פריצה לרכב בצוותא

פריצה לרכב בצוותא ביום 30.7.10 הוגש כתב אישום כנגד שני נאשמים. נאשם 1: עמאד אלנצאצרה ונאשם 2: עלאא איסמעיל, המייחס להם ביצוע עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ציבורי בצוותא חדא- עבירה לפי סעיף 332(2) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין") ; נסיון גניבת רכב בצוותא חדא- עבירה לפי סע' 413ב(א) בצרוף סע' 25 וסע' 29(ב) לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע (גניבת רכב) - עבירה לפי סע' 499(א)(1) לחוק העונשין; החזקת מכשירי פריצה בצוותא חדא- עבירה לפי סע' 413ז בצרוף סע' 29(ב) לחוק העונשין; החזקת נכס חשוד כגנוב בצוותא חדא- עבירה לפי סע' 413 בצרוף סע' 29(ב) לחוק העונשין; פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה בצוותא חדא- עבירה לפי סע' 413ו סיפא בצרוף סע' 29(ב) לחוק העונשין; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - עבירה לםי סע' 274(1) לחוק העונשין. כמו כן, נאשם 1 הואשם גם בעבירות: נהיגה בזמן פסילה- עבירה לפי סע' 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) , התשכ"א- 1961 (להלן: " פקודת התעבורה"); נהיגה ללא ביטוח- עבירה לפי סע' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) , תש"ל-1970 והסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין- עבירה לפי סע' 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952 (להלן: " חוק הכניסה לישראל") ואילו נאשם 2 הואשם בנוסף בביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כדין- עבירה לפי סע' 12(1) לחוק הכניסה לישראל. בכוונתו של הנאשם 1 להגיע להסדר עם המאשימה. לעומת זאת, נאשם 2 אינו כופר בעובדות אך כופר בנפקותן המשפטית בהקשרן של העבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, מאחר והוא לא נהג ברכב. משכך, ביום 14.3.11 , בעקבות הצעת ביהמ"ש , הגיעו הצדדים להסדר דיוני על פיו , לאור טענתו של נאשם 2 שאין לו חלק בביצוע העבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, יוגש תיק החקירה לעיונו של ביהמ"ש , הצדדים יטענו טענותיהם, ולאחר הכרעת ביהמ"ש על פי חומר הראיות מה חלקו של נאשם 2 בעבירת הסיכון, בין כמבצע בצוותא, בין כמסייע, ובין שאין לו אחריות כלל, יוגש כתב אישום מתוקן ברוח הדברים שהוחלפו בין התביעה וב"כ הקודמת של נאשם 1 ,אשר יחול גם על נאשם 2 ותינתן הכרעת דין לאחר שהנאשם 2 הודה בכל העבירות האחרות למעט עבירת הסיכון ועבירת התקיפה, כאשר הוא מודה בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו אך כופר בתקיפה. משכך עניינה של החלטה זו הוא ההכרעה, בהתבסס על תיק החקירה וטענותיהם הכתובות של הצדדים , האם ניתן לקשור את הנאשם 2 לעבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה , כאשר נאשם 1 הוא שנהג בפועל ברכב. אפרוש את טענות הצדדים: טענות התביעה המאשימה סבורה כי הנאשם 2 ביצע את העבירה של סיכון חיי אדם , בצוותא עם נאשם 1 כאמור בסעיף332 ביחד עם סע' 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי המאשימה, העבירה לפי סעיף 332 (2) הינה עבירת התנהגות אשר היסוד הנפשי הנדרש לקיומה הינו מטרה לגרום לתוצאות המעשה, ובע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מ"י, נקבע כי בעבירה זו חל כלל הצפיות. טוענת המאשימה כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה מתקיים בעושה גם אם לא ביקש להשיג בהתנהגותו את התוצאה של סיכון חיי אדם, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה תושג עקב ההתנהגות. המאשימה הפנתה לשורה של פסקי דין מתוכם עולה כי אחריותו של הנוסע לעבירה של סיכון חיי אדם ניתנת להוכחה נסיבתית, על רקע התנהגותו לפני ואחרי הנהיגה הפרועה. (ע"פ 7632/05 ג'ומעה אלטרש נ' מ"י , תק-על 2006(3) 1289; בש"פ 2891/04 מ"י נ' חליל חואלד, תק-על 2004(1) 3394; ע"פ 5751/98 זיר נ' מ"י , פד"י נג(2) 712 ) לפי המאשימה , הראיות מראות כי הנאשם 2 נכנס לשטח ישראל, בשעת לילה מאוחרת, ללא היתר חוקי, ביחד עם אחרים, ובמטרה לבצע בצוותא עבירה פלילית. לאחר שפרצו לרכב, ועם הבחינם בניידת המשטרה , נמלטו הנאשם 2 והאחרים רגלית לתוך רכב המילוט הנהוג ע"י נאשם 1, תוך השמעת צעקות בערבית. מיד עם כניסתם לרכב, החל הרכב להימלט בנסיעה פרועה מניידת המשטרה והמשכו של האירוע במרדף ממושך, המערב מספר רב של ניידות, תוך סיכון הולכי רגל וכלי רכב אחרים בכביש, פגיעה מכוונת בניידת משטרה ועד לעצירתו במחסום. בשלב זה יוצא נאשם 2 מהרכב ומתחיל בבריחה רגלית מהשוטרים וגם לאחר שהללו מדביקים אותו, משתולל, מתנגד למעצר ותוקף את השוטרים עד כדי גרימת חבלות לאחד מהם. טוענת המאשימה כי המערך העובדתי הנ"ל מוכיח מעבר לכל ספק, כי נאשם 2 נכנס לרכב במטרה להימלט מהמשטרה, וחבר יחד עם נאשם 1, בכוונה ספונטנית, להתחמק בכל מחיר מהמשטרה כדי להציל נפשו ממעצר. אף שנאשם 1 הוא שמכאן ואילך החזיק בהגה, והוציא מן הכוח אל הפועל את מגמת ההימלטות, מעשיו נועדו לקדם את המטרה המשותפת ועל פי סעיף 29(ב) לחוק " אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". המאשימה מבקשת להבהיר כי במקרה זה הוכחו הנסיבות הפליליות שקדמו להימצאותו של נאשם 2 ברכב המילוט ומכאן שדעת המיעוט בעניין ע"פ 5751/98 זיר נ' מ"י, אינה רלבנטית. המאשימה טוענת כי היסוד הנפשי של נאשם 2 מוסק ממכלול התנהגותו עובר ולאחר הכניסה לרכב, התנהגות המלמדת כי מטרתו היתה לברוח מהמשטרה, וגם אם לא התכוון לסכן חיי אדם הוא וודאי צפה זאת כאפשרות קרובה לוודאי. טוענת המאשימה כי בשעה שחברו כל המעורבים למעשה להתחמק מניידת המשטרה תוך צפיות קרובה לוודאי כי המעשה כרוך בסיכון בטיחותם של כלי תחבורה בכביש, אין כל נפקות לשאלה מי מהמעורבים בביצוע העבירה אחז בפועל בהגה. ב"כ המאשימה הפנתה לע"פ 2247/10 , 3164/10 שלום ימיני נ' מ"י , תק-על 2011(1) ומאבחנת בין המקרה שלפנינו. טוענת ב"כ המאשימה כי בעניין ימיני לא הוכח כי השניים (ימיני וסימון) חברו יחדיו לצורך ביצוע נהיגה פרועה. שניהם הלכו לכיוון הרכב באיטיות, והרכב עזב את הנמל בנסיעה איטית ללא כל סממני הימלטות. כמו כן, לא הוכח כי נרקמה תכנית בין השניים לביצוע עבירת ההפקרה, וימיני למעשה נקלע לזירה, כך נקבע, בעצם הימצאותו ברכב הפוגע. על מנת להקים ביצוע בצוותא, קובע כב' השופט עמית, יש להראות כי ההלך הנפשי של המשתתף היה לפעול למטרה אחת עם המבצע העיקרי . עוד מאבחנת ב"כ המאשימה בין שני המקרים וטוענת כי העובדה שעבירת ההפקרה לפי פקודת התעבורה מטילה אחריות מפורשת על נהג הרכב, הובילה את כב' השופט עמית לתור אחר מקור חבותו של ימיני , גם כאשר דן בשאלת חלקו של ימיני כמסייע לעבירה. שלא כמו בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, סעיף 332 לחוק אינו מטיל אחריות מפורשת על הנהג ברכב דווקא. נאשם 2 פעל באופן אקטיבי עוד קודם לכניסתו לרכב, תוך הבעת כוונה לתוצאות מעשיו, שהיו צפויות מראש. פעולתו סיפקה את הרשות והעידוד לנאשם 1 לנהוג כפי שנהג בהמשך, והשלמתו של נאשם 2 עם אותה התנהגות ודרך פעולה של נאשם 1 נלמדת לא רק ממעשים אלו, אלא גם, כך המאשימה, ועל דרך ההגיון, מהתנהגותו המאוחרת. כניסתו המהירה של נאשם 2 לרכב המילוט , יחד עם האחרים, חייבה את הנאשם 1 לנסוע במהירות מהמקום על מנת להוציא אל הפועל את כוונת הבריחה. מעשיו אלו של הנאשם 2, שקולים, לפי המאשימה כנגד אמירה: " סע, סע" . בהינתן חוסר התקיימותן של המגבלות המופיעות בפרשת ימיני, קרי נוכחותו המקרית ברכב, חוסר שליטתו על הנהג, והעובדה כי דובר בעבירת מחדל, אין להסתפק, לפי המאשימה, בהרשעתו של הנאשם 2 בסיוע לעבירה של סיכון חיי אדם ויש לראותו כמבצע בצוותא. טוענת המאשימה כי אם לא בענייננו תקבע אחריותו של הנאשם 2 קשה לדמיין באלו מצבים יראה ביהמ"ש נוסע ברכב כאחראי עיקרי לביצוע העבירה של סיכון חיי אדם. הרשעת הנאשם 2 כמסייע בלבד תרחיב למעשה את גדרה של הלכת ימיני, ותחיל אותה, שלא לצורך, על העבירה של סיכון חיי אדם ובכך תהווה מסר שלילי לעבריינים המבקשים לחמוק מזרועות החוק. התביעה הפנתה לראיות הבאות : אין מחלוקת כי תחילת הארועים נשוא כתב האישום בהגעתו של הנאשם 2 , ביחד עם נאשם 1 ושניים נוספים (להלן: " החוליה" ) ביום 18.7.10 בשעה 02:30 , ברכב סובארו השייך למר אחמד ג'אבר (להלן: " רכב המילוט") סמוך לשדרות איינשטיין בבני ברק. אין מחלוקת כי במועד הנ"ל היה נאשם 2 ללא היתר שהייה כדין בישראל. עוד אין מחלוקת כי ברכב המילוט היה ציוד פריצה וכי החוליה הגיעה למקום במטרה לגנוב רכב. ע.ת. 31 הגב' אלונה סנדו כמו גם ע.ת. 25 מר יחזקאל ששון ודו"ח הפעולה של יגאל יפרח מיום 18.7.10 - כל אלו מעידים כי היו שלושה חשודים שביצעו את ניסיון הפריצה. מהודעת יחזקאל , כמו גם דו"ח הפעולה עולה כי הניידת הגיעה סמוך אליהם וכי השלושה פתחו בריצה מהירה לרכב. מדו"ח הפעולה עולה גם כי במהלך הריצה וטרם נכנסו לרכב צעקו השלושה צעקות בערבית לעבר הנהג , הנהג החל לנסוע, עצר , השלושה נכנסו לרכב מאחור והרכב נמלט במהירות גבוהה וללא אורות. באשר לצורת הנהיגה המסוכנת מפנה התובעת לדו"ח הפעולה מאת יגאל יפרח מיום 18.7.10; דו"ח הפעולה של רס"ר ליבר איתי 18.7.10 ; דו"ח הפעולה של אברהם נקאש 18.7.10 , דו"ח הפעולה מאת חן עומיסי 18.7.10 והודעת השוטר יובל כנפו 19.7.10. כל אלו מעידים על נהיגה פרועה, תוך התעלמות ממופעי רמזור אדום, תמרורי עצור, מעבר בין נתיבים , עלייה על אי תנועה , כניסה לרחובות בניגוד לכיוון התנועה ועוד. באשר להתנגדות למעצר ונסיון הבריחה מהשוטרים מפנה המאשימה לדו"ח הפעולה של יגאל יפרח מיום 18.7.10 ממנו עולה כי עם עצירתו של רכב המילוט , יצאו ממנו בריצה נאשם 2 והאחרים ונמלטו רגלית מהשוטרים. על פי הדו"ח , יצא הנאשם 2 מן המושב הימני האחורי ברכב המילוט והשוטר החל לרוץ אחריו. נאשם 2 נתפס, לאחר מרדף רגלי, במרחק כ 200 מ' מהרכב, ובתגובה החל להכות באגרופים ובבעיטות את השוטרים, אשר צעקו לו מספר פעמים כי הוא עצור. בשלב מסויים איים עליו השוטר כי ישתמש נגדו בגז פלפל אם לא יירגע , אך גם איום זה לא סייע. משהפיל נאשם 2 את השוטר עומיסי על הרצפה, נאלץ יפרח להתיז לכיוונו גז מדמיע ונאשם 2 נפל על הרצפה ונאזק. גם דוחות הפעולה הבאים תומכים בדברים: דו"ח הפעולה של השוטר עומיסי, דו"ח פעולה של אברהם נקאש. ב"כ המאשימה הפנתה לגרסת הנאשם 1 - אולם יש להבהיר כי כל עוד השניים מואשמים במסגרת אותו כתב אישום , וכל עוד הנאשם 1 לא העיד על דוכן העדים, לא ניתן להשתמש בהודעותיו במשטרה כנגד הנאשם 2 אלא כנגדו בלבד. משכך אני מתעלם מראיות אלו לצורך החלטתי זו. טענות ההגנה טוען ב"כ הנאשם כי יש לזכות את מרשו מאחריות לביצוע בצוותא של עבירת סיכון חיי אדם. להלן פרוט טענותיו: ב"כ הנאשם מפנה לדו"ח הפעולה של השוטר יפרח ממנו עולה כי הנאשם 2 ישב בחלקו האחורי הימני של רכב המילוט. באשר לפעולותיו של הנאשם 2 במהלך הנסיעה, טוען ב"כ הנאשם כי הראיות הקבילות והרלבנטיות לעניין זה הן הודעותיו של הנאשם . באשר לטענת המאשימה כי נאשם 2 לא טען דבר כשנעצר, טוען הסנגור כי מדו"ח הפעולה של השוטר יפרח עולה כי השוטר לא שאלו למעשיו במכונית, או דרש לגרסתו, משכך לא ניתן לראות בדו"ח הפעולה כמשקף חקירה ראשונית של הנאשם. לעומת זאת, בחקירתו של הנאשם מיום 18.07.10 בשעה 12.08, לאחר שהנאשם הוזהר באשר לסוג העבירות בהן הוא עלול להיות מואשם, טוען הנאשם בעמ' הראשון: " נכנסתי לישראל בלי אישור ולא סיכנתי חיי אדם אני אמרתי לנהג לעצור באותו רגע שהמשטרה אמרה לנו לעצור, ברגע שראיתי את האור הכחול של המשטרה אמרתי לו לעצור כי אני לא רוצה להרוג אנשים ואני לא רוצה למות. אני לא יודע למה הוא לא עצר יכול להיות שהוא פחד." עוד הפנה ב"כ הנאשם להודעת הנאשם מיום 25.04.10 בה אמר הנאשם: " אני פחדתי ואמרתי לו תעצור אבל הוא לא הקשיב לי. וגם מי שהיה מאחור צרח והוא לא הקשיב." ב"כ הנאשם מפנה לסיכומי המאשימה וטוען כי למעשה טענת המאשימה היא כי הנאשם 2 נכנס למכונית בחלק האחורי וברח מהמכונית כאשר נעצרה במטרה להימלט מהשוטרים. לפי הסניגור, התאור העובדתי כמו גם הראיות מגבשות את עבירת הכשלת שוטר ואינו מגבש את עבירת סיכון חיי אדם , שכן רכיב מרכיבי העבירה הוא ביצוע מעשה המסכן חיי אדם, ואילו במקרה זה המאשימה מודה כי לא היה מעשה כזה אלא מעשה של המלטות משוטרים- דהיינו הכשלת שוטר. באשר לכוונה- בעוד הסעיף דורש כוונה מסוג מטרה לגרום לסיכון חיי אדם, במקרה שלנו, כוונת הנאשם היתה לברוח מהמשטרה ולא לסכן חיי אדם. ב"כ הנאשם מפנה לעדותה של העדה אלונה סנדו כמו גם לדו"ח הפעולה של השוטר יפרח מהם הוא למד כי הנאשמים פתחו בהימלטות לא מפני שראו את ניידת המשטרה אלא לאור צעקותיו של השכן חזי ולאור רצונם שלא להיתפס. שוב מפנה הסניגור לדו"ח הפעולה של השוטר יפרח וטוען כי ניתן ללמוד ממנו כי הנהג החל בנסיעה עוד טרם החלו השלושה צועקים לעברו. הציטוט מתוך הדו"ח ממנו מוסקת מסקנה זו הוא: " הנהג התחיל לנסוע מהמקום והם צעקו קריאות בערבית , קריאות שאינני יודע לפרשם..." מכאן למד הסניגור כי לא התגבשה תוכנית לבצע עבירה של סיכון חיי אדם ואין חלוקת תפקידים לביצוע עבירה זו. ממשיך וטוען הסניגור כי אילו לא היה מוכשל מעשה הפריצה או אז השלושה היו נוסעים ברכב הגנוב. טוען ב"כ הנאשם כי התייחסות המאשימה לגרסאותיו של הנאשם 1 כנגד הנאשם 2 מנוגדת לחוק בשלב זה. ב"כ הנאשם מפנה להודעתו הראשונה של מרשו במשטרה ומבקש להצביע על מאפיינים אשר יסייעו לביהמ"ש להתרשם מכנות גרסתו של מרשו. " אני אמרתי לנהג לעצור ברגע שראיתי את האור הכחול של המשטרה, אמרתי לו לעצור כי אני לא רוצה להרוג אנשים ואני לא רוצה למות" טוען הסניגור כי דבריו של מרשו , בדבר היותה של כריזה מצד המשטרה כמו גם הפעלת אורות כחולים וכי היתה נהיגה פרועה מצדו של הנאשם 1, כל אלו עולים גם מדו"ח הפעולה של השוטר יפרח ושוטרים נוספים. טוענת ההגנה כי טענתו של הנאשם 2 באשר למעשיו ברכב, דהיינו הפצרותיו בנאשם 1 שיעצור לא נסתרו באמצעות אף עדות, ונטל ההוכחה רובץ על כתפי המאשימה. כמו כן, מציינת ההגנה כי המאשימה בעצמה שבה וטענה כי מטרתו של הנאשם 2 היתה להימלט מהשוטרים ולא לסכן חיי אדם. בסיכומי ההגנה נטען כי השליטה הבלעדית ברכב בזמן הנהיגה היתה בידיו של הנאשם 1 , אשר החזיק ברכב, כל שכן שעה שהנאשם 2 היה בחלקו האחורי של הרכב. משכך לא הוכח כיצד היתה לנאשם 2 שליטה על המתרחש ברכב. טוען ב"כ הנאשם כי מעשיו של הנאשם 2 לאחר עצירת הרכב, הימלטותו מהשוטרים ואי השארותו עם הנאשם 1, מלמדת על הלך רוחו ועל כוונתו כל אותה העת- להימלט מהשוטרים ואינה מלמדת על כוונתו לסכן חיי אדם בנתיב תחבורה. בהמשך טוען ב"כ הנאשם 2 כי סע' 332 לחוק העונשין מגבש עבירה התנהגותית שהיסוד הנפשי הנדרש בה הוא "כוונה"; דהיינו שאיפה להשגת המטרה/ היעד של האיסור בעבירה, ובמקרה הקונקרטי שלנו, "לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה.." ב"כ הנאשם מפנה לספרו של קדמי על הדין בפלילים , חוק העונשין, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה-2004, עמ' 171: " 5. "עבירת כוונה" ו " עבירת מטרה" דרישתה של "כוונה" או של "פזיזות" - הנעוצה בהוראות סעיף 20(א) מתייחסת אך ורק לעבירות תוצאתיות. לעניינן של עבירות התנהגותיות, מתפרשת דרישה של "כוונה", כדרישה של "מניע" או של "מטרה" כאמור בסעיף 90 א(2) לחוק. מקום שמדובר "במטרה"- מבטאת דרישת הכוונה בהגדרתה של עבירה התנהגותית, את "מטרת" עשייתו של המעשה העומד בבסיסה של העבירה ההתנהגותית, כאשר ללא הוכחתה של מטרה זו- אין מקום להרשעה." ממשיך ב"כ הנאשם ומפנה לכך כי סע' 20(ב) חל על כוונה בעבירות תוצאתיות בלבד ואינו חל בעבירה התנהגותית ועבירת מטרה, שכן לשונו ברורה: " ראייה מראש של התרחשות התוצאות" באשר ל"מבצעים בצוותא" מפנה ב"כ הנאשם לע"פ 2183/95, ע"פ 2814/95 פלונים נ' מ"י , סע' 27 לפסק הדין ליד האות ד: " מבחינת היסוד הנפשי נדרש כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהא היסוד הנפשי של העבירה שאותה הם מבצעים" ובהמשך, בפסק הדין: " ביצוע בצוותא מחייב תכנון משותף, הוא מבוסס על חלוקת עבודה בין המבצעים." הפנייה נוספת הינו ע"פ 2247/10 ו ע"פ 3164/10 שלום ימיני ושי סימון נ' מ"י, סעיף 22 לפסק הדין: " מבצע בצוותא הוא מי שלוקח חלק בביצוע עבירה ע"י עשיית מעשה הדרוש להגשמת התכנית הפלילית, כאשר היסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנדרש בעבירה העיקרית ומודעות לפעולה בצוותא עם האחרים." ביהמ"ש באותו מקרה הפנה ל"מבחן השליטה הפונקציונאלית" , לפיו חלקו של המבצע בצוותא צריך להיות חיוני לביצועו של המעשה העברייני. למבצע בצוותא שליטה פונקציונאלית יחד עם האחרים על המעשה העברייני והוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת המעשה. ב"כ הנאשם הפנה אף לסעיף 25 מפסק הדין: " אכן, שותפות לעבירה יכולה להיווצר באופן ספונטאני, אך חבירה ספונטנית כשלעצמה , לא מקימה ביצוע בצוותא של העבירה, ויש להראות כי ההלך הנפשי של המשתתף היה לפעול במטרה אחת עם המבצע העקרי" . ב"כ הנאשם טען כי על ביהמ"ש להכריע האם התקיימה עבירה של ביצוע בצוותא ע"י הנאשם 2 באשר לעבירה של סיכון חיי אדם או לא היתה ואל לו לשים עצמו כקטגור מקום שהמאשימה בחרה שלא לפעול בנתיב שונה. מאחר והמאשימה לא העלתה את האפשרות של הרשעת הנאשם 2 כמסייע, על אף בקשת ביהמ"ש להתייחס לאפשרות זו, טוען ב"כ הנאשם כי ביהמ"ש נדרש לבחור בין שתי חלופות , אשם או לא אשם בביצוע בצוותא . באשר למסייע - מפנה ב"כ הנאשם לפרשת ימיני , סע' 35 לפסק הדין: " מסייע הוא מי שמסייע ליצירת תנאים לקיומה של העבירה ומבצע מעשי עזר לכך שתצא לפועל." ובהמשך: " בעבירת הסיוע יש צורך שתתקיים אצל המסייע שאיפה לסייע." טוען הסניגור כי המאשימה לא ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירת סיוע מאחר ועל פי הראיות , הנאשם 2 לא עשה מעשה המסכן חיי אדם ובודאי לא עשה מעשה המסכן חיי אדם בנתיב תחבורה, בכוונה ובשאיפה כי אכן יסוכנו חיי אדם. מכל האמור לעיל ביקש הסנגור מביהמ"ש לקבוע כי אין להרשיע את הנאשם 2 בסיוע לסיכון חיי אדם ולו מחמת הספק ומה עוד והמאשימה במפורש לא בקשה להרשיע את הנאשם 2 בעבירת סיוע , אלא עומדת על דעתה כי יש להרשיע את הנאשם 2 בעבירה של מבצע בצוותא בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. באשר לבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם 2 בעבירה של תקיפת שוטרים נטען כי יש לזכותו לאור הטענות הבאות: חרף קיומם של דוחות פעולה מפורטים , באף דו"ח לא מצוינות פגיעות בנאשם 2. לעומת זאת לוחות התצלומים מלמדים על חבורות בחלקי גופו ופגיעות נוספות. המאשימה לא ספקה כל הסבר לחבורות אלו הן בקדמת גופו והן באחוריו. קיימת טענה מצד השוטרים כי הנאשם התקיפם גם לאחר שהותז גז מדמיע לעיניו, והרי אחרי התזת גז הוא היה כעיוור וידיו כבולות , כאשר הוא אחד והם רבים. שואל הסניגור כיצד זה יכל לתקוף במצב דברים זה? תאור השוטרים את מעשי התקיפה אינו תואם את המופיע בתעודה הרפואית. משקל הראיות נגד הנאשם 2 באישום זה הוא נמוך ביותר , כמו גם הבעייתיות שהועלתה ועל כן יש לזכותו ולו מחמת הספק. הכרעה הטענה עליה נסמכת ההגנה נוגעת לכך כי אומנם הנאשם 2 חבר עם אחרים על מנת לבצע מעשה פריצה לרכב, אך לא חבר עם הנאשם 1 ואחרים כדי לבצע את עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. הדגש המרכזי בטיעוני ההגנה לזיכוי הנאשם 2 מביצוע עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סע' 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הוא הטיעון כי לא הוכח ע"י התביעה רכיב מרכיבי העבירה, לא הוכחה כוונה מסוג "במטרה לפגוע". אין בידי לקבל את הטענה. זה מכבר נקבע כי בעבירה לפי סע' 332 (2) לפי חוק העונשין יש להחיל את כלל הצפיות ואין לדרוש כי תתקיים בלב המבצע כוונה מסוג "במטרה לפגוע" בלבד, על אף העובדה כי עסקינן בעבירה התנהגותית. ההלכה נקבעה בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מ"י ע"י כב' הנשיא ברק. שם, בפסקה 11 נקבע: " לא מצאתי טעם המחייב שלא להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. תכליתו של האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין היא להגן על חייהם ובטיחותם של נוסעים המשתמשים בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה ולהבטיח את התנועה בדרך (ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 165). לדידי, השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של האדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה (פרשת פלוני, בעמ' 507). מנגד, לעומת זאת, לא ניתן להצביע, ואף המערער לא עשה זאת, על ערך כלשהו אשר עשוי להוות משקל שכנגד לפירוש זה. ואכן, קשה לחשוב על ערך ציבורי, חברתי או אחר, העשוי להביא למסקנה שאין להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. אין הגיון אפוא, במקרה זה, בהגבלת האיסור וההרתעה אך למקרים בהם המעשים נעשים מתוך רצון להביא לנזק האסור (ראו קוגלר, בעמ' 168). אין כל הצדקה להגן על נהגים הנוהגים באופן מסוכן הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש. אין לאדם חירות לנהוג בדרך כאוות נפשו תוך סיכון חייהם של אחרים במודע. נהיגה פרועה אינה ערך הראוי להילקח בחשבון על-ידי הפרשן בבואו לפרש את העבירה לפי סעיף 332(2). על כן, יש לומר כי כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה." הלכה זו שרירה וקיימת עד היום ושבים ומפנים אליה , ראה לדוגמא ע"פ 4420/10; ע"פ 4461/10 וע"פ 6270/10 שלושה ערעורים שנשמעו יחדיו והשופט א' לוי מבהיר ומפנה שוב להלכה שנקבעה בע"פ 217/04. משעה שהלכת הצפיות חלה בעניינו של סע' 332(2) לחוק העונשין , הסע' בו אנו עוסקים, טיעוני ב"כ הנאשם באשר לאי התקיימותה של כוונה במרשו מסוג "במטרה לפגוע" אין בהן כדי לקדם את זיכויו של מרשו. עוד הוסיף ב"כ הנאשם כי אין בידי המאשימה ראיות לגבי התנהלות הנאשם ברכב וכי מטבע הדברים מאחר ולא הוא זה שנהג ברכב השליטה היתה מסורה דווקא לנאשם 1, ומשלא הופרכה גרסתו של הנאשם 2 כי הוא הפציר בנאשם 1 לחדול מנסיעתו הפרועה ולעצור למשמע דרישת המשטרה, יש לזכותו ולו מחמת הספק. במקביל , שב וטען ב"כ הנאשם כי כל מטרתו של הנאשם 2 היתה להימלט מהזירה, על מנת שלא יתפס בניסיון הפריצה לרכב, המטרה לשמה הגיע. בצדק ניטען ע"י ההגנה כי אין בידי המאשימה ראיות לגבי ההתנהלות ברכב במהלך הנסיעה הפרועה, פרט לאמרותיו של הנאשם 2 עצמו. יחד עם זאת, קיימות ראיות באשר לנסיבות הכניסה לרכב ונסיבות היציאה מהרכב. מבחינת הראיות שקדמו לנהיגה ולאחריה, ניתן לקבוע כי אכן, מטרתו של הנאשם 2 היתה להימלט מהזירה. באשר לנסיבות טרום הנסיעה, כפי שהפנה ב"כ הנאשם, לשמע זעקותיו של השכן שצפה בניסיון הפריצה, החלו השלושה (ביניהם הנאשם 2) לרוץ לכיוון הרכב בו נהג הנאשם 1 תוך כדי צעקות לעברו. באשר לסיום הנסיעה, עם עצירת הרכב, החל נאשם 2 להימלט והוא נתפס במרחק של כ 200 מ' ממקום עצירת הרכב. כל אלו מלמדים על רצונו לברוח מהרשויות. ראוי להדגיש כי דווקא מנוסתו הרגלית לאחר עצירת הרכב , יש בה כדי ללמד על כינונה של כוונתו להימלט מכוחות המשטרה גם לאחר המרדף הפרוע על הכביש. כאשר מחד קיימות ראיות ממשיות לכך כי הנאשם ביקש להימלט מהמשטרה ואילו מאידך קיימת גרסתו, כי עם הבחנתו באורות המשטרה הכחולים הפציר בנהג - בנאשם 1 לעצור, נראה כי לא ניתן לקבל גרסה זו, שכן הראיות באשר לארועים הסובבים מצביעים על הלך רוחו ועל כוונתו להמלט מכוחות המשטרה. משכך, הסבירות באשר להיתכנות גרסתו אינה עולה כדי ספק סביר אותו נדרש להציג על מנת שיזוכה ביצוע עבירה זו. הראיות מצביעות על נהיגה פרועה ומסוכנת ביותר נהיגה מסוג זה מכילה בתוכה את הציפייה ברמת הסתברות גבוהה ביותר כי עלול להיגרם נזק להולכי רגל או לנוסעים ברכבים אחרים בנתיב התחבורה. המערך העובדתי שהוצג, בין היתר העובדה כי הארבעה תכננו מבעוד מועד את מעשיהם, הגיעו לזירה באותו רכב, כאשר בידם כלי פריצה, שלושה יצאו מהרכב במטרה לפרוץ ואילו הנאשם 1 נותר ברכב, הריצה לעבר הרכב לאחר זעקות השכן , תוך כדי צעקות לעבר הנאשם 1, הנהיגה הפרועה ונטולת הרסן , כמו גם ההימלטות הרגלית גם לאחר עצירת הרכב, מוכיח מעבר לכל ספק, כי נאשם 2 נכנס לרכב במטרה להימלט מהמשטרה, וחבר יחד עם נאשם 1, בכוונה ספונטנית, להתחמק בכל מחיר מהמשטרה כדי להציל נפשו ממעצר. אף שנאשם 1 הוא שמכאן ואילך החזיק בהגה, והוציא מן הכוח אל הפועל את מגמת ההימלטות, מעשיו נועדו לקדם את המטרה המשותפת , ולפי דיני השותפות אין הכרח כי כל אחד מהמבצעים יבצע את כל רכיבי העבירה ודי כי פעלו במשותף למען השגת אותה מטרה משותפת אסורה. מכל האמור לעיל עולה כי מחומר הראיות עולה כי הנאשם 2 ביצע את עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה , עבירה לפי סע' 332(2) ביחד עם סע' 29 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכל הנוגע לעבירת תקיפת שוטר, טוענת ההגנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו ולא בעבירה של תקיפת שוטר. הסיבות לפי ההגנה הן כי: דוח"ות הפעולה אינם משקפים את אשר ארע בזירה, אלא הם חד צדדיים . זאת ההגנה למדה מכך שהדוחות אינם מציינים כלל כיצד זה הנאשם 2 חבול בחלקי גופו, כעולה מלוחות התצלומים. עוד נטען, כי הטענה כי הנאשם 2 הכה בשוטרים לאחר שהותז בגז מדמיע ונקשר בידיו לא תתכן פיזית. אין בידי לקבל את טענת ההגנה, מדוחות הפעולה ניתן ללמוד כי הנאשם 2 החל מכה בשוטרים, כאשר הגיעו אליו וניסו לעוצרו. מטבע הדברים, לרוב, עבירת תקיפת שוטר מתבצעת במקביל לעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו , אך משעה שקיימות ראיות לכך כי הנאשם הלם בשוטרים באגרופיו, יש בכך כדי לגבש את רכיבי עבירת תקיפת השוטר. טענות הנאשם באשר לאי ציון העובדה כי גם הנאשם 2 הוכה במהלך הארוע נכונות , מן הראוי היה לפרט גם השתלשלות זאת, אך אין בה כדי להוביל לזיכויו מביצוע העבירה. משכך, הראיות מלמדות כי הנאשם ביצע גם את עבירת תקיפת השוטר. בהתאם להחלטה זו, תגיש התביעה כתב אישום מתוקן בו יתוקנו עובדות כתב האישום וסעיפי החיקוק לגבי נאשם 1- ברוח ההסדר שהצדדים הגיעו אליו, והנאשם 1 יודה בעובדות אלה, וכן יתוקנו עובדות כתב האישום וסעיפי החיקוק לגבי נאשם 2- ברוח ההסדר שהושג ביחס לנאשם 1, ועפ"י החלטה זו , והנאשם 2 יודה בעובדות אלה- ברוח ההסדר הדיוני שהושג עובר להחלטה זו. גניבת רכבפריצהרכב