פסק דין בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן: "בימ"ש קמא") אשר ניתן בהעדר ביום 14.11.07 וכן על החלטת בימ"ש קמא מיום 9.12.07, ואשר לפיה נדחתה בקשת המערער לביטול פסה"ד שניתן בהעדר. פסק הדין וההחלטה ניתנו, על ידי כב' השופט מ. גינות בתיק 9615/07. בכתב האישום שהוגש נגד המערער בבימ"ש קמא, נטען כי ביום 11.06.07 שעה 14:35 נהג בכביש 4 לכיוון צפון ועקף רכב אחר, כשהדרך לא הייתה פנויה שאיפשרה לו ביצוע העקיפה בבטחה ובכך גרם לסיכון נסיעתו של רכב אחר, בניגוד לתקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"). בסיסו של כתב האישום בדו"ח תנועה שנרשם במעמד המערער ונמסר לידיו ובו צויין כי עליו להתייצב לדיון בתאריך 14.11.07 בשעה 13:30 בבית המשפט לתעבורה בחדרה. כאמור, המערער לא התייצב לדיון ועל כן, הרשיע אותו בימ"ש קמא וחייבו בתשלום קנס בסך 1,200 ₪, פסל אותו מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים בפועל וכן הטיל עונש פסילה של 3 חודשים על תנאי לשנתיים. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין בהעדר, אשר ניתן על ידי בימ"ש קמא, בקשתו זו כאמור, נדחתה. אולם, כאן המקום לציין כי בבקשה ובתצהיר שצורף אליה (הבקשה נערכה על ידי בא כוחו עו"ד מטר), נטען על ידי המבקש כי לא הייתה לו כל כוונה לזלזל בבית המשפט וכי העדרותו נבעו מנסיבות קשות שעברו עליו ועל בני משפחתו. המבקש טען כי ביום 07.01.07 נרצח בן דודתו (נהג המונית שנדקר למוות בקריות) ועקב נסיבות אלה ולמרות שסמך על אשתו, שתזכיר לו את מועד הדיון, הדבר נשכח ממנו. באותם ימים נאלץ המבקש להיות צמוד לדודתו האבלה, גם דבר זה הסיח את דעתו ממועד הדיון. מעבר לנטען דלעיל, לא טען המבקש כל טענה נוספת. בפתח הדיון, הגיש בא כוח המבקש מסמך רפואי שנערך ביום 15.11.07 וממנו עולה כי המבקש הגיע לחדר מיון בשעה 09:31 בבית חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת, שם התלונן על כאבים ודקירות בקדמת החזה, שהחלו יום קודם לכן בשעות הלילה (ראה אנמנזה סיעודית) ולאחר עריכת הבדיקות הוא שוחרר לביתו בשעה 11:00. ראוי לציין שלטענה הנ"ל, לא בא כל זכר בבקשה לביטול פסק הדין ובוודאי בהודעת הערעור. מהודעת הערעור ניתן להתרשם שהמערער התכוון לכפור בעובדות כתב האישום ולבקש שמיעת הראיות. כאמור, שני תנאים קבועים בדין המאפשרים ביטול פסק דין שניתן בהעדר, תנאים אלה נפרדים וחלופיים והם סיבה מוצדקת להעדרות מהדיון או החשש שפסק הדין שניתן בהעדר, יגרום לעיוות דין. בימ"ש קמא בדחותו את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, נימק זאת שהמערער לא הניח בפניו סיבה מוצדקת להעדרות. אכן, עם כל הצער שבדבר הרצחו של קרוב משפחתו, אין בכך כדי להוות סיבה מוצדקת. מה גם, שהמערער יכל להגיש בקשה לדחייה וניתן להניח כי, בית המשפט היה נעתר לבקשתו, בנסיבות העניין. לי נראה כי, המערער לא התייצב לדיון הקבוע מחמת שכחה ואף האמור בתצהיר תומך במסקנה זו, שם טען המערער כי הוא סמך "על אשתו שתדאג להזכיר" לו את מועד הדיון, משמע, שהוא התכוון להתייצב לדיון הקבוע וכי האירוע הטראגי לא היה מונע ממנו לעשות כן. עוד יש לציין, כי מהתעודה הרפואית שהוצגה בפניי, עולה כי המערער חש ברע, כאבים ודקירות בקדמת החזה, רק בלילה של יום הדיון, קרי, 14.11.07. כך שביום הדיון שהיה אמור להתקיים בשעה 13:30 יכל המערער להתייצב לדיון. מכאן, שהתעודה הרפואית לא יכולה להושיע את המערער ולתת הסבר סביר לאי התייצבותו בדיון בפני בימ"ש קמא. זאת ועוד, לא העלה המערער כל טענה ביחס לעיוות הדין על אף שמהודעת הערעור ניתן להתרשם כי הוא התכוון לנהל את הדיון, הרי שאין להסיק מכך, כי התוצאה של ההליך שהתקיים בהעדרו של המערער, גרם לו או עלול לגרום לו לעיוות דין, שכן כבר נקבע שאין די בכפירה בכדי להיעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר ובעניין זה ראו: רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (2004). לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, נספחיו, התעודה הרפואית ופסק הדין של בימ"ש קמא, לרבות ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין בהעדר, הגעתי לכלל מסקנה כי המערער לא הציג כל סיבה מוצדקת, שיש בה כדי לענות על דרישות החוק ובוודאי שבסופו של יום, לא נגרם למערער כל עיוות דין. לאור כל זאת, אני מחליט לדחות את הערעור. במעמד צד אחדמשפט תעבורהביטול פסק דין