השופטת עפרה ורבנר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר ונציג עובדים מר משה גולדפרב, בל 19841-06-10), אשר דחה את תביעת המערער כנגד החלטת המשיב (להלן:המוסד) אשר שללה זכאות המערער לקצבת ניידות החל מ-1.1.09 ודרשה מהמערער להשיב את ההלוואה העומדת שקיבל וכן הלוואה שקיבל מקרן ההלוואות. העובדות הרלוונטיות לענייננו 2. המערער נפגע בתאונת דרכים ב-8.5.04. בעקבות תאונת זו נקבעה לו דרגת נכות רפואית בשיעור 100%. המערער קיבל גמלת נכות כללית, גמלת שירותים מיוחדים וגמלת ניידות. המערער הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח מנורה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 והגיע להסכם פשרה עם חברת הביטוח באשר לסכום הפיצויים שיקבל כאשר מסכום זה נוכה סכום של כ-1,342,000 ש"ח, סכום המהווה היוון גמלאות שהמערער אמור לקבל מהמוסד. 3. המערער הגיש למוסד תביעה להטבות על פי הסכם הניידות וזאת ב-9.8.06 ובמסגרת תביעה זו הצהיר כי הוא מבקש לאשר לרמי ביטון או לאליהו חי יוסף אלבק המטפלים בו, לנהוג ברכב תוך שהוא מצהיר כי הם בגדר קרובי משפחה הסועדים אותו ברוב שעות היממה, הגרים בקביעות באותו בניין או במרחק שאינו עולה על 500 מ' בקו אווירי מביתו של המערער וכי יש להם רישיון נהיגה בר תוקף. בנוסף למערער גם רמי ביטון ואלי אלבק הצהירו כי מתקימים בהם התנאים של מגורים בקביעות באותו בנין או במרחק שאינו עולה על 500 מטר בקו אוירי. המערער אף חתם על כתב התחייבות בתאריך 7.8.06 על פיו הוא לא יתיר לאיש זולת "מורשה הנהיגה" שאושר על ידי המוסד, לנהוג ברכב, אלא אם כן יימצא ברכב כל זמן נהיגתו של נהג אחר. כמו כן חתם המערער על התחייבות להודיע על שינוי במקום המגורים שלו ו/או של מורשי הנהיגה שלו, וכן על אשפוזו בבי"ח. גם מורשי הנהיגה חתמו על התחייבות להסיע את המערער על פי צרכיו ולהודיע למוסד אם יישלל רישיון הנהיגה שלהם, אם ישתנה מקום המגורים שלהם וכד'. בתאריך 25.1.10 נשלח למערער מכתב על פיו נשללת זכאותו לקצבת ניידות החל מ-1.1.09 וכן הוא נדרש להחזיר את ההלוואה העומדת שקיבל. פסק הדין של ביה"ד האזורי 4. ביה"ד פירט את הוראות הסכם הניידות, לרבות הוראות ההסכם לגבי "מורשה נהיגה". ביה"ד ציין כי המערער צירף תצהיר של מורשה הנהיגה מר אלי אלבק וכי מר אלבק הודה כי עם המערער התגוררה עובדת זרה, ורק במידת הצורך הוא לן בבית המערער, כאשר הרכב חנה דרך קבע ליד ביתו של מורשה הנהיגה, ובמידת הצורה הסיע מורשה הנהיגה את המערער. מסיבה זו קבע ביה"ד האזורי כי מר אלבק אינו נכלל בהגדרת "מורשה הנהיגה" משאין הוא סועד את המוגבל בניידות במרבית שעות היממה ומשאינו גר בסמיכות לביתו של המערער, שכן הוא מתגורר בגן יבנה בעוד שהמערער מתגורר בנתיבות. באשר לטענות המשיב שעניינן אשפוזיו של המערער, ציין ביה"ד האזורי כי עובדות אלה לא התבררו די צורכן ואין סיבה לשלול מהתובע הטבות בגין הסכם הניידות אך ורק על סמך טענות אלה. באשר לטענות המערער המתייחסות לכך שבחישוב הפיצוי שקיבל מחברת הביטוח, נלקחו בחשבון הסכומים אותם הוא עתיד לקבל כגמלת ניידות, והמוסד זכאי לשיפוי מחברת הביטוח, ציין ביה"ד האזורי כי מקור הזכאות של המערער לגמלת ניידות הינה הסכם הניידות ועליו לעמוד בתנאים הקבועים בהסכם זה. הרעיון העומד מאחורי היוון הגמלאות הינו לשים קץ להתדיינות ולא ניתן לפתוח את פסק הדין, או את הסכם הפשרה שעל בסיסו ניתן פסק הדין, בכל עת, עקב שינוי נסיבות. ביה"ד קבע כי למערער אין זכות להמשך תשלום גמלת הניידות רק בשל כך שגמלה זו נלקחה בחשבון במסגרת הפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובלא שהתקיימו תנאי הסכם הניידות. נציין כי בביה"ד האזורי התקיים דיון מקדמי, בעקבותיו הוגשו סיכומי הצדדים בצירוף מסמכים רלוונטיים, אולם לא קוימה ישיבת הוכחות. נימוקי המערער 5. א. לטענת המערער אי התקיימות התנאי של "מורשה נהיגה", הינה בגדר פגם טכני שדורש החלפת מורשה הנהיגה, אולם אינו מצדיק שלילת הזכאות לגמלת ניידות. ב. לא היה מקום להתעלם מניכוי הגמלאות שבוצע במסגרת הפיצויים שקיבל לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת כאשר המוסד שופה על ידי חברת הביטוח ומסיבה זו אין למוסד זכות חוקית להפסיק את תשלום גמלת הניידות. ג. המערער הוסיף וטען כי לא ידע שיש לו חובות כלשהן כלפי המוסד והמוסד לא הוכיח שהמערער ידע את מכלול חובותיו לפי הסכם הניידות. ד. המערער טען כי לא הוזמן למוסד לבירור הטענות כנגדו בטרם יפגעו בזכויותיו. ה. המערער לא אושפז למשך 3 חודשים רצופים ועל כן לא היה מקום להפסיק את תשלום הגמלה. ו. מר אלי אלבק, "מורשה הנהיגה", ישן במידת הצורך בביתו של המערער ולא הוכח בפני ביה"ד שאלי אלבק לא התגורר כנדרש בביתו של המערער. נימוקי המשיב 6. א. תביעות שעניינן עשיית עושר ולא במשפט אינן בסמכות ביה"ד לעבודה. ב. אין קשר בין היחסים החוזיים שבין המוסד לבין חברות הביטוח מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, לבין הקביעות המשפטיות בהליך שבין המערער לחברת הביטוח (וזאת לאור דנ"א 10114/03 המוסד נ' אררט חברה לביטוח בע"מ) ומכל מקום המערער לא הוכיח את הסכומים שנוכו מהפיצוי הנזיקי בגין גמלאות שאמורות להיות משולמות למערער על ידי המוסד. ג. יש ליתן משקל לעיקרון סופיות הדיון, כאשר מצב הניזוק נבחן לפי מצבו בהווה בעוד גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי ניתנות לשינויים, בין ביוזמת הנפגע ובין ביוזמת המוסד. הפסיקה הנזיקית קבעה כי אין מקום לפתוח התדיינות מחודשת בשל שינוי נסיבות ועל כן שינוי הנסיבות לא גורם לסכום המוחזק על פי מה שהיה צפוי במועד מתן פסק הדין הנזיקי, להיות מוחזק שלא כדין. המשיב בסיכומיו בפני ביה"ד האזורי הפנה לפסק הדין המחוזי בע"א 2538/02 מחמיד עמאד נ' המוסד אשר דחה טענות דומות לטענות המערער בתיק שבפנינו וכן לפסק הדין בעניין פיטוסי נ' המוסד בו דחה ביה"ד הארצי טענה דומה. ד. המוסד אישר למערער 2 מורשי נהיגה אשר צוין כי הם המטפלים במערער - מר אלי אלבק ומר רמי ביטון. במהלך התקופה הפסיק מר רבי ביטון לשמש כמורשה נהיגה, והאישור חל רק לגבי מר אלי אלבק. מחקירות שערך המוסד נמצא כי את המערער סועדת בביתו עובדת זרה, כי רכב הניידות אינו חונה ליד ביתו של המערער אלא נמצא בקביעות בסמוך לביתו של מורשה הנהיגה מר אלי אלבק בגן יבנה כאשר המערער מתגורר בנתיבות. כמו כן עלה מחקירות המוסד כי כאשר המערער זקוק להסעה, הוא יוצר קשר טלפוני עם מר אלי אלבק, בדרך כלל מספר ימים לפני המועד בו הוא זקוק להסעה. לעובדת הזרה המטפלת במערער אין רישיון נהיגה, בעוד שמורשה הנהיגה מר אלבק אינו מתגורר עם המערער ואינו מטפל בו. המערער אף מסר בהודעה לחוקר שנגבתה ממנו ב-20.7.09 כי כאשר העובדת הזרה נוטלת יום חופש, הוא נעזר באימו המתגוררת איתו ולא במר אלי אלבק. מההודעה לחוקר אף עולה, כי בתקופה בה היה מאושפז מאז חודש 9/08 הרכב היה אצל מר אלי אלבק. ה. המערער היה מאושפז תקופות שונות לרבות ברציפות מ-16.12.08 ועד 25.6.09, בביה"ח תל השומר. ו. המערער הפר את ההתחייבויות עליהן חתם, הן באשר לקיומו של מורשה נהיגה והן באי דיווח על האשפוז, ועל כן הוא מחויב להחזיר את ההלוואה העומדת בהתאם להוראות סעיף 12 להסכם הניידות ואין הוא זכאי אף לקצבת ניידות לאור לשון סעיף 20 להסכם הניידות. ז. אין נפקות לטענות המערער באשר לאי ידיעתו על מה חתם, שכן עובדתית המערער היה מיוצג בעת הגשת התביעה לקבלת גמלת ניידות, הוא חתם על התחייבויות שונות מכוח הסכם הניידות ונטל הראיה מוטל עליו להוכיח כי לא ידע על מה חתם. ח. המוסד אינו מוסמך להעניק הטבות בניגוד להוראות הסכם הניידות והיחסים בין המבוטח/המערער לבין המוסד אינם יחסים חוזיים אלא מערכת יחסים המעוגנת בהוראות החוק ובהוראות הסכם הניידות.  דיון והכרעה האם המוסד היה רשאי לשלול זכאות המערער להטבות על פי הסכם הניידות, לאחר שהטבות אלה נלקחו בחשבון במסגרת פסק דין בתביעת נזיקין, ולאחר שהמוסד היה זכאי לשיפוי מחברת הביטוח בגין הטבות אלה 7. ההסכם שערך המערער עם חברת הביטוח, נעשה על בסיס הנתונים העובדתיים שהיו ידועים בעת עריכתו. אין בהסכם זה כדי לזכות את המערער בהטבות מכוח הסכם הניידות כאשר לא מתקיימים בו תנאי ההסכם, שכן משמעות טענה זו של המערער הינה שהמוסד יהא מחויב לשלם לו גמלאות בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי ו/או הסכמים שהמוסד הינו צד להם, לעולם ועד, בלא קשר להתקיימות תנאי החוק ו/או ההסכמים. בדב"ע מז 0-27 דיזי קריביאן (פיטוסי) נ' המוסד נפסק מפי כב' השופט אדלר (כתוארו אז) בהתייחס לטענת המערערת כי המוסד התעשר שלא כדין מכספים שקיבל במסגרת זכות לסוברוגציה בתביעות הנזיקין שהגישה המערערת בעניין תאונת דרכים שגרמה לנכותה, כי: "ההתחשבנות בתביעת נזיקין נעשתה על פי הזכאות הנקבעת באותו משפט. יתכן מצב שאחוז נכותו של מבוטח יעלה אחרי תום תביעת הנזיקין בעקבות החמרה, ואזי לא יידרש להחזיר למשיב את ההפרש עקב זכות השיבוב; כך גם במקרה ההפוך, שעה שאחוז נכות של מבוטח יורד, או כמו במקרה שלפנינו, שאזי המוסד אינו צריך להחזיר סכומים שקיבל..." סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי הדן בהתחשבנות בין המוסד לבין חברות הביטוח, ודאי אינו מקנה לאדם שנפגע בתאונה ואשר המוסד מקבל כספים בגינו מחברת הביטוח, את סכומי הגמלאות מכוח החוק או הטבות מכוח הסכם הניידות, לעולם ועד, בלא קשר להתקיימות תנאי החוק, התקנות, ו/או הוראות הסכם הניידות. הסכמים בין נפגע בתאונה לבין חברת ביטוח או פסקי דין הניתנים בין צדדים אלה, משקפים מצב עובדתי נתון בעת עריכת ההסכם או בעת נתינת פסק הדין, בהתאם להערכת המצב, לרבות לקיחה בחשבון של זכויותיו של הנפגע לגמלאות שונות מהמוסד. על הסכמים אלה ו/או על פסקי דין אלה, חל עיקרון סופיות הדיון, כך שגם אם חל שינוי בנסיבות, אין הנפגע - המקבל גמלה מהמוסד, ואשר גמלתו מופסקת או מופחתת, יכול להפנות טענות בעניין למוסד, כשם שאין הוא יכול לפתוח את ההסכם מול חברת הביטוח, וכשם שחברת הביטוח אינה יכולה לפתוח את ההסכם כלפיו, גם אם במועד כלשהו לאחר עריכת ההסכם, מסתבר כי סכומי הגמלאות אותן הוא מקבל מהמוסד, עולים על הסכום שנלקח בחשבון במסגרת הסכם הפשרה או במסגרת פסק הדין הנזיקי. אין קשר בין היחסים החוזיים שבין המוסד לבין חברות הביטוח מכוח הסכמים שנחתמו בין המוסד לבין חברות אלה, ובין מערכת היחסים שבין אותו אדם שניזוק בתאונה והמקבל מהמוסד גמלה כזו או אחרת. זכות השיבוב של המוסד כלפי חברות הביטוח, קיימת מכוח החוק, ומכוח הסכמים בין המוסד לחברות הביטוח, במישור היחסים ביניהם, וכספים המתקבלים מאת חברות הביטוח, אינם כספים המוחזקים על ידי המוסד עבור הנפגע. דין טענות המערער בנקודת זו להידחות. קיומו של "מורשה נהיגה" 8. נציין כי ככלל כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, יש מקום לשמיעת ראיות ואין מקום להכריע במחלוקת זו על יסוד סיכומים בכתב בלבד. אין לנו אלא להפנות לפסק דינה של סגנית הנשיא ארד (כתוארה אז) בעב"ל 619/08 המוסד נ' פלונית, (פסק הדין מתאריך 15.4.10), בו נפסק כי כאשר אין המדובר בשאלה משפטית "נקייה" הדורשת הכרעה וכאשר אין הסכמה בין הצדדים על התשתית העובדתית, יש מקום לקיום דיון בדרך של שמיעת ראיות, בפני מותב, לצורך בירור המחלוקת העובדתית, כפי שאף נפסק בפסקי הדין בעניין חאכו צפואן, בעניין לובנא אבו ליל ועוד. מסיבה זו, היה מקום לשמוע ראיות בשאלה האם התקיימו במר אלי אלבק התנאים להיותו "מורשה נהיגה" כהגדרת הסכם הניידות, אם לאו. יחד עם זאת מאחר והמערער לא חלק, לא בסיכומיו בביה"ד האזורי ולא בהודעת הערעור בפנינו או בטיעוניו בעל פה, על האמור בהודעה לחוקר, ממנה עולה בבירור כי מי שטיפל בו במועד גביית ההודעה, דהיינו בחודש 7/09, ולמעשה עוד כחצי שנה קודם לכן, הייתה העובדת הזרה, ולא מר אלי אלבק, וכי אף ביום החופשי של אותה עובדת זרה, אמו של המערער היא זו שטיפלה בו ולא מר אלי אלבק, יש מקום להסתמך על האמור בהודעה לחוקר לעניין הכרעתנו. יתר על הצריך לענייננו נציין, כי בתצהירו של אלי אלבק שצורף לסיכומי המערער בפני ביה"ד האזורי, אין פירוט תאריכים רלוונטיים ואף אלי אלבק מודה כי מאז הגעת העובדת הזרה אין הוא ישן בביתו של המערער כדבר שבשגרה, אלא רק "במידת הצורך" כאשר אין פירוט מינימאלי מהי התדירות של "מידת הצורך", דהיינו האם המדובר בפעם בחודשיים או בכל תדירות אחרת. ב"כ המערער אף לא ביקש במעמד הדיון המוקדם בביה"ד האזורי, כי התיק ייקבע להוכחות על מנת להוכיח התקיימות תנאי הזכאות ב"מורשה הנהיגה" מר אלי אלבק, אלא התמקד בטיעונים המשפטיים, וזאת כאשר החלטת השופט שניתנה במעמד הצדדים הייתה כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב מטעמם, משמע, שני הצדדים אשר היו מיוצגים, נתנו הסכמתם לניהול ההליך ללא שמיעת ראיות ועל כן הם בבחינת מי שסברו וקיבלו אופן ניהול זה של ההליך. 9. בעב"ל 619/08 הנ"ל, בעניין פלונית, נדונו התמלאות התנאים באשר ל"מורשה נהיגה" לגבי קרוב משפחה תוך שנפסק כי: "ההכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה "שבידו רישיון נהיגה בר תוקף" לפי סעיף 5(2) להסכם, מותנית בתנאים המבטיחים זמינותו של קרוב משפחה למוגבל בניידות למילוי צרכיו, כך שמורשה הנהיגה יוכל להסיע את המוגבל בניידות למען צרכיו היומיומיים. הסכם הניידות דורש קרבה פיזית בין מקום מגוריו של מורשה הנהיגה לבין מקום מגוריו של המוגבל בניידות בהתאם לאחת משלוש החלופות, אשר לא התקיימו בענייננו, משחדל מר אלי אלבק להתגורר בביתו של המערער. אין למעשה מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית לשלילת זכאותו של המערער לגמלת ניידות, לא התגוררו המערער ואלי אלבק באותו בניין ואף לא בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מ' או בבניינים הקרובים ביותר בתחום אותו יישוב. ביה"ד בעניין פלונית הדגיש כי: "אין להסתפק בזמינות בפועל של קרוב המשפחה תוך התחייבות לסייע ולהשתמש ברכב רק לצורכי המוגבל". בענייננו, מההודעה לחוקר שמסר המערער, ואשר תוכנה לא הוכחש על ידו, לא בסיכומיו בביה"ד קמא ואף לא בטיעוניו בעל פה בפנינו, מודה המערער כי אלי אלבק אינו מתגורר עימו אלא בגן יבנה, יישוב המרוחק למעלה מ-500 מ' ממקום מגורי המערער בנתיבות. בנסיבות אלה, והגם שבתצהירו של אלי אלבק שצורף לסיכומי המערער בביה"ד קמא נטען בחצי פה כי הוא מטפל במערער במקביל לעובדת הזרה, הרי יש ליתן משקל רב יותר לגרסת המערער כפי שנמסרה בהודעה לחוקר, כגרסה המשקפת את העובדות כהווייתן. 10. משהגדרת "קרוב משפחה" בהסכם הניידות דורשת כי אותו קרוב בדרגת קרבה המפורטת בהסכם, יגור בקביעות באותו בניין עם המוגבל בניידות או בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מ' או בבניינים הקרובים זה לזה בתחום אותו יישוב, וכאשר לאלי אלבק מקום מגורים אחר קבוע, הרי למערער לא היה "קרוב משפחה" שהינו בגדר "מורשה נהיגה" כמשמעות מונחים אלה בהסכם הניידות בתקופה הרלוונטית לדחיית זכאותו לגמלת ניידות. אשר על כן, נדחות טענות המערער באשר להתקיימות התנאי של "מורשה נהיגה" לגביו בתקופה הרלוונטית לדחיית זכאותו לגמלת ניידות. הטענה בדבר אי ידיעת חובות המערער מכוח הסכם הניידות 11. באשר לטענת המערער כי לא ידע את תוכן הוראות הסכם הניידות, או את משמעות ההתחייבויות עליהן חתם נציין כי: "...משהסכם הניידות הינו בבחינת "דין" כמשמעותו בחוק הפרשנות, חלה החזקה לפיה "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה אם אין הוראה אחרת משתמעת" (סעיף 57ב לפקודת הראיות). כפועל יוצא מכלל הוראות החוק והפסיקה חלה אף על המבוטחים החזקה בדבר ידיעת החוק וחזקה זו חלה אף על ידיעת הוראותיו של הסכם הניידות. וכלל, תידחה טענה בדבר אי ידיעת הדין..." (עיין בעב"ל 655/07 רוסו יוסף רונן נ' המוסד בפסקה 13 לפסק דינה של סגנית הנשיא ארד (כתוארה אז), פסק הדין מ-7.2.10). כאשר המערער ומורשי הנהיגה מטעמו חתמו על התחייבויות, מן הסתם גם קראו על מה הם חותמים, וסביר שהמערער אף ידע את משמעות הדרישה ל"מורשה נהיגה". בנסיבות אלה, דין טענת המערער כי לא היה מודע להתחייבויותיו על פי הסכם הניידות, התחייבויות עליהן חתם, להידחות. 12. באשר לטענת המערער, שעניינה אי הזמנתו לבירור טענות הנתבע כלפיו בדבר אי קיום "מורשה נהיגה", בטרם נשלח אליו המכתב הדוחה זכאותו לגמלת ניידות, נציין כי אומנם המכתב נשלח ב-25.1.10 ושולל את הגמלה באופן רטרואקטיבי מחודש 1/09, ובנסיבות כאלה של שלילה רטרואקטיבית מן הראוי לאפשר למבוטח להשמיע טענותיו בטרם תבוצע השלילה הרטרואקטיבית, אלא שהפגם באי מתן זכות הטיעון "נרפא" בדיעבד, בכך שניתנה למערער ההזדמנות להשמיע טיעוניו בביה"ד האזורי. בביה"ד האזורי לא טען המערער כי האמור בהודעה לחוקר שנגבתה ממנו בתאריך 20.7.09 אינו נכון, כך שבפועל וכעולה מהודעה זו, אכן לא היה למערער "מורשה נהיגה" כמשמעותו בהסכם הניידות במשך כחצי שנה לפני 20.7.09, דהיינו מאז מתגוררת עימו העובדת הזרה במשך כל היממה. הגם שלמערער ניתנה האפשרות לשכנע את ביה"ד שהחלטת המשיב להפסיק זכאותו לגמלת ניידות ולדרוש ממנו החזר ההלוואה העומדת, הייתה שגויה, לא עלה בידו למרות שהביא את כל נימוקיו, לשכנע את ביה"ד כי המדובר בהחלטה שגויה. עיין לעניין זה בפסק דינה של השופטת ארד (כתוארה אז) בעבל 748/06 בני מסטר נ' המוסד (פסק הדין מ-24.6.08) ובעיקר בפסקאות 11-13 לפסק הדין. 13. לאור האמור לעיל הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ב באדר א' תשע"א, (16 בפברואר 2011), בהעדר הצדדים. נילי ארד,נשיאה, אב"ד יגאל פליטמן,שופט עפרה ורבנר, שופטת נציג העובדים, מר ראובן בוימל נציג המעבידים, מר עמירם זמני רטרואקטיביותמשפט תעבורהניידותשלילת רישיון נהיגהביטוח לאומי