פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר סירקיס ומר שעיה; בל 1515/02) אשר דחה את תביעתו של המערער לסעד הצהרתי לפיו יוכר כתושב מיום 1.1.96. בית הדין האזורי הכיר במעמדו כתושב החל מיום 1.7.01 ואילך. 2. הרקע העובדתי א. המערער התגורר בשכונת הדואר שמחוץ לתחום מדינת ישראל ולכן נשללו זכויותיו במוסד לביטוח לאומי וביטוח הבריאות. ב. לטענתו, כדי לזכות בזכויות אלה, העתיק את מקום מגוריו לביתו של מר מוחמד בכרי במחנה הפליטים שועפט וזאת החל מיום 1.1.96. ג. המערער הגיש את תביעתו אל המוסד לביטוח לאומי ביום 22.8.01 ואת התובענה לבית הדין האזורי ביום 4.4.02 ובה ביקש כי יוכר כתושב החל מיום 1.1.96. ד. המוסד לביטוח לאומי טען כי אף אם המערער שכר דירה בשועפט אצל מר בכרי, אין לראות בכך העתקה של מרכז החיים, שכן מדובר בשכירת דירה אך לצורך קבלת זכויות. בתאריך 1.7.01 המערער העתיק את מגוריו לשכונת עיסוויה ומאותו מועד אכן הוכר מעמדו כתושב. 4. בית הדין האזורי בחן את העדויות שהיו בפניו וקבע כי בכך שהמערער שכר דירה בשועפט הרי שלא שינה את מרכז חייו, שהיה בכל אותן שנים בשכונת הדואר. בית הדין האזורי מונה את הטעמים לקביעתו זו והם: תכולת הדירה בשכונת הדואר לא הועתקה לבית בשועפט. ילדיו של המערער המשיכו ללמוד בשכונת הדואר והמערער אף אישר כי חלק מבני המשפחה המשיכו להתגורר בשכונת הדואר; הבית בשועפט הוא בית בגודל של כ-50 מ"ר וגם המערער התגורר לטענתו עם אשתו ושמונת ילדיו ובנוסף בתו הנוספת עם נכדתו. המערער לא הגיש את תביעתו עת עבר לשועפט בשנת 1996 ורק רשם את כתובתו במשרד הפנים; המערער הגיש אותה התביעה רק עם מעברו לעיסוויה; כמו כן, בית הדין האזורי העדיף את גרסתו של המערער בהודעתו בפני החוק וקבע כי כל העובדות המצטברות מביאות למסקנה כי עד שעבר המערער לעיסוויה לא היה במעמד של תושב. על כך הערעור שבפנינו. 5. בא-כוח המערער טען כי יש להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לאור העדויות שהובאו בפניו. לחילופין נטען, כי גם אם המערער גר בשכונת הדואר אין לגזור מכך כי מרכז חייו היה מחוץ לתחום מדינת ישראל, שהרי מקום המגורים הוא אחד מן המבחנים עת באים לבחון את מרכז החיים. זאת ועוד נטען, כי יש להתייחס לשכונת הדואר כמקרה מיוחד מאחר והמדינה היא שהעבירה את המערער לגור בשכונת הדואר ובשל כך נשללו זכויותיו. בנוסף, העלה המערער טענות כנגד חוקר המוסד לביטוח לאומי שלטענתו הציע כי יינתן לו שוחד. לכך השיב בא כוח המוסד לביטוח לאומי, כי יש לאמץ את פסק דינו של בית הדין האזורי המסתמך על הראיות והעדויות שהיו בתיק. במיוחד מדגיש בא כוח המוסד לביטוח לאומי את העובדה שהמערער השתהה בהגשת תביעתו במשך חמש שנים והגיש התביעה בשלב כה מאוחר אשר מנע מן המוסד לביטוח לאומי לבדוק את גרסתו בזמן אמת. לבסוף טען, כי כל טענותיו של המערער כלפי חוקר המוסד הועלו לראשונה רק במסגרת קדם הערעור. הטענות הועברו אל מחלקת ביקורת הפנים שהעבירה את התלונה גם למשטרת ישראל. אולם, בחלוף הזמן הוחלט, כי אין דרך לברר את הטענות כנגד החוקר. 6. דיון והכרעה א. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הננו סבורים כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי וכי מסקנותיו בהסתמך על הראיות והעדויות שהיו בגינן מבוססות היטב ונכונות. נקדים ונאמר כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי לפי תקנה 108 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. ב. למעלה מן הדרוש נציין את טענותיו החדשות של המערער שהועלו בערעור והן מתייחסות להאשמתו של החוקר בהצעה לקבל שוחד וכי יש להתייחס לשכונת הדואר כמקום מיוחד ולראות את המתגוררים בו כ"תושבים". גם בטענות אלה אין כדי לשנות את תוצאת הערעור מאחר ותלונתו של המערער כנגד חוקר המוסד התבררה והגורמים המתאימים מצאו כי לא ניתן, לאחר זמן כה רב, לחקור אותה. ובאשר לשכונת הדואר - לא מצאנו כי במסגרת התובענה שבפנינו ניתן לשנות את הגדרתה של שכונת הדואר כך שתהא חלק מתחום מדינת ישראל וליתן למתגוררים בה מעמד של תושבים. 7. לאור האמור לעיל ומטעמיו של בית הדין האזורי, דין הערעור להידחות. 8. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. סעד זמני