התאבדות מילואים א. בפנינו ערעורו של קצין התגמולים על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י - 1950 (להלן: "הועדה"), בראשות ס. הנשיא כב' השופט י. וגנר, מיום 9.11.10 , בתיק ו"ע 102/07, לפיו התקבל ערעורו של המשיב על החלטת המערער, ונקבע כי מותו של המנוח, צבי (הרמן) טפרברג ז"ל (להלן: "המנוח"), נגרם בזמן השירות ועקב השירות ולפיכך זכאי אביו (המשיב) לתגמולים על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י - 1950 (להלן: "חוק המשפחות"). ב. תמצית העובדות הצריכות לענין: המנוח היה יליד 1945 ונמצא ללא רוח חיים, ביום 12.3.1970, בבסיס בו הוצב במהלך שירות מילואים שאמור היה להסתיים ביום שלמחרת מותו. המנוח נמצא מוטל לבוש חגור, כשנשקו האישי מסוג תמ"ק עוזי בסמוך לידו השמאלית. בדיקת הזירה וכן בדיקה בליסטית אישרה שהמנוח נורה מנשק זה כשתרמיל הכדור היה תרמיל יחיד של 9 מ"מ אשר היה כדור בודד שהוכנס לקנה הנשק. דו"ח מסכם של חקירת מצ"ח מיום 7.4.1970 העלה שטווח הירי ומיקומו תומכים בהנחה שהמנוח התאבד. הנחה זו, על פי הדו"ח, קיבלה חיזוק נוכח נסיבות חייו ומצבו הנפשי של המנוח טרם מותו. ג. משפחת המנוח הגישה למערער בקשה להכרה בזכויות לפי חוק המשפחות, וביום 16.3.1971 הודיע קצין התגמולים למשפחה על דחיית התביעה מן הנימוק שלפי המסמכים והראיות אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במילואים. על החלטה זו של קצין התגמולים לא הוגש ערר. בנוסף, בשנת 1986 הגישה המשפחה בקשה נוספת להכרה בזכויותיה על-פי החוק, אך גם זו נדחתה, וגם על כך לא הוגש ערר. ד. ביום 22.2.06, כ- 36 שנה לאחר מות המנוח, פנה אחיו של המנוח לפרקליט הצבאי הראשי בבקשה נוספת להכיר במשיב כאב שכול. בהמשך הוגשה בקשה לעיון מחדש, זאת על רקע חוות דעתו של התובע הצבאי הראשי מיום 10.9.06 אשר כתב כי האפשרות הסבירה יותר היא שהמנוח שם קץ לחייו, אך הוסיף שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שעסקינן בתאונת נשק או בתאונה כתוצאה ממשחק בנשק. ה. בהחלטה נוספת מיום 16.7.07 הודיע קצין התגמולים שחוות דעתו הנ"ל של התובע הצבאי הראשי אינה בגדר "ראיה חדשה" כמשמעותה בחוק. לפיכך הגיש המשיב למערער שתי חוות דעת: האחת (מע/2) של מר ליאור נדיבי בנוגע לתמ"ק ה"עוזי" שהיה ברשות המנוח. מר נדיבי ציין בחוות דעתו כי בהיות נשקו של המנוח מורכב מחלקים של תמ"קים שונים הוא הפך לכלי נשק מסוכן. נוכחות ידית דריכה חדישה היתה עלולה להטעות כל משתמש לחשוב שהכלי מצוייד במסלול דריכה בטיחותי, בעוד שבפועל, משלא הורכב בכלי מכסה גוף עם מסלול דריכה בטיחותי, הינו מסוכן למשתמש בו. חוות דעת נוספת היתה של ד"ר חיים קנובלר (מע/1), מומחה לפסיכיאטריה, שקבע כי בכל חומר החקירה אין עדות ממשית לכך שהמנוח אכן התאבד או שהתכוון להתאבד ולעומת זאת, לדעת ד"ר ח. קנובלר, הסיבה הסבירה למותו של המנוח אינה התאבדות אלא תאונת ירי. מטעם קצין התגמולים הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר דניאל בקר (מש/2) לפיה המסקנה שהוסקה בזמנו כי מותו של המנוח נגרם ממעשה התאבדות היא סבירה מאוד. ו. הועדה הפנתה בפסק דינה לפסיקה הרלוונטית, וכן להוראת סעיף 2 ב' של חוק המשפחות לפיה: "לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר....". כותבת הועדה שמקום בו נהפך הנטל אין קצין התגמולים חייב להוכיח בראיה פוזיטיבית שחבלה, או מחלה, או פגיעה בנספה, נגרמה על ידי גורם ספציפי מחוץ לצבא, וגם ראיות נסיבתיות פחות החלטיות עשויות להספיק להרמת הנטל שהוטל על קצין התגמולים, ומדובר בנטל הוכחה אשר חל במשפט אזרחי רגיל. בענייננו, קבעה הועדה שעל יסוד חומר הראיות מסקנתה היא כי: "אין להוציא מכלל אפשרות כי מותו של המנוח נגרם עקב תאונה שהתרחשה בהיותו בשירות מילואים" (עמ' 5 סיפא של פסק הדין). ז. הועדה סבורה על יסוד המסמכים והעדויות שהובאו בפניה כי ההנחה לפיה המנוח שם קץ לחייו אינה כה חד משמעית כפי שטוען קצין התגמולים. למעשה, כך סברה הועדה, עולה מתיק חקירת מצ"ח שהבדיקה הבליסטית של הנשק ממנו נורה המנוח קבעה כי הנשק היה מצוייד בכפתור דריכה מדגם חדיש, אך היה מורכב בו גם מכסה של תמ"ק עוזי מדגם ישן ללא עצר דרוך, ועובדה זו סיכנה את האוחזים בכלי הנשק. כמו כן, מפנה הוועדה למסמך שנכתב במפקדת פצ"ר ביום 6.8.06 ממנו עולה כי לא ניתן לקבוע בוודאות שמותו של המנוח נגרם עקב ירי עצמי (התאבדות). צויין במסקנות התובע הצבאי הראשי כי קיימת אפשרות שעסקינן במשחק או בתאונת נשק ומסקנה זו לא נשללה מחומר הראיות שבתיק מצ"ח. כמו כן העלו ממצאי החקירה שהמנוח שיחק בנשקו גם טרם האירוע בו מצא את מותו. עוד הסתבר כי בשבוע שקדם למות המנוח, כאשר ניקה את נשקו, נפלטה ירייה מן הנשק. הוועדה הפנתה גם לרשלנות מפקדיו של המנוח שלא ביצעו החלפת משמרות בשמירה ועל כן הומלץ להעמידם לדין. ח. בסיכום הדברים, ובהעדר ראיות חד משמעיות, הגיעה הועדה למסקנה שיש אפשרות, שנתמכת בראיות הנסיבתיות שבתיק, כי מות המנוח נגרם כתוצאה ממשחק או מתאונת נשק במהלך ועקב שירות המילואים. מכל מקום סברה הועדה שקצין התגמולים לא עמד בנטל הבאת הראיות המוכיחות שלא היה בשירותו הצבאי של המנוח כדי להביא לתוצאה הטרגית (עמ' 7 של פסק הדין). הועדה הוסיפה כי היא לא מצאה לנכון לדון בשאלה האם התאבד המנוח בירי עצמי, הגם שאפשרות כזאת תיתכן על פי חומר הראיות, אלא שנראה לוועדה כי אפשרות זו איננה בעלת משקל גבוה, והיא אינה סבירה יותר או עדיפה על הקביעה המשוערת שהמנוח שיחק בנשק ונהרג כתוצאה מכך. מוסיפה הועדה שגם אילו הוכח על ידי קצין התגמולים כי המנוח התאבד עדיין היה מוטל עליו הנטל להוכיח שהמנוח התאבד עקב נסיבות שאינן קשורות לצבא. הועדה קובעת כי מחומר הראיות עולה, לכל היותר, שגם בענין זה קיימת אי בהירות שעשויה להוביל לתוצאה של שיוויון בין האפשרויות. לכאורה לא נמצאו סיבות לא בשירות, וגם לא מחוץ לשירות, בנוגע למניע לביצוע התאבדות, ומכאן שלא עלה בידי קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר" כנדרש בסעיף 2ב' של חוק המשפחות. ט. מטעם המשיב הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר חיים קנובלר (מע/1) לפיה אין עדות ממשית כי המנוח התאבד או התכוון להתאבד, ולפי עמדתו, הסיבה הסבירה יותר למות המנוח היא שמדובר בתאונת ירי. מציינת הועדה בפסק דינה שהמנוח היה אמנם מופנם וסגור, אך גם לפי חוות דעתו של ד"ר דניאל בקר (מש/2), הפסיכיאטר מטעם קצין התגמולים, לא היה בכך הסבר להתאבדות. מוסיפה הועדה שגם כשיצא המנוח לחופשה בעת שירות המילואים, בבית כמו גם בצבא, איש לא הבחין במצוקה כלשהי שיכולה היתה להצביע על כוונה למעשה אובדני. י. לאחר שפירטה הועדה את הנתונים הנוגעים לסוגיה זו, הגיעה היא למסקנה שגם בנוגע למעשה האובדני הגירסאות והאפשרויות שקולות, ולכן, משאירע מות המנוח בעת השירות ובזמן השירות, וכאשר מדובר בגירסאות שוות משקל, דהיינו, גירסת המערער שקולה כנגד גירסת המשיב, יש מקום לפסוק כנגד מי שנטל ההוכחה עליו, משמע, קצין התגמולים, שלא עמד בנטל המוטל עליו לפי סעיף 2 ב' לחוק המשפחות להוכיח ברמה הנדרשת (במשפט האזרחי) כי לא היו גורמים בשירות הצבאי שהביאו למות המנוח. לפיכך קבעה הועדה שמות המנוח נגרם בזמן השירות ועקב השירות, ולכן זכאי המשיב לתגמולים על-פי חוק המשפחות. י"א. קצין התגמולים מיאן להשלים עם פסק דינה של הועדה וערעורו מונח בפנינו. באי כוחם של שני הצדדים עשו מלאכתם נאמנה והגישו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים. כמו כן הוגש לעיוננו תיק מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 22.2.11 שמענו את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים, וכן הקשבנו גם לדבריו של אחי המנוח מר דב טפרברג. בנוסף, עיינו גם בחקירותיהם הנגדיות של ד"ר ח. קנובלר, מר ליאור נדיבי, ד"ר דניאל בקר, ומר דב טפרברג בפני הוועדה בישיבת ההוכחות מיום 12.5.10. י"ב. המסקנה אליה הגענו, לאחר שנתנו את דעתנו לטיעוניהם המפורטים של שני הצדדים היא, שיש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינה של הועדה. אנו סבורים שאין לשנות מהחלטותיו הקודמות של קצין התגמולים משנת 1971, ומשנת 1986, החלטות שלפיהן נדחתה בקשת המשיב להכרה בהתאם לחוק המשפחות וזאת מחמת העדר קשר סיבתי בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במילואים. י"ג. ערים אנו לכך שקצין התגמולים קיבל את שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם המשיב כראיות חדשות במובן סעיף 25א' של חוק המשפחות, וזו גם נקודת המוצא שלנו. ואולם, עצם ההכרה בחוות הדעת של מר ליאור נדיבי בעניין הנשק, ושל הפסיכיאטר ד"ר חיים קנובלר כראיות חדשות אינה פוטרת מן החובה לעיין ולבדוק לעומק האם אכן יש בראיות אלה משום נתונים חדשים שיש בהם כדי להוביל לתוצאה שונה מזו שהגיע אליה קצין התגמולים בהחלטותיו הקודמות. י"ד. לענין זה אנו סבורים כי שגתה הועדה במסקנתה שכן עיון בחוות דעת אלה, לרבות עיון בחקירתם הנגדית של ד"ר ח. קנובלר ומר ליאור נדיבי, מלמד כי אין בהן נתונים חדשים, ולמעשה אין חוות דעת אלה, לגופו של עניין, בבחינת ראיות חדשות, ואין בהן כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיע קצין התגמולים בעבר. ט"ו. בחוות דעתו מע/1 כותב הפסיכיאטר מטעם המשיב, ד"ר חיים קנובלר, כי מן העדויות עולה שאין רמז כלשהוא בדבר רצונו של המנוח להתאבד. גם אין מכתב פרידה או התאבדות. מוסיף הפסיכיאטר ד"ר ח. קנובלר שגם בימים שלפני מותו לא היה המנוח בדיכאון ולא נצפתה אצלו כל בעיה תפקודית, וכן לא נצפתה כל בעיה מיוחדת בעת חופשתו האחרונה בבית הוריו. לדעת ד"ר ח. קנובלר הגיע התובע הצבאי הראשי בחוות דעתו מיום 10.9.06 לאותה מסקנה שגויה אליה הגיעה החקירה הראשונית שיצאה מהנחה בסיסית לפיה המנוח התאבד, ולעומת זאת, כך כותב ד"ר ח. קנובלר, קיימות עדויות בדבר צירוף קטלני של אי-תקינות כלי הנשק שהיה בידי המנוח בעת השמירה האחרונה מחד גיסא, ומיומנותו הרבה ובטחונו העצמי של המנוח בתפעול הנשק, דבר שהביא, שבוע טרם מותו, לפליטת יריה כשניקה את נשקו בחדר המגורים. לדעת ד"ר ח. קנובלר תאונת הירי היא הסיבה הסבירה ביותר למות המנוח, דבר הנתמך בזווית הפגיעה של היריה הקטלנית, שאיננה הזווית הרגילה. מכאן הגיע ד"ר ח. קנובלר לסיכום לפיו אין בחומר החקירה עדות ממשית לכך שהמנוח אכן התאבד או התכוון להתאבד, ולדעתו, הסיבה הסבירה למות המנוח, לפי חומר החקירה, אינה התאבדות אלא תאונת ירי. ט"ז. מעיון בחוות דעתו של ד"ר ח. קנובלר עולה שרוב המסמכים שעמדו לרשותו בעת כתיבת חוות דעתו היו העדויות כפי שנגבו על-ידי חוקרי מצ"ח עקב מות המנוח, וכן תיעוד של מסמכים שונים משנת 1970, ולרבות גם מכתב גיסתו של המנוח (גב' חדוה טפרברג) לפצ"ר משנת 2006, ומכתבו של התובע הצבאי הראשי מתאריך 10.9.06. מציין ד"ר ח. קנובלר שאחיו של המנוח, מר דב טפרברג, לא נחקר בשעתו, וכך חסרו לחוקרים פרטים חיוניים על המנוח, בעוד שד"ר ח. קנובלר ראיין את מר דב טפרברג ורעייתו חדווה כדי לקבל רקע על תולדות המנוח, וחיי המשפחה. י"ז. ד"ר ח. קנובלר מעיר שדו"ח הפרקליט הצבאי (מתאריך 24.4.1970) התבסס על חקירת מצ"ח, כפי שהיתה מקובלת בשנת 1970. החקירה לא כללה חוות דעת רפואית פסיכיאטרית אלא התבצעה בעיקרה על-ידי חוקר מצ"ח שהיה חייל (לא נגד ולא קצין). לדעת ד"ר ח. קנובלר המסקנות הוסקו כבר בתחילת החקירה שבוצעה אז, וזאת כשהנחקרים התבקשו להביע את דעתם מה היתה הסיבה להתאבדותו של המנוח, כלומר, לדעת ד"ר ח. קנובלר המסקנה הוצבה מראש כעובדה כשבחקירה שהתנהלה התקבל אוסף של "הסברים להתאבדות", שאין בהם, לדעתו, עדות משמעותית כלשהיא שלפיה המנוח התאבד, ואילו פרקליט פיקוד צפון התייחס לעדויות אלה כהסברים ל"התאבדות" המנוח. מוסיף ד"ר ח. קנובלר שהאדם הקרוב ביותר למנוח (אחיו) לא נחקר, וכך חסרו לחוקרים פרטים חיוניים על המנוח. י"ח. מנגד, כותב הפסיכיאטר מטעם קצין התגמולים, ד"ר דניאל בקר, בחוות דעתו מש/2 מיום 26.10.08, בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר ח. קנובלר, ש"טקס פרידה", חלוקת רכוש או מסמך אחר אופייני יותר להתאבדות, מאשר לניסיון התאבדות, אך אין כלל קבוע שכל התאבדות כרוכה באחד מאלה. אמנם אין עדות לדיכאון בימיו האחרונים של המנוח, אך יש לדעת ד"ר ד. בקר סיבות רבות להתאבדות פרט לדיכאון, מה גם שעקב הסתגרותו של המנוח, אין נתונים לגבי תחושותיו (פרט לעדות שבה צויין כי נראה מיואש וענה חיובית משנשאל על כך). מוסיף ד"ר ד. בקר שיש לא מעט תיאורים בספרות, וכך גם עולה מניסיונו הקליני של ד"ר ד. בקר, שלעיתים לפני מעשה ההתאבדות ניכרת דווקא תחושה של מצב רוח טוב לקראת המעשה, בדומה לתיאורו של אחד העדים ממנו נגבתה עדות עוד בשנת 1970. ד"ר ד. בקר מעיר שבחוות דעתו מתייחס ד"ר ח. קנובלר למיומנותו של המנוח בתפעול נשק, ודבר זה מפחית דווקא מן ההסתברות של תאונת ירי. באשר לזווית הפגיעה של הירייה (פצע חדירה בבסיס הלשון, וזווית כניסה אופקית) סבור ד"ר ד. בקר כי זו מעלה את ההסתברות שמדובר במעשה התאבדות. לדעת ד"ר ד. בקר, המסקנה מן העדויות שבתיק, שנגבו בחקירת מצ"ח, היא שמבחינה רפואית-פסיכיאטרית מדובר במעשה התאבדות על רקע אישיותי, ובנסיבות חייו של המנוח הדבר סביר בהחלט. מציין ד"ר ד. בקר שהעדויות שנגבו מובילות למסקנה שלמנוח היתה אישיות מופנמת, והן מצביעות על חריגותו של המנוח מבחינת הסתגרות והעדר אחיזתו בחיים. לדעת ד"ר ד. בקר הצטייר המנוח כאדם מופנם באופן קיצוני, שהיה בסיטואציה אובייקטיבית של העדר תכלית או מטרה בחייו. לכן, לדעתו, המסקנה שמות המנוח נגרם עקב התאבדות סבירה מאוד. י"ט. חזרנו ועיינו בחוות דעתו של ד"ר ח. קנובלר. אמנם מבחינה פורמלית עונה חוות דעת זו (כמו גם חוות הדעת של מר נדיבי בעניין כלי הנשק) על הדרישה של ראיה חדשה לפי סעיף 25א' של חוק המשפחות (ועיינו בנושא זה: ע"א 530/68 רפאל מרידור נגד קצין התגמולים, פ"ד כ"ב (2) 794), אך לעיצומו של עניין, אין בחוות דעת זו משום ראיה חדשה, ובוודאי שאין בה כדי להוביל למסקנה שההחלטה הקודמת של קצין התגמולים "בטעות יסודה". כ. האירוע הטרגי התרחש ביום 12.3.70, חוות הדעת של ד"ר ח. קנובלר ניתנה ביום 27.12.07, משמע, שלושים ושבע שנים לאחר האירוע, ולעיצומו של עניין אין בחוות הדעת של ד"ר ח. קנובלר נתון חדש שלא עמד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטה הקודמת. נכתב בחוות הדעת של ד"ר ח. קנובלר שאחיו של המנוח (מר צבי טפרברג) לא נחקר וכך חסרו לחוקרים נתונים חיוניים אודות המנוח, ואילו ד"ר ח. קנובלר ראיין את האח צבי ואת רעייתו (כלומר גיסתו של המנוח). כ"א. ואולם, מעיון בתיק המוצגים שהוגש על-ידי המערער (קצין התגמולים) עולה שביום 27.3.70 נגבתה הודעת אביו של המנוח (דהיינו, המשיב) שמסר נתונים על חייו הפרטיים של המנוח (מוצג י"ב בתיק המוצגים של המשיב). בנוסף, מעיון במסמך סגן היועץ המשפטי למערכת הביטחון מיום 21.2.71 (מוצג מ"ג) עולה, כי החקירה התנהלה גם במישור חייו הפרטיים של המנוח, ונתקבלו פרטים הן מרופא המשפחה, הן מאביו של המנוח, והן מן המנהל הפדגוגי של בית הספר למלונאות "תדמור" שם למד המנוח. יצויין, כי במסמך זה של סגן היועץ המשפטי למערכת הביטחון (מוצג מ"ג) היתה המסקנה כי לא ניתן לקשור את מות המנוח למסגרת הצבאית בה שהה, ונכתב במסמך כי נראה שהמנוח נכשל בחייו הפרטיים ולא היתה לו יכולת להשתלב במקצוע מתאים לו. החשש מפני התמודדות עם חייו האזרחיים הניע את המנוח לבצע את מעשהו הנואש, בשים לב גם לכך שהוא היה בעל אישיות מסוגרת, לא יכול היה לקשור קשרים עם אחרים ולשתפם בצרותיו. כ"ב. מעיון בחומר החקירה, כפי שמצוי בתיק המוצגים מטעם המערער עולה איפוא כי החקירה שהתנהלה עקב מות המנוח התפרשה הן על חייו של המנוח במסגרת שירותו הצבאי, הן על חייו הפרטיים, והן על המסגרת הלימודית בה שהה (בית הספר למלונאות "תדמור"), דהיינו, החקירה כללה את כל המישורים הנדרשים על מנת לקבל את הרקע באשר לנסיבות חייו של המנוח. כ"ג. אכן, ד"ר ח. קנובלר מגיע בחוות דעתו למסקנה לפיה, אין עדות ממשית לכך שהמנוח התאבד או התכוון להתאבד ושהסיבה הסבירה למות המנוח היא תאונת ירי, אך כאמור, אין בחוות הדעת ראיה חדשה כלשהיא או נתון חדש כלשהוא. ערים אנו לכך שד"ר ח. קנובלר כתב בחוות דעתו (מע/1) שחקירת מצ"ח התנהלה בדרך שהיתה מקובלת כנראה בשנת 1970, דהיינו, החקירה לא כללה חוות דעת רפואית פסיכיאטרית, והתבצעה ברובה על-ידי חוקר מצ"ח שהיה חייל (כלומר לא נגד ולא קצין). ואולם, עצם העובדה שבאותה תקופה התנהלה החקירה באופן שונה, כמתואר בחוות הדעת של ד"ר ח. קנובלר, אין בה ולא כלום שהרי מאז חלפו קרוב לארבעים שנה, וברי שאין לבחון את אופן התנהלות החקירה דאז לפי דרכי החקירה ונוהלי החקירה שקיימים בימינו אנו. כ"ד. כך גם באשר לחוות דעתו של מר ליאור נדיבי מיום 2.12.07 מע/2. גם בחוות דעת זו, 37 שנים לאחר האירוע הטרגי, אין כל ראיה חדשה או נתון חדש שלא עמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטה הקודמת. אין האמור בחוות דעתו של מר נדיבי, שניתנה גם היא כ-37 שנה לאחר האירוע הטרגי, כדי להביא למסקנה שונה מזו שאליה הגיעו מקבלי ההחלטה הקודמת. כ"ה. לא למותר לציין את שנקבע ב-ע"א 161/75 נזרי נ' קצין התגמולים, פ"ד ל(2) 724, בעמ' 728: "אשר לעניין הרובה שניתן למנוח ושבו איבד עצמו לדעת, הרי הימצאות הרובה ברשותו של המנוח לא היתה הסיבה שגרמה למותו (causa causans) ועל כן לעובדה שהיה ברשותו רובה אין כל השפעה לעניין השאלה שבמחלוקת, אם מותו של המנוח נגרם עקב שירותו". כ"ו. ב-ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646 דן בית-המשפט העליון בהרכב של 5 שופטים בשאלת הנטל הרובץ לפי סעיף 2ב' של חוק המשפחות על קצין התגמולים. כב' השופט (בדימוס) ג. בך, כותב, שם, בעמ' 658: "כשלעצמי לא הייתי קובע סטנדרטים חמורים במיוחד ביחס לחובת ההוכחה האמורה, ובוודאי לא ביחס לנטל הראשוני, שדי בהרמתו כדי להעביר את נטל הראיה אל הצד השני. זאת, בהתחשב, בין היתר, בקושי הרב בו נתקל המערער בנסותו לשכנע את בית-המשפט בקיומה של עובדה שלילית, היינו, באי-קיומו של הקשר הסיבתי האמור... הייתי מסתפק לעניין זה בראיות המוכיחות מצד אחד, שלא היה בשירותו הצבאי של החייל דבר המצביע לכאורה על סיכון להתהוות המחלה ממנה נפטר המנוח, בצירוף ראיות, המצביעות מצד שני, לפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמחלה אכן נגרמה על-ידי אירוע או סיבה אשר אינה קשורה בשירות..." (ההדגשה שלנו). כ"ז. עוד אנו מפנים ל-רע"א 1008/91 קצין התגמולים נ' עזבון המנוח זמיר בן-ציון ז"ל, פ"ד מה(3) 431, שם אמנם דחה כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר את בקשת רשות הערעור של קצין התגמולים משסבר שאין הצדקה לערעור ברשות, אך לעיצומו של עניין קבע שצדקה ועדת הערעורים, וצדק שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, בסברם שעלה בידי קצין התגמולים להוכיח באותו מקרה את היפוכה של המסקנה העולה מן החזקה שבסעיף 2ב' לחוק המשפחות. כותב הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, שם, בעמ' 435: "כדי לסתור את החזקה לפי סעיף 2ב' הנ"ל אין צורך בהבאת מערכת ראיות השוללת לחלוטין כל קשר, ויהא הוא זוטר ומשני, אל השירות הצבאי. אישיותו של אדם היא מכלול, בה משובצות תחושות והתרשמויות לרוב, אך במצב כמתואר במקרה שלפנינו יש לבחון את הגורם הדומיננטי, ולא להעניק משקל יתר לנתון שהוא בעל משמעות מועטת על רקע אישיותו ומצבו הנפשי והרגשי של המנוח...". כ"ח. בענייננו, לפי הדו"ח המסכם של מצ"ח מיום 7.4.70 (מוצג ב' במוצגי המערער), פרק המסקנות, היה המנוח אדם מסוגר בשירותו הצבאי ובחייו האזרחיים, לא התיידד עם איש ולא הצליח במקצועו כמכונאי ובקורס הטבחות שעבר במלון תדמור. לדעת החוקר, נראה שמדובר במעשה התאבדות בעל מניע לא ברור. מסקנת ההתאבדות מתחזקת לדעת החוקר מן העובדה שהירייה נורתה (כדור בודד) לתוך הפה, ולפי ההשערה הכמעט וודאית, הסתתר המנוח בשעת מעשה בין הברזנט והארגזים הגם שהמניע להתאבדות לא אותר, התרשם החוקר שהמנוח היה חסר עניין בחייו והעובדה שלא הצליח במקצועו, ולא קיבל דיפלומה לאחר קורס הטבחות, היו בין הגורמים שהניעוהו למעשה. כ"ט. הפרקליט הצבאי כותב בדו"ח שלו מיום 24.4.70 (מוצג מ') שמותו של המנוח נגרם ע"י כדור מתמ"ק עוזי, שהיה ברשות המנוח ואשר נורה לתוך פיו מטווח קרוב מאוד, עת שהיה מכוסה בברזנט. מניעי ההתאבדות לא הובהרו כל צרכם, אך העדויות שנגבו נותנות מקום להשערה שמדובר באדם סגור ומבודד שלא הגשים את מטרותיו בחיים האזרחיים. עוד כותב הפרקליט הצבאי בדו"ח שלו, שהאירוע התרחש יום לפי שחרורו של המנוח משירות המילואים, ואולי נבע המעשה מחוסר רצונו לחזור לחיים האזרחיים. הפרקליט הצבאי מגיע למסקנה שלמניעי התאבדותו של המנוח אין כל קשר לשירותו הצבאי. אלוף פיקוד הצפון קיבל את ההמלצה. ל. סגן היועץ המשפטי למערכת הביטחון כותב לקצין התגמולים ביום 21.2.71 (מוצג מ"ג במוצגי המערער), מאותם נימוקים כפי שכבר פורטו לעיל, שאין לראות קשר בין מות המנוח לשירותו במילואים. אין איפה תימה שהמערער, קצין התגמולים, החליט ביום 16.3.71 שמות המנוח לא אירע עקב השירות הצבאי (מוצג מ"ד). ל"א. נוכח פנייה חוזרת של בני המשפחה, ניתנה חוות דעתו של התובע הצבאי הראשי מיום 10.9.06 (מוצג מ"ח) הכותב בפתח דבריו כי התלבט האם ראוי לבחון את מסקנותיו של הפרקליט הצבאי אשר נכתבו 36 שנים קודם לכן, על בסיס ראיות שנגבו לפני זמן רב, ועל בסיס נורמות ואופני חקירה כפי שנהגו באותם זמנים, אך לבסוף, ולא בלי לבטים, החליט התובע הצבאי הראשי לעיין בהשגה שהגישו בני המשפחה בשנת 2006, כל זאת לאחר שגם קיים עימם פגישה במשרדו. ל"ב. בחוות דעתו מגיע התובע הצבאי הראשי למסקנה לפיה האפשרות הסבירה יותר היא כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מירי עצמי מכוון, הגם שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שעסקינן בתאונה כתוצאה ממשחק בנשק שהתבטא בכך שהמנוח הוציא אבק שריפה מכדור 7.62 מ"מ, ואולי אף ניסה לבצע נקירה בכדור 9 מ"מ, ויתכן שפליטת יריה מנשקו של המנוח, עת ניקה את נשקו כשבוע טרם האירוע, מצביעה על אפשרות שהמנוח נהג לשחק בנשק (עמ' 5 של מוצג מ"ח). יודגש, שחוות דעתו זו של התובע הצבאי הראשי נכתבה גם היא כ-36 שנה לאחר האירוע הטראגי, ומועלית בה, כמוסבר לעיל, השערה מסויימת לפיה לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות של משחק בנשק, ואולם חוות דעת זו של התובע הצבאי הראשי איננה בגדר "ראיה חדשה". ל"ג. בפסק דינה כותבת הועדה (פיסקה 12 של פסק הדין) שבהעדר ראיות חד משמעיות קיימת אפשרות, הנתמכת בראיות נסיבתיות שבתיק, כי מות המנוח נגרם בין אם כתוצאה ממשחק בנשק, ובין אם עקב תאונת נשק במהלך ועקב שירות המילואים, וכי מכל מקום לא עמד קצין התגמולים בנטל הבאת הראיות המוכיחות שלא היה בשירותו הצבאי של המנוח כדי להביא לתוצאה הטרגית. עוד כותבת הוועדה, בפיסקה 13 של פסק דינה, שהאפשרות שהמנוח התאבד אינה בעלת משקל גבוה, או אינה סבירה יותר, או עדיפה, על הקביעה המשוערת שהמנוח שיחק בנשק ונהרג כתוצאה מכך. ל"ד. איננו סבורים כך. כעולה מן הפסיקה כפי שציטטנו לעיל, יש לבחון את הגורם הדומיננטי לאירוע. אנו מפנים שנית לדברי כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, ב-רע"א 1008/91 קצין התגמולים נ' עזבון המנוח בן ציון ז"ל פ"ד מד(3) 431, בעמ' 435: "כדי לסתור את החזקה לפי סעיף 2ב' הנ"ל אין צורך בהבאת מערכת ראיות השוללת לחלוטין כל קשר, יהא הוא זוטר ומשני, אל השירות הצבאי. אישיותו של אדם היא מכלול, בה משובצות תחושות והתרשמויות לרוב, אך במצב כמתואר במקרה שלפנינו, יש לבחון את הגורם הדומיננטי ולא להעניק משקל יתר לנתון שהוא בעל משמעות מועטת על רקע אישיותו ומצבו הנפשי והרגשי של המנוח..." (ההדגשה שלנו). וכן עיינו: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, בעמ' 658. ל"ה. בענייננו, מסכת העדויות כפי שנגבתה בסמוך לאחר האירוע הטרגי בשנת 1970, מבססת כראוי את המסקנה אליה הגיע באותה תקופה הצוות החוקר, ושאותה אימץ הפרקליט הצבאי, ובהמשך גם קצין התגמולים. לאחר ששקלנו, וחזרנו ושקלנו בדבר, לא שוכנענו שהיה בחוות הדעת של מר ליאור נדיבי בעניין הנשק (מע/2), ובחוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר ח. קנובלר (מע/1) משום ראיה חדשה לגופו של עניין, ולא היה בחוות הדעת שלהם כדי להוביל למסקנה שההחלטה הקודמת של הצוות החוקר, של הפרקליט הצבאי ושל קצין התגמולים היתה מוטעית מיסודה. נחזור ונדגיש, שכל העדויות, המסמכים, והנתונים הדרושים עמדו לנגד עיניו של הצוות החוקר, אשר נתן את דעתו הן לחייו הפרטיים של המנוח, הן למסגרת הצבאית בה שהה, והן למסגרת הלימודית והכשרתו המקצועית. אין בחוות הדעת שהביא המשיב 36 שנה לאחר האירוע הטרגי משום ראיה חדשה כלשהיא שיהא בה כדי להוביל למסקנה שההחלטה הקודמת של המערער היתה מוטעית מיסודה, ושיש הצדקה להביא לשינוי בה. ל"ו. משכך, ועם כל הצער על האסון שפקד את המשיב, לא נותר בידינו אלא לקבל את ערעורו של קצין התגמולים, ולבטל את פסק דינה של הוועדה, וכך אנו מחליטים. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. בשים לב לתוצאת פסק דיננו, ממילא מתייתר הצורך במתן החלטה בבקשתו של המערער לעיכוב ביצוע פסק דינה של הוועדה. צבאמילואיםהתאבדות