בפני בקשה להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגד המבקש מכוח הטענה המקדמית של "הגנה מן הצדק" וזאת בהתאם להוראות סעיפים 149 ו- 150 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). כתב האישום הוגש כנגד המבקש ביום 17/09/08 ומייחס לנאשם עבירה של הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. נסיבות העבירה פורטו בכתב האישום ולפיהן ביום 17/01/08 הסיע המבקש במונית שהיתה בחזקתו שלושה שוהים בלתי חוקיים מהעיר ראשל"צ לעיר מודיעין ובכניסה אליה נעצר. ביום 05/05/10 הגיש הנאשם בקשה לעיכוב הליכים משפטיים ליועץ המשפטי לממשלה (מ/1). במסגרת הבקשה הפנה ב"כ הנאשם למצבו הבריאותי ולנסיבות האישיות של המבקש וכן לדברים שנאמרו במסגרת דיונים שנערכו בכנסת בחודש מרץ 2010 בוועדת הפנים והגנת הסביבה באשר לאי העמדה לדין של נהג מונית אשר נתפס מסיע לראשונה. הבקשה נדחתה ביום 13/06/10 מנימוק שלא נמצאה עילה ראויה לעיכוב ההליכים. כאמור במועד ההקראה ביום 27/06/10 העלה הנאשם טענה של הגנה מן הצדק טענות הצדדים כדלקמן: טענות המבקש: בפתח הדיון העלה ב"כ המבקש את טענת ההגנה מן הצדק וציין כי לדידו על בית המשפט לבטל את ההליכים כנגד המבקש מכוח ההנחיות החדשות ומכוחה של האכיפה הבררנית, תחושתו הקשה של הנאשם וחוסר הצדק בהעמדתו לדין. לדבריו במקרה דנן "עיוות הדין וחוסר הצדק זועקים לשמיים" וכי על בית המשפט לבחון את התנהלות ההליך כולו אף בטרם הגשת כתב אישום ותוך כדי ניהול ההליכים. לטענתו לאור הצהרת המאשימה לפיה ישונו ההנחיות הפנימיות ולפיהן לא יוגשו כתבי אישום נגד מסיעים של שוהים בלתי חוקיים ובפרט בקרב נהגי מוניות שזו עבירתם הראשונה - כעולה מפרוטוקול ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה יש מקום לבטל את כתב האישום במקרה דנן. לטענתו הטעם להנחיות החדשות נעוצה ברציונל לפיו אין עונשין אלא אם מזהירין וקרי אין מדובר בשינוי מדיניות בשל הטבה במצב הביטחוני. לדבריו כיום על פי ההנחיה ממרץ 2010 אין מגישים עוד כתבי אישום נגד מסיעים של שוהים בלתי חוקיים בפעם הראשונה וכי המאשימה נוהגת לחזור בה מכתבי אישום בעניינם של מסיעים בלתי חוקיים. בנוסף מניח הסנגור כי לא הוגשו כתבי אישום כנגד נאשמים שעברו את העבירה לראשונה כחודש חודשיים לפני מרץ 2010. לפיכך טוען המבקש כי מדובר בהבחנה פסולה בין המבקש דנן לבין נאשמים אחרים שנתפסו בנסיבות דומות ונגדם לא מוגש כתב אישום אך משום שביצעו את העבירה לאחר שההנחיה נכנסה לתוקפה. עוד מציין הסנגור כי בעניינו של המבקש נגרם חוסר צדק שכן מדובר באדם ללא הרשעות קודמות ששימש שוטר במשמר הגבול, נפצע בשירותו ומקבל תמלוגי קצבת נכות. ומוסיף כי במקרה זה עולה "תחושה קשה של אי צדק, של אכיפה סלקטיבית" וכי אם יש שינוי בהנחיות עליו לחול למפרע גם על עניינו של המבקש, בהתאם לרציונאל העולה מסעיפים 4-6 לחוק העונשין. במסגרת התשובה לתגובה חוזר המבקש על טיעוניו ומוסיף כי אף התביעה מציינת בתגובתה כי החל ממרץ 2010 ההנחיה בדבר אי העמדה לדין בעבירת הסעה ראשונה נכנסה לתוקף וכי לא נפתחים תיקים ממועד זה שלא בנסיבות מחמירות. לטענתו הדברים עומדים בסתירה לדברי המאשימה מהדיון וכי המשמעות העולה מהם היא כי גם מי שביצע את העבירה בטרם ההנחיה ולא הוגש כנגדו כתב אישום אף הוא לא יועמד לדין - עובדה המחזקת את תחושת הקיפוח, חוסר השוויון והעדר הצדק. ודהיינו אלמלא שאלת המועד כלל לא היה מוגש כנגד המבקש כתב אישום. בנוסף מציין ב"כ הנאשם כי הטענה לפיה מקרה זה עונה על "הנסיבות החריגות" המצדיקות כתב אישום בעבירת הסעה ראשונה אינה נשענית על דבר הואיל ואין פירוט מעם המאשימה באשר לנסיבות החריגות. בנוסף ו"לאור העובדה שלא צורפה כל הנחיה רשמית הקובעת כי נסיבות חריגות אכן מצדיקות הגשת כתב אישום, לא ברור מדוע כלל ניטען כי נסיבות חריגות מצדיקות הגשת כתב אישום ולא ברור על ידי מי נקבעה וניתנה הנחייה זו והאם כלל מדובר בהנחיה אשר הוצאה בהתאם לכללי המנהל התקין. לאור העובדה שההנחיה עליה מדברת המאשימה לא צורפה הרי שהן הח"מ והן בית המשפט הנכבד לא יכולים להתייחס אליה ולתת לה כל משקל" (סעיף 8 לתשובת המבקש לתגובת המשיבה). יתרה מכך, טוען המבקש, אף אם ניתן להתייחס לנסיבות החריגות הנקובות בחוק (להבדיל מההנחיות) אין המבקש נכנס לגדרן בפרט לאור העובדה שלטענת סנגורו פנה אל שלושת נוסעיו ושאל אם ברשותם אישורים ואלה השיבו בחיוב. זאת ועוד לדבריו אין מקום להחריג את נהגי המוניות מן ההנחיות החדשות כמשתמע מתגובת המאשימה שכן ההנחיות נוצרו בין היתר למענם כעולה מהפרוטוקול של ועדת הפנים של הכנסת. טענות המאשימה: המאשימה מתנגדת לבקשה לביטול כתב אישום מכוח הגנה מן הצדק. בדיון ציינה ב"כ המאשימה כי הטיעון בדבר ביטול כתבי אישום לגבי עבירת הסעה ראשונה אינה נכונה וכי "לא נכון לומר כי המאשימה חוזרת בה מכתבי האישום". בתגובה שבכתב מציינת המאשימה את הדברים הבאים: ראשית טוענת התביעה כי מדובר בשינוי שנעשה במסגרת התחייבות לפיה מי שנתפס כשהוא מסיע שוהים בלתי חוקיים שלא בנסיבות מיוחדות או מחמירות לא יועמד לדין אלא אם ידוע שבעבר הסיע ובכך יצטמצם הסיכון שיעמוד "למסיעים תמימים". ומטבעה של התחייבות שאינה חלה למפרע ואינה מבטלת כתבי אישום שכבר הוגשו. שנית, החל ממרץ 2010 לא נפתחים תיקים למסיעים בפעם הראשונה ושעברו את העבירה שלא בנסיבות מחמירות. במקרה דנן מציינת התביעה כי המבקש הסיע יותר משוהה אחד במסגרת עבודתו כנהג מונית ובתמורה לתשלום עבור ההסעה ויתרה מכך הוא שאל לאישורים אך לא בדק אותם מה שמלמד על מודעות לתופעה. סופו של דבר טוענת התביעה כי הנסיבות מלמדות כי גם אם היה מבצע המבקש את העבירה לאחר כניסת ההנחיה לתוקף היה מוגש כנגדו כתב אישום. מעבר לכך לא הוכחה לטעמה של התביעה התנהגות שערורייתית או רשלנות התביעה וכי קיומו של ההליך הפלילי אינה פוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות ואין היא מונעת מהמבקש משפט הוגן. לכל היותר ניתן ליישם את הלכות בית המשפט העליון באופן שבו תסתפק התביעה ברף ענישה נמוך במקרה דנן. נוכח טענת הסנגור בדבר העובדה כי ההנחיות - בעניינן טען באריכות - אינן עומדות לנגד עיניו ולנגד עיני בית המשפט- הוריתי למאשימה על העברת ההנחיות נשוא הדיון לעיון בית המשפט ולעיונו של ב"כ המבקש ואפשרתי למבקש להגיב להנחיות התביעה. תשובת המבקש להנחיות פרקליט המדינה המבקש מפנה בתשובתו להנחיות נשוא טענותיו ומציין ראשית כי המאשימה צרפה את ההנחיות אולם עשתה כן בלא התייחסות מצידה בקשר להנחיות ולהשפעתן על בקשתו של המבקש. זאת ועוד לטענתו הרציונאל העומד בבסיסן ואף תוכנן מצביע על כך שהמבקש אינו חוסה תחת אותן "נסיבות חריגות" המצדיקות כתב אישום כמפורט להלן: באשר לרציונאל מציין המבקש כי דווקא הכוונה העומדת בבסיס ההנחיות וכעולה מהצהרת נציגת היועמ"ש במסגרת ישיבות ועדת הפנים הנה להקל עם מי שהמדובר בעניינו בהסעה חד פעמית שאינה מלמדת על שיטתיות בהסעת שוהים בלתי חוקיים כבמקרה שלו . באשר לתוכן ההנחיות מפנה המבקש לכך שסעיף 22 להנחיות מתייחס לקבוצת נהגי המוניות כשסעיף 23 מחזק את הטעם להקלה עמם. עוד מציין המבקש כי למקרא ההנחיות בכללותן ניתן ללמוד שלא למקרה של המבקש כיוון פרקליט המדינה: כך סעיף 5א להנחיות מתייחס למי שמסיע בתשלום ואין לו אישור לכך ולא למקרה של נהג מונית המורשה לגבות תשלום בעד הסעתו ואין זה חריג שיימצאו מסיעים כמות העולה על שלושה אנשים. בנוגע לסעיפים 5ב ו- 5ג מדובר על רישום פלילי קודם או מידע מודיעני - פרמטרים שאינם חלים עליו. לבסוף באשר לסעיף 5ד המכניס את המבקש לכאורה לתוככי הנסיבות המחמירות מציין המבקש כי אינו מכוון הסעיף דווקא אליו "שכן ממקרא כלל הסעיפים וההסבר הניתן להם דהיינו 'סיכון מיוחד המצדיק לסטות מההנחיות' ניתן דווקא ללמוד על כוונה לאותן אנשים אשר אינם מתפרנסים מהסעה, כנהגי מוניות המחויבים בהסעת נוסעים, ואינם מוכרים לשלטונות החוק, ודווקא מסיבה זו מבקשים לנצל את יכולתם לנוע ברחבי הארץ ללא כל חשש ולהסיע את מי שאינם מכירים" (סעיף 5 לתשובת המבקש). בשלהי תגובתו מעלה המבקש תהייה מדוע דווקא הסעה של שלושה נוסעים מהווה רף שאין להחיל עליו את ההנחיות ולטענתו מדובר ככל הנראה בקביעה שרירותית שאין לה כל הצדקה ובפרט נוכח הנסיבות המחמירות העולות מחוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה), התשנ"ו-1996 הקובעות כי הסעה של שישה נוסעים תחשב כנסיבה חריגה. דיון ומסקנות: .המבקש העלה טענת "הגנה מן הצדק" בין היתר מן הטעם של אכיפה בררנית. לטענתו כנגד אחרים המצויים במצב זהה לזה של המבקש לא מוגשים כתבי אישום ולו בשל העיתוי בו נעברה העבירה ולעיתים בשל העובדה כי אף אם העבירה נעברה בטרם כניסת ההנחיה לתורף טרם הוגש כתב אישום ועל כן ישנה תחושה חזקה של קיפוח ואי צדק. לפיכך לטענתו שגה היועץ המשפטי לממשלה בכך שלא עוכבו ההליכים בעניינו של המבקש ושוגה המאשימה בכך שאינה מבטלת את כתב האישום בעניינו של המבקש וזאת נוכח הרציונאל הטמון לטעמו בשינוי ההנחיות כאמור. ייאמר כבר עתה כי החלטתי נוגעת אך ורק להחלטת המאשימה שלא לבטל את כתב האישום של המבקש. טרוניות המבקש באשר להחלטות היועץ המשפטי שלא לעכב ההליכים בעניינו אינה ממין העניין. עוד אציין כי הואיל וב"כ המבקש הפנה להנחיות החדשות והתייחס אליהן באריכות הן בטיעוניו בעל פה והן בתגובותיו עלי כתב ובתוך כך המאשימה טענה אף היא לעניין ההנחיות ותוכנן מצאתי לנכון להורות למאשימה להעבירן לעיון בית המשפט ולעיון הסנגור. כאמור מפנה המבקש את בית המשפט ל"הגנה מן הצדק" ובין היתר מציין כי התייחסות המאשימה אליו הנה מקפחת זאת נוכח ההנחיות החדשות וההתנהלות התביעה בעקבותן. הגנה מן הצדק הגנה מן הצדק, הנה חידוש של העשורים האחרונים ועם זאת היא מעוגנת היטב ביסודות המשפט הישראלי כעולה מן הדיון הנרחב במסגרת הכרעת הדין בת"פ 4063/06 מ"י נ' צחי הנגבי ( ניתן ביום 13/07/10) להלן: "פרשת צחי הנגבי"). בפרשה זו ישנה סקירה מעמיקה ומפורטת של ההגנה והבסיס לה וממנה עולה כי כבר במסגרת ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל פד' נ (2) 221 (להלן: "פרשת יפת") קבע כבוד השופט לוין כי המבחן לעניין "הגנה מן הצדק" הינו מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" רוצה לומר כי מדובר במקרים נדירים בהם המאשימה מתעמרת בנאשם ומעשיה מעוררים זעזוע ופגיעה קשה בתחושת הצדק. כבוד השופט קדמי דקדק וקבע כי יש ליישם את דוקטרינה הגנה מן הצדק רק במקרים של התנהגות בלתי נסבלת של הרשות וחוסר הגינות קיצוני שלה (פרשת יפת בעמ' 465). עקרונות אלו חזרו ונשמעו בפסיקת העליון וראו לעניין זה בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פד' נה' (1) 529 ובג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה פד' נ (4) 793). בהמשך ריכך בית המשפט העליון את המבחנים לתחולת ההגנה מן הצדק במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' דר' בורוביץ פ"ד נט (6) 776 (להלן: "פרשת בורביץ"). בפרשה זו קבע בית המשפט העליון כי ההגנה תחול כאשר קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות ולא נסוג מן האמרות כי מדובר "במהלך קיצוני" ו"במקרים חריגים ביותר". בתוך כך הובהר כי תכלית ההגנה מן הצדק היא עשיית צדק עם הנאשם ולא ביקורת על רשויות האכיפה. בפרשת בורוביץ התקבע המבחן התלת שלבי המוזכר בין היתר בכתב התגובה של התביעה: במסגרת השלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים וזאת במנותק לשאלת האשמה או החפות של הנאשם. בהימצא פגמים ניתן לעבור לשלב השני. במסגרת השלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות. במסגרת זו נבחנים הערכים, העקרונות והאינטרסים המוזכרים לעיל. היה ולאחר איזון ובחינה מדוקדקת תעלה המסקנה כי ישנה פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות יש לעבור לשלב השלישי של המבחן. במסגרת השלב השלישי נבחן הסעד הראוי שיש ליתן נוכח הפגמים בהליך. במסגרת זו יש לבחון גם האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מידתיים וקלים מביטול כתב האישום. בשנת 2007 תוקן סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי ועוגנה בחקיקה ראשית ההגנה מן הצדק. הסעיף הקובע בהאי לישנא:            " 149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן-               ...(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". פסיקה מאוחרת קבעה כי אמות המידה מפרשת בורוביץ', המרוככים ביחס למבחני פרשת יפת ממשיכים לחייב את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל את הטענה לפי ההגנה האמורה. כך גם עומד המבחן התלת שלבי. עוד נאמר בפסיקה המאוחרת כי הגנה זו צפויה להתפתח במשפט הישראלי (ראו חעמ(אריאל) 464-08 מפקד כוחות צה"ל באיו"ש נ' בצלאל ניתן ביום 21/6/10. פסק הדין מונה את הפסיקה המאוחרת בנדון ובה ע"פ 7041/06 מ"י נ' לימור(2007)). לעניין זה ראו דברי כבוד השופט מלצר בע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל: "ההגנה מן הצדק... ראויה להתפרש על בסיס המבחנים המנחים שנקבעו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) כנקודת מוצא [הדגשות במקור - א.ר.]. ואולם היא בהחלט צפויה להתפתחויות נוספות בעתיד. אלו יביאו לכך שערכים של צדק והגינות משפטית ילוו - עתה במצוות המחוקק - את ניהול ההליך הפלילי (לרבות באשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום), כך שלא תיווצר "סתירה מהותית" (ולא רק כזו שהיא "חריפה" ו"דוקרת את העין") בין העקרונות הנ"ל לבין הצורך בהעמדה לדין ובניהול המשפט." אכיפה בררנית עילת האכיפה הבררנית נושקת לעקרון השוויון ומעניקה לו נפקות. בהקשר זה ראוי לחזור ולהזכיר את דברי כבוד הנשיא ברק "ובידוע הוא כי 'אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (מתוך הספר "הגנה מן הצדק" מאת כבוד השופט (בדימוס) ישגב נקדימון, הוצאת נבו 2003 בעמ' 388 (להלן: "נקדימון") - המצטט מדברי כבוד הנשיא ברק בבג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד מב(2) 309 (1988), 332). המקרה הקלאסי ביחס לעילת אכיפה בררנית הוא המקרה שבו נאשמים שונים עומדים לדין בגין אותן עבירות, או אז נדרש כי בהתחשב במכלול הנסיבות לא יהיה שוני מהותי בענישה שעה שמדובר במעשים דומים ובנסיבות דומות שהצמיחו את העבירות. במקרה דנן טוען המבקש כי המאשימה נקטה באכיפה בררנית ובמשמע בהפליה אסורה בכך שאינה מבטלת את כתב האישום כנגדו בעוד היא נמנעת מהגשת כתבי אישום כנגד אחרים שעברו עבירה זהה בנסיבות דומות. בבג"צ 6396/96 זקין ואח' נ' ראש עירית באר שבע ואח' פד' נג' (3) 289 (להלן: "פרשת זקין") נדרש בית המשפט העליון לדיון בעילה של אכיפה בררנית. בפרשת זקין קבע כבוד השופט זמיר כי נטל הראיה להוכיח טענה של אכיפה בררנית הוא על הטוען שכן הרשות המנהלית נהנית מחזקת החוקיות. בפרשת הנגבי מציין כבוד השופט שחם (פסקה 1979 בעמ' 796) כי אין מדובר בסייג לאחריות פלילית לפיו די לנאשם לעורר ספק סביר ביחס לקיומו של סייג לאחריות אלא על הנאשם לבסס, אפוא, טענה של הגנה מן הצדק במאזן ההסתברויות. עוד נפסק במסגרת ע"פ 1003/00 הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לח 262 כי: "טענה בדבר אכיפה סלקטיבית שאינה עניינית או הנעשית ממניעים פסולים זקוקה להוכחה או להוכחה לכאורה. תחושה סובייקטיבית בליבו של נאשם כי נפל קורבן לאכיפה פסולה אינה מספקת" (הדגשה שלי - נ.ד.). היסודות העיקריים הנבחנים, עת מועלית טענה של הגנה מן הצדק בעילה של אכיפה בררנית הם מן הצד האחד - הסוברניות של המאשימה ושיקול הדעת שהיא מפעילה בהחלטה האם להעמיד לדין אם לאו, הצומחת מחוק סדר הדין הפלילי. בבסיס שיקול דעת עומד הרציונל לפיו יש להותיר גמישות בידי רשויות האכיפה. בהקשר זה רשות האכיפה שוקלת במסגרת מכלול השיקולים את "האינדיווידואליזציה" של הדין הפלילי, מכלול הנסיבות והראיות העומדות בזיקה לאדם המסוים וכן האם קיים עניין לציבור בהעמדה לדין (נקדימון, עמ' 397). ומן הצד האחר - ובהתאם לאמור בפרשת זקין המוזכרת - יש לבחון האם לא חדרו למסגרת השיקולים של רשות האכיפה שיקולים זרים או האם אין מדובר בהחלטה שרירותית גרידא, שאם כן אזי יתכן שמדובר באכיפה בררנית (ראו דברי כבוד השופט שחם בפרשת הנגבי, פסקה 1981 עמ' 796). ומן הכלל אל הפרט: אליבא דהגנה היה מקום לבטל את כתב האישום כנגד המבקש בשל תחושת חוסר הצדק לפיה כתב האישום נותר על כנו בעניינו של הנאשם ואילו אחרים במעמדו "ניצלים" משיני התביעה ולא מוגש כנגדם כתב אישום. זה המקום להבהיר כי אין מדובר באכיפה בררנית פר אקסלנס שהרי אין בפניי שניים העומדים באותו מישור ודהיינו שונה הדבר לו הוגש כתב אישום כנגד המבקש לאחר ההנחיות החדשות בעוד כנגד אחרים במצב דומה לא הוגש כתב אישום, מן המצב שבעניין דנא בו העבירה בוצעה זמן רב בטרם שונו ההנחיות בשנת 2008 ואף הוגש כתב אישום בעניינה בטרם כניסת ההנחיות לתוקף ומספר חודשים לאחר ביצועה. טוען הסנגור כי תשובת המאשימה מלמדת כי מי שעברו עבירת הסעה ראשונה לפני כניסת ההנחיה לתוקף וטרם עלה סיפק בידי המאשימה להגיש כתב אישום בעניינו לא יוגש כנגדו כתב אישום - ויש בכך משום חוסר צדק. ברם בעניין זה חשוב להדגיש כי משעה שהוחלט על ההנחיה מטעמים אלו ואחרים יש מועד תוחם וממנו ואילך נוהגים כך ולפניו נוהגים אחרת. טול מצב לפיו מבוטל כתב האישום בעניינו של המבקש דנן הרי שבמצב דברים זה יתכן מאוד שנאשמים אחרים שעברו עבירה ראשונה ועתה נשמעים טיעונים לעונש בעניינם עשויים להעלות טענת אפליה. באופן דומה אין הגיון בכך שנאשמים שדינם נגזר זה מכבר בגין עבירה ראשונה בהסעה עשויים לדרוש כי עניינם ייפתח לדיון מחודש בשל הנחיה חדשה לפיה אין להגיש כתבי אישום במקרים אלו. כלומר אינני מוצאת שניתן באופן שרירותי לפסוע לאחור על בסיס התחייבות. בעניין זה סומכת אני על הצהרת ב"כ התביעה לפיה אין זה נכון כי התביעה מבטלת כתבי אישום ואף האמור בתגובה אינו מהווה בעיני סתירה לתוכן הצהרתה. נוכח האמור דווקא בקו גבול ברור שממנו ואילך ההנחיה מיושמת יש משום צדק. די בכך כדי לדחות בקשתו של המבקש. למעלה מן הנדרש אתייחס לטענות הסנגור באשר לסוגית ה"נסיבות החריגות" כעולה מן ההנחיות והטענה כי אינן חלות על הנאשם דכאן זאת בניגוד לנטען על ידי המאשימה בטיעוניה בעל פה ובכתב. תחילה אצטט מהנחיות פרקליט המדינה - הנחיה מספר 2.15 מדיניות האכיפה של מעסיקים, מסיעים ומלינים של שוהים בלתי חוקיים בישראל כדלקמן: "הגשת כתבי אישום 4. התיקון לחוק שהתקבל במרץ 2010, הותיר על כנה, כאמור, את העבירה הקבועה בסעיף 12א(ג)(1) לחוק, הקובעת עונש מאסר של שנתיים על מי שהסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין. נוכח הסיכון המופחת בביצועה של הסעה חד פעמית של שוהה בלתי חוקי לראשונה, בנסיבות שאינן מצביעות על הסעה שיטתית או מאורגנת, ככלל, תאומץ מדיניות מקלה לפיה לא יוגש כתב אישום כלפי מי שנפתח נגדו תיק חקירה על הסעת תושב זו השוהה שלא כדין בישראל. 5. עם זאת, בנסיבות המפורטות להלן, יוגש כתב אישום נגד החשוד, גם אם מדובר באדם שנפתח נגדו לראשונה תיק חקירה בגין הסעת שוהה בלתי חוקי, שכן בהתקיים אחת או יותר מהנסיבות המפורטות להלן ניתן להסיק כי נשקף מן החשוד סיכון מיוחד המצדיק לסטות מהמדיניות המקלה ולנקוט כלפיו גישה מחמירה: … ד. הוסעו ברכב שלושה תושבים זרים או יותר, השוהים בישראל שלא כדין, שאינם בני משפחתו של המסיע;" הנסיבות האופפות תיק זה מלמדות כי מעשיו של המבקש נכנסים לגדריו של סעיף 5ד אשר היה מצדיק לכאורה הגשת כתב אישום אף אם היה מבצעם גם לאחר כניסתן של ההנחיות לתוקף. זה המקום להדגיש כי אינני מקבלת את טענת המבקש לפיה ההנחיות בכללותן דווקא מלמדות כי יש מקום לבטל את כתב האישום בעניינו של המבקש וזאת נוכח הנסיבות האופפות תיק זה כמפורט בנסיבות כתב האישום לעיל. במאמר מוסגר אתייחס לתהייה שמעלה הסנגור ביחס לרף המאשימה כעולה מההנחיות בדבר 3 נוסעים ויותר. בכל הכבוד הראוי בית המשפט אינו אמור להתערב בתוכן ומהות של הנחיות פרקליט המדינה. מה גם שב"כ המבקש מסתמך על תוכנן כתומכות את בקשתו לחסות תחת הגנה מן הצדק. יוצא אפוא כי לא מצאתי לנכון להעתר לבקשה - מהנימוק לפיו נדרש קו גבול שממנו ואילך ההנחיה מיושמת ואף מהנימוק כי לשונן של ההנחיות ברורה ומעשיו של המבקש דכאן נכללים בגדר נסיבות מחמירות המצדיקות הגשת כתב אישום בעבירה ראשונה של הסעה. סיכומו של דבר לא מצאתי תחולה להגנה מן הצדק במקרה דנן ואני דוחה את הבקשה. ניתנה והודעה היום ח' שבט תשע"א, 13/01/2011 במעמד הנוכחים. נירה דסקין, סגנית נשיא הסעת שב"ח (שוהה בלתי חוקי)שאלות משפטיות