פסק דין בפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 19/12/07 על ידי כב' השופט בכר בתיק ת 1108/07. הערעור מופנה כנגד הכרעת דינו של בימ"ש קמא. בימ"ש קמא הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961. (להלן, "התקנות"). בכתב האישום נאמר, שהמערער נהג ברכב בעכו, בדרך עירונית במהירות של 101 קמ"ש, בעוד המהירות המותרת עמדה על 50 קמ"ש. הראיה היחידה שהוגשה לבימ"ש קמה, הנה דו"ח התנועה שכתב השוטר חזי כהן. במעמד הגשת הדו"ח, הצהיר ב"כ המערער, שייצג אותו אף בבימ"ש קמא את הדברים הבאים: "אני ראיתי את הדו"ח המקורי,...מסכים להגשה לא לעניין התוכן. אני מסכים שמה שרשום בו נכתב על ידי מי שחתם עליו, אני מוותר על חקירה נגדית בגלל שאין לי שאלות לעד הזה." (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 7-5). מיד לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טענותיהם. התביעה ביקשה להרשיע את המערער, לאור העובדה שהדו"ח, כולל את כל התנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת תוצאות הממל"ז. בעוד הסנגור ביקש לזכות את המערער, מכיוון שהתביעה לא הביאה ראיות לעניין תקינות וכיול המכשיר, לרבות אישור על בדיקה תקופתית. בהכרעת הדין, קבע בימ"ש שהתנאים הדרושים בכדי להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו מתקיימים במקרה דנן, שכן מהדו"ח עולה שהמכשיר נבדק וכויל בתחילת ובתום המשמרת, וכי השוטר שהפעיל את המכשיר מוסמך להפעילו. בימ"ש קמא, נתן משקל גם לוויתור הסנגור על החקירה הנגדית של השוטר, לאי העדת הנאשם ולדבריו שנרשמו בדו"ח. בערעור חזר הסנגור על הטענות שהעלה בבימ"ש קמא שנית וביקש לקבל את הערעור ולזכות את המערער וזאת מהנימוקים הבאים: נטל ההוכחה בתיקי התעבורה דומה לנטל ההוכחה במשפט הפלילי, מכאן שעל התביעה להוכיח את כל התנאים שנקבעו בפסיקה, דבר שלא נעשה במקרה דנן. כך למשל טען הסנגור, מספר טענות שעומדות בסתירה מוחלטת לדו"ח ת/1. נטען, שלא נאמר שהשוטר, חזי כהן (להלן גם: "השוטר"), הוא זה שהפעיל את הממל"ז. עוד נטען שהמפעיל לא חתם על הדו"ח. אם לא די בכך הרי שלטענת הסנגור בסעיף 7א(2) להודעת הערעור, "בשום מקום בת/1 לא מופיעה אינדיקציה כלשהיא לכך שרס"ר כהן מיומן בהפעלת מכשיר הממל"ז...". עוד טען הסניגור, שלא ברור אם המכשיר עבר את בדיקות התקינות כמתחייב מהפסיקה. לאחר שעיינתי, בהודעת הערעור, ושמעתי את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את תיק בימ"ש קמא, ובמיוחד ת/1, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. מעיון בת/1, ומקריאת הכרעת הדין עולה, שמי שהפעיל את המכשיר הנו השוטר, רס"ר חזי כהן. זאת אני למד מחתימתו של השוטר, במקום המיועד לכך מצדו האחורי של ת/1, במקום המיועד ל"חתימת המפעיל". כמו כן, טעה ב"כ המערער, כאשר טען שלא הוכחה מיומנותו של השוטר בהפעלת הממל"ז, שכן ליד חתימתו ובמקום המיועד לכך בת/1, רשום "נושא תעודת מפעיל מוסמך" מיום 19.5.98. זאת ועוד, אם לב"כ המערער היה ספק באשר לנתונים אלו, הדרך לבירורן, הנה חקירתו הנגדית של השוטר ובהצגת שאלות בעניין זהות המפעיל וההכשרה שהוא קיבל, ולא בוויתור על חקירה מעין זו והגשת ערעור לבימ"ש זה וחזרה על הטענות שנדחו ובצדק, ע"י בימ"ש קמא. אין צורך להכביר מילים על חשיבות החקירה הנגדית ועל משמעות הוויתור עליה, לכך יש גם כן, משמעות משפטית, ראו: ספרו של יעקב קדמי "על הראיות" מהדורה משלובת ומעודכנת, חלק שלישי עמ' 1699 (2003), ע"פ 191/82 נאמן נ' מדינת ישראל פ"ד לז (1) 615, 619 (1982) וע"פ 729/06 רוטקביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (2006). עוד יש לציין, שאין מקום לטענות ב"כ המערער בעניין היעדר בדיקות למכשיר, שכן בת/1, מצוינות כל הבדיקות שנערכו למכשיר (ראו סעיפים 1 - 2 בצדו השני של ת/1). טרם אסיים אני מוכן להניח, כי טענותיו של ב"כ המערער שנטענו בלהט, נעשו בתום לב ובהיסח הדעת ומבלי לשים לב לרישום שמתחת למדבקה שעל ת/1 ומכאן טעותו באשר למשקל הראיה דנן. לאור זאת, אני נמנע מלחייבו בהוצאות. סוף דבר, אני דוחה את הערעור. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהערעורמהירות מופרזת / דו"ח מהירות