בפניי תביעה לסילוק יד וסעדים נוספים הנוגעים לזכויות בבית משותף. 1. התובעים הם בני זוג (להלן - התובעים). הם רשומים כבעלי הזכויות בדירה שברח' הבנאי 17א' בירושלים (להלן - הדירה). הדירה מצויה בבית משותף. הנתבעת היא בעלים בשתי יחידות דיור אחרות בבית המשותף. עניינה של התביעה במספר נושאים: (א) מחסן (להלן - המחסן), אשר לטענת התובעים רכשו מן הגב' אסתר קנריק (להלן - המוכרת). התובעים טוענים כי הנתבעת מחזיקה במחסן שלא כדין. (ב) שטח מעבר למחסן האמור. המדובר, לטענת התובעים, במעבר משותף המוביל לשני מחסנים שבמקום, מן הגינה שבבעלותם המשותפת של הצדדים. התובעים טוענים כי הנתבעת השתלטה שלא כדין על שטח המעבר, שהינו בבעלות משותפת של הצדדים, והסבה אותו, ביחד עם המחסן ומחסן נוסף, לדירת מגורים. (ג) בנייה בלתי חוקית שביצעה הנתבעת כאשר הגדילה את שטח דירתה על חשבון שטחים משותפים המוצמדים לדירותיהם, ובנתה פרגולה לשימושה הפרטי בשטח משותף לה ולתובעים. בהקשר זה התבקשו גם סעדים של השבת המצב לקדמותו ושל הריסת הפרגולה. 2. אדון תחילה בנושא המחסן. אחרי כן, אדון בנושא שטח המעבר וההשתלטות על שטחים משותפים נוספים. אציין, בהקדמת המאוחר, כי דין התביעה לעניין המחסן להידחות. לעומת זאת, דין התביעה לעניין שטח המעבר והשטחים הנוספים להתקבל בחלקה, כמפורט להלן. המחסן 3. התובעים טוענים, כי הם רכשו את הזכויות במחסן. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שהוצג בפניי לעניין זה, אני דוחה טענה זו. אבהיר את השיקולים ביסוד מסקנה זו. 4. ראשית, הסכם המכר (נספח ט' לתצהיר התובע) אינו מפרט את המחסן כחלק מן הכלול בדירה. זאת, בניגוד למטבח, חדרי שירות, גג והצמדות, אשר פורטו באופן מפורש. לא נעלם מעיני, כי הסכם המכר מפנה, ביחס לדירה, לנסח רישום המצורף אליו. הנסח מתייחס גם למחסן, כחלק מן הדירה. אין בכך כדי להסיר את הקושי הנובע מכך שהמחסן לא הובא בפירוט העניינים הכלולים במכר, וזאת, למשל, בניגוד למטבח. באופן דומה, אין בכך שהסכם המכר קובע כי המוכרים מעוניינים להעביר את כל זכויותיהם בדירה כדי לסייע לתובעים. גם כאן, מדובר באמירה כללית, אשר קשה לייחס לה משקל מכריע נוכח השמטת כל התייחסות מפורשת למחסן בהסכם המכר. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה, עליה אעמוד בהמשך, כי המוכרת ביקשה להעניק לנתבעת זכויות השקולות לבעלות במחסן האמור. 5. שנית, המסקנה כי הסכם המכר אינו מתייחס למחסן מתחזקת נוכח טיוטה שקדמה לכריתתו, בה הופיעה המילה מחסן, ונמחקה (ראו נספח ח' לתצהיר עדות ראשית של התובע). בא כוח התובעים בעיסקה, עו"ד מרציאנו, העיד, בהסתמכו על החומר שבתיק העיסקה, כי מחיקה זו נעשתה על ידו (בעמוד 7). המחסן נמחק גם בעותק נוסף של טיוטת ההסכם (נ/1), שהוצגה על ידי מי שייצג את המוכרת בעיסקה, עו"ד אמיר (הגם שהאופן בו נעשתה המחיקה שונה מזה בו נעשה בנספח ח'). בא כוח המוכרת בעיסקה, עו"ד אמיר, העיד כי הוא זה שמחק את המילה במסמך נ/1, כחלק מהבהרה שנתן לפיה העיסקה אינה כוללת את המחסן (עמודים 11 - 12 לפרוטוקול). לא למותר לציין, כי על פי עדותו של עו"ד אמיר, טיוטה זו הועברה לבא כוח התובעים במסגרת המשא ומתן, עו"ד מרציאנו. על אף שהלה עמד על פירוט מדוקדק של ההצמדות שבנסח הרישום במסגרת ההסכם (ראו מכתבו נספח ז' לתצהיר התובע, 14.7.05), לא הוביל הדבר להכללת המחסן בהסכם. לא למותר לציין, כי עו"ד מרציאנו לא היה יכול להעיד מזכרונו על השאלה האם המחסן היה חלק מן הדירה (בעמוד 9). במצב זה, עדותו אינה גורעת כהוא זה מעדותו של עו"ד אמיר לעניין זה. יש להוסיף עוד, כי מדובר בהשמטה שנעשתה סמוך לכריתת החוזה (עדות עו"ד אמיר, בעמוד 14). על רקע זה העיד עו"ד אמיר כי "במועד החתימה היה ברור שאין מחסן" (בעמוד 13). בנסיבות אלה, בהן עולה כי עורכי הדין שייצגו את שני הצדדים מחקו, כל אחד בנפרד, את המחסן מטיוטת ההסכם, קשה לקבל כי התובעים לא היו מודעים לכך שהמחסן אינו מהווה חלק מן המכר. 6. שלישית, המוכרת העידה בבירור, כי אמרה לתובעים שהדירה אותה רכשו אינה כוללת את המחסן (ראו בעמודים 28, 31, 32 לעדותה). העובדה שהמוכרת חתמה על נסח טאבו, בו מופיע הנכס כ"דירה + מחסן" אינה משנה מעובדה זו. אציין, בהקשר זה, כי התרשמתי באופן ברור מן הכנות, הבהירות, הישירות והספונטניות של עדות המוכרת. אני נותן לה את מלוא המשקל. 7. (א) לא נעלם מעיני, כי באופן פוטנציאלי היה בתיק זה מצב אפשרי שבו היתה המוכרת חשופה לטענה כי מכרה את אותו מחסן הן לתובעים והן לנתבעת. היו אף קשיים בהתייצבות המוכרת לעדות. המוכרת מסרה, בהקשר זה, כי היא מתרגשת מאוד, שכן היא חוששת "שכל העניין ייפול עלי" (בעמוד 27). התובעים טוענים כי על רקע זה אין לסמוך על עדותה. (ב) בסופו של יום אין לייחס משקל רב לחשש זה. יש ממש בטענות הנתבעת, כי לנוכח טענות הצדדים בפניי, חשופה המוכרת, יהיה תוכן עדותה אשר יהיה, לטענות אפשריות של מי מהצדדים - בין טענות של התובעים, הטוענים כי רכשו ממנה את המחסן, ובין טענות של הנתבעת, אשר טוענת כי המוכרת הקנתה לה את הזכויות במחסן. במצב זה, לא התרשמתי מקיומה של הטיה אינהרנטית אשר השפיעה על תוכנה של עדות זו. אני נותן לה את מלוא המשקל. תמיכה לעדות יש באופן בו נוסח ההסכם, ובטיוטה שקדמה לכריתתו, הכל כמפורט לעיל. 8. רביעית, מסמכים נוספים שהוצגו בפניי מחזקים אף הם את המסקנה כי הסכם המכר לא כלל את המחסן, וכי עובדה זו היתה ידועה לתובעים. כך, בהסכם התיווך שנחתם על ידי המוכרת (מוצג נ/2), מצויין ליד המילה מחסן הסימון (-), שפירושו (בניגוד לסימון (+) המופיע במקומות אחרים, כגון הסקה, מרפסות ונוף), כי הדירה אינה כוללת מחסן (ראו עדותה של המוכרת, ברוח זו, בעמוד 27). 9. התובע טען, בניגוד לעולה ממסמך זה, כי כאשר ביקר במקום, המתווכת הציגה בפניו את המחסן כחלק מן הדירה. המתווכת לא הוזמנה לעדות. קיימת בהקשר זה אי התאמה בין עדות התובע (בעמוד 2), לפיו ביקר במקום עם המתווכת בעת שדייר אשר שכר את המקום היה במחסן, ובין עדות הדייר, מרדכי רוזנברגר (להלן - הדייר או מר רוזנברגר; עמודים 21, 23; פיסקה 8 לתצהירו). התובע העיד בהקשר זה על איחסון של מכונות תפירה במקום, וזאת בניגוד חזיתי לעדות הדייר (בעמודים 23 - 24). הדייר הינו עד בלתי תלוי ונטול כל אינטרס בתיק זה. על רקע כל האמור, אני מתקשה לקבל את גירסת התובע, כי המחסן הוצג לו על ידי המתווכת כחלק מן הדירה בטרם רכישתה. 10. מסמך רלוונטי נוסף הוא הוא הדיווח למס שבח. המדובר בדיווח מיום 17.7.05, עליו חתום בא כוח התובעים בעיסקת המכר. במקום המתייחס לקיומו של מחסן מסומנת במפורש האפשרות כי אין במקום מחסן. לא ניתן ליישב דיווח ברור זה עם טענות התובעים, כאילו הבינו שהם רוכשים דירה עם מחסן. העובדה שבדיווח האמור יש התייחסות שגויה למספר הקומות במבנה (4 במקום 3) אינה גורעת ממשקל ההתייחסות לנושא המחסן, ומה גם שמדובר בנושא שעלה באופן מפורש, כמפורט לעיל, במהלך החלפת הטיוטות בין הצדדים עובר לחתימת החוזה. משכך, אני דוחה את הטענה כי מדובר, כביכול, ב"סימון אקראי", ומה גם שבחינת המסמך בכללותו מלמדת על הקפדה ברישומים, לרבות מיקום הדירה (חזית או עורף), שטח הגג וכו'. 11. מסמך נוסף שהוצג בהקשר זה הוא נ/3. המסמך נוגע לחיובי הארנונה ביחס לנכס. מצוי רישום של המוכרת, מזמן אמת, המופנה לעו"ד אמיר, לפיו בנסח מופיע מחסן, אשר נמכר לדירה האמצעית. הנתבעת הדגישה ברישומיה שם כי "אין מחסן". מסמך זה תומך הן בעדות המוכרת והן בעדותו של עו"ד אמיר (ראו בהקשר זה גם עדות המוכרת, בעמוד 30). 12. חמישית, יש ממש גם בטענת הנתבעים, כי אין בפניי כל ראייה המלמדת על כך שהמוכרים שילמו פרמייה כלשהי, המגולמת במחיר העיסקה, בגין קיומו של מחסן. 16. שישית, התובעים לא נהגו במחסן מנהג בעלים. גם אחרי שהתובעים רכשו את הדירה, הנתבעת היא שהשכירה את המחסן לדייר (ראו בסעיף 8 לתצהיר מר רוזנברגר). הנתבעת נשאה בתשלומי ארנונה בגין המחסן, תשלומים שהועברו על ידי התובעים לעירייה (נספח יט' לתצהיר התובע). לאחר שהתובעים רכשו את הדירה, והשכירו אותה (נספח יא' לתצהיר התובע), למר רוזנברגר, לא נכלל המחסן בהסכם השכירות. כאשר הועלו על ידי התובעים טענות לעניין המחסן בשנת 2006, כשנה לאחר רכישת הדירה על ידיהם, לא טענו כי המחסן שלהם, אלא העלו טענות לעניין ייעודו והשימוש בו בלבד (כמחסן במקום למגורים, כפי שהיה בעת משלוח המכתב)(ראו נספח ג'1 לתצהיר הנתבעת, מיום 17.9.06). אין בעדות התובע הסבר ברור לכך (ראו בעמוד 4). 17. שביעית, הוכח כי המחסן הוחכר בחכירה ל - 999 שנה לנתבעת (חלק מנספח ב' לבקשת הרשות להתגונן). בהקשר זה יש לציין, כי הנתבעת רכשה באותה נקודת זמן דירה בבית המשותף (תת חלקה 3 בבית המשותף). המחסן צמוד לתת חלקה אחרת, היא תת חלקה 5, אותה רכשו התובעים בשנת 2005. החכרת המחסן ל - 999 שנים לנתבעת נעשתה כחלק מרכישת הדירה האמורה בשנת 1995. 18. ודוק. המחסן אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין כצמוד לתת חלקה 3 או כחלק ממנה. הוא רשום כחלק מתת חלקה 5 ("דירה + מחסן"). החכרת המחסן לנתבעת נובעת מכך, שלא ניתן על פי דין לפצל בין דירה, ובין המוצמד אליה (סעיף 13 לחוק המקרקעין, האוסר על עיסקה בחלק ממקרקעין). כוונת הצדדים היתה, חרף האמור, להעניק לנתבעת זכויות בעלים מלאות, ובכלל זה לנהוג בו כמנהג בעלים לכל דבר ועניין, להשכירו בשכירות משנה וכו'. 19. לא נעלם מעיני, כי בשטר מכר שנערך על ידי עו"ד אמיר (נספח י' לתצהיר התובע), בתיאור המקרקעין, מצויין "דירה + מחסן בקומה שלישית". איני מייחס משקל רב לרישום האמור בכל הנוגע לקביעת אומד דעתם של הצדדים לעיסקה בה רכשו התובעים את הדירה. עיון בחומר שבפניי מלמד בבירור, כי אין מדובר אלא בהעתקה מילולית, כנדרש על ידי לשכת רישום המקרקעין, של האמור בנסח לעניין זה (ראו גם עדותו של עו"ד אמיר בנקודה זו, בעמוד 11). לא למותר להעיר, כי עו"ד אמיר לא נחקר על עניין זה, ובנסיבות אלה, המשקל שניתן לייחס לרישום האמור מוגבל. 20. אוסיף, כי איני מתבסס, במסקנה אליה הגעתי, על עדות הנתבעת כי התובע אמר לה, בשנת 2006, כי רכש את הדירה ללא המחסן, שכן עומדים לרשותו מחסנים אחרים, כקבלן (פיסקה 9 לתצהירה; ראו גם בעמוד 17 לעדותה, שם מסרה כי אמרה לתובע כי המחסן שלה). התובע שלל בעדותו כי אמר לנתבעת את הדברים המופיעים בתצהירה (בעמוד 3). במצב זה, אמנע מקביעת ממצא על יסוד דברים אלה. 21. נוכח כל האמור, אני קובע כי התובעים לא רכשו זכויות במחסן. זו אף זו. כאשר התובעים רכשו את הדירה, הם ובא כוחם ידעו כי המחסן אינו חלק מן הממכר. במצב זה, אף לא עומדת לתובעים טענה לזכות מכוח הוראות הדין שעניינן עיסקאות נוגדות, הן בהעדר הסתמכות בתום לב על המרשם (אשר אינו עולה בקנה אחד עם תוכנו של הסכם המכר בו נקשרו התובעים), והן בהעדר ראייה ממשית ליסוד של תמורה בכל הנוגע למחסן. בכל מקרה, בנסיבות המתוארות יש ממש בטענה כי התובעים רכשו את המחסן בכפוף לזכויות הנתבעת בו. 22. (א) קיים קושי בכל הנוגע לחוקיות העיסקה שנעשתה עם הנתבעת, אשר בפועל התיימרה להעניק לה מעין בעלות שביושר במחסן. הדבר נעשה בנספח להסכם בו רכשה את הזכויות, אשר בנסיבות העניין ספק רב אם גולה לרשויות הרלוונטיות. קושי זה נובע מהוראת סעיף 13 הנ"ל לחוק המקרקעין. (ב) בהקשר זה, מפנה הנתבעת להוראת סעיף 78 לחוק המקרקעין, הקובעת כי על אף האמור בסעיף 13, ניתן להשכיר חלק ממקרקעין. ברם, הוראה זו לא חלה על המקרה שבפניי. הלכה למעשה, לא מדובר בהשכרה, כי אם בהקניית בעלות. הדבר עולה מאורך התקופה בה מדובר, 999 שנים. המדובר, במצב זה, בחכירה לדורות, אשר החוק רואה כשקולה לבעלות (ראו בהקשר זה גם את סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984; ראו גם סעיפים 3, 106 לחוק המקרקעין). הדבר עולה גם מהעדר דמי שכירות (ההסכם נוקב בתמורה של שקל אחד). במצב זה, אין בהוראת סעיף 78 לחוק המקרקעין כדי לסייע לנתבעת. 23. יש גם ממש בטענת התובעים, כי עולה מתעודות עובד ציבור שהוגשו, כי העיסקה האמורה של החכרה ל - 999 שנים של המחסן לא דווחה לרשויות המס בעת שדווחה עיסקת רכישת הדירה (תת חלקה 3) על ידי הנתבעת באותו מועד. עם זאת, לא עולה תשתית לכאורית לטענה של העלמת מס, שכן אין כל ראייה לכך ששולמה למוכרת על ידי הנתבעת תמורה בגין המחסן (מעבר לשקל אחד, הנקוב בנספח ב' לבקשת הרשות להגן), אשר לא דווחה (ראו לעניין זה בעדות המוכרת, בעמוד 27; ראו גם עדות הנתבעת, בעמוד 16, על כך שהמחסן היה כלול במחיר הדירה). 24. חוזה בלתי חוקי הוא בטל (סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973). עם זאת, התובעים אינם יכולים להיבנות מכך, שעה שהיו מודעים בפועל לכך שעיסקת המכר בה נקשרו עם המוכרת אינה כוללת את המחסן, ונקשרו בה, מרצון, ביודעין ובהסכמה. במצב זה, מושתקים התובעים מהעלות בדיעבד טענה כי אי חוקיותו של החוזה מצמיחה להם עילת תביעה בהליך שבפניי. כך עולה גם מהפעלתם של שיקולי הצדק, החלים על העניין מכוחה של הוראת סעיף 31, סיפא, לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. לומר אחרת, פירושו להעשיר את התובעים, שלא במשפט. לתוצאה כזו אין לתת יד. 25. (א) התובעים טוענים בסיכומיהם, כי מן הראיות עולה כי הנתבעת נהגה כלפיהם בחוסר תום לב, כאשר לא הזהירה אותם, סמוך לרכישת הדירה על ידיהם, על טענותיה בנושא. לטענתם, מיהרה הנתבעת לפנות את הדייר שהיה במחסן מיד לאחר הרכישה האמורה (עדות רוזנברגר, בעמוד 22), והחלה בעבודות בנייה נרחבות להפיכתו, ולהפיכת שטחים נוספים, לדירה עבור ביתה, תוך שהיא יודעת שהתובעים אינם מתגוררים בנכס ושיש בעייה אמיתית ברישום. (ב) ככל שהדברים נוגעים במחסן, אני דוחה טענה זו. שילובן של ראיות בכתב ובעל פה, אשר במרכזן עדותה של המוכרת, מלמד כי התובעים היו מודעים לכל אורך הדרך כי לא רכשו את המחסן. אין בגילוי, או באי גילוי כלשהו מצד הנתבעת, כדי לשנות ממסקנה זו. אוסיף, כי מן החומר שבפניי עולה, כאפשרות ממשית, כי מר רוזנברגר נתבקש לפנות את המחסן עוד בטרם מכירת הדירה לתובעים (ראו בסעיף 6 לתצהירו; עדותו, בעמוד 22). הנתבעת עצמה נשאלה על העניין, והעידה כי פעולותיה לפינוי הדייר מן המחסן לא היו קשורות לעיסקת הרכישה של הדירה על ידי התובעים, אלא לחזרתה של בתה מטיול (בעמוד 18). הסבר זה, שנמסר באופן ספונטני וישיר, לא נסתר. במצב זה, לא ניתן לקבוע כממצא כי הנתבעת פעלה לעניין המחסן בחוסר תום לב כנטען. מעבר למחסן, פרגולה, חללים 26. כאמור לעיל, התביעה סבה גם על מעבר למחסן, פרגולה וחללים בבית המשותף, אשר נטען על ידי התובעים כי הנתבעת השתלטה עליהם. בהקשר זה נטען לביצוע בנייה על ידי הנתבעת בשטח המעבר למחסנים. בהקשר זה אין חולק, כי הנתבעת הורשעה בבנייה בלתי חוקית בבית המשפט לעניינים מקומיים (ת"פ 4341/07), וכי ניתן נגדה צו הריסה ביום 17.9.07. אין חולק כי הצו לא בוצע בפועל. 27. החללים. החללים הנדונים בחלקים אלה של התביעה מצויינים בספרה 7 בטבלת שטחים ובתוכניות אשר צורפו כנספח ג' לתצהיר התובע. הם מצויינים בתכניות כ"חלל בלתי חפור". בטבלת השטחים הם מופיעים כרכוש משותף. למעשה, אין חולק כי המדובר ברכוש משותף (ראו סיכומי הנתבעת, בפיסקה 43; עדות הנתבעת, עמוד 17; עדות התובע, בעמודים 1, 2). 28. הנתבעת צירפה לתצהירה, כחלק מנספח ב', כתב התחייבות של המוכרת, אשר נחתם כחלק מן העיסקה בה רכשה הנתבעת את זכויותיה בדירה הידועה כתת חלקה 3. על פי כתב ההתחייבות, "ידוע לי כי יש חללים אטומים הצמודים לחניה ולדירה 45/1 [תת חלקה 1 - ע.ש.] וכי אין הם חלק של הדירה [הכוונה לדירה 45/5, אשר נמכרה על ידי המוכרת לתובעים - ע.ש.], ולפיכך אינני טוענת ולא אטען בעתיד לבעלות עליהם. אני מסכימה ואסכים בעתיד לכל בקשה שתוגש ע"י הדיירים בדירה שמתחתי לצורך שימוש בחללים אלה כחלק מהדירה שמתחתי ואחתום על כל בקשה לצורך זה. במידה ולא אחתום אני מסכימה שכתב זה יבוא במקום חתימתי האמורה... אין לי התנגדות ולא תהיה לי התנגדות שהבעלים של הדירה מתחתי יעשו שימוש בחללים אלה כבר עתה. בכל מקרה התחייבותי זו אינה כוללת הסכמתי להקמת יחידת רישום נפרדת בחללים ושימוש הפוגע ו/או מזיק לשימושי הבלעדי בדירה". נושא החללים, וההתחייבות לגביהם, אינו מוזכר בהסכם המכר המתייחס לתת חלקה 3. 29. אין במסמך זה כדי לגרוע ממעמדם של החללים כרכוש משותף. מן האמור עולה כי החללים האמורים לא הוקנו לנתבעת. הם לא הוצמדו לדירה בבעלותה. לא ניתנה לה זכות לנהוג בהם מנהג בעלים. כל שניתן לה הוא זכות להשתמש בהם. זאת ועוד, אין בפניי ראייה או טענה כי ההתחייבות האמורה הובאה בפניי התובעים בעת שרכשו את דירתם. אף לא מדובר בהחלטה שנרשמה בספר החלטות של הבית המשותף (סעיף 71 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969). ממילא, אין התובעים מחוייבים בה. העובדה, שניתן להבין מכתב התביעה כי התובעים טוענים שהחללים הוצמדו לדירתם, בעוד שבעדות התובע עלה כי הם רכוש משותף (פרוטוקול, עמוד 1), אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. 30. יוצא, כי על הנתבעת לסלק ידיה מחללים עליה, בהם היא עושה שימוש ייחודי (ראו פיסקה 15 לתצהיר התובע). 31. הפרגולה. אין מחלוקת כי הפרגולה בנויה על שטח משותף לכל בעלי הדירות (ראו הצהרת בא כוח הנתבעת, פרוטוקול, עמוד 15). הנתבעת עצמה הגדירה את הפרגולה בסיכומיה כחריגת בנייה. טענת ההתיישנות שהועלתה לעניין זה אינה יכולה להתקבל, שכן המדובר בהסגת גבול נמשכת, המתחדשת מדי יום ביומו. בהקשר זה לא הונחה תשתית ממשית המבססת את יסודותיה של זיקת הנאה מכוח שנים, כנטען בסיכומי הנתבעת (ראו בהקשר זה סעיף 94 לחוק המקרקעין). יוצא, כי יש ממש בטענות התובעים, כי הפרגולה נבנתה שלא כדין. 32. המעבר למחסן. הנתבעת אינה כופרת בכך (ראו מכתבה מיום 26.11.06, חלק מנספח ו' לתצהיר הנתבעת), כי "בטעות לא צורפה הרחבה הקטנה בכניסה למחסן להסכם חכירת המחסן". בעדותה עמדה על כך שמעולם לא טענה כי המעבר האמור שייך לה (בעמוד 17). המדובר על פי טיבו בשטח משותף, אשר הנתבעת תפסה בו חזקה ייחודית. ניסיונה של הנתבעת לטעון בסיכומיה כי מדובר בשטח משותף "מבחינה פורמלית" לא יצלח: המדובר, על פי כל קנה מידה, בשטח משותף, אשר הנתבעת אינה זכאית לתפוס בו חזקה ייחודית. מתצהיר התובע עולה, כי שטחו הוא כ - 4 מטרים רבועים (בפיסקה 4). העובדה שהוא מוביל, לטענת הנתבעת, לשטח שבחזקתה הבלעדית, אינה משנה עובדה זו. על הנתבעת לסלק ידה משטח זה. 33. הנתבעת טוענת כי טענות התובעים לגבי חלקים אלה של הבית המשותף הינן זוטות, וכי ראוי למחוק את התביעה לגביהם בשל היותה טרדנית וקנטרנית. אני דוחה טענה זו. הרכוש המשותף שייך לכל בעלי הדירות בבית המשותף. השתלטות של אחד מבעלי הדירות על חלקים ברכוש המשותף בבית משותף, פוגעת באופן ממשי בזכות הקניין של הדיירים האחרים. הוא הדין במקרה שבפניי. הדברים אמורים במיוחד בשים לב לכך, שאין מדובר בסטיות זעירות של סנטימטרים אחדים לכאן או לכאן. 34. גם בטענת הנתבעת כי התובעים בנו בעצמם באופן החורג מהיתר בנייה והרחיבו דירתם ללא היתר אין כדי לסייע לה (ראו בהקשר זה גם בפיסקה 20 לתצהיר הנתבעת). אין טענה זו עומדת בנטל הכבד הרובץ על הנתבעת לבסס טענה של שימוש לרעה בזכות, כלפי התובעים המבקשים להגן על זכות הקניין שלהם ברכוש המשותף בבית המשותף (ראו פסק דינו של כב' השופט טירקל ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199 (1999)). 35. התוצאה היא, כי הוכחו טענות התובעים בעניין החללים, הפרגולה והמעבר למחסנים. על הנתבעת לסלק ידה מכל אלה, המהווים רכוש משותף. מסקנה זו אינה משתנה כתוצאה מכך שהנתבעת הקימה על חלק מן השטחים האמורים יחידת מגורים נוספת. עם זאת, יש ממש בטענת הנתבעת כי הסעדים המבוקשים של הריסת בנייה שנעשתה על ידי הנתבעת והשבת המצב לקדמותו חורגים מגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה. הסמכות העניינית של בית משפט השלום התפרשה כחלה על שימוש בנכס מקרקעין, תוך שמירה על גוף הנכס (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 53). תנאי זה אינו מתקיים מקום בו מדובר בעתירה להריסת חלק מנכס. התובעים אף לא הגיבו לטענות שבסיכומי הנתבעת לעניין זה. משכך, דין העתירה לסעדים אלה להידחות. התוצאה התביעה לעניין המחסן נדחית. התביעה לעניין החלקים האחרים בבית המשותף המפורטים לעיל מתקבלת חלקית, במובן זה שעל הנתבעת לסלק ידה מחלקים אלה. בהתחשב בפרק הזמן בו נעשה שימוש בחלקים אלה, ובצורך בהתארגנות, נקבע בזה כי חלקים אלה יפונו על ידי הנתבעת, או מי מטעמה, עד ליום 10.7.11. העתירה לצו אופרטיבי להריסת בנייה ולהשבת מצב לקדמותו נדחית, מן הטעמים שניתנו. נוכח מכלול הקביעות בפסק דין זה, לא מצאתי הצדקה לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט, וכל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום, ו' ניסן תשע"א, 10 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. בתים משותפים