תביעת רשלנות רפואית אחרי תאונת דרכים

בית המשפט פסק כי רשלנות רפואית איננה מתרחשת במהלך הרגיל של הדברים, ועל כן לא ניתן ולא צריך לצפות את התרחשותה, בעת פסיקת הפיצוי על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים: ##להלן החלטה בנושא תביעת רשלנות רפואית אחרי תאונת דרכים:## לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה החלטתי כי אין היא מצריכה תגובה. בקשה זו מופנית כנגד החלטתו של כב' השופט עודד אליגון, מיום 10.11.04 בה נדחתה בקשה למחיקתה של תביעה על הסף (ת.א. 44092/04, בש"א 17503/03). העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: המשיב - הוא התובע בת.א. 44092/93 הנ"ל, נפגע בתאריך 9.4.97 בתאונת דרכים, ונגרמה לו חבלה בשורש כף יד ימין. ממקום התאונה פונה המשיב למרכז הרפואי ע"ש שיבא תל-השומר, נבדק ושוחרר לביתו. בתעודת השחרור ציין הרופא אשר בדק אותו "שרש יד ימין ב.מ.פ." ולפיכך גם לא טופלה ידו. לאחר כארבעה חודשים נבדק המשיב במרפאת שירותי בריאות כללית ברמת גן. שם אבחן הרופא המטפל שבר בשורש כף היד. אולם לאחר שנשלח לצילום רנטגן קבע ד"ר פיינסטון כי השבר נמצא בשלב איחוי והסתפק בהמלצה לנהוג בזהירות בכף היד ולהשתמש בסד מבד. המשיב אשר הסתמך על ממצאי הרופא, וסבר כי לא נגרמה לו נכות צמיתה חתם בתאריך 13.11.97 על כתב קבלה, ויתור ושחרור לפיו קיבל פיצוי מהמבטחת של כלי הרכב בו נהג עבור כאב וסבל בלבד. בחודש מרץ 1998 עקב נפילה וחבלה נוספת שנחבל בכף ידו הסתבר למשיב כי השבר בשורש כף היד לא התאחה בניגוד לנטען באישור הרפואי של ד"ר פיינסטון. בתאריך 15.6.98 נפגע המשיב בתאונת דרכים נוספת ובעקבות פגיעתו זו אובחן השבר בידו הימנית שלגביו נקבע כי נגרם שנה קודם לכן. בהמשך לאיבחון זה אושפז המשיב בביה"ח ונותח. בשל פגיעתו, בתאונה השניה, הגיש המשיב בשנת 2000 תביעה כנגד הדר חברה לביטוח בע"מ. מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט קבע כי הוא סובל מנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% כתוצאה מפציעתו בתאונה הראשונה. בהמשך לחוות דעת זו פוצה המשיב בגין התאונה השניה רק בסכום של 10,000 ₪ עבור כאב וסבל. לנוכח העובדה שעל פי עדותו של המומחה בבית המשפט ניתן היה לאבחן את השבר כבר בבדיקה הראשונה, שנערכה למשיב לאחר התאונה ובשל הנכות הצמיתה שנגרמה לו כתוצאה מפציעה זו הוגשה על ידי המשיב תביעה לבית משפט השלום נגד המרכז הרפואי ע"ש שיבא ושרותי בריאות כללית. המבקשת הגישה בקשה למחיקתה של התביעה על הסף בין היתר בהסתמך על הוראות סעיף 8(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "פלת"ד") הקובע: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון." המבקשת סבורה, כי ההסכם שנכרת בין המשיב לחברת הביטוח הפול, בעקבות התאונה הראשונה נחתם לאחר שהלה כבר היה מודע לקיומו של שבר והעובדה כי טעה בכדאיות העיסקה אינה מקנה לו עילת תביעה ברשלנות, בעת שחוק הפלת"ד שולל כל עילת תביעה כלפי גורמים רפואיים המטפלים בו לאחר התאונה. המבקשת תומכת יתדותיה בפסה"ד ברע"א 3765/95 אכרם חורי נ' ד"ר שלמה טורם פ"ד נ(5) 573 שם נקבע ע"י כב' השופט ת' אור כי: "על פי לשונו הגורפת של סעיף 8(א) אין בידי הנפגע עילה לפי פקודת הנזיקין נגד האחראים לטיפול רפואי רשלני." כב' השופט אליגון אשר דחה את טענות המבקשת הסתמך על ההלכה שנפסקה בע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח' בו סוייגה ההלכה שנפסקה בענין אכרם באופן שבו: "שלילת עילת התביעה על פי דיני הנזיקין הכלליים מכוח עיקרון ייחוד העילה שבסעיף8(א) לחוק הפיצויים, כרוכה ושלובה בכך שהנפגע מוצא את תיקונו במסגרת עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים. למעשה, פועלו של עיקרון ייחוד העילה הוא בכך שנטל הפיצוי מוסט מן המזיק על-פי דיני הנזיקין הכלליים, אל המבטח של השימוש ברכב, על-מנת להגשים את המטרות ואת התכליות שביסוד חוק הפיצויים... מכאן עולה, כי שלילת העילה על פי דיני הנזיקין הכלליים, מתוקף עיקרון ייחוד העילה מותנית בדבר קיומה של עילת תביעה, העומדת לנפגע על פי חוק הפיצויים, עילה אשר מכוחה יש ביכולתו לתבוע ולקבל פיצוי בגין מכלול הנזקים שנגרמו לו. לעומת זה, כאשר העילה על פי חוק הפיצויים אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק-דין תקף וסופי כי אז אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על פי דיני הנזיקין הכלליים, בגין נזק שנגרם לו לאחר אותו פסק דין." ב"כ המבקשת מאבחן את האמור בפסה"ד בענין גנאדי ליפשיץ וטוען כי הלכה זו חלה רק באותם מקרים בהם הנזק אשר נגרם בשל הרשלנות הרפואית אירע לאחר פסק הדין, דהיינו, הנפגע נותח בעקבות החמרה, כמו במקרה של גנאדי ליפשיץ ועקב רשלנותם של הרופאים המטפלים נגרם לו נזק נוסף. אין בידי לקבל אבחנה זו. כב' השופטת א' חיות אשר דנה בסוגיית ייחוד העילה על כל היבטיה, סומכת את מסקנתה על תכלית הוראתו של סעיף 8(א) הנ"ל וקובעת: "אם נפנה מן העוגן הלשוני שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים ונחזור אל התכליות העומדות ביסוד אותו חוק, וכן אל עקרונות היסוד של דיני הנזיקין הכלליים, ניתן לומר כי עיקרון ייחוד העילה, השולל את זכותו של הניזוק לתבוע מן המזיק פיצוי בגין נזק שנגרם במעשה עוול, הוא חריג לכלל, ואילו הכלל הוא, כי לניזוק עומדת זכות להיטיב את נזקו מידי מי שגרם לו נזק במעשה עוולה. בהיותו חריג לכלל, יש, איפוא להפעיל את עיקרון ייחוד העילה, רק באותם מקרים, כגון המקרה אשר נדון בפרשת חוסיין, בהם היה בהפעלת העיקרון האמור כדי להגשים, הלכה למעשה, את התכליות ואת המטרות שנועד חוק הפיצויים לשרת. לעומת זה, במצב דברים כגון זה שלפנינו, בו אין העילה לפי חוק הפיצויים עומדת עוד, אין קיום לאותם טעמים המצדיקים שלילתה של העילה לפי דיני הנזיקין הכלליים, על כן, שב על כנו הכלל, ומכוחו עומדת לנפגע העילה הנזיקית." לאור האמור לעיל, אין אני סבורה כי העקרונות המנחים, אשר פורטו לעיל, כוחם יפה רק למקרים בהם הנזק הנוסף נגרם לאחר שההליך הראשון הסתיים ולהשקפתי ניתן להפעיל גם באותם מקרים, דוגמת המקרה שבפני (בהנחה שהאמור בכתב התביעה אכן יוכח) שבו רשלנותם של המטפלים, גרמה לנזק ראייתי, אשר מנע מהתובע למצות את עילת התביעה שהיתה לו על פי החוק; ורק לאחר שנבדק באופן יסודי, בעקבות פגיעה נוספת, התגלה הנזק במלוא חומרתו. אין ספק כי תביעתו של המשיב כלפי המבטחת הראשונה מוצתה; ובניגוד לעמדת ב"כ המבקשת, הסכם הפשרה נכרת בשל הצגה מטעה של מצבו הרפואי על ידי רופאי המבקשת. בפסק דינה בעניין ליפשיץ מוסיפה כב' השופטת חיות ומאבחנת בין החמרה הניתנת לצפיה לבין רשלנות רפואית הגורמת להחמרה חריגה. כב' השופטת מסייגת את ההלכה שנקבעה על ידה באומרה: "ראוי, עם זאת, להדגיש את האבחנה בין התרחשות מעוולת, אשר כל כולה ארעה לאחר מיצוי עילת התביעה על פי חוק הפיצויים ואשר לא ניתן היה לצפותה קודם לכן, ובין התרחשות במהלך הדברים הרגיל, אשר גם אם קרתה לאחר מיצוי העילה על-פי חוק הפיצויים, ניתן היה לצפותה וניתן היה לאמוד את הפיצוי המגיע בגינה, אף בטרם קרתה. כוונתי, למשל, למצב דברים שאנו עדים לו לעתים קרובות בהליכים על-פי חוק הפיצויים ולפיו, קובע המומחה הרפואי כי צפויה בעתיד החמרה במצב התובע, או כי התובע עלול להיזקק בעתיד לניתוח או ניתוחים נוספים." בענייננו, לעומת זאת, הרשלנות אירעה עובר לקבלת הפיצוי על פי חוק הפלת"ד אך התגלתה רק לאחר שלא עמדה עוד למשיב עילת תביעה על פי החוק. על בית המשפט אשר ידון בתיק יהיה לקבוע האם ניתן היה לצפות מראש, עובר לחתימה על כתב הוויתור, שבניגוד לאמור במסמכים הרפואיים, לא זו בלבד שלמשיב נגרם שבר בפרק כף ידו אלא ששבר זה לא התאחה ועשוי להותיר נכות צמיתה בשיעור 10%. על פי הנטען בכתב התביעה המשיב הסתמך על חוות דעתו של ד"ר פיינסטון והמשיך באורח חייו הרגיל כולל טירונות ביחידה קרבית, מה שמעיד, לכאורה, על כך שלא יכול היה לצפות קיומה של חבלה שתגרום לו לנכות צמיתה. חסימת דרכו של המשיב להוכחת נזקו הנטען שהינו, בין היתר, נזק ראייתי תגרום לשלילת פיצוי הן על פי חוק הפיצויים והן על פי דיני הנזיקין הכלליים. לפיכך לא מצאתי מקום לאבחן בין מקרה, בו הרשלנות הרפואית אירעה לאחר קבלת הפיצוי על פי חוק הפיצויים, לבין ענייננו בו התגלתה הרשלנות הרפואית בשלב מאוחר כמתואר לעיל. ולא נותר לי אלא לסיים בדבריה המאלפים של כב' השופטת חיות: "רשלנות רפואית איננה מתרחשת במהלך הרגיל של הדברים, ועל כן לא ניתן ולא צריך לצפות את התרחשותה, בעת פסיקת הפיצוי על-פי חוק הפיצויים." לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה. רפואהתאונת דרכיםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות