הלקוח חזר בו מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין

רקע כללי 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות (חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה והפרשות לקרן פנסיה). לכאורה, למקרא כתב התביעה ניתן להתרשם כי מדובר בתביעה שגרתית ומקובלת במחוזותינו. אלא שמהמשך ההליך למדנו כי כתב התביעה, מגלה טפח ומכסה טפחיים, ואינו מרמז לסיפור המעשה הבלתי שגרתי המסתתר מאחוריו. אי לכך ולשם הבנת הסיפור במלואו ולצורך התחקות אחר אותם חלקים הימנו, אשר לא סופרו למרבה הצער כבר בראשיתו - נפתח שלא כדרכינו, בהצגת כתבי הטענות של הצדדים כדלקמן. 2. במסגרת כתב התביעה הקצר והתמציתי שהגיש התובע נטען, בין היתר, כך: התובע החל עבודתו אצל הנתבע כמחלק בלוני גז לבישול בחודש 6/62. לתובע לא ניתנו תלושי שכר במהלך חודשי עבודתו הראשונים ועד לחתימתו של הסכם עבודה, ביום 13.10.92. על אף שהתובע החל עבודתו אצל הנתבע בחודש 6/62, הרי שבחלק מתלושי השכר צויין כי תחילת העבודה היתה בחודש 3/99. לבקשת התובע הלווה לו הנתבע במהלך תקופת עבודתו סך של 6,000 ש"ח. הלוואה אשר לטענת התובע נפרעה במלואה באמצעות הפחתה משכרו של 6 תשלומים חודשיים בסך של 1,000 ש"ח כל אחד. מועד נטילת ההלוואה ומועד פרעונה לא פורטו על ידי התובע. במהלך כל תקופת העבודה לא שולמו לתובע דמי הבראה ודמי חופשה ולא ניתנו לו ביגוד והנעלה. במהלך חודש 5/03 או בסמוך לכך הופסקה עבודתו של התובע על ידי הנתבע בלא שניתנה לו הודעה מוקדמת. הנתבע אף סירב לצייד את התובע במכתב פיטורים. התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים בחודש 6/04, אולם לדבריו "בשל העדר ייצוג וחוסר ידיעת קרוא וכתוב, לא הופיע הוא לדיון שהתקיים בעניין זה והתביעה נמחקה". 3. ביום 21.9.08 הגיש הנתבע כתב הגנה, במסגרתו פרש בפני בית הדין תשתית עובדתית שונה, בין היתר, באשר לגורל התביעה שהגיש התובע לבית הדין בשנת 2004 בתיק עב 6248/04 (להלן: "התביעה הראשונה") וכן באשר לתשתית העובדתית עליה נסמכה התביעה השניה, היא התביעה שבפנינו: א. במסגרת כתב הגנתו, טען הנתבע כי בניגוד לנטען בכתב התביעה ביחס לתקופת ההעסקה, התובע הועסק בשתי תקופות העסקה נפרדות: תקופת ההעסקה הראשונה החלה ביום 1.11.92 והסתיימה ביום 31.7.98, מועד בו הודיע התובע על התפטרותו וזוכה בתשלום פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין. עם הפסקת עבודתו, חתם התובע על כתב ויתור מיום 28.12.98, במסגרתו הצהיר כי אין לו תביעות כנגד הנתבע וכי הוא קיבל את "כל המגיע לו" בגין תקופת עבודתו הראשונה מיום 1.11.92 ועד ליום 31.7.98. העתק מכתב הויתור, צורף לכתב ההגנה. תקופת ההעסקה השניה החלה לגרסת הנתבע בחודש 3/99, עת פנה אליו התובע וביקש לשוב לעבודתו. תקופת העסקה זו הסתיימה בחודש 5/03 גם היא עקב התפטרות התובע. התפטרות אשר נומקה בזכאותו של התובע לקבלת גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי - בשל מחלת הסכרת ממנה הוא סובל - ובייעוץ משפטי שקיבל ביחס "לכדאיות" הכלכלית שבהמשך עבודתו בנסיבות אלה; קרי - בד בבד עם תשלום הגמלה מן המוסד לביטוח לאומי. במועד סיום עבודתו, בחודש 5/03 נותר התובע חייב לנתבע סך של 20,000 ש"ח. סכום שקיבל מלקוחות הנתבע בגין חלוקת הגז, תוך התחייבות שלא מומשה להעברת הסכום לידי הנתבע. ב. בניגוד לדברי התובע בכתב תביעתו, התביעה הראשונה שהוגשה על-ידי התובע ביום 13.6.04 לא נמחקה בשל אי התייצבות שנבע מהיעדר ייצוג ואי ידיעת קרוא וכתוב אלא - בשל הגשתו של הסכם פשרה שנחתם על ידי הצדדים וקיבל ביום 6.12.04 תוקף של פסק דין (להלן: "פסק-הדין"). בהסכם הפשרה, אשר העתק הימנו צורף לכתב ההגנה, נכתב כך: "הודעה על הסכם פשרה הצדדים מתכבדים להודיע לבית הדין כי הגיעו להסכם פשרה ובו הנתבע מסכים לא להגיש תביעה שכנגד או תביעה נזיקית כנגד התובע. התובע מסכים לסיום התיק כפי שהותנא (צ"ל הותנה) למעלה." ג. לאחר הדברים הללו, בחודש 7/07 פנה התובע לנתבע וביקש לחזור לעבודתו, כאשר הנתבע מתוך "רחמנות" ובשל יחסו המיוחד כלפי משפחת התובע, נענה לבקשה זו בחיוב. דא עקא, שבמהלך תקופת עבודה זו לא העביר התובע לידי הנתבע את כל הכספים שגבה מלקוחות הנתבע בגין חלוקת הגז, תוך שהוא מחסיר מהנתבע סך של 15,000 ש"ח מכספי הלקוחות ולכן, מטעם זה החליט הנתבע לפטרו זמן קצר לאחר תחילת העסקתו. ד. התובע התחייב לשלם את חובו לנתבע בסך של 15,000 ש"ח באמצעות המחאות דחויות של צד ג', אלא שהמחאות אלה הוצגו לפירעון וחוללו. משכך, פתח הנתבע בהליכי הוצל"פ לשם גביית החוב. ה. נוכח טענותיו כאמור, טען הנתבע לדחיית התביעה, בין היתר, מחמת מעשה בית דין, התיישנות ולחילופין טען טענות קיזוז. בהתאם לכך, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש הנתבע גם בקשה לסילוק על הסף שנדחתה ע"י ביה"ד מאחר שהיא הסתמכה על טענות עובדתיות הדורשות בירור במסגרת הליך ההוכחות. עד כאן פרוט תמצית הטענות שנטענו על-ידי הצדדים בכתבי טענותיהם בהליך שבפנינו (כתב התביעה וכתב ההגנה בתביעה השניה). 4. במסגרת תצהירו, שב התובע וחזר על הטענות שבכתב התביעה, כמפורט לעיל, תוך שהוא מוסיף עליהן התיחסות לחלק מטענות הנתבע בכתב ההגנה, כדלקמן: התובע העיד במסגרת תצהירו כי הוא [התובע] לא חתם "מעולם" על מסמך "המתיימר להיות הודעה על 'הסכם פשרה'" וכן כי הוא "מעולם" לא חתם על כתב הויתור שצורף לכתב ההגנה, כאשר לדבריו החתימות המופיעות על מסמכים אלה, אינם חתימותיו והן "זוייפו" על-ידי הנתבע או מי מטעמו. התובע הוסיף והעיד כי לאחר הגשת התביעה הראשונה, העמיד אותו הנתבע על כוונתו לחתום "במקומו" [של התובע] על מסמך חד צדדי אצל עו"ד כהסכם פשרה ולשלם את הסכום שינקב במסמך זה לשם סילוק התביעה, אלא שהוא [התובע] הבהיר לנתבע כי יש לסכם עימו תחילה את הסכום המגיע, ואף הזהיר את הנתבע לבל יחתום במקומו על מסמך כלשהו שיוגש לבית-הדין בשם הצדדים. דא עקא, שלדברי התובע "הנתבע המשיך ואמר כי הוא יודע לחתום במקומי, ואין לו כל קושי לזייף את חתימתי, ואף כינה אותי בשמות גנאי, וחזר שוב על הצהרתי (צ"ל הצהרתו) כי יחתום במקומי". לגרסת התובע בתצהירו, כחודשיים וחצי לאחר הגשת התביעה הראשונה; דהיינו - במהלך חודש 9/04, הוא הגיע לבית-הדין על מנת לברר מה עלה בגורל התביעה הראשונה, כאשר לדבריו נמסר לו על-ידי מזכירות בית-הדין כי "התיק סגור" וכי עליו להגיש תביעה חדשה. לדברי התובע, באותו מעמד הוא ציין בפני מזכירת בית-הדין כי הוא לא נתן הסכמה ל"סגירת התיק", לא חתם על שום מסמך בעניין זה, ואף לא קיבל לידו ולו "אגורה שחוקה". התובע הוסיף והעיד בתצהירו כי רק לאחר הגשת התביעה השניה מושא פסק-דין ולאחר שעיין במסמכים שהגיש הנתבע במסגרת הבקשה לדחייה על הסף, הוא "נדהם" לגלות כי "הנתבע [אכן] מימש את איומו וזייף את חתימותיו על המסמכים והגישם לבית המשפט, וגרם למעשה לסגירת התיק; הכל תוך הטעיה של בית המשפט ותוך ביצוע עבירות פליליות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף ושיבוש הליכי משפט". 5. הנתבע מנגד, חזר במסגרת תצהירו על הטענות שפורטו בכתב ההגנה, תוך שהוא מוסיף ומפרט את הרקע לעריכת הסכם הפשרה שהוגש במסגרת התביעה הראשונה ותוך פירוט רשימת החובות שהיה חב לו התובע עובר להגשת הסכם הפשרה לאישור בית-הדין. ברשימת החובות כאמור, כלל הנתבע פירוט של הסכומים ששילם [הנתבע] בעבור התובע לעיריית טירה שם מתגורר התובע, לספקי אלומיניום ובטון שעבדו בבית התובע, לתאגיד המים של עיריית טירה בגין חובות התובע ולעו"ד אשר ייצג בזמנו את התובע. הנתבע אף ציין את החוב בסך 15,000 ש"ח בגין אי העברת תשלומי לקוחות, כפי שאלה נגבו על-ידי התובע. לדברי הנתבע, כנגד הויתור על הגשת התביעה בגין סכומי החוב אלה שחב לו התובע, התחייב התובע לסיים את ההליכים בתביעה הראשונה. הנתבע אף הוסיף והבהיר, כי לשם הוכחת טיעוניו כאמור, הוא פנה לכל הגורמים עימם עמד בקשר לצורך פרעון חובות התובע, וזאת על מנת לקבל מידיהם אסמכתא לפרעון חובותיו של התובע, אולם נענה לדבריו, כי נוכח חלוף הזמן אין ניתן לספק אסמכתאות כאמור. הכרעה זכאות התובע לתשלום בגין פיצויי פיטורים 6. השאלה הראשונה בה נדרשים אנו להכריע הינה - האם אכן קיים כטענת הנתבע "מעשה בית דין" מסוג "השתק עילה" בהליך זה מכוחו של פסק-הדין שניתן בתביעה הראשונה מיום 6.12.04. על מנת להכריע בשאלה זו, יש לקבוע ממצאים ולגבש מסקנות ביחס לשאלות מקדימות נוספות, והן: א. האם השכיל התובע להצביע על עילה המצדיקה את ביטול פסק הדין בתביעה הראשונה מחמת פגם שנפל בו? ב. ככל שימצא כי לא נפל פגם בפסק הדין מיום 6.12.04 שעניינו - הטעיה של בית-הדין או זיוף וכי אין קיימת עילה לביטולו, אזי שיש להכריע בסוגיה - מהו היקף ההשתק אם בכלל, שמקים פסק-הדין וביחס לאיזו עילה ? זאת, לאור ניסוחו של הסכם הפשרה הנטען שהביא על-פי האמור בו "לסיום" התביעה הראשונה, תוך המנעות מן השימוש במינוחים המקובלים במחוזותינו של "מחיקה" או "דחיה" של התביעה. כמו כן בשים לב לכך שהתביעה הראשונה (במסגרתה הוגש הסכם הפשרה הנטען) התייחסה אך ורק לתשלום פיצויי פיטורים, ואילו התביעה השניה שבפנינו כוללת גם רכיבי תביעה נוספים. 7. אשר לשאלה הראשונה הנוגעת לקיומה של עילה המצדיקה את ביטול פסק הדין מחמת פגם שנפל בו, יאמר כבר כאן - כי עמדתנו היא כי יש להשיב לשאלה זו בלאו מוחלט, ונפרט: טענת התובע לפיה פסק הדין ניתן על בסיס מסמך הנחזה להיות הסכם פשרה שהוגש ללא ידיעתו, ללא הסכמתו ותוך "זיוף" חתימתו והטעיית בית-הדין, הינה טענה חמורה בדבר תרמית הנוגעת הן לתובע והן לבית-הדין. הלכה פסוקה וידועה היא כי קיימת אפשרות לבטל פסק דין בשל מרמה, על אחת כמה וכמה שעה שמדובר במרמה גם כלפי גם בית-הדין (ראה - ע"ע 254/58 אינגסטר נ. לנקפוס וכן ע"א 4958/99 עין גב קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' נ. מקורות חברת מים בע"מ ואח' פורסם באתר נבו עמ' 22, וכן ראה - נ. זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 560-599). כמו כן, נפסק כי על התובע הטוען לפגם שנפל בפסק הדין, בין היתר, מהטעם שפסק הדין הושג במרמה - להגיש תביעה עצמאית ונפרדת לביטול פסק הדין (ראה - י. זוסמן סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 787 - 786). 8. במקרה דנן, התובע לא בחר בדרך זו של הגשת תביעה נפרדת לביטול פסק דין ואת טענותיו החמורות כאמור, העלה במסגרת התגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף ולאחר מכן גם במסגרת תצהיר העדות הראשית שהגיש לבית-הדין. גרסתו המעורפלת והבלתי עקבית של התובע ביחס למועד בו נודע לו לראשונה על מעשה התרמית, כמו גם תגובתו הרפה לגילוי זה במסגרת תגובותיו כאמור, מטילה ספק רב בנכונות גרסתו וביתר פרוט: התובע העיד כזכור במסגרת תצהירו כי כחודשיים לאחר הגשת התביעה, דהיינו בחודש 9/04, הוא הגיע לבית הדין על מנת לברר מה עלה בגורל התביעה הראשונה וכי כל שנאמר לו לגביה היה כי "התיק נסגר". זאת, לדבריו, בניגוד להסכמתו ועל אף שלא חתם על כל מסמך בעניין זה. התובע אשר לדבריו, הגיע לבית-הדין במטרה לברר מה עלה בגורל התביעה הראשונה, לא טרח לציין מה היתה ההחלטה השיפוטית שהביאה לסגירת התיק, על מה התבססה ואילו מסמכים או הסכמות לכאורה היו מצויות בתיק בית-הדין באותו מועד. לא למותר לציין, כי מהמסמכים שהוצגו לבית הדין עולה כי פסק הדין שסיים את ההליכים בתביעה הראשונה ניתן רק בחודש 12/04 ולא - כחודשיים וחצי לאחר הגשתה (בחודש 9/04), כאשר גם הסכם הפשרה הנטען, הנושא תאריך 30.11.04, נושא את חותמת בית-הדין מיום 2.12.04. 9. אף אם נקבל את גרסתו של התובע כי הוא איננו יודע קרוא וכתוב, הרי שהשכל הישר מחייב כי הוא היה מבקש מהגורם המנהלי במזכירות בית-הדין להקריא לו את תוכן ההחלטה או פסק-הדין או לצלמם על מנת שיוכל להיעזר באדם אחר כדי להבין את משמעותם. זאת, במיוחד בשים לב לכך שעל-פי גרסת התובע בתצהירו הוא חשד בנתבע כי זה האחרון ינסה להביא לסיום ההליך על ידי הגשת מסמכים חד צדדיים שלא בהסכמתו לבית הדין, תוך "זיוף" חתימתו [של התובע]. 10. זאת ואף זאת, מתקשים אנו להבין כיצד מתיישבת גרסתו של התובע ביחס למידע שנמסר לו בבית הדין בדבר "סגירת התיק" - על בסיס מסמך מזוייף לדבריו - עם גרסתו האחרת בסעיף 10 לתצהירו, לפיה התביעה נסגרה מהטעם שהוא [התובע] לא התייצב לדיון שהתקיים בעניינו, וזאת בשל היעדר ייצוג וחוסר ידיעה קרוא וכתוב. למותר לחזור ולציין את שעולה מן המסמכים ואת שאינו שנוי במחלוקת בשלב זה כי התביעה הראשונה בתיק עב 6248/04 הנ"ל הסתיימה לא על דרך של מתן פסק דין במעמד צד אחד בשל היעדר התייצבות התובע, אלא - בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה. 11. אם לא די באמור, הרי שבחקירתו הנגדית שוב שינה התובע טעמו ביחס לנסיבות ולעיתוי בו נודע לו מה עלה בגורל התביעה הראשונה. הפעם העיד כי הוא הגיע לבית-הדין על מנת ללמוד מה עלה בגורל התביעה הראשונה - אותה הגיש כאמור, בחודש 6/04 - לא בחודש 9/04 (כנטען בסעיף 10 לתצהירו), אלא - בשנת 2008. "כשנתיים" טרם לחקירתו הנגדית בבית-הדין ביום 15.9.10 (ראה -עמ' 1 לפרוטוקול שו' 14-15). 12. זאת ועוד אחרת, התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך שהוא שקט על שמריו משך תקופה ממושכת לאחר שגילה את דבר "סגירת התיק" בתביעה הראשונה ואף לא היסס לפנות בשנת 2007 לנתבע על מנת להציע לו שוב את שירותיו הטובים, זאת כפי שהודה בחקירתו הנגדית (ראה - עמ' 1 לפרוטוקול שו' 16 -17). התנהלות זו תומכת בגרסת הנתבע לפיה, הצדדים אכן יישבו ביניהם את ההדורים סמוך לאחר הגשת התביעה הראשונה בשנת 2004 והגיעו להסכמה שעל בסיסה ניתן פסק הדין בתביעה הנ"ל. 13. בנוסף יאמר, כי תוכנו של הסכם הפשרה, לפיו התובע מוותר על המשך ההליכים בתמורה למחילה על חובות שלא נפרעו כלפי הנתבע, שיקף לטעמנו את המציאות כפי שהוכחה בפנינו נכון ועובר לעריכת ההסכם: מחקירתו הנגדית של התובע ניתן היה לדלות תמיכה לגרסת הנתבע בדבר חובותיו הכספיים לנתבע וההלוואות שנטל ממנו מעת לעת: כך למשל, העיד התובע בחקירתו הנגדית כי הוא נטל הלוואות מהנתבע, בין היתר, באמצעות המחאות של צדדים שלישיים. זאת, תוך שהוא מציין כי הלוואות אלה נפרעו באמצעות הפחתה ממשכורתו. משמע - התובע טען למעשה טענת "פרעתי" שלא נתמכה במסמכים, וזאת על אף שהנטל להוכיחה מוטל על כתפי התובע הטוען לה (ראה - עמ' 3 שו' 17-18). בנוסף, הודה התובע כי הנתבע שילם עבורו חובות לעיריית טירה בגין ארנונה בסך של 6,000 ש"ח, כאשר הוא לדבריו פרע את ההלוואה באמצעות קיזוז משכרו במועדים שלא פורטו בתצהירו ואשר התובע לא ידע להצביע עליהם בחקירתו הנגדית. מכאן שגם טענה זו בדבר פרעון החוב לנתבע לא הוכחה (ראה - עמ' 4 לפרוטוקול שו' 3-4 וכן עמ' 1 לפרוטוקול שו' 18 - 20). עובדות אלה, תומכות אף הן במסקנה כי הסכם הפשרה שהוגש לבית הדין במסגרת התביעה הראשונה אכן שיקף נאמנה את הסכמת הצדדים; דהיינו - את ההסכמה של הנתבע למחול על חובות שהתובע טרם פרע עובר לסיום יחסי העבודה ובתמורה לסיום ההליכים שיזם התובע בבית הדין בחודש 6/04. 14. לבסוף יאמר, כי גם העובדה שהתובע בחר שלא להגיש תביעה עצמאית ונפרדת לביטול פסק-הדין על בסיס טענה בדבר מרמה, ואף לא הגיש תלונה במשטרת ישראל בגין מה שכינה "זיוף מסמכים" ו- "מעשה רמיה", מדברת בעד עצמה. במיוחד נכונים הדברים בשים לב לכך שהתובע היה מיוצג בהליך זה וללא ספק ניתן לייחס לו מודעות לחומרת טענותיו (ראה - עמ' 2 לפרוטוקול ש' 3-4 וש' 10-12). 15. לאור כל האמור, אנו קובעים אפוא כי התובע לא השכיל לשכנע את בית הדין אף לא ברמה הנדרשת בהליך האזרחי "רגיל", קל וחומר שלא ברמה הנדרשת בהליך מיוחד זה המערב טענות במישור הפלילי - בדבר מעשה תרמית וזיוף המיוחסים לנתבע. כפועל יוצא מכך, אנו קובעים כי לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה ומכאן גם בפסק הדין שהושת עליו במסגרת התביעה הראשונה וכי התובע אכן חתם על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 6.12.04 וכן על כתב הויתור מיום 8.12.98. 16. לאור קביעתנו דלעיל, יש להדרש לשאלה הנוספת שהצבנו לעיל, והיא - מהן השלכותיו של פסק הדין על התביעה שבפנינו והאם יש בו להקים "מעשה בית-דין" ובאיזה היקף ? על מנת להכריע בשאלה זו - יש מקום להידרש לתוכנה של ההסכמה מושא הסכם הפשרה, וזאת כפי שיעשה מייד ותוך שאנו משווים לנגד עיננו את העיקרון שהותווה בפסיקה ביחס לנסיבות שבפנינו. עקרון הקובע כי כאשר פסק דין נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים נבלעת עילת התביעה מושא ההסכם בפסק הדין הנותן לו תוקף ובכך נחסמת הדרך להתדיינות מחודשת באותה עילה מכוח הפסק הדין שניתן (ר' נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) בעמ' 330).. 17. כאמור לעיל, הצדדים להליך זה אשר לא היו מיוצגים עובר לעריכת הסכם הפרשה, לא גילו דעתם בלשון מפורשת למה כיוונו בדיבר "סגירת התיק" כמופיע בהסכם הנ"ל, האם למחיקת התביעה באופן שאינו מונע הגשת תביעה נוספת בעתיד באותו עניין, או שמא - לדחיית התביעה באופן ששם קץ להתדיינות ביניהם באותו עניין. נוכח זאת נדרשים אנו להכריע בשאלה זו על יסוד מכלול הנסיבות בהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. אנו בדעה כי אומד דעתם של הצדדים, עובר לחתימת הסכם הפשרה, וכעולה ממכלול הנסיבות היה לשים קץ להתדיינות ביניהם בכל הנוגע לתשלום פיצויי הפיטורים. זאת, שעה שהתובע קיבל תמורה מלאה וממשית מן הנתבע בגין הסכמתו "לסגור" את התיק, וזאת בדמות מחילה על חובות שלא נפרעות מה גם שמנגד עמדה קלישות טענותיו של התובע ביחס לנסיבות סיום עבודתו . באמרנו את הדברים ביחס לקלישות גרסתו של התובע בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקתו אצל הנתבע בשנת 2003 נסמכים אנו על חוסר המהימנות של גרסת התובע בכללותה - כפי שעמדנו עליה לעיל - וכן על הערפול והסתמיות של גרסתו הנוגעת לנסיבות הפיטורים הנטענים בשנת 2003 באופן ספציפי. גרסה שאינה מפרטת את חילופי הדברים שהיו בין הצדדים עובר למעשה הפיטורים הנטען ולאחריו ואף אינה מצביעה על טעם לפיטורים אלה. זאת, שעה שמנגד מודה התובע כי שעה שהוא ביקש לשוב ולהיקלט בעבודה, בשנת 2007, הסכים הנתבע לבקשתו ללא היסוס. 18. אי לכך ולנוכח כל האמו, צודק הנתבע בטענתו כי פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה אכן מקים "מעשה בית דין". 19. זה המקום להוסיף ולציין כי נוכח קביעותינו לעיל בסוגיית "מעשה בית דין", לפיהן התובע הוא שהתפטר מעבודתו בשנת 2003 הרי שגם אלמלא היה עומד לו [לתובע] לרועץ עקרון ההשתק כאמור, לא היה בכך כדי להועיל לו. זאת מהטעם שדין התביעה לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת ההעסקה שהסתיימה בשנת 2003 היה להידחות מאחר והתובע לא שכנע את ביה"ד בטענת הפיטורים. 20. אשר להיקפו של "מעשה בית-דין", הרי שזה מתייחס כפי המצויין בלשונו המפורטת של הסכם הפשרה, אך ורק לתביעה הראשונה, קרי לתביעה לתשלום פיצויי פיטורים. זאת, להבדיל מיתר התביעות של התובע בהליך שבפנינו, שלא היו חלק מן התביעה הראשונה. 21. אז לאור כל האמור, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת - נדחות. עוללות - זכאות התובע לזכויות סוציאליות נוספות 22. אשר לרכיבי התביעה הנוספים שבתביעה השניה - פדיון חופשה שנתית, תשלומי פנסיה, ביגוד והנעלה, לגביהם אין חלק הכלל בדבר "מעשה בית דין" - הרי שיש לדחותם, מטעמים אחרים כמפורט להלן: הנתבעת טענה כאמור עוד בכתב ההגנה טענת התיישנות, כאשר טענה זו כוחה יפה ביחס לתביעתו של התובע לתשלום פדיון חופשה. זאת, לאור סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, הקובע כי תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה המוגשת מכח חוק זה, הינה בת 3 שנים. במקרה דנן, יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו כאמור בחודש 5/03 ואילו התביעה לתשלום פדיון חופשה הוגשה רק ביום 14.7.08; דהיינו - לאחר תום תקופת ההתיישנות. גם התביעה לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה עבור תקופת העבודה הנטענת דינה להידחות בחלקה מחמת התיישנות ודינה להדחות במלואה מהטעם שהתובע לא כימת את תביעתו ולא הצביע על המקור הנורמטיבי שעליו השתית רכיב תביעה זה. אשר לתביעה לתשלום ביגוד והנעלה, הרי שמדובר בזכויות נלוות שאינן ניתנו לפדיון, זאת מעבר לעובדה שהתובע לא הצביע על מקור נורמטיבי לקבלתן. 23. אשר לתביעה לתשלום דמי הבראה - הרי שכידוע הנטל להראות את ביצוע התשלום בגין דמי הבראה בפועל, מוטל על כתפי הנתבע שלא עמד בנטל זה. משכך, לאור תקופת העבודה של התובע כפי טענת הנתבע ובשים לב להוראות צו ההרחבה בעניין תשלום קצובת הבראה, המגבילות את תקופת הזכאות לאחר תום יחסי העבודה לתקופה של שנתיים ימים שקדמו למועד סיום יחסי העבודה בלבד, זכאי היה התובע לתשלום דמי הבראה בסך של 4,816 ש"ח (16x301). דא עקא, שלטעמנו יש לקזז סכום זה במלואו כנגד תשלום ההוצאות אשר סבורים אנו שיש להשית על התובע בגין הגשת התביעה על סך של 124,308 ש"ח אשר נדחתה כמעט במלואה, וזאת במיוחד בשים לב לנימוקי הדחייה כפי שעמדנו עליהם לעיל. 24. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר. ניתן היום ד' אב בתמוז תשע"א (4.8.11), בהעדר הצדדים. נטע רות, שופטת חוזהמתן תוקף של פסק דיןלקוחותהסכם פשרה