להלן החלטה בנושא משפט חוזר - תעבורה: החלטה המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, נהיגה ללא רשיון רכב תקף, נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, נהיגה ללא תעודת ביטוח ושינוי זהות של רכב או של חלק של רכב. ערעורו לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש התקבל. בפניי בקשתו למשפט חוזר. העובדות ?1. ביום ?19.7.1995 נהג המבקש, עת היה חייל בשירות סדיר, באופנוע שבבעלותו כשהוא מסיע את חברו. במהלך הנסיעה ביצע המבקש עקיפה בעטיה התקרב לאוטובוס שנסע לפניו והתנגש בו מאחור. כתוצאה מכך הועף הנוסע מהאופנוע, הוטח בכביש, ראשו נחבל והוא נפטר במקום. בחקירת המקרנתגלה כי לוחית המספר של האופנוע, אשר בעת התאונה נחזה להיראות כבעל מספר רישוי ?18-828-01, הייתה מרוחה בצבע שחור. לאחר הסרת הצבע נתגלה כי מספרו האמיתי של האופנוע הינו ?19-929-01. כן התברר כי ביחס לאופנוע זה הוצאה הודעת איסור שימוש והוא הורד מהכביש בעקבות תנה קודמת מיום ?5.7.1994. באותה עת היה האופנוע בבעלותו של אחר, עוזי רצון, אשר מכר את שרידי האופנוע לאלי פרץ. זה האחרון מכרו ליוסף דבש (להלן: דבש) אשר לאחר מכן מכר את האופנוע למבקש בחודש מאי ?1991. כן נתברר, כי בתעודת הביטוח של חברת "הפול" אותה הציג המבקש שם מספר הרישוי ?17-929-01 השונה ממספרו האמיתי של האופנוע. כתב האישום וקו ההגנה של המבקש ?2. המבקש, אשר נפצע אף הוא בתאונה ואושפז בבית החולים, מסר הודעה למשטרה (ביום ?19.7.1995), אך בחקירותיו לאחר מכן שמר על זכות השתיקה. נוכח ממצאי החקירה הואשם המבקש בגרימת מוות בנהיגה רשלנית ובשורת העבירות שפורטו לעיל (ת.פ. ?1483/95). בישיבת ההקראה בבית משהשלום בכפר סבא (כב' השופט א' שילה) כפר המבקש, אשר לא היה מיוצג, כפירה כללית בכל העובדות. בית המשפט מינה למבקש סניגור, ולאחר חילופי סניגורים, ייצג את המבקש עו"ד שמחה ניר (להלן: הסניגור). בישיבה הראשונה בה היה מיוצג, חזר המבקש על כפירתו בכתב האישום, ובישיבת ההוכחות הראשונה, אליה לא התייצב (ביום ?21.5.1996), ביקש הסניגור לדון באישומים בהעדר המבקש. כך אכן נעשה ובישיבה זו העידו מטעם התביעה דבש, אשר מכר למבקש את אופנועו, והבוחן המשטרתי, שגבה את הודעת המבקש. בהמשך פרשת התביעה העידו נהג האוטובוס בו פגע המבקש עם אונועו וכן עד ראיה לתאונה. בתום פרשת התביעה הודיע הסניגור, כי המבקש לא ינהל פרשת הגנה, וזו אכן לא נוהלה למעט הגשת שני מוצגים במסגרת חקירה נגדית. המבקש לא העיד והתיק עבר הישר לשלב הסיכומים. ?3. קו ההגנה שננקט במהלך המשפט התמקד בטענה לפיה התביעה לא הוכיחה, כי המבקש הוא האדם שביצע את העבירות נשוא כתב האישום. לטענת הסניגור, בוחן התנועה אשר גבה את הודעת המבקש בבית החולים, העיד כי אינו זוכר אם זיהה את המבקש לפי תעודת זהות או מסמך מזהה אחר, ולפיכךלא ניתן להסתמך על הודעת המבקש כל עוד לא הוכח שהוא אכן האדם שמסרה. אשר לעדותו של דבש, לפיה מכר את האופנוע למבקש, טען הסניגור כי לא הוכח שאכן הקונה הוא המבקש. כאמור, בישיבה בה העידו שני העדים לא נכח המבקש כך שלא ניתן היה לזהותו אף באולם בית המשפט. פסק-דינו של בית משפט השלום ?4. המבקש הורשע על ידי בית המשפט בכל העבירות נשוא כתב האישום. בפסק דינו (מיום ?25.9.1996) קבע בית המשפט, כי עקב קו ההגנה בו נקט המבקש, הרי שאין מחלוקת באשר לעובדות הרלוונטיות ולעצם מעשי העבירה. באשר לאישום בדבר גרימת מוות בנהיגה רשלנית נקבע, כי במהלך נסיו ביצע המבקש שורת עקיפות מסוכנות כאשר בסיומן נוצר המגע בין האופנוע לבין חלקו האחורי של האוטובוס. בית המשפט מצא כי המבקש התרשל בנהיגתו וזאת בהסתמך על ממצאי הבוחן המשטרתי ועדותו, כמו גם עדויות נהג האוטובוס המעורב ועד ראייה לתאונה. כן נקבע כי הוכח שמותו של המנוח נגרם עקב התאונה. בית המשפט דחה כלא מהימנה את גרסת המבקש בחקירתו הראשונה שנערכה מספר שעות לאחר התאונה, לפיה האוטובוס הוא שפגע בדופן השמאלית של האופנוע. לעניין עבירת זיוף לוחית הרישוי של האופנוע נקבע, כי משהוכח שהאופנוע נרכש על ידי המבקש והיה בחזקתו, המסקנה הטבעית, המתחזקת משתיקת המבקש בחקירתו במשטרה ובבית המשפט, היא שהוא זה שזייף את הלוחית. באשר לאישומים בדבר נהיגה ללא רשיון רכב תקף וברכב שניתן עליו איסור שימוש, קבע בית המשפט, בהסתמך על עדותו של דבש, כי המבקש רכש את האופנוע ללא מסמכי הרישוי. אף שהמוכר אמר לו כי עליו לדאוג לקבלתם ממשרד הרישוי, הרי שלא יכול היה לעשות כן עקב צו איסור שימוש באופנוע שנרשם במשרד הרישוי. כן נקבע, כי באישור הזמני להעברת הבעלות, אותו הציג המבקש למשטרה, נחזה מספר הרישוי להיות מזויף. לגבי עבירת הנהיגה ללא תעודת ביטוח, נקבע כי תעודת הביטוח שהמציא המבקש למשטרה איננה נוגעת לאופנוע דנן, שכן המספר המופיע בה הוא של אופנוע אחר. ?5. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה לא הוכח מעבר לכל ספק כי המבקש הוא שרכש את האופנוע ונהג בו בזמן התאונה, וקבע כי אין בה ממש. נקבע, כי אי הבאת ראיות מטעם המבקש ואי המצאת הסברים לכלל הראיות הקושרות אותו למעשים נשוא כתב האישום פועלות לחובתו. כך ודאי לאור איות התביעה בעניין, המשכנעות מעבר לספק סביר. בית המשפט דחה את האפשרות התיאורטית אותה העלה הסניגור, לפיה אלמוני אשר הזדהה בשם המבקש היה מוכן להיחקר אצל הבוחן המשטרתי סמוך לאחר התאונה ובשל היותו בעל זיכרון פנומנאלי הזדהה באמצעות רשיון הנהיגה האמיתי של הנאשם, אשר אינו נושא תצלום של בעל הרשיון. נקבע, כי אפילו הסניגור עצמו אינו טוען במפורש כי מדובר באדם אחר שרכש את האופנוע, נהג בו בזמן התאונה ונחקר לאחר מכן בבית החולים. כן קבע בית המשפט, כי אף אם הבוחן המשטרתי אינו זוכר אם זיהה את המבקש באמצעות מסמכים, הרי שאין האמור בפגם מהותי שכן הדברים עולים מן הפרטים המפורטים שנמסרו בהודעה עצמה. בנוסף, הסניגור עצמו מודה כי המבקש זיהה עצמו בפגישות הנוספות שנערכו עם חוקרי המשטרה באמצעות תעודת זיהוי, קיבל לידיו צו פסילה מינהלי ובשום שלב לא טען כי האמור בטעות בזיהוי. זיהוי המבקש נתמך גם בעדותו של דבש שהעיד כי מכר למבקש ולא לאדם אחר את האופנוע והמבקש הוא שמילא את הפרטים בטופס העברת הבעלות. ?6. בית המשפט גזר על המבקש (ביום ?1.1.1997) שלוש שנות מאסר מהן שנתיים בפועל והיתרה על תנאי שלא יורשע בעבירת נהיגה או עבירה אחרת מהעבירות בהן הורשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו. כן נפסל המבקש מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך עשר שנים ונפסל לצמיתות מלקבל או חזיק רשיון נהיגה באופנוע. בית המשפט ציין, כי אף שבטיעוניה לעונש ביקשה התביעה לבוא חשבון עם המבקש בשל ניהול המשפט כאשר ידע שאין בהגנתו ממש, הרי שאין הוא זוקף לחובת המבקש את שמירתו על זכות השתיקה בה נקט כנראה לפי ייעוצו של הסניגור. הערעור לבית המשפט המחוזי ?7. המבקש, אשר החליף את בא-כוחו, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ ?138/97) על חומרת העונש. לטענתו, כתוצאה מאופן ניהול המשפט לא הובאו בערכאה דלמטה פרטים נוספים ועובדות הקשורים לתאונה ופרשת האופנוע והזיופים. המבקש טען, כי אף שבית המשפט ציין כאין הוא זוקף לחובת המבקש את אופן ניהול המשפט על ידו, הרי שלאור גזר הדין נראה שלא עלה בידיו להתעלם מכך. כן טען המבקש כי נוכח נסיבותיו האישיות והמלצות תסקיר שירות המבחן יש להפחית בעונשו. זאת הן לעניין עונש המאסר והן לעניין פסילת רשיון הנהיגה. המדינה מצדה הביעה הסכמתה להתערבות בעניין עונש המאסר לאור נסיבותיו האישיות ולאור רמת הענישה הננקטת בעבירות שעניינן תאונות דרכים קטלניות. עם זאת התנגדה המשיבה להתערבות ביתר חלקי גזר הדין. ?8. בפסק דינו מיום ?8.4.1997 (כב' השופטים י' גולדברג, א' א' לוי וא' גרוניס) קיבל בית המשפט את הערעור באופן חלקי. עונש המאסר הועמד על ?30 חודשים, מתוכם ?18 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך ?3 שנים. עונש הפסילה נותר על כנו. בהסכמת המבקש הוא הועמד בפיקוחת המבחן לתקופה של ?18 חודשים מיום שחרורו. הבקשה למשפט חוזר ?9. ביום ?11.7.2001 פנה בא-כוחו הנוכחי של המבקש במכתב ליועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). טענתו הייתה, כי לאור ראיות חדשות שהגיעו לאחרונה לידי המבקש לא היה כל בסיס להרשעתו בעבירות של שינוי זהות של רכב או של חלק של רכב, נהיגה ללא תעודת ביטוח ונהיגה ברכב יתן עליו איסור שימוש. כן טען המבקש, כי אופן ההגנה הרשלני בו נקט, לטענתו, הסניגור שייצגו בבית משפט השלום גרם לו עיוות דין ובכך קמה לו עילה למשפט חוזר לפי סעיף ?31(א)(?4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-?1984 (להלן: החוק) ?10. ראיה חדשה אחת עליה הצביע בא-כוח המבקש, עניינה האישום בדבר נהיגה ברכב שניתנה עליו הודעת אי שימוש. המדובר בכתב הגנה והודעת צד ד' שהגיש דבש במסגרת תביעה אזרחית אותה הגישה "קרנית" כנגד המבקש לתשלום הפיצויים ששילמה למשפחת המנוח שנהרג בתאונה. המבקש הוא ששל את הודעת צד ג' לדבש בטענה כי לא הודיעו על הוצאת הודעת אי שימוש על ידי משרד הרישוי. בכתב ההגנה שהגיש דבש נטען כי הוא עצמו לא ידע על קיומה של הודעת אי השימוש. דבש אף שלח הודעת צד ד' לאלי פרץ, אשר מכר לו את האופנוע, בטענה שזה לא הודיעו על הודעת אי השימוש. הראיה החדשה השניה עליה הצביע בא כוח המבקש עניינה ההרשעה בנהיגה ללא תעודת ביטוח. עו"ד דניאל נווה, מי שהיה בזמן התאונה בעליו של אופנוע מספר ?17-929-01, הוא המספר המופיע בתעודת הביטוח שברשות המבקש, אישר כי אינו מכיר את המבקש ואינו רואה כל סיבה בעטיה יבטח המבקשאת אופנועו. כן הוא מציין כי בעוד אופנועו היה בנפח ?50 סמ"ק הרי שבתעודת הביטוח מצוין כי נפח המנוע של האופנוע המבוטח הוא ?400 סמ"ק. משכך, ולאור השוני הקיים גם ביחס לשנות הייצור של שני האופנועים, טוען המבקש כי המסקנה המתבקשת היא שהמספר המופיע בתעודת הביטוח בע מטעות קולמוס ולא מזיוף מכוון. המבקש מוסיף, כי בהתבסס על שתי ראיות אלו עולה שלא היה לו כל מניע לזייף את מספר הרישוי של האופנוע, והגריז שהיה מרוח על לוחית הזיהוי הינו תוצאה של לכלוך בלבד. ?11. לעניין הייצוג הרשלני טוען המבקש כי בעצת סניגורו הוא נקט קו הגנה יחיד כלפי כל האישומים ולפיו קיימת טעות בזיהויו כנהג האופנוע המעורב בתאונה. קו הגנה זה היה חסר כל סיכוי להצליח באשר קודם למינוי הסניגור שיתף המבקש שיתוף פעולה מלא עם המשטרה וכאשר נחקר לראונה מסר גרסה מלאה. משכך נגרם למבקש עיוות דין בשל הייצוג הכושל. ?12. בבקשתו מציין המבקש כי לממצאים שנקבעו כנגדו בפסק הדין שתי השלכות כספיות משמעותיות. האחת, ביטול ההכרה בו על ידי משרד הביטחון כנכה נפשית בשיעור של ?30% והפסקת התגמול החודשי המשולם לו והמשמש למחייתו. זאת שכן בעקבות הרשעתו סבור משרד הביטחון כי נכותו נגרמעקב התנהגות רעה וחמורה מצדו. השניה, תביעתה של "קרנית" כנגד המבקש לשיפוי בסך ?50,000 ? בגין סכום הפיצויים ששילמה למשפחת המנוח. תביעה זו מתבססת על הרשעת המבקש בנהיגה ללא ביטוח. עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה ?13. לאור טענותיו של המבקש הורתה פרקליטת המדינה, גב' עדנה ארבל, שעה שכיהנה כמ"מ היועמ"ש, על השלמת החקירה בתיק זה. במסגרתה התבקש המבקש למסור את גרסתו המלאה לגופם של האישומים וכן הסכים לוותר על חסיון עו"ד-לקוח לשם בירור קו ההגנה שננקט בבית משפט השלום על ידיהסניגור. כן נתקבל, אצל המשנה לפרקליטת המדינה, מכתב מאת הסניגור בו אישר כי המשפט, כמו גם החקירה במשטרה, נוהלו על פי קו ההגנה שלו וכי הוא האחראי עליו. בנוסף נערך בירור בחברת הביטוח בה הוצאה תעודת הביטוח הנושאת את פרטי האופנוע של המבקש אך מספר רישוי שונה. בהתאם להוראות תקנה ?2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-?1957, הגיש היועמ"ש את חוות-דעתו בבקשה למשפט חוזר ?14. מהשלמת החקירה הובררו העובדות הבאות. ראשית, בשטר המכר לרישום שינוי בעלות רכב, אשר נמצא בידי משרד הרישוי, רשום כי מספר הרישוי של האופנוע הוא ?17-929-01. היות ונתגלתה אי התאמה בין פרטי המוכר הרשומים על השטר (דבש) לבעלים של האופנוע שמספרו ?17-929-01 (דל נווה) לא בוצעה העברת הבעלות. אף שלמבקש נשלחה הודעה על כך ועל הצורך לשלוח צילום של שטר המכר ושל רשיון הרכב לשם רישום האופנוע על שמו, הרי שאין אישור כי המכתב הגיע לידיו שכן הוא נשלח בדואר רגיל. שנית, המבקש הכחיש כי שינה את מספר הרישוי שעל גבי טופס העברת הבעלות מ-?17-929-01 ל-?19-929-01. שלישית, בטופס ההצעה לביטוח רכב של המבקש נרשם המספר ?17-929-01 וזאת, לטענת המבקש, כתוצאה מטעות קולמוס שלו. כיום אין אפשרות לדעת אם הפקידה בחברת ביטוח "הפול" שטיפלה במבקש, ואשר זהותה אינה ידועה, בדקה את מסמכי הרכב, אף כי אמ הייתה לעשות כן בהתאם לנוהל. רביעית, ביום ?5.9.1995, כחודשיים לאחר התאונה, ביקש המבקש לבטל את פוליסת הביטוח וקיבל לידיו החזר פרמיה בסך ?1684 ?. לשם קבלת החזר זה חתם המבקש על טופס ביטול ובו הצהרה כי במהלך תקופת הביטוח ועד ליום הביטול לא אירעה כל תאונה אשרעקבותיה עלולה להגיע דרישה או תביעה נגד חברת הביטוח. לטענת המבקש הורה לו הסניגור לבטל את הפוליסה ולקבל את ההחזר הכספי שכן הוא תובע את משרד הביטחון וממילא לא ניתן לתבוע גם את חברת הביטוח. המבקש הוסיף, כי היה מעוניין בביטול הפוליסה כדי לשלם לסניגורו מכספי ההחזר. חמישית, המבקש טען כי בעת רכישת האופנוע לא קיבל לידיו את רשיונות הרכב והמוכר הבטיח לו שהם יישלחו לביתו לאחר העברת הבעלות. רשיונות אלה לא הגיעו אל המבקש והוא המתין שישלחו אליו ממשרד הרישוי. שישית, המבקש שב והכחיש כי שינה את מספר הרישוי של האופנוע וטען כי האופנוע כולו היה מלוכלך וכך גם לוחית הרישוי. שביעית, לעניין הייעוץ המשפטי, טען המבקש כי הסניגור אמר לו שלא לדבר עם איש על התאונה, לא לספר כי הוא משמש כסניגורו וכן יעץ לו לשתוק במהלך החקירה והמשפט. המבקש יישם המלצות אלה בשל האמון הרב שנתן בסניגור. ?15. לשיטתו של היועמ"ש סעיף ?31(א)(?4) לחוק מאפשר קיומו של משפט חוזר גם מקום בו התרשל הסניגור באופן המקים חשש ממשי לעיוות דין. זאת גם מקום בו אין בפגמים הדיוניים החמורים פוטנציאל לשינוי בתוצאת פסק הדין. בנסיבות המקרה שלפנינו ולאור ממצאי החקירה סיכם היוע את עמדתו, באומרו: "נראה כי האופן בו נוהל המשפט מקים חשש ממשי כי למבקש נגרם עיוות דין בהקשרים מסוימים. המבקש היה חייל, בן ?21 בעת התאונה שגרמה למות חברו הטוב. בנסיבות אלה ניתן לקבל את טענתו של המבקש בדבר מצבו הנפשי הקשה, עת פנה לעו"ד שמחה ניר, שנמסר לו כי הוא מומחה לדיני תעורה, וקיבל את עצתו לשתוק בחקירה ולאחר מכן במשפט, תוך מתן אמון מוחלט בו. עו"ד שמחה ניר אישר כי אכן זה היה קו ההגנה שנקט בחקירה במשטרה ובמשפט. כיום נדמה כי עצה זו יצרה קושי חמור במתן הגנה למבקש. המבקש הורשע באופן גורף בכל העבירות שיוחסו לו והעונש שנגזר עליו היה חמור, עד שאף המדינה הסכימה בערעור להפחתתו. בנוסף, הרשעתו בעבירות אלה היא בעלת השלכות כספיות משמעותיות מבחינתו, כפי שמפורט בבקשה למשפט חוזר. גרסת המבקש לגופם של האישומים לא נמסרה בחקירה ואף לא במהלך המשפט, וזאת כאמור בעצת סנגורו, ובנסיבות העניין קיים קושי להסיק מכך מסקנה לחובתו. גרסת המבקש הובררה רק בהשלמת החקירה שנערכה כעת, ונראה כי יש לאפשר בחינתה במשפט חוזר. לפיכך סבורני כי ניתן היה לאפשר למבקש קיומו של משפט חוזר ביחס לעבירות נשוא הבקשה, דהיינו שינוי זהות של רכב, נהיגה ללא ביטוח ואיסור שימוש ברכב, כמפורט לעיל". היועמ"ש הוסיף, כי לעניין העבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, נראה כי לא הונחה בבית משפט השלום תשתית ראייתית מספקת לכך שהמבקש ידע כי האופנוע הורד מהכביש וכי יש עליו איסור שימוש. בנסיבות אלו מוצא היועמ"ש לנכון להסכים לזיכויו של המבקש מעבירה זו, מחמת הספק, על פי הוראת סעיף ?31(ד) לחוק, שכן אינו רואה תועלת בקיומו של משפט חוזר לגביה. לא כן באשר לשתי העבירות האחרות שלגביהן יש מקום למשפט חוזר. המסגרת הנורמטיבית ?16. העילות בדין לקיומו של משפט חוזר קבועות בסעיף ?31(א) לחוק הקובע "נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (?1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (?2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (?3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה. (?4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". הוראות סעיף זה משקפות את הצורך לאזן בין שני ערכיים מרכזיים (ראו מ"ח ?7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(?1) 433, 443). האחד, עניינו הצורך בהבטחת מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. כך שכן גם השופט אשר הוא בן אנוש עשוי לטעות (ראו מ"?6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(?2) 334, 354. להלן - פרשת עזריה). ערך זה מבוסס על ההכרה כי לא קיימת מערכת משפט מושלמת שביכולתה לפעול ללא תקלות ולעשות צדק מוחלט (ראו בג"צ ?177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה ?737). כן הוא מכיר בצורך ב הציבור בהכרה עצמית של מערכת המשפט את מגבלותיה (פרשת עזריה, שם). הערך השני הוא סופיות הדיון. זוהי נקודת המוצא, המעוגנת הן באינטרס הציבור כי יהיה סוף להתדיינות והן בצורכיהן של המערכת השיפוטית ושל מערכת האכיפה הפלילית לשרת את עניינים של נאשמים אחרים הממתינים לבירור משפטם (ראו מ"ח ?7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(?1) 529, 559. להלן - פרשת קוזלי). ערך זה שואב את כוחו גם מן האינטרס החינוכי וההרתעתי שביסוד פסק-הדין (ראו ש"ז פלר "הרהביליטציה: מוסד משפטי מחוייב המציאות", משפטים א (תשכ"ח-תשכ"ט) ?497, 503). א משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. אין הוא בבחינת ערעור נוסף אלא מהווה מוסד מיוחד המאפשר לבחון פעם נוספת פסק דין פלילי סופי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת (ראו פרשת עזריה, בעמ' ?356). מרכז הכובד של ההסדר שנקבע במסגרת סיף ?31(א) לחוק הוא הנידון ולא הציבור (מ"ח ?8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(?4) 746, 758). הבקשה שלפני נסמכת על שתי עילות מאלו הקבועות בגדרו של סעיף ?31(א) לחוק, עליהן אעמוד כ ?17. הראשונה היא הוראת סעיף ?31(א)(?2) לחוק הקובעת כי מקום בו "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" קיימת עילה להורות על קיום משפט חוזר. על פרשנותה של עילה זו עמדתי בפרשותריה וקוזלי. ציינתי כי יש לבחון האם הראיות והעובדות הן בעלות אותו "משקל סגולי" שכשלעצמו או בהשתלבותן עם החומר שהיה בפני בית המשפט יש בהן כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט (פרשת עזריה, בעמ' ?355). הן צריכות להקים תשתית ממשית המצדיקה חריגה מעקרון סופיות הדיון ולהות ראיות קבילות בעלות אמינות לכאורית. הכרח הוא כי בית המשפט ישתכנע כי חומר הראיות או העובדות הנטענים יכולים היו - אך לא חייבים בוודאות - לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנדון (ראו פרשת קוזלי, בעמ' ?561). בענייננו טוען המבקש כי אי הצגת עובדות וראיות אלה בפני בי המשפט עולה גם כדי חשש ממשי לעיוות דין במסגרת סעיף ?31(א)(?4). משכך נפנה לבחינת הוראותיו ?18. סעיף ?31(א)(?4) הינו סעיף סל אשר בא להרחיב את גדרי סמכותו ושיקול-דעתו של בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לקיומו של משפט חוזר. אין הוא גורע מעקרון סופיות הדיון של פסק הדין אלא התיר בידי בית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזומראש עת קבע את נוסחו המקורי של סעיף ?31 (מ"ח ?6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(?4) 241, 251-250). לשון אחר, עניינה של הוראה זו הוא מתן היכולת לבית המשפט להשקיף ב"מבט על" על ההליך כולו (פרשת קוזלי, בעמ' ?564; פרשת עזריה, בעמ' ?359). משכך פסקתי בעבר סגרתו של המושג "עיוות דין" המצוי בגדרי סעיף ?31(א)(?4) יש להכיל גם פגמים דיוניים חמורים בהליך, הגם שאין בהם לעיתים אותו פוטנציאל לשינוי התוצאה (פרשת קוזלי, בעמ' ?564; מ"ח ?3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(?3) 354, 379-378). פגמים אלה עשויים לכלול, ות מסוימות, כשל בייצוג (פרשת קוזלי, בעמ' ?565-564; פרשת עזריה, בעמ' ?361; מ"ח ?4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(?1) 357, 367. להלן - פרשת אייזין; דו"ח ועדת גולדברג לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר (התשנ"ה-?1994) 55). אכן, בקשל עיוות דין בהרשעה אין די. על בית המשפט הבוחן את הבקשה למשפט חוזר לבחון אם ישנו חשש ממשי לעיוות הדין בהרשעה. את השאלה מהו המבחן ההסתברותי בו יש לנקוט השארתי בעבר בצריך עיון (פרשת קוזלי, בעמ' ?565). סבורני, כי בנסיבות המקרה שבפניי ניתן לשוב ולהותיר את ההכעה בסוגיה זו לעת מצוא. מן הכלל אל הפרט ?19. המקרה שבפני הוא מן המקרים המיוחדים והנדירים בהם הן המבקש והן היועמ"ש תמימי דעים כי מתקיימות העילות למשפט חוזר. לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של היועמ"ש, שותף אני לדעתו של היועמ"ש כי יש להיענות לבקשה. אבחן תחילה את טענותיו של המבקש הבאות בגדרו של סעי ?31(א)(?2). אמנם אין עוד דרישה כי העובדות והראיות הבאות בגדרו של סעיף זה לא יכלו להיות בידי המבקש בעת בירור משפטו. עם זאת, שומה עלינו לבחון גם את פשר עיתוי הבאתן של ראיות כאמור רק עתה, משנסתיימו ההליכים בעניינו של המבקש בערכאה ראשונה ובערכאת הערעור (פרשאייזין, בעמ' ?346). עמד על כך הנשיא שמגר באחת הפרשות: "כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו, לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף ?31(א) (?2) אמינות לכאורית, המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומאטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף ?31(?2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה" (מ"ח ?6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(?3) 498, 501 אכן, משפט חוזר אינו "הזדמנות נוספת" גרידא, שבמסגרתה טווה בעל-דין גרסת הגנה חלופית (פרשת פלינק, בעמ' ?759). אעבור אפוא לבחון את טענותיו ואת ראיותיו של המבקש. הראיה הראשונה בה עסקינן היא כתב ההגנה והודעת צד ד' אותה שלח דבש במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המבקש עלידי "קרנית". מראיה זו עולה כי לדבש, אשר מכר את האופנוע למבקש, לא נמסר עת רכש את האופנוע, כי הוצא לגביו צו איסור שימוש. משכך, ולאור גרסתו של המבקש לפיה אף הוא לא ידע על הצו, הרי שנלמדת האפשרות הממשית לשינוי פסיקתו של בית משפט השלום לעניין עבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש. זאת אם בית המשפט שיידון בעניינו של המבקש יאמץ את גרסתו, דבר שאינני נוקט לגביו על עמדה. נראה, כי עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". ?20. הסט השני של הראיות והעובדות החדשות עניינו עבירת נהיגה ללא תעודת ביטוח. אכן, לאור מכתבו של דניאל נווה והעובדה כי בתעודת הביטוח שהוצאה על שם המבקש היו יתר פרטי האופנוע, למעט מספר הרישוי, נכונים, עולה האפשרות כי המספר ?17-929-01 אשר נרשם בתעודה, מקורו עות קולמוס. כך גם לאור ממצאי הבירור אשר נעשה ביוזמת היועמ"ש בחברת "הפול" המצביע על האפשרות כי הפקידה בחברה לא הקפידה להשוות את המספר אותו רשם המבקש אל מול פרטי האופנוע. עם זאת, אינני משוכנע כי בעובדות וראיות אלה, כשלעצמן, היה די כדי להקים עילה לקיומו של משפט חוזר שהוא הליך חריג המתייחס לסיטואציה שלאחר מתן פסק-דין חלוט. כך גם בכל האמור בעבירה של שינוי זהות של רכב או של חלק של רכב. הסברו של המבקש, כשלעצמו, לעניין היות הגריז המרוח על לוחית הזיהוי תוצאה של לכלוך בלבד והעדר מניע לזיוף לאור העובדות והראיות החדשות אותן הביא, אינו מקים עילה לקיום משפט חוזר. נותר לנו אפוא לדון בטענת המבקש, המשותפת לכל העבירות נשוא בקשה זו, לפיה נגרם לו עיוות דין בשל ייצוג כושל של הסניגור. ?21. אכן, עמדתי על כך שייצוג לקוי יכול שיהווה בנסיבות מסוימות עילה לקיומו של משפט חוזר. עם זאת ציינתי כי: "אפשר שבא-כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו באמצעות עורך-דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו" (פרשת אייזין, בעמ' ?367). בענייננו, מקובלת עלי מסקנתו של היועמ"ש לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה בו בחר הסניגור, ואשר המבקש אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נשוא הבקשה. עיון בבקשה ובחומר הראיות המצורף אליה מצביע על כך שקו הגנה זה, אשר התעלם מדברים אותם המבקש עצמו אמר לחוקרים טרם שיוצג על ידי הסניגור כמו גם מהתנהגותו בשלבי החקירה המאוחרים יותר, יצר קושי רב במתן הגנה של ממש למבקש במשפטו. העבירות השונות בהן הואשם נכרכו יחדיו במסגרת אותו קו הגנה ללא כל התייחסות לעובדות ולראיות המובאות כעת בפנינו ואשר יכלו להיטען, רובן ככולן, גם בבית משפט השלום. גם בית משפט השלום עמד על הקשר שבין הכשל ביצוג לבין הרשעת המבקש: "שלא כמנהגה מבקשת התביעה לבוא חשבון עם הנאשם בשל ניהול המשפט כאשר ידע שאין בהגנתו ממש. גם אם יש מקום לבקורת על דרכה של ההגנה בניהול המשפט לא אזקוף זאת לחובתו של הנאשם שנהג כנראה לפי יעוץ שקיבל ומקבל מסנגורו ושמר ושומר על זכות השתיקה המוקנית לכל אדם". לפיכך, עיוות דין זה בצירוף הראיות והעובדות החדשות ביחס לעבירות נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש ונהיגה ללא תעודת ביטוח, מקימים למערער עילה לקיומו של משפט חוזר, בו יוכל להעלות בפני בית המשפט את גרסתו לאירועים. זיכויו של המבקש ?22. בחוות דעתו הביע היועמ"ש את הסכמתו לזיכויו של המבקש מעבירת איסור שימוש ברכב. לדעת היועמ"ש, בחינת חומר הראיות שהוצג בבית משפט השלום מעלה כי אין בו כדי לבסס הרשעה בעבירה זו, שכן לא הונחה לכך תשתית ראייתית מספקת. מסקנה זו מבוססת על כך שמן ההודעות שהוגשו בית המשפט על ידי שניים ממחזיקי האופנוע שקדמו למבקש לא ניתן להסיק כי הם ידעו על איסור השימוש. זאת ועוד: אף דבש, אשר העיד בבית המשפט כי ידע שהאופנוע עבר תאונה, לא נחקר מפורשות בעניין זה. כל אשר הוא אמר היה כי מסר למבקש שעליו להעביר בעלות ולהוציא רשיונות חדשים בשל אובדן הרשיונות שהיו בידיו. ?23. הסמכות לזכות אדם אשר מתקיימת בעניינו עילה למשפט חוזר קבועה בסעיף ?31(ד) לחוק המורה "נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא או הרכב כאמור, רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר כאמור בסעיף קטן (א), אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר". אכן, הסכמתו של היועמ"ש הינה אחד התנאים לזיכויו של נידון (ראו: מ"ח ?8777/99 תמיר פלינק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, בכך אין די. נדרש גם כי בית המשפט ייווכח ש"לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר". הנני סבור כי בענייננו מתקיים גם תנאי זה השתכנעתי, כי התשתית העובדתית אשר הונחה בפני בית המשפט קמא אין בה די כדי לבסס הרשעה בעבירה זו. בנוסף, כתב ההגנה אשר הגיש דבש והודעת צד ד' אותה שלח במסגרת התביעה שהגישה "קרנית" כנגד המבקש, מחזקים אף הם מסקנה זו. כמו כן, איני סבור כי מקום בו נורה על קיומו של משפט בעבירה זו המתבסס על מערכת ראייתית-עובדתית זו, יסייע הדבר לשפוך אור חדש על הידוע לנו, אשר כאמור אין בו די לשם הרשעת המבקש. משכך, ולאור ההשלכות הכספיות הניכרות אשר עשויות להיות להרשעה בעבירה זו על המבקש, הנני מגיע למסקנה כי בנסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר בעבירת איסור שימוש ברכב. התוצאה ?24. התוצאה הינה אפוא שהנני מורה לזכות את המבקש מעבירת איסור שימוש ברכב. כמו כן הנני מורה על קיומו של משפט חוזר לעניין עבירת נהיגה ללא תעודת ביטוח ועבירת שינוי זהות של רכב או של חלק של רכב. המשפט יתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. משפט חוזרמשפט תעבורה