להלן פסק דין בנושא תביעה נגד קופת חולים לעובדים לאומיים: 1. התובע, יליד 25.6.1977, עותר בתביעתו שלפני לכך שהנתבעת תחויב לפצותו עבור נזקי גוף, שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שקיבל מאחד מרופאיה. 2. תחילתם של דברים בתאריך 25.11.1991, שאז היה התובע כבן 14 שנים. באותו תאריך, ובעת שהתובע שהה בבית הספר בו למד, שבר התובע את רגלו השמאלית. פציעתו של התובע חייבה את אשפוזו, והוא אושפז במרכז הרפואי ע"ש ד"ר הלל יפה בחדרה עד לתאריך 19.12.1991, ובין יתר הטיפולים שקיבל, עבר התובע טיפול של מתיחת הרגל. 3. לאחר שהתובע שוחרר מאשפוזו בבית החולים, פנה התובע לטיפול אצל הנתבעת, והרופא שעקב אחרי מצבו היה ד"ר בוריס שטרנשיין. כרטיס המעקב הרפואי שערך ד"ר שטרנשיין (מוצג ת/9) מלמד כי התובע ביקר במרפאתו 17 (שבע עשרה) פעמים, וד"ר שטרנשיין אבחן כי רגלו השמאלית של התובע התקצרה עקב הפגיעה. ברוב ביקוריו של התובע במרפאתו של ד"ר שטרנשיין, היה התובע מלווה על ידי אמו. 4. התובע טוען, כי למרות שד"ר שטרנשיין אבחן קיצור של הרגל השמאלית ד"ר שטרנשיין לא הורה לתובע להתקין הגבהה בנעלו השמאלית, ועקב כך נגרמו לו נזקים נוספים בתחום האורטופדי. 5. בתחילה הוגשה תביעת התובע לבית משפט השלום בחיפה, והתובע תמך תביעתו בחוות דעתו של פרופ' חיים שטיין מתאריך 2.11.2000. פרופ' שטיין קבע בחוות דעתו, כי "עצם העובדה שלא ניתנה [לתובע] הגבהה בנעל השמאלית במשך השנים מ- 1992 ועד היום החמירה את מצבו וגרמה להתפתחות נזקים הן בברך השמאלית והן בגב המותני". פרופ' שטיין הוסיף וקבע, כי בגין קיצור הרגל (שאין מחלוקת כי אינו באחריות הנתבעת) נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, ובגין הנזקים הנלווים בגב המותני ובברך רגל שמאל, נגרמה לתובע נכות בשיעור 10% נוספים, למשך שלוש עד חמש שנים, "ולאחר מכן יש לבדוק מחדש את מצב התפקוד של עמוד השדרה המותני והברך השמאלית". 6. הנתבעת לעומת זאת ביקשה להסתמך על חוות דעתו של פרופ' דניאל רייס, אשר סבר כי לא היה פגם בטיפול הרפואי שהתובע קיבל, שכן פעמיים המליץ ד"ר שטרנשיין לתובע להתקין הגבהה בנעלו השמאלית. לראשונה בתאריך 2.4.92 המליץ ד"ר שטרנשיין לתובע להתקין הגבהה בת 2 ס"מ, ולאחר מכן, בתאריך 18.6.92 המליץ ד"ר שטרנשיין לתובע להתקין הגבהה בגובה 8 מ"מ. לדעת פרופ' רייס, "העובדה שהנבדק לא שמע להמלצות הללו אינה באחריות הרופא המטפל", ועוד קבע פרופ' רייס בחוות דעתו, כי לאי השימוש בהגבהה בנעל שמאל אין כל קשר לפגימות מהן סובל התובע בגב המותני ובברך רגלו השמאלית, באשר פגימות אלה "הן חלק מתסמונת התפתחותית ואין להן כל קשר עם השבר ממנו סובל בירך השמאלית או מהטיפול האורטופדי שקיבל". 7. במהלך קדם המשפט החליט בית משפט השלום למנות מומחה מטעמו לבדיקת התובע, ומינה את ד"ר נחשון רנד. בחוות דעתו מתאריך 11.8.2002 (מוצג ב"מ/1) קבע ד"ר רנד, כי התובע סובל מקיצור הרגל בשיעור של 3.2 ס"מ, והוא מתהלך עם הגבהה של 2.5 ס"מ. ד"ר רנד מציין, כי התובע מתהלך בצליעה, מוגבל בפעילותו הפיזית ומתעייף בקלות. לתובע "אי יציבות קלה בברך שמאל ללא קיפוח עצבי" וכן "הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני". ד"ר רנד הוסיף וציין, כי בצילום רנטגן שנעשה לתובע בתאריך 4.12.98, "נראה עמוד השדרה ישר וללא ממצא חריג משמעותי" אך בצילומים מאוחרים יותר נראית עקמת מתנית שהולכת וגדלה עם הזמן, עד כי בצילום מתאריך 4.5.00 נראית עקמת בשיעור 11 מעלות, ובתאריך 24.2.02 נראית עקמת מתנית בשיעור 14 מעלות כאשר התובע משתמש בהגבהה של 2.5 ס"מ ועקמת בשיעור 22 מעלות כאשר התובע אינו משתמש בהגבהה. בהסתמך על הכרטיס הרפואי שערך ד"ר שטרנשיין, מצא ד"ר רנד, כי הומלץ בפני התובע להתקין הגבהה בנעל שמאל, אך "לא ברור מהרישום בתיק הרפואי אם הובהרו ל[תובע] או להוריו (שכן היה קטין באותו זמן) ההשלכות הצפויות של אי ביצוע המלצה זו". בחוות דעתו הוסיף ד"ר רנד וקבע, כי "הפגיעה במבנה וביציבות ברך שמאל היא תולדה של קיצור רגל שמאל אשר לא טופל במשך מספר שנים", ואף העקמת "היא משנית לקיצור רגל שמאל והתפתחה עקב קיצור ברגל שלא טופל במשך מספר שנים". לדעת ד"ר רנד, אף ניוון הדיסק ובלט דיסק שנגרמו לתובע הם "קרוב לוודאי" משניים לשינויים שהתפתחו בעמוד השדרה עקב קיצור הרגל. לאור ממצאיו קבע ד"ר רנד, כי נכותו הצמיתה של התובע היא כמפורט להלן: (א) נכות בשיעור 10% בגין קיצור הרגל השמאלית (ואין מחלוקת כי אין לייחס לנתבעת אחריות לפגימה זו). (ב) נכות בשיעור 30% בגין עיוות בברך רגל שמאל, ואי יציבות הברך. (ג) נכות בשיעור 20% בגין הגבלת תנועות מפרק ירך שמאל. (ד) נכות בשיעור 10% בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המותני. שיעור הנכות המשוקל, לפי חוות דעתו של ד"ר רנד, מגיע אפוא כדי 54.64% לצמיתות. 8. לאחר שד"ר רנד הגיש את חוות דעתו לבית משפט השלום, ביקש התובע מבית המשפט להעביר את תביעתו לדיון בבית המשפט המחוזי, ובית משפט השלום נעתר לבקשתו. 9. מטעם התובע העידו בפני התובע ואמו, הגב' לריסה סטלינסקי, ומטעם הנתבעת העידו בפני ד"ר בוריס שטרנשיין והחוקרים הפרטיים רונן נווה וחיים לנקרי. כמו כן חקרו ב"כ הצדדים את ד"ר נחשון רנד על חוות דעתו. 10. לאחר ששקלתי הראיות שלפני וטענות ב"כ הצדדים, הנני סבור כי אין מקום לטענה שד"ר שטרנשיין התרשל בטיפול בתובע. אין ספק שד"ר שטרנשיין איבחן כראוי את מצבו של התובע, ומצא כי רגלו השמאלית קצרה מרגלו הימנית, ואין ספק כי ידע שהטיפול המתאים הוא התקנת הגבהה בנעל השמאלית. עתה נשאלת השאלה האם הורה לתובע להתקין הגבהה. שאלה זאת היא שאלה עובדתית, ובעניין זה הנני מקבל את גרסתו של ד"ר שטרנשיין, כי הורה לתובע ולאמו להתקין ההגבהה, ואלה טעמי: (א) בכרטיס הטיפול נרשם (ליד התאריך 2.4.92) "הגבהה 2 ס"מ", ובנוסף לכך ניתנו לתובע אישורים רפואיים שונים המעידים על מצבו , ובאישור מיום 18.6.92 צוין שהתובע "זקוק להגבהה 0.8 ס"מ של רגל שמאל". אינני סבור כי ד"ר שטרנשיין רשם רישומים אלה לידיעתו שלו בלבד, ובמבחני מאזן ההסתברות מסתבר בעיני שאף הביא את הצורך בהתקנת ההגבה גם לידיעת אמו של התובע, שליוותה אותו בחלק מביקורי התובע במרפאתו של ד"ר שטרנשיין, ואזכיר, כי אין להניח שבין השניים הייתה תקלת תקשורת כלשהי, שהרי הן ד"ר שטרנשיין והן אמו של התובע דוברים את השפה הרוסית. (ב) אף אמו של התובע מאשרת בשיחתה עם חוקר מטעם הנתבעת, כי "הוא [הכוונה לד"ר שטרנשיין - י"כ] אמר שצריך מדרסים, אנחנו היינו בארץ רק חצי שנה, אנחנו לא ידענו עברית, לא ידענו שום דבר, הוא לא הסביר שזה חשוב". אי ידיעת השפה העברית אינה יכולה לשמש נימוק בפי אמו של התובע, מהטעם, שכאמור, מסתבר בעיני שהיא וד"ר שטרנשיין שוחחו ביניהם בשפה הרוסית. כעולה מדברי אמו של התובע, ד"ר שטרנשיין אמר כי יש צורך בהגבהה, אך לטענתה הוא לא הסביר לה את חשיבות העניין. (ג) במסמך רפואי שנערך במהלך שירותו של התובע בצה"ל, נרשמו מפיו של התובע הדברים הבאים: "לפי דבריו הנעליים שקיבל לא נותנים קומפנסציה טובה לבעיה של קיצור הרגל כפי שהיה עם נעליים לפני שירותו הצבאי." אין מחלוקת כי לפני שירותו הצבאי היה התובע בטיפולו של ד"ר שטרנשיין בלבד, ומהדברים שלעיל עולה, כי לפני שירותו הצבאי כן נעל נעליים עם הגבהה. לחילופין, אפילו אניח שהוא לא נעל נעליים עם הגבהה לפני שירותו הצבאי, כי אז מהמסמך הרפואי הנזכר ברור לכאורה, שהתובע ידע משמעות הצורך להתקין הגבהה בנעליו, והמידע בדבר צורך זה בא לו מד"ר שטרנשיין שטיפל בו לפני שירותו הצבאי. על כן, מסתבר הדבר בעיני, שד"ר שטרנשיין המליץ לתובע ולאמו להתקין הגבהה בנעלו השמאלית, והנני דוחה הטענה, כי התרשל בכך שלא המליץ על הגבהה. 11. ב"כ התובע טען טענות שונות על רישומים לא מלאים בכרטיס המעקב הרפואי, על כך שד"ר שטרנשיין לא הסביר לתובע ולאמו את החשיבות שבהתקנת ההגבהה ועל כך שד"ר שטרנשיין לא וידא שהתובע התקין את ההגבהה הדרושה לו, ולהלן אתייחס לטענות אלה: קראתי הכרטיס הרפואי ת/9 והנני סבור כי הרישומים בכרטיס זה עונים על דרישות סעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996. אשר לטענה כי ד"ר שטרנשיין לא הסביר חשיבות התקנת ההגבהה, אין אני מקבל טענה זו. כאשר רופא קובע שיש לבצע פעולה מסוימת, חזקה שהיא חשובה אלא אם הרופא אומר באופן מפורש שאינה כזאת. כאשר מדובר בפרוצדורה כה פשוטה, כמו במקרה שלפני, שאינה כרוכה בטיפול חודרני, מכאיב או שיש בו סיכון כלשהו, אין הרופא צריך ואף אינו חייב לשכנע את החולה בנחיצותה או בחשיבותה. על כן, משקבע ד"ר שטרנשיין כי על התובע להתקין הגבהה בנעלו השמאלית, היה על התובע להתקינה, ואם לא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. אף את טענת התובע, כי ד"ר שטרנשיין לא עקב ווידא כי התובע מבצע את הוראותיו אין אני מקבל. ראשית, ד"ר שטרנשיין העיד, כי בדק שהתובע משתמש במדרס, ולדבריו "הוא הראה לי את המדרס. כשראיתי שהמצב בסדר אז אמרתי לו שימשיך" (עמ' 41 לפרוטוקול). כאמור לעיל, אף בפני הרופא הצבאי שבדק את התובע, התובע מסר דברים מהם ברור כי לפני שירותו הצבאי השתמש בהגבהה, והדברים שנרשמו מפי התובע בפני הרופא הצבאי מחזקים את דבריו של ד"ר שטרנשיין. מלבד זאת, הרופא אינו שמרטף, ואין לדרוש ממנו כי יעקוב אחר החולה ויוודא שהחולה מבצע את הוראותיו. לפיכך, הנני דוחה טענת התובע, כי הטיפול הרפואי שקיבל מד"ר שטרנשיין היה טיפול רשלני. 12. בעניין שלפני מתעוררת אף שאלת הקשר הסיבתי, ואין להוציא מכלל אפשרות שנזקיו של התובע לא נגרמו בעקבות קיצור הרגל. התובע התגייס לשירות חובה בצה"ל בשנת 1996, ומאותה שנה השתמש באופן קבוע בהגבהה ברגלו השמאלית. כעולה מחקירתו של ד"ר רנד על חוות דעתו (עמ' 30 לפרוטוקול), בצילום רנטגן שנעשה לתובע בתאריך 4.12.1998, נראה עמוד השדרה ישר וללא ממצא חריג. רק בצילום שנעשה לתובע בתאריך 4.5.2000 נראית עקמת בעמוד השדרה. ד"ר רנד העיד, כי "עם העובדות בצילום קשה להתווכח", ומכאן מסתברת המסקנה, כי העקמת התפתחה בין שנת 1998 לשנת 2000. ואולם, כאמור, באותן שנים התובע כבר השתמש בהגבהה באופן קבוע, ועל כן לכאורה נשללת האפשרות לקבוע שהעקמת בעמוד השדרה נבעה מהעדר שימוש בהגבהה. לעניין זה מסר ד"ר רנד בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת (בעמ' 30 לפרוטוקול): "... הייתי מצפה שההתפתחות הזאת תוך פחות משנתיים תהיה קשורה לאיזה גורם חיצוני ולאו דווקא במצב שבו הוא הולך עם איזון של הרגליים. הייתי מצפה שלאור זה שהוא משתמש בהגבהה לא תתפתח עקמת." לא נעלם מעיני, כי בתשובות לשאלותיו של ב"כ התובע בחקירתו הנגדית, אישר ד"ר רנד, כי בבדיקה במרפאה הצבאית בשנת 1996 אובחן כי התובע לוקה בעקמת גבית פונקציונאלית, ממצא אותו מסביר ד"ר רנד באופן הבא (עמ' 35 לפרוטוקול): "הצילום [הכוונה לצילום משנת 1996 - י"כ] הוא לעמוד שדרה מותני והוא תקין לפי תיעוד הרופא ובבדיקה מצא עקמת של עמוד השדרה הגבי אותה הוא העריך כפונקציונאלית, כיוון שכנראה היא התיישרה במהלך הבדיקה. כנראה שהיה מדובר בעקמת זמנית ולא קבועה." בהמשך עדותו הבהיר העד, כי הכוונה במינוח "עקמת פונקציונאלית" הוא לעקמת שאינה קבועה, אם כי יתכן והיא מצב מתמשך. ואולם, העקמת שנצפתה בשנת 1996 אינה יכולה להזקף לחובת הנתבעת, מהטעם שעקמת זו נעלמה ובצילום שנעשה בשנת 1998 עמוד השדרה היה תקין. את העקמת שהתפתחה לאחר מכן, כפי שאובחן בצילום משנת 2000, לאחר שהתובע כבר השתמש בהגבהה, לא ניתן לקשור לטיפול הרפואי שקיבל התובע מד"ר שטרנשיין. 13. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את התביעה. (ב) הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט שנגרמו לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. רפואהקופת חולים