אי חידוש אשרת שהייה לפנינו תביעתו של מר סלים רמזי (להלן: "התובע"), עובד זר אזרח בולגריה אשר הועסק בארץ בענף הבניין. התביעה הוגשה במקורה כנגד חברת דניה סיבוס בע"מ (להלן: "דניה סיבוס"), כנגד חברת א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכח אדם בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "א.ש.ת"), וכנגד מר שלמה תורג'מן (להלן: "מר תורג'מן") והגב' שגיב אירית (להלן: "הגב' שגיב"), מנהלי ובעלי המניות בא.ש.ת. . בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה ככל שהיא נוגעת למר תורג'מן והגב' שגיב (ר' החלטת הש' מאירי מיום 29.10.08). אשר לדניה סיבוס התביעה כנגדה נדחתה, לאור בקשת ב"כ התובע (ר' החלטת בית הדין מיום 2.6.10). בתביעתו הנוכחית עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הרכיבים כדלקמן: הפרשי שכר. תמריץ אי היעדרות ודמי כלכלה. פיצויי פיטורים. פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לקרן חסכון לעובדים זרים (4%). דמי חגים. דמי הבראה. החזר "ניכויים שלא כדין" . בטרם נידרש להכרעה לגוף התביעות, עלינו להכריע בשאלת זהות המעסיקה של התובע. זהות המעסיקה: המחלוקת העיקרית בה נדרשים אנו להכריע, נעוצה בשאלה האם כטענת התובע, יש להכיר בנתבעת כמעסיקתו של התובע, או שמא, כטענת הנתבעת, היא לא הייתה מעבידתו של התובע, אלא דניה סיבוס בלבד. א.ש.ת, המגדירה את עצמה כ- "חברה למתן שירותי קרקע", טוענת כי דניה סיבוס היתה מעסיקתו הבלעדית של התובע וכי תפקידה של א.ש.ת התמצה בהסדרת כרטיס טיסה עבור התובע, הסדרת מגורי התובע, ביטוח רפואי וכו'. אין חולק כי התובע הובא לארץ על פי אשרת עבודה על שמה של דניה סיבוס. ואולם היתה זו הנתבעת אשר תיאמה הגעתו לישראל והיא שהציבה אותו באתרי עבודה של דניה סיבוס (עמ' 4 שורות 14, 17-22). הנתבעת אינה חולקת על כך שסיפקה לדניה סיבוס שירותי קרקע, וטוענת כאמור כי תפקידה התמצה בהסדרת הבאתו של התובע, ביטוח רפואי, מגורים וכיוצב'. אין מחלוקת כי התובע הועסק בפועל במפעל של חברת דניה סיבוס ותחת פיקוחה (עמ' 5 שורות 7-8, עמ' 7 שורות 6-7, 11-14). ואולם, התובע הוסיף בעדותו כי: "מריאן מחברת אשת היתה מביאה חומרי נקיון. הייתי מודיע למריאן והיו מטפלים בענין. לשאלתך- למה עזבתי את ישראל, אני משיב: מריאן הודיעה לי דרך חברת אשת שהויזה שלי הסתיימה ולכן עזבתי את ישראל" (עמ' 12 שורות 23-29). כמו כן, אין חולק כי הנתבעת היא זו שנשאה בתשלומי שכרו של התובע והיא זו שדיווחה על העסקתו לרשויות המס (ראה תלושי השכר של התובע אשר צורפו לתיק בית הדין). תלושי השכר נופקו על ידי הנתבעת, כשהיא זו שרשומה באותם תלושים כמעבידה. שכר התובע שולם על ידי הנתבעת עבור שעות עבודתו כשהיא מקבלת תמורה מיעד הנדסה בהתאם לדיווחים על פי כרטיסי העבודה של התובע. במסגרת זאת, למעשה נטלה על עצמה הנתבעת גם את ההתחייבות לבצע ולשלם לתובע במועד את שאר הזכויות הסוציאליות, והיא גם זו שאמורה לבצע את כל הניכויים על פי כל דין או הסכם. כאמור, הנתבעת הודתה כי היא זו שאחראית היתה לבטח את התובע בביטוח רפואי, היא זו שאחראית לטיפול בכרטיסי הטיסה של העובד , לדאוג לסידורי הסעתו וכו' (סעיף 16 לסיכומי הנתבעת) . לתיק בית הדין הוצג העתק מהסכם שנערך בין הנתבעת לבין דניה סיבוס (ת/4) שבו הוגדר במפורש, כי א.ש.ת היא מעבידתם של העובדים, והיא אשר תספק לדניה סיבוס עובדים לביצוע עבודות שונות עפ"י הצורך. על פי אותו הסכם התחייבה א.ש.ת לפעול לגיוסם של העובדים ולדאוג למלא את כל חובותיה כמעבידה לגבי אותם עובדים המועסקים על ידה אצל דניה סיבוס, בין היתר: תשלום שכר העובדים ושאר התנאים הסוציאליים, כלכלה, לינה, תשלומי מיסים וביטוח העובדים במוסד לביטוח לאומי, ביטוח רפואי, ביטוח חבות מעבידים וביטוח צד ג' (ראה סעיף ו להסכם). מערכת דומה מאוד של יחסי עבודה משולשים, נדונה לאחרונה בע"ע 512/08 מיחלקה גיאורגי נ' יאיר עופר מהנדסים וקבלנים (1993) בע"מ (מיום 30.12.10, להלן: "עניין גיאורגי"). גם שם, בדומה למקרה הנוכחי: "... הייתה זו חברת יאיר עופר שקיבלה את העובד לעבודה, והיא זו ששילמה לעובד את שכרו. היא גם זו, שדאגה למגוריו, והייתה אחראית על פי ההסכם בינה לבין חברת דניה סיבוס לתשלום זכויותיו הסוציאליות, ולניכויים כדין משכרו. די בכלל הסימנים הללו כדי לבסס את טענת העובד , בדבר היותה של חברת יאיר עופר מעסיקה של העובד יחד ובמשותף עם חברת דניה סיבוס." (ראה גם: ע"ע 1218/02XUE BIN נ' חברת א. דורי, חברה לעבודות הנדסיים בע"מ פד"ע לח' 650). המשמעות של תבניות העסקה מעין אלו הינה, כי שתי החברות ביחד ולחוד אחראיות לתשלום שכר העובדים לרבות חובות המעסיק מכוח חקיקת המגן. בעניין גיאורגי, הפנה הנשיא (דאז) אדלר לפסיקה בעניין דב"ע נב/142/3 אלהרינאת נ' כפר רות (פד"ע כד' 535) ודב"ע נד/6-3 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי נ' חליל עבד אל רחמאן עאבד (פד"ע כט' 151). הנה כי כן, בדומה לפסק הדין בעניין גיאורגי, התקיימה בנסיבות המקרה שלפנינו מערכת יחסים משולשת, בה הועסק התובע באמצעות הנתבעת על ידי דניה סיבוס. אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבעת ודניה סיבוס חבות כלפי התובע, ביחד ולחוד, מכוח היותן מעסיקות במשותף. לעניין הטענה הנוגעת ל"חלוקת האחריות" באופן שהנתבעת, לשיטת בא כוחה, בשום מקרה אינה מחויבת אלא בפיצוי חלקי, יאמר, שהדברים אם היו טובים, לדיני הנזיקין היו טובים, ואין להם אחיזה באשר לאחריות המוטלת על מעביד מכוח חוזה העבודה וחוקי המגן. התיישנות: אין חולק כי התובע סיים את עבודתו בחודש 10/02, שעה שנאלץ לעזוב את ישראל. תביעתו של התובע הוגשה לבית הדין ביום 7.11.07. על כן ובהתחשב בתקופת ההתיישנות, דורש התובע את זכויותיו ביחס ל-24 החודשים האחרונים לתקופת העסקתו בלבד. אלא שלטענת הנתבעת, התובע הודה כי עזב את ישראל בשנת 1997 ושב אליה רק בחודש יולי 2001, ועל כן לכל היותר ניתן לתבוע רק בקשר ל-14 חודשי העסקה. עיון בגרסה העובדתית שהגיש התובע מעלה, כי אכן התובע הודה שעזב את ישראל בשנת 1998, אלא שלטענתו כבר לאחר כחודשיים, ביקש לשוב לישראל ושב לעבוד אצל דניה סיבוס (ראה סעיפים 10, 52 לגרסה העובדתית של התובע, ראה לעניין זה גם עמ' 5 שורות 18-23). שלא כטענת הנתבעת, בשום מקום לא מציין התובע כי שב לישראל רק בחודש 7/01. למעשה התובע מציין, כי לאחר ששב לעבוד בישראל יצא את הארץ רק לחופשת מולדת אחת בחודש 7/01 (סעיף 10 לגרסה העובדתית של התובע). יתר על כן, עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי נרשם בהם מועד תחילת העסקה: "1.6.1998". לו אכן, כטענת הנתבעת, עזב התובע את ישראל באופן המנתק את רציפות העסקתו, צריכה היתה הנתבעת לדאוג ולעדכן את מועד תחילת העסקתו מחדש. הנתבעת לא עשתה כן, ומכאן יש להניח כי העולה מתלושי השכר שיקף נאמנה את המצב לאשורו. לאור האמור, בהתחשב בתקופת ההתיישנות, וככל שהתובע זכאי לזכויות סוציאליות כלשהן כמפורט לעיל, הרי שהתובע זכאי להן רק בהתייחס ל-24 חודשי עבודה. חלות ההסכם הקיבוצי/ צו ההרחבה בענף הבניין: התובע עותר לתשלום זכויותיו, בין היתר מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניין. הנתבעת טוענת כי ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניה אינו חל עליה, מכיוון שאיננה חברת בניה. למעלה מזאת נטען, כי התובע לא הועסק בעבודות בניה. התובע העיד כי שימש כרצף/פועל במפעל המייצר תוצרת לצרכי בנייה (עמ' 5 שורות 24-27). סעיף 3 להסכם הקיבוצי בענף הבניין קובע, כי ההסכם הקיבוצי חל על כל המעסיקים והעובדים בענף הבניין. בהתאם לתוספת תש"ס להסכם הקיבוצי, ההסכם חל על כל העובדים והמעבידים בענף הבניין. אין חולק כי התובע הועסק בענף הבניין. כפי שהכרענו לעיל, הנתבעת היתה מעבידה במשותף של התובע, ביחד ולחוד עם דניה סיבוס. לפיכך, עצם העובדה שהתובע הועסק בדניה סיבוס באמצעות א.ש.ת, אינה שוללת ממנו את הזכויות המגיעות לו כעובד בענף הבנייה. שעה שהחברה עוסקת בענף הבנייה, הרי שעל העובדים בה, חל ההסכם הקיבוצי בענף זה (ראה: דב"ע לא/1-4 בנק אוצר לחייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים, פד"ע ב, 260). על כן, אנו קובעים כי הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנייה חלות על התובע. הפרשי שכר בגין "שעות קיץ": התובע עותר לתשלום הפרשי שכר בגין "שעות קיץ", בסך כולל של 2,317 ₪ (סעיף 44 לסיכומי התובע). לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח את עבודתו בתקופה הרלוונטית לחישוב שעות קיץ, ולא הוכיח כי לא החסיר ימי עבודה. לחלופין נטען, כי לכל היותר התובע זכאי ל"שעות קיץ" בגין חודש 8/01 וכן יולי-אוגוסט 2002 בלבד. התביעה ל"שעות קיץ" מקורה בהסכם הקיבוצי בענף הבניה, אשר הנהיג בשעתו יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ (הסכם מספר 7050/70 מיום 27.9.70, אשר בוטל בחודש אוגוסט 2004). יש לציין כי התקופה הרלוונטית לחישוב "שעות קיץ" על פי ההסכם היא מיום 16 ליוני ועד לראש השנה. כאשר בתקופה זו, ובהתאם להוראת ההסכם הקיבוצי, זכאי העובד לשכר עבודה של 8 שעות עבור 7 שעות עבודה. מתלושי השכר של התובע לשנת 2002 עולה כי עבד 186 שעות בחודש והשתכר 3,266 ₪ במהלך כל השנה, אף בחודשי הקיץ. לאור האמור, מתקבלת טענת התובע באשר להפרשי שעות קיץ בשנת 2002. עם זאת, אנו לא מקבלים את תחשיב התובע ביחס לרכיב זה- חישוב מדויק של מספר ימי העבודה בתקופה שמיום 16.6.02 ועד ל- 7.9.02 (לא כולל ימי שישי) מראה כי סך ימי הקיץ עמד על 60 יום. אשר לשנת 2001- משלא הוצגו תלושי שכר בגין התקופה הרלוונטית (יוני-ספטמבר 2001) ומשהתובע הודה כי בחודש 7/01 שהה בחופשת מולדת, אין מנוס מלדחות את התביעה ל"שעות קיץ", ככל שהיא מתייחסת לשנת 2001. בהתאם להסכם הקיבוצי זכאי התובע לתגמול (לפי שכר שעתי רגיל) בעד שעה נוספת אחת בכל יום. לפיכך התובע זכאי להפרשי שכר בגין שעות קיץ בסך 1,054 ₪ (60 X 17.56). תמריץ אי העדרות ודמי כלכלה: בפסיקתו של בית הדין הארצי בעניין התאחדות הקבלנים (ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים ובונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ, תק-אר 2009(4), 328, להלן: "עניין התאחדות הקבלנים") נקבע, כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, אין העובדים זכאים לתשלום תמריץ אי היעדרות בנוסף לשכר כפי שהוא קבוע בטבלאות השכר שבהסכם; וכך לרבות העובדים בעלי דרגת השכר 1, ששכרם על פי הטבלאות שבהסכם הינו שכר מינימום. אין חולק, וכך גם משתקף מתלושי השכר של התובע, כי הלה השתכר את שכר המינימום שהיה קבוע לאותה העת. משכך, ולאור פסיקתו המפורשת של בית הדין הארצי בעניין התאחדות הקבלנים, התביעה ל"תמריץ אי היעדרות" נדחית. אשר לדמי כלכלה- בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים עמד בית הדין הארצי בהרחבה על מהותה של תוספת כלכלה, הכוללת שני מרכיבים- האחד, "תוספת 2000", השני- "יתרת דמי כלכלה". הזכאות לכל אחד מרכיבי התוספת צריכה להיבחן בנפרד. באשר למרכיב "תוספת 2000" - נקבע בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, כי הוא כלול בשכר המינימום, שהוא השכר הקבוע בהסכם לעובדים בעלי דרגה 1, המשתכרים שכר מינימום. על כן, אין העובד זכאי לתשלומו בנוסף לשכר שקיבל על פי הטבלאות. אשר ל"יתרת דמי כלכלה"- סעיף 2.1 לתוספת להסכם הקיבוצי בענף הבניין מיום 21.12.1999 קובע, כי "יתרת דמי כלכלה לעובד תהיה בסך 257.5 ש"ח לחודש לעובד יומי". עוד נקבע, כי "אם תינתן כלכלה בעין באתר העבודה, לא תשולם יתרת הכלכלה ומתן הכלכלה בעין תבוא במקום תשלום יתרת דמי כלכלה". הנה כי כן, זכאותו של עובד ליתרת דמי כלכלה תלויה בהתקיים בו התנאים שבהסכם הקיבוצי לתשלום התוספת, דהיינו עבודה בפועל ואי קבלת כלכלה בעין במקום העבודה. לטענת התובע, הוא לא קיבל כלכלה בעין במקום העבודה (סעיף 38 לגרסה העובדתית של התובע), והנתבעת אף אינה חולקת על כך. אשר על כן, זכאי התובע ליתרת דמי כלכלה בסך של 6,180 ₪ (257.5 ₪ * 24 חודשים). פיצויי פיטורים: התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, משום שנאלץ לעזוב את ישראל על רקע אי חידוש אשרת עבודתו. התובע הצהיר כי: "בערך עשרה ימים לפני שטסתי אמר לי מריאן כי לא ניתן להאריך את האשרה שלי, ואני מפוטר וצריך לחזור לבולגריה. הנתבעות קבעו את מועד עזיבתי עם הכרטיס שרכשו וקבעו את סיום עבודתי על פיו" (סעיף 53 לגרסה העובדתית של התובע.) התובע חזר על גרסתו גם במסגרת חקירתו בבית הדין (עמ' 6 שורות 19-23). ההלכה קובעת, כי די בעובדה שהעובד הזר נאלץ להפסיק את עבודתו ולשוב למולדתו בשל אי חידוש אשרת עבודה , כדי לזכותו בתשלום פיצויי פיטורים (ע"ע 1179/04 דוד ואסתר דודאי - ניקולאי סטיקה, מיום 8.3.05; ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין - אהרון המל, מיום 9.12.07; להלן: "הלכת אוגוסטין"). במקרה הנוכחי, שוכנענו בעמדת התובע כי נאלץ לעזוב את ישראל לאחר שלא ניתן היה להאריך את אשרת שהייתו. לעומת זאת, טענת הנתבעת אשר למדיניות הארכות שהייה גורפות שהעניקה מדינת ישראל החל מיוני 2003, אינה נתמכת בכל ראיה. מה גם שאינה רלוונטית למועד סיום עבודתו של התובע בחודש 10/02. לאור זאת, ובשים לב להלכה שנפסקה בענין אוגוסטין, הרואה עובד במצבו של התובע כעובד המועסק ב"הסכם לתקופה קצובה" שתוקפו אינו ניתן להארכה, יש לקבוע כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 14,153 ₪ (3,266 ₪ X 52/12). קרן חסכון: התובע עותר לפיצוי בגין אי הפרשות המעביד לקרן חסכון לעובדים זרים, בשיעור 4% משכרו, וזאת על פי הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו הרחבה בענף הבניין ועבודות ציבוריות. אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע סכומים כל שהם לביטוח פנסיוני או קרן חסכון כלשהי. חובתה לפצות את התובעים בקשר לכך, מתחייבת מההלכה בע"ע 137/08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ (מיום 22.8.10). לאור זאת, אנו קובעים כי התובע זכאים לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן החסכון לעובדים זרים, בשיעור של 4% משכרו, ובסך כולל של 3,135 ש"ח (4% X 24 X 3,266 ₪ שכר יסוד). זאת, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ (ניתן ביום 15.11.09). שם נקבע כי רכיבי השכר: תמריץ אי היעדרות ותוספת כלכלה 2000 ,כלולים בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי. דמי חגים ודמי הבראה: התובע טוען כי במהלך תקופת עבודתו לא עבד בימי החג היהודיים, ועל כן בהתאם לתוספת תש"ס להסכם הקיבוצי הוא זכאי ל-14 ימי חג בסך כולל של 1,966 ₪ (ראה סעיפים 103-104 לסיכומי התובע). מנגד טוענת הנתבעת, כי התובע היה עובד שעתי ולא הוכיח כי עבד בסמוך לחג ולאחריו. למעלה מזאת נטען, כי החישוב שערך התובע אינו נכון ומטעה. בהתאם לסעיף 7.15.1 לתוספת להסכם הקיבוצי בענף הבנייה, עובד המועסק על בסיס התקשרות שאינו חודשי יהיה זכאי לתשלום של עשרה ימי חג בשנה. זאת, לאחר השלמת תקופת עבודה בת שלושה חודשים, להוציא ימי חג החלים בשבת ובתנאי שהעובד לא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג). במקרה שלפנינו, לא נטען וממילא גם לא הוכח, כי התובע הועסק על בסיס שאינו חודשי, בעוד שכפי המשתקף מתלושי השכר של התובע, הלה הועסק על בסיס חודשי קבוע (186 שעות) והשתכר שכר המינימום החודשי שהיה נהוג באותה העת. משכך, דין תביעתו של התובע לדמי חגים להידחות. אשר לדמי הבראה: אין חולק כי עם סיום תקופת עבודתו, שולמו לתובע פדיון 12 ימי הבראה בסך כולל של 3,612 ₪ (ר' תלוש השכר לחודש 10/02. התובע טוען, כי על פי ותקו אצל הנתבעת הוא זכאי ל-8 ימי הבראה בשנה ובסה"כ ל-16 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות. לטענתו, ימי ההבראה ששולמו לו על ידי הנתבעת היוו תשלום בגין תקופה קודמת - קרי - בגין השנתיים הראשונות לתקופת העסקתו. אין בידינו לקבל טענה זו של התובע. אין מקום או אסמכתא, לפיה יש לראות את תשלום דמי ההבראה ששולמו לו עם תום תקופת העסקתו כתשלום ע"ח חוב של שנים קודמות. לפיכך התובע זכאי ליתרת דמי הבראה של 4 ימים בלבד בסך 1,204 ₪. החזר ניכויים שלא כדין: התובע טוען כי הנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שלא כדין בגין מגורים, ביטוח רפואי, "שירותים אגר", ניקיון, נעלי עבודה וניכויים שונים. לפיכך הוא עותר להשבת הניכויים הללו שנוכו משכרו, המסתכמים לדבריו בסך כולל של 6,150 ש"ח. אשר לניכויים בגין "שירותים אגר", נטען על ידי הנתבעת כי המדובר בניכויים בגין שירותים שניתנו לתובע כגון: תיקונים בדירה, אחזקת הדירה, חשבון גז טלוויזיה בכבלים, לווין וכד', בעוד שהתובע עצמו הודה כי מעולם לא נשא בתשלומים הללו. באשר לטענת התובע כי לא הוצגו על ידי הנתבעת אישורים או קבלות בגין ההוצאות הנ"ל, טענה הנתבעת, כי התובע אינו יכול לצפות בחלוף למעלה כ-8 שנים כי יוצגו קבלות בגין תשלומים אלו. לגופו של עניין נטען, כי מדובר בניכויים שהנתבעת ניכתה משכר התובע כדין, ושאינם עולים על התקרה המותרת בחוק הגנת השכר. בפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה נקבע, כי ניכוי משכרו של עובד זר בגין מגורים והוצאות נילוות, צריך לעמוד בשלושה תנאים מצטברים על מנת שייחשב לניכוי כדין שהמעביד רשאי לבצעו: הוכחת ההוצאה בפועל שהוציא המעסיק בגין השירות על-ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. הניכוי יכול שיתייחס רק לסכומים שהם "החזר הוצאות", כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בהן. הניכוי לא יכול לחרוג מהמסגרת של 25% מהשכר הקבוע בחוק הגנת השכר ובתקנות. (ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ ואח' נ' סטופארו נורצל סיזר, ניתן ביום 24.6.07, להלן: "עניין זילברמינץ") . אשר לדעתנו, יאמר כי אנו סבורים שיש לקבל תביעה זו, נוכח העובדה שהנתבעת לא הוכיחה כלל ועיקר כי היא אכן נדרשה בפועל להוצאת ההוצאות בגינן ניכתה ניכויים משכר התובע, ולא הציגה כל תחשיב, ראיה בדמות קבלות ו/או חשבוניות, שיש בהם כדי להצביע על גובה ההוצאות שהוציאה בגין רכיבים אלו, כפי הנדרש על פי ההלכה בעניין זילברמינץ. גם אם התובע הודה שלא נשא בתשלומי גז וחשמל שעמדו לרשותו בקרוואן שבו שוכן (עמ' 6 שורות 11-12). לאור האמור, ולו רק מטעם זה, יש להורות על השבת הסכומים שנוכו משכרו של התובע על פי התחשיב שהוצג על ידו (סעיפים 113-115 לסיכומי התובע, לא הוצג כל תחשיב נגדי מטעם הנתבעת), ובסך כולל של 6,150 ש"ח. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים על פי הפירוט כדלקמן: הפרשי שכר בגין "שעות קיץ" בסך 1,054 ₪. יתרת "דמי כלכלה" בסך 6,180 ₪. "פיצויי פיטורים" בסך 14,153 ₪. פיצוי בגין אי הפרשות מעביד לקרן חסכון, בסך 3,135 ₪. יתרת פדיון דמי הבראה, בסך 1,204 ₪. החזר "ניכויים שלא כדין", בסך 6,150 ₪. כל הסכומים הללו, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.11.02 ועד התשלום בפועל. הנתבעת היא גם זו שתישא בהוצאות (חלקיות) של ההליך הנוכחי ותשלם לתובע סך של 3,500 ₪ כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: לבית הדין הארצי תוך 30 יום. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייה