריאות הנפש לב השרון בנתניה ויובל מלמד, סגן מנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון בנתניה (שניהם מרצים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב) - מובאים נתונים אודות לוחמי צה"ל שלקו בתגובות קרב עקב מלחמת לבנון הראשונה - 57% סבלו מ - PTDS כעבור שנה, 63% כעבור שנתיים ו - 43% כעבור שלוש שנים. לדבריהם, "כאשר חולפים למעלה משישה חודשים מדובר בהפרעה פוסט-טראומתית מושהית" (אבי בלייך, יובל מלמד "פגיעה נפשית פוסט-טראומתית עקב שירות צבאי" רפואה ומשפט ג 37, 37-44 (2007), להלן: "'מאמר הרופאים'"). במסמכים ובחוות הדעת השונות קובעים רופאי המערער, בין היתר, כי קיימים אלמנטים פוסט טראומתיים המחמירים את מחלת הסכיזופרניה ובהחלט יתכן כי גרמו להתפתחותה. רובם השתמשו במונח - PTSD DELAYED. "על פי סיכום המחלה באשפוזו הראשון באברבנאל, מפברואר 1990, רואים שינוי בהתנהגותו החל מהשנה הראשונה לאחר הצבא... אפשר לחשוב על אבחנה של PTSD DELAY או טראומה בזמן שירות צבאי שגרם להתפתחות סכיזופרניה" (ד"ר רפפורט הלנה, רופאה פסיכיאטרית במחלקה למחקר ולטיפול בנפגעי סמים במרכז רפואי סוראסקי ת"א, 15.11.2000). "...בהחלט יתכן שמחלתו נגרמה מטראומה בזמן השירות הצבאי, כלומר DELAY-PTSD" (ד"ר טוויג אברהם, מומחה לרפואה פנימית, מנהל מרפאת הסגל ומרפאת אדלסון לסמים, מרכז רפואי סוראסקי ת"א, 14.12.2001). "המטופל מתלונן שוב ושוב על קולות מלחמה ששומע ורואה תמונות לנגד עיניו, את הפיצוצים וההרוגים וחוויות איומות של מטוסים שהפציצו את גדודו... על פי אבחנתי ניתן לקבוע על אבחנת PTSD DELAY וטראומה משירותו הצבאי שגרמה להתפתחות הסכיזופרניה הקיימת" (ד"ר ראול ליפניק, מומחה בפסיכיאטריה בבית חולים איכילוב ת"א, 2.3.2006). "במהלך כל השנים חוזר מוטיב השחזור מן המלחמה שחווה בצה"ל, מספר על קולות מטוסים, על רעש קבוע באוזניו, על ריחות שרופים המלווים אותו ועל קולות חיילים פצועים (שהכיר) הקוראים בשמו. מדבר על חוויית אשמה על כי נותר בחיים ועל תחושת השפלה, על חייו "המרוסקים", דהיינו אלמנטים פוסט טראומתיים קיימים ומשפיעים על מהלך המחלה ועל ההחמרות במצבו הנפשי... לדבריו הסמים מקלים על הזיכרונות ועל הרעשים שבאוזניו. אילן יוצר קשר טיפולי טוב, אולם עיקר המשמעות בעיניו אינה הטיפול עצמו אלא ההכרה על סבלו כלוחם, ההכרה בעוול שנעשה לו כאדם שהיו לו כוחות לתרום למדינתו וכשנשבר נזנח לאנחות. אילן שב ומדבר על המשמעות, כערך מכונן בחייו" (ד"ר יעל דליהו, סגנית מנהל המחלקה באברבנאל, 14.8.2006, (ההדגשה אינה במקור)). למסקנה זו של ד"ר יעל דליהו, ישנה התייחסות ב'מאמר הרופאים' - "את הליך ההכרה ניתן לראות כהחלטה חברתית, המהווה ביטוי למתח המתמיד השורר בין הלוחמים הראויים להערצה לבין אלה שנפגעו, "נשברו" ונותרו נכים". "מספר על כך ששומע מטוסים שמדברים אליו. נזכר שוב ושוב בתמונות של חברים שנהרגו, מתלונן שוב ושוב איך מטוסים שירו על גדודו פצצות מצרר במלחמת לבנון, הלם קרב שאילן עבר משנת 1982 - 17 אשפוזים, נוכחנו שאכן לאילן יש PTSD DELAY ובאופן מוצדק. אילן שעבר עוד בשנה שעברה טיפולים במרפאות איכילוב, מספר על פחדים חוזרים ונשנים ועל תגובות לא רציונליות שעוברים על גופו. אבקשך לקחת לתשומת ליבך את סיכום מחלתו" (ד"ר יעל נחמה, מומחית בפסיכיאטריה באברבנאל, 29.11.2006). עוד בסיכום המחלה מאשפוזו הראשון באברבנאל (18.2.1990 - 24.4.1990) הוזכר, "במלחמה עבר טראומה ומספר שנים לא דיבר. באישיותו עצמאי מאוד. אבל סגור בתוך עצמו. אחרי הצבא נסע לארצות הברית... פחד שרוצים להרוג אותו ושוב נסגר בביתו. חזר ארצה, היה עצבני, בלי שקט ותוקפני במיוחד נגד אביו". בסיכום מחלה מיום 23.11.1993 מתארים רופאיו באברבנאל (ד"ר א. אביב - מנהל המחלקה, ד"ר ד. לוי - הרופא המטפל, אורנה גרוניך - פסיכולוגית) כי, "בצבא עבר כנראה מעין הלם... אילן משתמש בהגנה של בידוד, הכחשה ורציונליזציה. לא מוכן עדיין לעבור תהליך טיפול של בדיקה עצמית ובירור כאביו ואכזבותיו". בסיכום מחלה נוסף מיום 25.1.1996 מתאר רופאיו באברבנאל (לעיל) את הפער בין התפתחותו התקינה לאורך שנות חייו עד לגיוסו בשירות קרבי, תוך אזכור אירוע ההפצצות כנקודת קו שבר, "חלה נסיגה במצבו הנפשי, הסתגר בחדרו והתנתק מהעולם, מאז לא הצליח להשתקם, הוחזר ארצה ועבר כאן 5 אשפוזים (אברבנאל), כשהוא חוזר להשתמש בסמים קלים וקשים, ללא תובנה למצבו או למחלתו, עם נטייה עזה להכחיש בעיותיו ולהימנע משיתוף פעולה באשר ללקיחת טיפולו התרופתי". ד"ר בקר מציין בחוות דעתו כי "החל משנת 1999 יש אזכור עקבי של זיכרונותיו מהאירוע בהפצצה של כוחותינו" וכי בהקשר המלחמה ציין המערער, "הסכיזופרניה מורידה את הנפש של הסמג"ד שנהרג ואני משוחח איתה... שומע קולות של פצועים... שומע רעשים של נגמ"שים". בחוות דעתו קובע ד"ר בקר כי אין אפשרות לאבחן סימפטומים של PTSD, "בתוך מארג נפשי כה הרוס כמו שקיים אצלו (אצל המערער) הן בשל המחלה והן בשל השימוש בסמים". דווקא משום כך, נראית לנו טענת המערער בדבר הנזק הראייתי שנגרם לו בגין העיכובים בהכרעות הועדות השונות בעניינו. תביעתו הראשונה נדחתה, כאמור, מחמת התיישנות. משנבדקה לבסוף שאלת קיומה של הפרעת ה - PTSD, ברי כי תוצאות הבדיקות לא תהיינה חד משמעיות בשל מרחק הזמן ומורכבות נפשו של המערער, בהתחשב במחלת הסכיזופרניה שהתפתחה וצריכת הסמים שנדרש להם - על פי הנראה, בעיננו, צריכת הסמים באה להקל על המכאוב והיא קשורה להפרעת ה - PTSD. ממאמר הרופאים, המצוטט לעיל, עולה כי ההפרעה הנפשית העיקרית הנגרמת כתוצאה מאירוע מלחמתי טראומתי, הינה הפרעת הדחק הפוסט טראומטית, אשר תכופות מלווה בהפרעות נוספות ובעיקר - "הפרעות דיכאון, חרדה, סומאטיזיה והתמכרויות". בנוסף, ממחקר שנערך בארצות הברית על מדגם לאומי מייצג של 1,200 אמריקאים שנלחמו בווייטנאם (המחקר מוזכר במאמר הרופאים), עולה כי 15% מתוכם אובחנו כסובלים מהפרעת ה - PTSD והם, בהשוואה לאלו שלא אובחנו בהפרעה, סבלו יותר - "ממחלות וליקויים רפואיים נוספים, מתחלואה פסיכיאטרית נלווית ובמיוחד מדיכאון, הפרעת פאניקה ושימוש באלכוהול או סמים. בנוסף, הם דיווחו יותר על מצב בריאותי ירוד, על פגיעה באיכות החיים, ועל ליקויים תפקודיים, כגון בהשגחה אישית, בתפקוד ביתי, בלימודים ובתעסוקה, בפעילויות פנאי, וכן על אבטלה ועל מעורבות באירועים אלימים". לעניין מידת ההוכחה הנדרשת, לקשר הסיבתי לעניין גרימה בין מחלתו של המערער לבין השירות הצבאי, הננו מפנות לחוות דעתו של כבוד השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ. קצין התגמולים, פד"י ל"ז(4) 361, 366 (1983), (להלן: "פס"ד רדושיצקי"): "... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה..." אין חולק כי בתנאי שירותו עבר המערער חוויה קשה ויוצאת דופן. בהעדר חוות דעת או מסמכים רפואיים הנושקים לתקופת שירותו, בהעדר מחלוקת בדבר התשתית העובדתית של האירוע, אין לנו אלא להפעיל שיקול דעת. שיקול דעת המתחשב במכלול הראיות, חוות דעת שנכתבו, סיכומי מחלה, עדויות בני המשפחה ועדויות המערער עצמו, כמו גם בהתחשב בנזק הראייתי שנגרם. בנוסף, ראינו לנכון ליתן משקל ראוי לפער בהתנהגות המערער עובר לאירוע המלחמה ולאחריו וכן לקביעת החלטת ועדת הערעורים לפיה האירוע אכן מהווה קו שבר בחייו. ודוק - התנהגותו המיידית לאחר המלחמה, שתיקותיו, הסתגרותו והידרדרותו לאחר מכן מדברות בעד עצמן אל מול חוות דעת מפקדיו עליו קודם להשפעת תוצאותיה - "חייל מעולה" - כך! לא יכולנו להתעלם גם מכמות העבירות שעבר המערער, בהמשך שירותו הצבאי, המעידים על הפער העצום שחל בהתנהגותו עובר לאירוע המלחמתי הטראומתי ולאחריו. המסמכים מבהירים ומקצינים את נקודת קו השבר בהתנהגותו ואין להתעלם ממשמעותן המוחלטת והצורמת. בגזר הדין מיום 24.4.1984 בה הואשם המערער בעבירת שימוש בסם מסוכן על ידי בית הדין הצבאי נכתב כך, "מדובר בהתנהגות יוצאת דופן לגבי חייל שמילא תפקידו כהלכה משך השנה האחרונה ובכך הייתה תפנית מסוימת לעבירות משמעת שעבר קודם לכן. עוד יצוין כי הנאשם השתתף כלוחם במבצע שלום הגליל". הסבירות שתתפתח הפרעת PTSD לאחר אירוע מהסוג שבפנינו, שעוצמתו מוסכמת לכל, אינה מן הנמנע ומצאנו כי יש לקבל טענות המערער ולהכיר בו כמי שסבל מהפרעת ה - PTSD, שכן המערער לא נעזר, בעקבות מאורעות המלחמה, באף גורם טיפולי מטעמו של הצבא. הפרעה זו היא שהביאה את המערער לשימוש אינטנסיבי, ממושך ותלותי בסמים. מאורעות המלחמה ללא טיפול והפרעת ה - PTSD, הם שהוציאו את מחלת הסכיזופרניה מהכוח אל הפועל, כפי שמציינת, בין יתר רופאיו, גם ד"ר יעל נחמה לעיל. מצאנו קשר סיבתי סובייקטיבי ואובייקטיבי המבסס קשר עובדתי ומשפטי בין שירותו הצבאי לבין מחלותיו, קשר של גרימה. לטענות המשיב על כך שעברו המועד, כביכול, של המערער - גדל בצילו של אח נרקומן, נהג בתקופת התבגרותו לעשן סמים (קלים) לפרקים - הוא שגרם לפרוץ מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער, נבהיר כי הלכה מקובלת מימים ימימה הינה כי, "...על הצבא לקבל את החייל כמות שהוא - על מעלותיו ועל חסרונותיו, דהיינו על תכונותיו הסובייקטיביות" (ע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים, פ"ד כד(1) 518). כי יש להביא בחשבון בסוגיה שלפנינו שיכולתו של אדם הנוטה ללקות בסכיזופרניה לעמוד בפני תנאי חיים קשים חלשה יותר משל אדם רגיל ועל כן נוטה הוא להגיב במחלה על מצב של פחד או מתח, בעוד שאדם אחר היה עומד בו... צריך להתקיים גם "משהו" בתנאי השירות (אפילו תנאי שירות רגילים שאינם כרוכים באימונים צבאיים) שיצדיק את קביעת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לבין התפרצות המחלה; אם נרצה - נוכל להגדיר "משהו" זה כגורם ה"אוביקטיבי"" (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5), 732 , 768-769 (2002)). אין חולק על כך שבענייננו מתקיים רכיב ה - "משהו" כגורם ה"אובייקטיבי" בתנאי השירות וזו קביעתנו באשר להפרעת ה - PTSD, שהביאה לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. ד"ר שור וד"ר לבון, מומחים מטעמו של בא כוח המערער, כותבים בחוות דעתם, "ידוע כי שירות צבאי טראומטי יכול לעורר פריצה של מחלת נפש מסוג סכיזופרניה ממנה סובל מר אוהבה (המערער) גם שימוש בסמים הוא טריגר משמעותי נוסף שלא ניתן בוודאות לשלול..." כלשונו של כב' השופט הנשיא שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5), 203, 213 - 214 (1991), "סיכומם של דברים, הקו המנחה שיש לאמצו לאחר עיון בפסיקתו הענפה של בית משפט זה בסוגיה שבפנינו, הוא כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציוני - בין אם היא היתה ידועה ובין אם היתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות - יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי... מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו ". די לנו להסתפק במידת ההוכחה, כפי שזו באה לידי ביטוי בפס"ד רדושיצקי לעיל וכפי שבאו לידי ביטוי במקרה דנן בראיות ברורות במצבו של המערער לפני ואחרי. "בחוקי נכים על בית המשפט לגלות יחס של רוח לב לתביעה "שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו" (ע"א 192/82 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד (3) 646, 654 (1982)). כדברי הרופאים במאמרם - "ידוע שפגיעות נפשיות מתגלות מאוחר ולעתים קשה לאתר את שורש הבעיה ואת האירוע המס וים שגרם לה. פעמים רבות הנפגע אינו פונה לטיפול עקב חוסר מודעות לפגיעתו הנפשית... אין זה נדיר כיום, לראות פניות להכרה ולטיפול עקב פגיעות שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה, לפני 25 שנה". גם אם ייטען כי התמכרותו לסם החמירה את מצבו הנפשי - לא ניתן לשלול את הקשר בין הטראומה שחווה, הפרעת ה - PTSD שלא טופלה, ומצבו הנפשי הקשה וההידרדרות, לצריכת הסם ולמחלת הסכיזופרניה. הדברים תלויים הא בהא. אשר על כן, אנו מקבלות את ערעורו של המערער במלואו וקובעות כי , א. לא עמדה למערער מסוגלות בחירה בין הזכויות ומדובר בחבלה רשומה המתגברת על טענת ההתיישנות. ב. למערער הפרעת PTSD שנגרמה בעקבות שירותו הצבאי ויש להכיר בקשר של גרימה בין השירות הצבאי להפרעה. ג. יש להכיר בקשר של גרימה בין השירות הצבאי למחלת הסכיזופרניה בה לקה המערער בהמשך. המשיב יישא בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום עד ליום התשלום בפועל. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"א, 13 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. אסתר קובו, סג"נאב"ד מיכל רובינשטיין, סג"נ שופטת עופרה צ'רניאק, שופטת צבאחייליםמלחמה