1. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, נסיון לשידול לחבלה חמורה ונסיון לשידול לפגיעה במזיד ברכב, הכל כאמור בכתב האישום אשר פורסם זה מכבר ברבים. 2. היום מונחת בפני "בקשה דחופה ביותר לאיסור פרסום חומר חקירה", מכוח סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "הבקשה" ו "חוק בתי המשפט", בהתאמה). הבקשה מתייחסת לאיסור פרסומה של ראיה קונקרטית, מרכזית בתיק, הלוא היא קלטת ובה נשמע המבקש ולקוחו דאז, מי שבהמשך הפך להיות עד מדינה (המשיב 4 בבקשה זו), במסגרתה שידול לכאורה לפגוע באחר או אחרים (להלן: "הקלטת"). למותר לציין, כי אבי הקלטת הוא עד המדינה, ואין חולק כי העתק אחד לפחות נשאר בחזקתו, לשימושיו הוא. 3. המשיבים לבקשה הם ערוץ 2 - גיא פלג, אשר הודיעו, עוד לפני קיום הדיון, על חזרתם מהכוונה לשדר הקלטת, מן הטעם שהמקור העלום ששקל למוסרה לידיהם חזר בו מכוונתו; מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), המאשימה בתיק; חדשות 10 בע"מ - מי שזכתה ולחיקה נפלה אותה הקלטת; והמשיב האחרון, הרביעי, הוא עד המדינה, כאמור, אשר קיים איסור פרסום על שמו. 4. עוד חשוב לציין, ברקע הדברים, כי בדיון שהתקיים בפניי יצא המרצע מן השק, כאשר נעמד עד המדינה, וללא הנד עפעף הצהיר קבל עם, אולם ופרקליטות, כי הוא-הוא זה שמסר את הקלטת לידי חדשות 10, והכל מפאת כוונתו לפגוע במבקש, ולהחזיר לו מנה אחת אפיים, לשיטתו, על פרסום קודם "נגדו", בערוץ 2 (מה שמסביר גם את נסיגת עד המדינה מלמסור גם לידי אותו ערוץ את הקלטת, כפי הסברו שלו). 5. בקשה זו מובאת בפניי ב"גלגול שני" למעשה, לאחר שבקשה קודמת של המבקש, לקבלת צו צופה פני עתיד (כשלא עמדה על הפרק "סכנת" שידור ממשית), לאסור פרסומה של אותה הקלטת ממש - נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 16.2.11; ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר מודריק בע"ח 36183-02-11 שטנגר נ' מ"י), ובהמשך גם על ידי בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט עמית (בש"פ 165911 שטנגר נ' מ"י; כל ההחלטות הנ"ל יתייחסו להלן ל - "בקשה הקודמת"). 6. זה הוא הרקע, איפוא. אומר כבר עתה, בפתח הדברים, כי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, והכל מן הטעמים שלהלן. הסמכות החוקית: הרשאי בית המשפט לאסור פרסום של חומר חקירה מכוח עקרון הסוב-יודיצה הגלום בסעיף 71 לחוק בתי המשפט? 7. המשיבה 3 (להלן: "חדשות 10") הגישה תגובה לבקשה, שעיקרה התמיהה הבאה: הלוא ענין זה נדונה בעבר, ובקשת המבקש ניגפה כבר על ידי שלוש ערכאות, לא פחות. על מה ולמה העיכוב, איפוא? - שואלת חדשות 10, בבקשה את ברכת בית המשפט בדרכה לפרסם את הקלטת. 8. איני מקבל את עמדת חדשות 10. עיון - ולאו דווקא מעמיק - בשלוש ההחלטות הקודמות עליהן נסמכת חדשות 10, מלמד כי בתי המשפט, בשלוש הערכאות השונות, החליטו לדחות את בקשתו הקודמת של המבקש, בעיקר - אם לא רק - נוכח העובדה כי זו היתה מוקדמת, ערטילאית ותיאורטית, באותה העת, שעה שאף גוף לא התכוון לפרסם את אותה הקלטת. כך, רק למשל, בהחלטתי מיום 16.2.11, בבקשה הקודמת, כתבתי כי - "... ביקשתי מן ההגנה להראותני תקדים לבקשה כגון דא... ליתן צו איסור פרסום מראש אודות ראיה מסוימת... ותחת זאת הניחה בפני שלל פסיקה שעיקרה בקשות של גורמי תקשורת לפרסם חומרי חקירה כאלה ואחרים...". (שם, עמ' 1, פסקה שלישית; ההדגשה לא במקור). 9. הוא הדין גם בהחלטת בית המשפט המחוזי בענין הבקשה הקודמת, שם קבע כבוד השופט ד"ר מודריק, כי שעה שאין פרסום קונקרטי מונח לפתח בית המשפט, ומתבקש צו כלפי כולי עלמא - אזי אין לתיתו. אם ייתן בית המשפט צו כללי ביחס לחשש מפרסום אפשרי בעתיד - במה שונה עניינו של המבקש בבקשה הקודמת מעניינו של כל נאשם אחר שהוא? - שאל בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 3 להחלטה). כך עולה גם מן הפסקה החותמת את החלטת בית המשפט המחוזי, שם מתריע כבוד השופט ד"ר מודריק, ברחל בתך הקטנה, כי פרסום ראיה המקדים את ההליך השיפוטי בהחלט עלול להיות גם פרסום מפר חוק, ועל כן קרא ל"אמצעי תקשורת בעלי אחריות ציבורית" (כך במקור), לשקול זאת היטב, ואולי אף להקדים פניה לבית המשפט. 10. גם את החלטתו של בית המשפט העליון ביחס לבקשה הקודמת יש לקרוא בהקשר הנכון: בקשה מרחיקת לכת למתן צו עתידי, מעין חליפת-שריוֹן עתידית שביקש המבקש להתעטף ו"להתמגן" בה, עוד טרם ביקש מאן דהוא לפרסם ראיה כזו או אחרת. כך כבוד השופט עמית: "... אין בחששותיו של העורר לגבי התנהגותה הצפויה של התקשורת כדי להצדיק מתן צו צופה פני עתיד אשר נועד למנוע עבירה על האיסור הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט..." (שם, בסעיף 19 להחלטה) ובהמשך: "... העורר הקדים וביקש צו המופנה כלפי כולי עלמא, לאיסור פרסום דבר שטרם בא לעולם. בשלב זה, לא מונח לפתחו של בית המשפט כל פרסום אפשרי מצד מאן דהו לגבי הקלטת המדוברת, וממילא יש קושי מובנה במתן צו פרסום גורף האוסר על פרסומה מכוח האיסור הקבוע בסעיף 71. אילו נעתרנו לעורר, היינו מונעים מראש פרסומו של חומר, מבלי שיש בידינו היכולת התיאורטית לבחון אפשרות לקיומה של "מטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו", וממילא מבלי שניתן לעמוד על החשש מביצוע עבירה לפי סעיף 71. פגיעה שכזו בחופש הביטוי, בגין חשש ערטילאי לעבירה על עקרון הסוב-יודיצה, מבלי שניתן לייחס לאיש את היסוד הנפשי הנדרש, היא תוצאה מוקשית שאין לקבלה. בשולי הדברים אציין כי בהיעדר פרסום ספציפי, אף לא ניצב בפני בית המשפט צד נכון לבקשת העורר. כך, אם היה בית המשפט נעתר לבקשתו של העורר, לא היה בכך סוף פסוק אלא תחילת הדרך, שהרי זכותו של כל אמצעי תקשורת לעתור לביטול איסור הפרסום וכך היה מתחיל כל ההליך מבראשית" (שם, בסעיף 20 להחלטה; ההדגשות שלי - ש.ב.). 11. עינינו הרואות, כי מהחלטות בית המשפט המחוזי והעליון ביחס לבקשה הקודמת למדנו כי הבקשה דנא אינה מיותרת או "ממוחזרת", כפי סברת חדשות 10, שכן המבקש הגישהּ, זו הפעם, במועדה הנכון. ולא פחות חשוב: בהחלט קיימת גם קיימת סמכות לדון בשאלת פרסומה של ראיה קונקרטית אשר מבקש אמצעי תקשורת פלוני לפרסמה, לאור איסור הסוב-יודיצה המונח בסעיף 71 לחוק בתי המשפט. ודוק: לולא כן, לשם מה ולאיזו תכלית - באין סמכות - היו "מזמינים" בתי המשפט, גם בית המשפט המחוזי וגם זה העליון, את אותו אמצעי תקשורת להיות לצד לדיון בדבר שאלת הפרסום הספציפי המבוקש על ידם? 12. אמור מעתה, כי את החלטות בתי המשפט בדבר היעדר סמכות חוקית להוציא צו איסור פרסום יש לקרוא על רקע אופיה וטיבה הגורף של הבקשה הקודמת: לא רק בקשה מניעתית Ex-ante, אלא גם כזו "היורה לכל הכיוונים", דהיינו - נגד כל אמצעי התקשורת באשר הם שם, בין אם יש בידם או בכוונתם לפרסם ראיה פלונית, ובין אם לאו. ובאמת, מה פלא שסמכות כזו - איִן? 13. שונים הם פני הדברים, בתכלית, ביחס לשאלה "ארצית" יותר, בדבר פרסומה של ראיה פלונית על ידי מפרסם אלמוני. כך למשל, פשיטא היה בעיני בית המשפט המחוזי, בהחלטת כבוד השופט ד"ר מודריק, לעיל, חרף דחיית הערר מפאת אופיו התיאורטי בעת ההיא, כי - "סמכותו הטבועה של בית המשפט כוללת נקיטת צעדים דיוניים ומשפטיים שתכליתם הגנה על ניהולו של משפט הוגן, הגנה על חזקת החפות, הגנה על זכויות הנאשם ועל האינטרס הציבורי. לא יכולה להיות מחלוקת על כך דיון מוקדם ציבורי בראיה שעתידה להיות מוגשת לבית המשפט עשוי להיות בעל השפעה על ההליך הפלילי. כאמור לעיל, בנסיבות מסוימות עשוי פרסומה של הראיה לחתור מתחת לפני יכולתו של הנאשם להתגונן בדרך של פסילת הראיה. חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב - 2002 מסמיך את בית המשפט למנוע פרסום של קלטות חקירה המהוות תיעוד של החקירה. ברי שתכליתו של הדין הזה כפולה. ראשית הדין מבקש למנוע מצב המסכל את משמעותה של החלטה הפוסלת קבילות ראיה שיש בה תיעוד של חקירה. שנית הדין מבקש למנוע דיון מוקדם ציבורי בראיה שטרם הוגשה. העניין שלפנינו אמנם אינו כלול באורח פורמאלי בגדרו של סעיף 13 לחוק חקירת חשודים. אולם עניין זה הוא מאותו מין (In pari material). הראיה המוקלטת היא תיעוד של שיחה מסוימת שהוקלטה באורח "פרטי" ולא במסגרת החקירה המשטרתית. אולם הגיונו של הדין המגולם בחוק חקירת חשודים חל גם עליה. כללי הסוביודיצה מיועדים למנוע השפעה חיצונית על שיקול הדעת של בית המשפט ובכך למנוע הפרעה לניהול ההליך הפלילי. פרסום הראיה דנן בידי אמצעי התקשורת כפתח לדיון ציבורי בראייה עלול להוות הפרה של איסורי ההשפעה על ההליך הפלילי.". (שם, בעמ' 2 להחלטה; ההדגשות שלי - ש.ב.). 14. לא נעלמה מעיניי העובדה כי בית המשפט העליון בהחלטתו בבקשה הקודמת הגיע למסקנות שונות מאלה של בית המשפט המחוזי ביחס לסוגיית מקור הסמכות להוציא תחת ידיו צו איסור פרסום. עיון בהחלטת בית המשפט העליון מלמד כי כבוד השופט עמית פסל לכאורה את הסמכות הטבועה ואת ההיקש מסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב - 2002, כמקור למתן צו איסור פרסום (בוודאי ביחס לצו גורף), אולם הוא בהחלט לא עשה כן ביחס לסוב-יודיצה ולסעיף 71 לחוק בתי המשפט, מהם ניתן לינוק סמכות להורות כאמור. 15. אין זה כמובן מתפקידי "להכריע" בין ההשקפות השונות של הערכאות דלמעלה. בין כך ובין כך הכרעה כאמור אינה נדרשת לענייננו, שכן שתי הערכאות האמורות גם יחד אינן חולקות על כך כי סמכות ליתן צו איסור פרסום כמבוקש היום, בענין פרסום קונקרטי וכנגד מפרסם ספציפי - יש ויש. 16. בשולי פרק זה, בדבר סוגיית הסמכות, ראוי לציין כי המדינה הצהירה אמנם כי "משפט צריך להתנהל בין כותלי בית המשפט ולא באמצעי התקשורת", אולם בד בבד ספקה כפיה בצער, בציינה כי להשקפתה אין לבית המשפט את הסמכות ליתן למבקש את הצו המבוקש (ראו סעיף 1 לתגובת המדינה). תגובת המדינה מלמדת כי עמדתה הנ"ל נשענת על החלטת כבוד השופט עמית ביחס לבקשה הקודמת, לעיל (סעיף 2 לתגובה). ברם, כפי שכבר הבהרתי לעיל, החלטת בית המשפט העליון לא קבעה את שמצאה בה המדינה, קרי - היעדר סמכות. יתרה מזו: כאשר עמדה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב שאלה דומה ביחס לפרסום קלטת שיחזור רצח על רקע אלימות במשפחה עובר להופעתה בזירתה הטבעית - בשלב הראיות ובפני בית המשפט, הובאה עמדת המדינה באותו ענין, כך: "המשיבה 2 טוענת, כי פרסום קלטות השיחזור עלול להוביל למסע תקשורתי-ציבורי נגד המשיב 1, עד כדי פגיעה בטוהר ההליך המשפטי ובמראית פני הצדק, ומכאן שיש לאסור על פרסום שכזה מכוח סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט...". תפ"ח (ת"א) 1011/05 חדשות ערוץ 10 נ' לליק ומדינת ישראל, עמ' 3 להחלטה (פורסם במאגרי המידע; להלן ענין "לליק"). 17. לא למותר להדגיש: בפרשת לליק נסוב הדיון אודות פרסום קלטת הנופלת בגדרו של סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב - 2002, מה שאין כן בעניינו (הרי מדובר בקלטת שלא הוקלטה על ידי המשטרה, אלא על ידי עד המדינה); ובכל זאת הטעימה לכאורה המדינה, כאמור בציטוט הנ"ל, כי הבסיס להתנגדותה לאיסור הפרסום נטוע בהוראת הסוב-יודיצה שבסעיף 71 לחוק בתי המשפט, וכל זאת - לאחר התיקון הידוע לחוק, אשר הוסיף את הרכיב לפיו שומה על הפרסום להיעשות "במטרה להשפיע". ואף זאת: בפרשת לליק נתונה וידועה היתה הסכמת הנאשם לבקשת הפרסום המוקדם בחדשות 10, כך שאף איננו יכולים לומר היום כי המדינה התנגדה אז לפרסום, רק נוכח התנגדות חריפה מצד ההגנה. מה שעמד אז לנגד עיני המדינה היה טוהר ההליך השיפוטי, ולא העלתה או הורידה בעיניה הסכמת הנאשם לפרסום המבוקש. הנה כי כן, עמדת המדינה דהיום ביחס להיעדר סמכות בית המשפט ליתן צו כמבוקש היא מרחיקת לכת, בכל הכבוד, אם היא מבקשת להתבסס על החלטת בית המשפט העליון בבקשה הקודמת; ולמצער - מדובר בעמדה שלכל הפחות אינה מגובשת דיה, בכל הכבוד, שהרי עינינו הרואות - יש בשורות הפרקליטות, ובאותו המחוז המצוין ממש, דעות לכאן ולכאן. לגופו של ענין: פרסום ראיה מהותית ומרכזית עובר להבאת הראיות בפני בית המשפט מהווה - על פניו - סוב-יודיצה 18. פרשת לליק יפה לענייננו לא רק לשם עריכת "עימות" רעיוני בין תפיסות שונות הרווחות בשורות התביעה, אלא - ובוודאי לא פחות - גם לגופו של ענין. ראשית הזכיר בית המשפט המחוזי כי סעיף 71 (א) לחוק בתי המשפט - גם אם אינו נאכף כדבעי - לא אבד מן העולם, והוא עדיין מהווה חלק מספר החוקים שלנו (שם, סעיף 8 להחלטה). ובהמשך, בקול ברור וצלול קובע בית המשפט המחוזי, בהרכב תלתא, את הדברים הבאים, היפים גם לענייננו (ההדגשות שלי - ש.ב): "פרסום קלטות השיחזור בשלב בו טרם הובאו הראיות בפני ביהמ"ש והעדים לא באו בפניו עלול להשפיע על מהלך המשפט ועל זכותו של הנאשם למשפט הוגן. הפרסום עלול להשפיע על עדויות של עדים אחרים המעורבים בענין ובכך לשבש ניהול תקין של המשפט. במילים אחרות, פרסום קלטות השיחזור עלול להרעיל את מעיינות הצדק עוד בטרם אלה יחלו לזרום (כדברי השופט Wills בפסק הדין 438 ,R. v. Parke [1903] 2 K.B. 432 ). הנאשם, בהסכמתו לפרסום השיחזור, אמנם ויתר על כך שביהמ"ש יביא את האינטרס שלו במניין השיקולים שלענין, אולם האינטרס הציבורי רחב יותר וכולל לא רק את הצורך לאפשר הגנה ראויה לנאשמים, אלא גם לאפשר הגנה ראויה לעדים וכן לאפשר את בירור הראיות. האינטרס של הציבור הוא, ששמיעת הראיות תתברר באולם בית המשפט ועל פי הכללים המקובלים. האינטרס הוא, שעדים לא "יוכנו" לדיון על ידי התקשורת, אלא יונחו על ידי האמת הפנימית שלהם מכוח מסירת העובדות שנתפסו על ידם בעת התרחשותן ולא כפי שהן תשתקפנה בתקשורת, שתדון באותן קלטות עוד בטרם יתרשם מהן בית המשפט." מיד לאחר מכן מצטט בית המשפט, ומאמץ להחלטתו, את עמדת דו"ח הוועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות המשטרה וגופי חקירה סטטוטוריים אחרים מ-3.2000 ("דו"ח וועדת וינוגרד"), כהאי לישנא: "אין זה ראוי שהציבור יהיה ה"שופט" של הנאשם על סמך קטעי עדויות או פרסומים חלקיים ומגמתיים שפורסמו בתקשורת. זכות הציבור לדעת אינה זכות הציבור לשפוט. זכות זו מסורה למערכת המשפטית. ידיעת המערכת המשפטית על העדויות צריכה לבוא מהעדויות שהושמעו והוגשו בבית משפט ולא מאמצעי התקשורת". (ההדגשות לעיל - שלי, ש.ב.). 19. כל המצוטט לעיל מתאים ככפפה ליד גם בענייננו, ומקל וחומר, נוכח התנגדותו הנחרצת של המבקש לפרסומה של הקלטת. אשר לטוהר ההליך השיפוטי דעתי כדעת כבוד השופט ד"ר מודריק, אשר קבע כי מבחינת הראציונאל אין נפקא מינה אם בקלטת שיצאה מאולפן ההקלטות המשטרתי עסקינן, או שמא מדובר בהקלטה "פיראטית" שיצאה תחת ידי עד המדינה; בשני המקרים שומה על בית המשפט לסוכך על ההליך המשפטי ועל טהרתו, ולשם כך - יש למנוע חשיפה מוקדמת, בוסרית, של ראיות, ל"משפט הציבור". 20. אם בפרשת לליק סברו שלושה שופטים מחוזיים כי פרסום ראיה מהותית בשלב בו טרם הובאו הראיות בפני בית המשפט עלול להשפיע על מהלך המשפט ועל זכותו של הנאשם למשפט הוגן; אם סברו כי פרסום כאמור עלול להשפיע על עדויות של עדים אחרים המעורבים בענין ובכך לשבש ניהול תקין של המשפט, עד כדי "הרעלת מעיינות הצדק"; הכיצד אוכל אנוכי לקבוע אחרת ביחס לראיה - הראיה, בה' הידיעה - שמבקשת התקשורת לחשוף בפני הציבור עוד טרם שזפה אותה עינו של בית המשפט? בית המשפט המחוזי בפרשת לליק לא קיים, להבנתי, הליך ראייתי בסוגיה האמורה, והוא מצא לקבוע את הברור מאליו, כדלקמן: "... בהתחשב בכך שהעדים טרם באו בפנינו, ולאור מהות חומר החקירה נשוא הבקשה, יש לראות מראש את ההשפעה של פרסום קלטות השחזור על מהלכו התקין של המשפט ועל תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי, ועל כן מדובר בפרסום אסור מכוח סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט". (שם, בסעיף 11 או 12 להחלטה; המיספור בהחלטה שונה בחלק ממאגרי המידע השונים). 21. האמור לעיל יפה ונכון גם לענייננו. פשיטא בעיני, כי טרם באו העדים בפני בית המשפט שידון בעניינו של המבקש, וטרם הוחלט בכלל בדבר קבילותה של הראיה - הקלטת (והמבקש הודיע כי יתקוף ענין זה) - הרי שגם כאן, בנקל ניתן לקבוע, כי בפרסומה המוקדם של הקלטת בוודאי תהא פגיעה במהלכו התקין של המשפט, וברי כי יכול ותשפיע על תוצאותיו. מכאן, שהפרסום המבוקש הוא פרסום אסור לפי סעיף 71 (א) לחוק בתי המשפט. 22. ישאל השואל: ומה על יסוד "במטרה להשפיע" הגלום בסעיף הנ"ל? אשיב בשניים: ראשית, בפרשת לליק כלל לא נדרש בית המשפט המחוזי למציאת או לחיפוש אותו יסוד נפשי, שהרי נראה כי מדובר ברכיב שקשה להצביע עליו, בוודאי שבמסגרת הליך לכאורי, ולא ראייתי, כגון בקשה לאסור פרסום (להבדיל כמובן ממצב בו מתבקש בית המשפט להרשיע פלוני בעבירה על אותו סעיף). אולם, בענייננו רצה המקרה (ובעיקר עד המדינה), וזכינו ללמוד על המטרה שמאחורי הפרסום, כאשר עד המדינה סיבר את אוזננו, והבהיר כי הפרסום הוא "תגובת - נגד" לפרסום קודם אודותיו, אותו הוא מייחס למבקש (ראו עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת 6.7.11, שו' 22 ואילך). רוצה לומר, כי עד המדינה הבהיר היטב כי הוא מסר את הקלטת בכוונה לפגוע ולהשחיר את פניו של המבקש. בכך יש כדי ליצוק תוכן ליסוד ה"מטרה" הקבועה בסעיף 71 לחוק בתי המשפט. אשאיר בצריך עיון את השאלה אם עד המדינה הוא ה"מפרסם", אליו משוייכת הכוונה בהוראת החוק, שכן כאמור ובהמשך לקביעות בית המשפט המחוזי בענין לליק, אין חובה על בית המשפט בשלב הדיון בבקשה לאשר או לאסור פרסום, לקבוע מסמרות בענין, שהרי במרכז הדיון שאלת הפגיעה בהליך המשפטי, ולא ההרשעה בגין פגיעה כאמור. 23. לא זו אף זאת. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי ביחס לבקשה הקודמת מלמד כי אף כבוד השופט ד"ר מודריק סבר - ביחס לקלטת נושא בקשה זו - סבר בהחלט, כי: "... פרסום הראיה דנן בידי אמצעי התקשורת כפתח לדיון ציבורי בראייה עלול להוות הפרה של איסורי ההשפעה על ההליך הפלילי". (ההדגשה אינה במקור). 24. כאן ראוי להעיר ולהזכיר, כי לאחרונה נשמעה ביקורת חריפה בפסיקה, נגד חציית הקווים האדומים וההתעלמות מעקרון הסוביודיצה, עת חומרי חקירה מצאו דרכם להערכה ול"ניתוח" על ידי הציבור, עובר להצגתם בפני בית המשפט. כך היה בענין פרשת השר חיים רמון וגם בענין הנשיא קצב (ת"פ 5461/06 מ"י נ' רמון, ובג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, בהתאמה; פורסמו במאגרי המידע). ראו גם את החלטת כבוד השופט עמית בסעיף 18 להחלטתו בענין שטנגר (לעיל), שם משקיף בית המשפט העליון, בצער, על הכרסום במעמד ובאכיפת איסור הסוב-יודיצה. ענין אחד הוא איפוא, לבקר בדיעבד את המצב הדברים הקשה ביחס לירידת קרנה של הסוב-יודיצה, ולו בלית ברירה, עת יצאו הסוסים (והראיות) את האורווה, כבענין רמון או קצב; אולם, מכאן ועד לתת יד לדבר ולַכרסום האמור, על דרך אישור פוזיטיבי של בית המשפט, במסגרתו ניתנת רשות לפרסם ראיה מרכזית במשפט פלילי - ארוכה הדרך, ארוכה מאוד. לא אלך בה. ומה על זכות הציבור לדעת? ופומביות הדיון? הפגיעה מידתית ומתחייבת 25. לא התעלמתי בהחלטתי מערך היסוד של פומביות הדיון ומזכות הציבור לדעת. אלה נסוגים, לדעתי, במקרה דנא, מפני החובה לקיים הליך פלילי טהור מכל השפעה על המשפט או על תוצאתו. ממילא, הפגיעה אינה קשה. הרי כתב האישום נודע ברבים, ולבד מאיסור פרסום על שמו של עד המדינה - הכל ברור, ידוע ופתוח לדיון ציבורי. איני מקל ראש בהבאת ראיות לעיון הציבור, אולם בענייננו מדובר בשאלה של עיתוי, ותו לא. אף המבקש הסכים בעת הדיון בפני, כי בנסיבות מסוימות, ולאחר הצגת הקלטת בפני בית המשפט - לא תהא לכאורה מניעה מלחושפה לעין כל. 26. על כן, לשאלת הפגיעה המידתית בזכותו של הציבור לדעת אין לי אלא להצטרף שוב, ובענווה, להחלטת כבוד השופטת רוטלוי, בהסכמת כבוד השופטים טל וצ'רניאק, בפרשת לליק, כדלקמן: "בענייננו, לציבור תינתן הזדמנות לקבל מידע על המאורעות נשוא תיק זה מתוך שחלק מן הדיון לא יהיה בהכרח חסוי ומתוך שפסק הדין, לכשיינתן, ישקף אותם. בנוסף, ניתן להניח כי כל מי שיחפוץ לצפות בקלטות השיחזור יהיה רשאי לעשות כן שעה שיוקרנו בפני ביהמ"ש, אם יוקרנו. מכל מקום, תוכן קלטות השיחזור יכול שיובא לידיעת הציבור במועד אחר, היינו, לאחר שתוגשנה כראיות, ולאחר שביהמ"ש יצפה בהן. בכך לא יימנע מהתקשורת לחשוף כל מידע ש"פרסומו חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי וחברתי תקין" (סעיף 19 לבקשה), אולם העיתוי ייקבע על ידי בית המשפט, לא מתוך שרירותיות אלא תוך הגנה על טוהר ההליך השיפוטי. עיקרון פומביות הדיון אינו יכול לשמש הצדקה לפרסום חומר חקירה בטרם הוגש כראיה לביהמ"ש.". (שם, בסעיף 12/13 להחלטה; ההדגשה שלי - ש.ב.) 27. הדברים המצוטטים והמודגשים דלעיל יפים - שבעתיים - גם לענייננו. מדוע שבעתיים? הואיל והשרירותיות של מועד פרסום הראיה המרכזית במשפט דנא מקוממת במיוחד. ודוק: לא התביעה ולא בית המשפט הם שקובעים כאן את "סדר" הבאת הראיות ומועד פרסומן, אלא האחראי לכך אינו אלא עד המדינה, הוא ולא אחר. נהרות של דיו נשפכו על מעמד עד המדינה, על ההכרח הבל-יגונה שבהיזקקות לקבלת שירותיהם של אלה, ולאו דווקא בגין מידותיהם התרומיות. לא ידעתי כי כורח זה כולל מתן אישור לעד המדינה לשמור לעצמו העתקי חומרי חקירה, לשם חשיפתן בתקשורת, בהתאם לנוחותו ולמאוויו של עד המדינה. מדובר אם כן, לדעתי, בטעם נוסף, אולי אפילו אוטונומי, העומד בפני עצמו, המוביל לקבלת הבקשה, ועד אנה באנו על כי יש להעלותו על הכתב, לאמור: עד מדינה לא יכתיב מועד "הגשת" או חשיפת ראיות בתיק. נקודה. טוב תעשה איפוא המדינה אם תרסן את עד המדינה דנן, ויפה שעה אחת קודם. 28. טרם חתימה אזכיר כי אך לאחרונה ממש נדרש בית המשפט המחוזי (כבוד השופט דוד רוזן) לסוגיה דומה, במסגרת ת"פ 40259-08 בענין ערוץ 10 נ' מ"י ואח' (החלטה מיום 27.6.11, פורסמה במאגרי המידע). בית המשפט התבקש ליתן ביד חדשות 10 אישור לפרסם קלטת ובה תועד סרט אבטחה מביתו של אחד הנאשמים, לאחר שהוגש כראיה בבית המשפט, ולאחר שההליך המשפטי הסתיים זה מכבר, כאשר מרבית הנאשמים סיימו כבר לרצות עונשם. בית המשפט קיבל את בקשת ערוץ 10, כאשר הנימוק הראשון לכך הוא בכך שאין עוד חשש לפגיעה בהליך המשפטי או בהגנת הנאשמים. מכלל ההן דשם אתה שומע את הלאו כאן, אותו הלאו אליו הגעתי גם אנוכי. אדרבא, בית המשפט המחוזי אף ציין בהחלטתו כי דחה בקשה דומה לפרסום אותה הקלטת בשנת 2009 - "מן הטעם לפיו ההליך המשפטי טרם נסתיים ופרסום הראיה עלול לפגוע בהגנת הנאשמים" (שם, בפתח ההחלטה). החלטתי אינה אלא שיקוף צידו השני של אותו המטבע, בדיוק. 29. אשר על כן, אני מקבל את הבקשה ואוסר על חדשות 10 לפרסם את הקלטת, עד לההחלטה אחרת. 30. על מנת שלא תהפוך החלטתי למכורסמת, כדין הסוב-יודיצה, או לכזו הפוגעת רק בערוץ 10, ניתן בזה צו איסור פרסום, כלפי כולי עלמא, על פרסומה של הקלטת, עד לההחלטה אחרת. באותה הזדמנות אני אוסר על עד המדינה להמשיך ולהפיץ מרכולתו לכל צד שלישי שהוא. אדרבא: אני אף מורה לעד המדינה להעביר כל העתקיו לידי התביעה, בבחינת טוב מאוחר מאשר לעולם לא, והכל עד ליום 13.7.11 שעה 12:00. ניתנה היום, י' תמוז תשע"א, 12 יולי 2011, בהעדר הצדדים. הגשת ראיותאבטחה