להלן פסק דין בנושא תביעה נגד בית חולים הלל יפה בעילת רשלנות רפואית: השופט ת' אור: המחלוקת ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. המערערת הראשונה (להלן: התובעת) נולדה בבית החולים הכללי על שם ד"ר הלל יפה, אשר בבעלות המדינה (להלן: בית החולים). בתביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי, טענו התובעת והוריה כי רופאי בית החולים או עובדיו האחרים (להלן: רופאי בית החולים) התרשלו בתהליך הטיפול באם התובעת (להלן: האם) ובתובעת, לקראת ובעת לידת התובעת. כתוצאה מכך, נגרם לתובעת שיתוק מוחין והיא נשארה נכה בשיעור 100% לצמיתות. הדיון בבית המשפט המחוזי פוצל כך, שתחילה נדונה שאלת אחריות המשיבים בנזיקין. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחה רשלנות כלשהי מצד מי מרופאי בית החולים, ולפיכך דחה את התביעה. עוד נקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי רופאי בית החולים לבין שיתוק המוחין בו לקתה התובעת עם לידתה. על דחיית התביעה על ידי בית המשפט המחוזי הוגש ערעור זה. 2. ביום 27.4.80 אושפזה האם, המערערת השניה, בבית החולים לקראת לידת התובעת. במשך כל זמן ההריון היתה האם במעקב רפואי, הואיל וסבלה מסוכרת סמויה ומיתר לחץ דם. עם זאת, מוסכם על בעלי הדין, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי עד לשלב בו קבלה האם זריקה אפידורלית ביום הלידה, 29.4.80, היו כל הבדיקות, הן של האם והן של העובר, תקינות. זריקה אפידורלית, המכונה בעברית זריקת אל-חוש (להלן: הזריקה), היא זריקה הניתנת לתוך עמוד השדרה וגורמת להרדמה מהטבור ומטה. זריקה זו ניתנה לאם זמן מסוים לפני הלידה. לאחר מתן הזריקה חלה ירידה בלחץ הדם של האם, וכן נצפתה תופעה של ברדיקרדיה של העובר (ירידה בדופק הלב שלו). על כן, בוצעה לידת התובעת באמצעות מלקחיים, כדי להחיש את תהליך הלידה. לאחר הלידה, הוברר שהתובעת לקתה בשיתוק מוחין. בעלי הדין חלוקים באשר לגורמים שהביאו לשיתוק מוחין זה, וכן בשאלה אם רופאי בית החולים גרמו או תרמו לכך ברשלנותם. חשיבות מיוחדת יש לתת בענייננו לשעה המדוייקת בה ניתנה הזריקה, לשעת הלידה וכן לפרק הזמן שעבר בין שני אלה. פרטים אלה הם בעלי חשיבות בהכרעת המחלוקת שבין בעלי הדין, ולפיכך אתייחס אליהם בהרחבה בהמשך. 3. בפני בית המשפט הוצגו על ידי בעלי הדין חוות דעת של מומחים רפואיים. מטעם המערערים הוגשו חוות דעת של ד"ר עברון, ד"ר ברנד ופרופסור קוסטף, ומטעם המשיבים חוות דעת של ד"ר שנקר וד"ר וויץ. מומחים אלה גם העידו בפני בית המשפט. בנוסף להם, העידו ד"ר מור, הרופא המיילד של התובעת, וכן ד"ר ליזה זוהר, אשר היתה הרופאה המרדימה במהלך הלידה. שני אלה לא זכרו את נסיבות הלידה של התובעת, ולכן העידו על המקרה על פי הנהלים שהיו נהוגים במקרים דומים, ועל פי מסמכים רפואיים שנשמרו מאז הלידה. העיד גם ד"ר גרינשטיין, מי שהיה מנהל המחלקה בה אושפזה האם וילדה את התובעת. 4. המערערים מבססים את אחריות המשיבים על התפתחות האירועים, לקראת ובמהלך לידת התובעת, כדלהלן: א. האם קיבלה את הזריקה ובעקבותיה התרחשה נפילה ממשית בלחץ דמה. בהתחשב בהיותה בעלת נטייה ליתר לחץ דם (היפרטנסיבית), די בירידה של 20% מערכי לחץ הדם הקיימים, כדי שתיגרם מצוקה עוברית; ב. כתוצאה מנפילת לחץ הדם אצל האם, נגרמה ירידה בכמות הדם שהגיעה אל העובר; ג. הירידה בכמות הדם המגיעה אל העובר, גרמה להאטה בדופק העובר (ברדיקרדיה) ולמיעוט כמות החמצן שהגיעה אליו, לרבות למוחו; ד. בשל התמשכות מצב זה של תשניק אצל העובר, הלכה וגדלה המצוקה העוברית, וכתוצאה מכך נגרם נזק בלתי הפיך למוחו של העובר; ה. נזק זה הוא שיתוק המוחין, כפי שנתגלה אצל התובעת. לטענת המערערים, השתלשלות אירועים זו ארעה בענייננו, והיא מלמדת על קשר בין מעשים ומחדלים עובר ללידה ובמהלכה לבין שיתוק המוחין שנגרם לתובעת. לגבי רשלנות רופאים ואחריותם לנזק, מוסיפים המערערים וטוענים כי היה על הרופאים לקיים מעקב אחרי לחץ דמה של האם, ולתקן כל ירידה בלחץ הדם, בשל הסיכון שבכך לעובר. הם לא פעלו כך. תהליך הירידה בלחץ הדם של האם המשיך, בין אם משום שלא גילוהו במועד ובין אם משום שלא טיפלו בו במועד, וכתוצאה מכך נגרם הנזק לעובר (לתובעת). 5. עמדת המשיבים, אשר התקבלה על ידי בית המשפט, היא שהתובעים לא הוכיחו את רשלנות רופאי בית החולים, וגם לא את הקשר הסיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לרופאים לבין הנזק הקשה שנגרם לתובעת. בעיקרם של דברים, מסתמכים המשיבים על כך שהמערערים לא הוכיחו את גירסתם לגבי מה שניתן היה לעשות מהשלב בו אפשר היה לגלות את ירידת לחץ הדם אצל האם ועד לשלב הלידה. לטענתם, היה פרק זמן זה קצר מכדי לתקן במהלכו את הירידה בלחץ הדם. יתר על כן, מועד הלידה היה, לטענתם, כחמש עשרה דקות לאחר מתן הזריקה לאם, ובפרק זמן זה לא די, על פי חוות דעת המומחים, כדי שיתפתח בו אותו תהליך מזיק, לו טוענים המערערים. בטענתם זו מסתמכים המשיבים על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, לפיהן הזריקה ניתנה בשעה 22:00, בעוד שהלידה התרחשה בשעה 22:15. מכאן ניתן, לטענתם, להסיק שהתשניק והנזק למוחה של התובעת לא נגרמו על ידי ירידת לחץ הדם אצל האם אלא מסיבות אחרות. עוד מדגישים המשיבים, וגם עמדה זו קיבל בית המשפט, כי במרבית המקרים אין הסיבות לתופעת התשניק ושיתוק המוחין קשורות בברדיקרדיה של העובר. במקרים רבים הגורם לתשניק לעובר ולשיתוק מוחין כלל אינו ידוע. אחד הגורמים שיכולים להוות מקור לנזק הוא מצבו של העובר בתקופת ההריון, אשר אינו מתגלה אלא בזמן הלידה, כשמתברר שהעובר סובל ממצוקה עקב תשניק. על כן, אין לייחס את הנזק דווקא לירידת לחץ הדם אצל האם, וכפי שקבע בית המשפט, הסברים אחרים לנזק אינם פחות סבירים. 6. שתיים הן השאלות הדורשות הכרעה: א. האם ניתן לקבוע בנסיבות המקרה שמתן הזריקה הוא שגרם, כעבור זמן, לתשניק של התובעת על כל תוצאותיו. תשובה לשאלה זו יהיה בה כדי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין אותה זריקה לבין מצב התשניק ממנו סבלה התובעת, ולנזק המוחי שנגרם בעקבותיו; ב. האם התרשלותם של רופאי או עובדי בית החולים היא שגרמה לכך שאותו תשניק והנזק למוח שנגרם בעקבותיו לא נמנעו. אדון בשתי שאלות אלה בתחילה, בהנחה שעל התובעת רובץ הנטל להוכיח כי היתה רשלנות מצד רופאי בית החולים, וכי רשלנות זו היא שגרמה לנזקה של התובעת. בהמשך, אתייחס לשאלה אם נטל זה לא עבר, בנסיבות המקרה, אל המשיבים. כמו בית המשפט המחוזי, אדון תחילה בשאלה הראשונה. הקשר הסיבתי בין הזריקה לאם לבין הנזק לתובעת 7. לא היתה מחלוקת בין המומחים, כי הגורמים לתשניק העובר ולנזק המוחי שנגרם לו עקב כך יכולים להיות רבים. הברדיקרדיה ממנה סבל העובר, היא רק אחד מגורמים אלה. אולם ראוי להדגיש, כי בענייננו הוכח מנגנון אשר עלול היה לגרום לנזק המוחי לתובעת, ותחילתו במתן הזריקה לאם. מנגנון זה הוכח בהסתמך על העובדות הבאות: ראשית, הוכחה ירידה בלחץ הדם של האם, המהווה תופעה מוכרת עקב מתן הזריקה. במקרה של יולדת הסובלת מלחץ דם גבוה, כמו האם, ההשפעה של ירידה בלחץ הדם היא אף ניכרת יותר. הוכח, כי האם "סבלה מירידה חמורה בלחץ הדם והלם" (ראה ת18/ - מסמך של בית החולים, בו נכלל סיכום הערכה התפתחותית של התובעת). בבדיקת לחץ דמה לאחר הלידה, בשעה 23:00, התברר, כי עד שעה זו סבלה האם מלחץ דם נמוך ביותר. מתן שני ליטר דם לא תקנוהו, ורק ליטר נוסף הביא לתיקונו בשעה 24:00. שנית, הכל מסכימים, וכך גם קבע בית המשפט, שעקב ירידת לחץ הדם אצל האם נגרמה לעובר ברדיקרדיה. ירידה זו בדופק של העובר, אם היא משמעותית ונמשכת פרק זמן מתאים, עלולה לגרום למצוקה עוברית בשל תשניק. שלישית, יש ראיות משכנעות לכך שהעובר סבל ממצוקה עוברית וכי זו היתה קשה ונמשכת. ד"ר וויץ, המומחה מטעם המשיבים, אמר בעניין זה בעדותו, כי אין ספק שהסבל העוברי היה ארוך וממושך (בעמוד 50 לפרוטוקול). כך מצויין גם בגליון השחרור ובגליון המעקב של הילוד במוצג ת10/. רביעית, כפי שמוסכם על הכל, וכך קובע גם בית המשפט, סבל עוברי ממושך כזה יכול לגרום לשיתוק מוחין. הוכח, על כן, מבחינה רפואית, מנגנון אשר יכול להסביר את המצוקה העוברית ממנה סבלה התובעת, אשר יש בה להסביר את הנזק למוחה. על קיום מנגנון כזה ניתן להסיק גם מהאמור ב-ת18/, בו נאמר: "תוך כדי לידה, האם סבלה מירידה חמורה בלחץ דם והלם. הלידה היתה טראומטית עקב התפתחות סבל עוברי חריף". רואים אנו, שגם רופאי בית החולים, אשר ערכו את הסיכום ת18/, מצאו קשר בין ירידת לחץ הדם החמורה אצל האם לבין הלידה הטראומטית תוך סבל עוברי חריף של התובעת. 8. בתמיכה למסקנה שירידת לחץ הדם של האם היא שגרמה לשיתוק המוחין של התובעת, נזכיר מספר שיקולים נוספים. ראשית, בבדיקות שנערכו לאם ולעובר עד למתן הזריקה, נמצאו כל הבדיקות תקינות. גם עיון במסמכים המצויים בתיק המסמכים של בית החולים לא מגלה סיבה אפשרית אחרת לשיתוק המוחין שנגרם לתובעת. אומר זאת בעדותו, במפורש, המומחה מטעם המשיבים, ד"ר ווייץ (בעמוד 51). אמנם, קיימות אפשרויות תיאורטיות אחרות אשר עשויות להסביר סבל עוברי בזמן לידה. אולם, אין כל ראיות לקיום אף אחת מאפשרויות אלה בענייננו. הועלתה האפשרות, על ידי מומחי המשיבים, כי העובר סבל מפגם עוד במהלך ההריון, וכי זה מצא את ביטויו במהלך הלידה. אך אפשרות זו לא נתמכה בראיות לקיומו של פגם כזה. גם הראיות שהובאו בפני בית המשפט מצביעות על סבירות נמוכה לקיומו של פגם זה, שכן לא נמצאו בתובעת ממצאים לאחר הלידה אשר מתאימים לאפשרות שהנזק המוחי נגרם עוד במהלך ההריון. לכך יש להוסיף, כי שניים מהמומחים מתארים את הנזק המוחי שנגרם לתובעת כנזק מוחי המתאים לנזק שנגרם כתוצאה ממצוקה עוברית בזמן הלידה. כך מעיד ד"ר עברון (ראו בפסק הדין בעמוד 9), וכך עולה גם מחוות דעתו של ד"ר וייץ (ראו בעמוד 11 לפסק הדין). 9. רואים אנו, שנסיבות המקרה כמבואר לעיל מצביעות לכאורה על קשר סיבתי בין מתן הזריקה לאם לבין שיתוק המוחין שנגרם לתובעת. כיצד מנמק בית המשפט את שלילתו של קשר זה? מסקנתו, השזורה לאורך פסק הדין, מבוססת על כך שלסברתו עבר פרק זמן קצר של חמש עשרה דקות בלבד בין מתן הזריקה לבין הלידה. כל המומחים היו בדעה שפרק זמן של כחמש עשרה דקות לא די בו כדי שתיגרם אותה התפתחות מזיקה בין ירידת לחץ הדם אצל האם עקב הזריקה ועד לשיתוק מוחין לילוד כתוצאה מברדיקרדיה. כך עולה גם מעדותו של ד"ר שנקר, המומחה מטעם המשיבים. עיון בחוות דעתו של ד"ר שנקר מלמד כי היה ער לסבירות האפשרות של קשר בין מתן הזריקה לאם לבין הופעת שיתוק המוחין אצל התובעת עם לידתה. עם זאת, הוא שולל את הקשר ביניהם, בהסתמך על ההנחה שחלף פרק זמן קצר של חמש עשרה דקות בין מתן הזריקה לבין הלידה (ראו גם עדותו בעמודים 69 ו71-70-). יש, על כן, לבדוק אם קביעת בית המשפט, לפיה חלפו חמש עשרה דקות בלבד בין שני הארועים האמורים, הינה קביעה מבוססת. בית המשפט התבסס בעניין זה, על כך שהזריקה ניתנה בשעה 22:00 והלידה התרחשה בשעה 22:15. 10. שעת הלידה שנרשמה בגליון היולדת היא 22:15. במסמך שערך ד"ר מור, הרופא המיילד, נרשמה השעה 22:35 כשעת הלידה, וכך רשום גם בגליון הלידה. על סמך עיון ברישומו של ד"ר מור וברישומים שבגליון הלידה, כתב גם מנהל המחלקה, ד"ר גרינשטיין, במכתבו ת13/ מיום 22.11.87, כי הלידה אירעה בשעה 22:35. בית המשפט המחוזי העדיף את הרישום שבגליון היולדת, על יסוד ההנחה ששעה זו נרשמה בזמן אמת, וקבע את השעה 22:15 כשעת הלידה. העדפה זו של בית המשפט קשה בעיני, נוכח העובדה שד"ר מור היה הרופא המיילד, והשעה 22:35 נרשמה על ידו בשעה 23:00, כלומר זמן קצר לאחר הלידה. כמו כן, האחות אשר רשמה את השעה 22:15 לא הובאה להעיד. קשה גם לקבל, שמנהל המחלקה, ד"ר גרינשטיין, טעה בהסתמכותו על השעה 22:35 כשעת הלידה, כשנזקק לברר את עובדות המקרה ובדק את המסמכים הנוגעים לעניין. לקראת הדיון בתביעת המערערים, ברור היה שאינטרס המשיבים הוא ששעת הלידה תקבע מוקדם ככל האפשר. לפיכך, קיים חשש שעובדה זו תרמה לכך ששנים לא מעטות לאחר הלידה מוכנים היו רופאי המשיבים לאמץ את השעה 22:15 כשעת הלידה. עם זאת, מוכן אני שלא להתערב בממצא עובדתי זה של בית המשפט. זאת, בעיקר משום שדי בקביעה שלא הוכח ששעת הזריקה היתה 22:00, כדי לשלול את פרק הזמן של חמש עשרה דקות אותו קבע בית המשפט המחוזי בין מתן הזריקה ללידה. 11. אכן, הקביעה שהזריקה ניתנה ב22:00- אינה עומדת בפני הביקורת. כפי שהוכח, בתקופה בה נולדה התובעת נהגו לרשום בבית החולים רק "שעות עגולות" למתן טיפול כגון הזריקה שניתנה לאם. פירושו של דבר, שרישום השעה 22:00 אינו מלמד שהזריקה ניתנה בדיוק בשעה זו. רישום השעה 22:00 מלמד שהזריקה ניתנה בין 21:30 ל22:30-, שכן השעה 22:00 היא עיגול של כל מועד שבין שתי שעות אלה. מכאן, שייתכן שהזריקה ניתנה זמן קצר לאחר השעה 21:30, וכי חלף פרק זמן של כארבעים וחמש דקות בין מתן הזריקה לבין הלידה. פרק זמן זה, די בו כדי שיתקיים אותו תהליך עליו סומכים המערערים. לא התעלמתי מעדותה של ד"ר זוהר, אשר שללה אפשרות זו. על פי עדותה, רישום השעה 22:00 פירושו שהזריקה ניתנה משעה 22:00 ואילך, אך לא לפניה. למשל, אם הזריקה היתה ניתנת ב21:35- או 21:45 היתה נרשמת השעה 21:00 כשעת מתן הזריקה ולא 22:00. עדות זו אינה סבירה, ואין לקבלה. רישום "השעה העגולה" בה ניתנה זריקה נעשה על ידי "עיגול" לשעה הקרובה - אם כלפי מטה ואם כלפי מעלה. רישום על פי גירסת ד"ר זוהר, על פיה מעגלים רק כלפי מטה, וכל שעה שבין 21:00 ל22:00- תרשם כשעה 21:00, עלול להביא לאי דיוק ברישום עד כדי כמעט שעה. אין ב"עיגול" כזה כל הגיון, ואין לקבלו, בעיקר כשאף אחד מהמומחים לא העיד על נוהג מוזר זה. לסיכום, ייתכן והזריקה ניתנה במועד כלשהו בין השעה 21:30 לשעת הלידה 22:15. אם היה זה, לדוגמה, בשעה 21:40 או 21:45, הרי שנותר, על פי עדות המומחים, פרק זמן סביר שבו יתממש אותו "מנגנון" עליו סומכים המערערים. 12. הנני סבור, שדי בראיות דלעיל כדי לשכנע, כמידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי, בדבר הקשר הסיבתי בין הזריקה שניתנה לאם לבין הנזק שנגרם לעובר (לתובעת) בעת הלידה. הוכחו אותן עובדות אשר יש בהן להסביר את הקשר בין מתן הזריקה לבין הפגיעה המוחית לתובעת, ובאין כל ראיות לגורמים אחרים לנזק, די בכך כדי שהמערערים יעמדו בנטל ההוכחה הרובץ עליהם. נחזור ונזכיר, כי שלילת הקשר הסיבתי כאמור, הן בחוות דעת מטעם המשיבים והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, התבסס רק על הקביעה שבין מתן הזריקה לבין הלידה עבר פרק זמן קצר של חמש עשרה דקות. כמבואר לעיל, קביעה זו אינה מבוססת. התרשלות רופאי המשיבה 13. הגענו למסקנה, שהוכח הקשר הסיבתי בין ירידת לחץ הדם אצל האם בעקבות הזריקה לבין הופעת הסבל העוברי הקשה אצל העובר, והנזק המוחי שנגרם לו עקב כך. האם הוכחה התרשלות מצד רופאי בית החולים אשר גרמה לנזק זה? נראה לי, שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. ירידת לחץ הדם אצל התובעת הצריכה השגחה וטיפול. במקרה של ירידה כזו, צריך היה, על פי עדויות המומחים, לדאוג להעלאת לחץ הדם באמצאות תרופות ונוזלים. לא רק שאין כל ראיה שהרופאים השגיחו וידעו על ירידה כזו בלחץ הדם, וכי פעלו לתיקון נפילתו, אלא שלכאורה יודעים אנו שטיפול ראוי בכיוון זה לא נעשה. יודעים אנו זאת, משום שגם אחרי הלידה, במדידה שנערכה בשעה 23:00, נמצא שהירידה הרצינית בלחץ הדם של האם נותרה בעינה. אילו פעלו הרופאים בתשומת לב ראויה והיו מתקנים נפילה זו, כל התהליך המזיק אותו סבל הילוד, על פי המנגנון אותו הבהרנו לעיל, לא היה מתרחש. העברת נטל ההוכחה אל המשיבים 14. עד כאן ביקשנו להבהיר, שגם לו נטל ההוכחה רבץ כולו על המערערים, הרי שיש בעובדות המקרה להצדיק, על פי מאזן ההסתברויות, את הקביעה שרשלנות רופאי בית החולים היא שגרמה לנזקה של התובעת. בכך יכולנו לסיים פסק דין זה, מבלי להתייחס לטענת המערערים שנטל ההוכחה עבר בנסיבות המקרה אל המשיבים, דהיינו הנטל להוכיח כי הם לא התרשלו, וכי אם התרשלו, לא רשלנותם היא שגרמה לנזקה של התובעת. שאלה זו של נטל ההוכחה תפסה מקום נכבד בטיעוני בעלי כוח בעלי הדין, הן בבית המשפט המחוזי והן בפנינו. מטעם זה, נחווה דעתנו גם בשאלה זו. טענת המערערים בדבר העברת נטל ההוכחה אל המשיבים מתבססת על כך, ששני מסמכים החשובים לקביעת עובדות המקרה, מסמכים רפואיים עליהם חייבים היו המשיבים לשמור, נעלמו ואינם. 15. אכן, חסרים בענייננו שני מסמכים אשר היה בהם לספק אינפורמציה רבת ערך על נסיבות המקרה. היה בהם לסייע הן בקביעת השפעת מתן הזריקה על ירידת לחץ הדם של האם ושיעורה של הירידה, הן בקביעת השפעת ירידת לחץ הדם על העובר והן בקביעת פרק הזמן שחלף בין מתן הזריקה ועד הלידה. שני מסמכים אלה חסרים על אף ששני התיקים, המכילים את כל המסמכים הנוגעים לטיפול באם במהלך אישפוזה והלידה בבית החולים, וכן המסמכים הנוגעים לילוד, נמצאו. משום מה, אותם שני מסמכים לא נמצאו בשני התיקים. המסמך האחד הוא מסמך הנוגע למדידות לחץ דם שנעשו לאם. קיים לפנינו רישום על מדידת לחץ דם אחרונה בשעה 14:00 ביום הלידה ורישום של מדידה בשעה 23:00 לאחר הלידה, אולם לא נמצאו רישומים לגבי בדיקות לחץ דם בין שתי שעות אלה. יודעים אנו, שרק לאחר הלידה, לאחר שעה 23:00, ניתנו ליולדת נוזלים ותרופות אשר איזנו את לחץ דמה שירד קודם לכן עקב מתן הזריקה. מכאן, שבשל העדר הרישומים הנוגעים למדידות לחץ הדם מאז מתן הזריקה ועד שעה 23:00, נמנע מאיתנו המידע המדוייק לגבי לחץ דמה במהלך התקופה הקריטית הרלוונטית. לו נמצאו הרישומים על מדידות כאלה, ניתן היה להיווכח באיזו שעה החלה ירידת לחץ הדם ומה מידת הירידה שלו, וניתן היה לקבוע מאיזו שעה החל אותו גורם שהיה בו להביא לברדיקרדיה אצל העובר ולתשניק ממנו סבל לאחר מכן. היה גם ניתן לקבוע מהו המועד המדוייק שבו נדרשה התערבות לתיקון הנפילה בלחץ הדם אצל האם. מסמך שני הינו תרשים המוניטור של הילוד. כפי שהסביר ד"ר מור, באופן רוטיני מחובר העובר למוניטור. תרשים המוניטור יכול היה להצביע על המועד בו החלו התשניק והמצוקה העוברית, את משך הזמן של אלה עד ללידה, וכן את שעת הלידה המדויקת. נמצאו סרטי מוניטור לשעות שקדמו למהלך הלידה, אך לא נמצאו סרטי המוניטור במועד הסמוך לפני הלידה ובזמן הלידה. ד"ר גרינשטיין ניסה להסביר את העדרו של סרט המוניטור בטעמים אפשריים שונים, אשר אף אחד לא היה בו כדי לשכנע. למעשה, היה זה ניסיון להסביר את העדר הסרט, ללא כל ידיעה מהו הגורם האמיתי לכך. הנה כי כן, שני מסמכים חשובים, אולי החשובים ביותר, להוכחת הקשר בין ירידת לחץ דמה של האם עקב הזריקה לבין התשניק ממנו סבל הילוד, לא נמצאו. כפי שקובע בית המשפט המחוזי: "לא נמצא סרט המוניטור של לב העובר, שלפי הראיות חובר למוניטור כשהחלה ברדיקרדיה. ולא נמצא רישום לחץ דם היולדת ממתן זריקת האלחוש ועד שעה 23:00. אילו נמצא סרט המוניטור, אפשר היה לקבוע את משך זמן הברדיקרדיה, ואילו נרשם לחץ דם בין מתן הזריקה ועד שעה 23:00, היה אפשר לדעת את משך זמן ירידת לחץ הדם" (בעמוד 15 של פסק הדין). לא ארחיק לכת עד כדי קביעה, כפי שנרמז בסיכומים מטעם המערערים, כי לא במקרה נעלמו ולא נמצאו המסמכים. אך עובדה היא, ששני מסמכים חשובים אלה נעלמו ואינם. שתי ראיות חשובות ביותר, הן להוכחת הקשר הסיבתי בין מתן הזריקה לנזק המוחי לתובעת והן להוכחת רשלנות רופאי המשיבים, לא ניתן היה להביאן בפני בית המשפט, מנימוקים הקשורים בהתרשלות מצד בית החולים בשמירה על רשומות רפואיות. מה ההשלכה של היעלמם של שני מסמכים אלה על נטל ההוכחה בענייננו? 16. כבר נאמר ונכתב רבות על חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים הנוגעים לטיפולם בחולים. בע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב (פ"ד לט(3) 253), עומד בית המשפט על חשיבותם של הרישומים הרפואיים, בהתייחסו לאי עריכתם של רישומים כאלה על ידי הרופא שנתבע שם: "מחדל זה אינו דבר של מה בכך. ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים, הנעשים על ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו. זוהי ממש שיגרת עבודתם של רופאים, במיוחד במרפאות ובבתי חולים. רישומים אלה חשיבותם בכך, שהם מציגים לפני הרופא המטפל בחולה או לפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי עם הזמן תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל, בכל שלב ושלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים. על פי הרישומים ובהסתמך עליהם יוכל לקיים מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות. רישומים אלה חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר. בע"א 612/78, בעמוד 724, כשנדונה מחלוקת דומה באשר לייחוס רשלנות רפואית לרופא שטיפל בחולה, הדגיש חברי המלומד, השופט ש' לוין, את חשיבותו של הרישום הרפואי ואת נפקותו הראייתית. לדעתו, מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים (ראה בעמודים 258-257). בע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות (פ"ד מו(1) 712), מדובר היה בחסר ברישום של פעולות הנוגעות לטיפול שקיבלה התובעת בבית חולים. אומר על כך בית המשפט, ש"מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אוטנטית בעלת משקל", ומסקנתו היא: "במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או המוסד שבו נתנו השירותים להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ... ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות" (בעמוד 721). על דברים דומים חוזר בית משפט זה בע"א 2245/91 ברנשטיין נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים (פ"ד מט(3) 709). הנה כי כן, היעדרם של רישומים הנדרשים על פי שיגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי מילוי חובה החלה על הרופאים ועל המוסד הרפואי כלפי המטופלים, ומהווה מחדל רשלני. במחדל זה יש כדי לפגום גם באפשרויות הטיפול בחולה בעתיד, וגם כדי לשלול ממנו ומבית המשפט ראיה בעלת חשיבות במקרה של התדיינות עתידית בין החולה לבין הרופא או המוסד. מחדל זה של הרופא או המוסד הרפואי פועל לחובתם בהתדיינות משפטית בין החולה לבינם, בכל אותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו להבהיר את העובדות שבמחלוקת. נוסיף, במאמר מוסגר, שיש הרואים בהתרשלות, אשר כתוצאה ממנה לא נערכו רישומים רפואים נאותים, עניין המהווה עילה לתביעה בגין "נזק ראייתי" שנגרם לחולה, אשר מנע ממנו להוכיח את תביעתו (ראו בע"א 789/89 הנ"ל, בעקבות ע"א 285/85 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284). 17. במקרה הנדון בפנינו לא נכשלו בית החולים ורופאיו באי רישום של רשומה רפואית כנדרש, אלא באי שמירתם של רישומים רפואיים אשר נערכו על ידם בזמן אמת, רישומים אשר היה עליהם לשומרם בתיק הרפואי של החולה. הצורך בשמירתם של אלה ברור. רישומים אלה מהווים תיעוד על מצבו הרפואי של החולה ועל טיפולים שקיבל בתאריכים הנזכרים ברישומים. חשיבותם הרבה של רישומים רפואיים היא בכך, שניתן יהיה לעיין בהם ולהשתמש במידע האצור בהם, הן לצורך המשך טיפול בעתיד בחולה, והן כראיה למצבו ולטיפול רפואי שקיבל. לפיכך, אין די בקיום רישום מסודר כנדרש. ללא שמירה על הרישומים, נעקרת כל התועלת שניתן להפיק מהם. אכן, על רקע החשיבות שבשמירת רישומים רפואיים הותקנו תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), התשל"ז1976- (ק"ת 3610, התשל"ג, בעמוד 270). תקנות אלה כוללות הגדרה ל"רשומה". ההגדרה היא רחבה ביותר, וזו לשונה: "'רשומה' - כל כתב על גבי נייר או על גבי חומר אחר, כל תרשים, דיאגרמה, ציור, תו, תיק, צילום, תצלום, סרט, תקליט וכיוצא באלה שנעשו עקב קבלת אדם לבית חולים, הטיפול בו ושחרורו ממנו, לרבות שחרור עקב פטירה, ומסמכים אחרים שנעשו בבית חולים, או שנעשו לשם קבלת אדם לבית חולים, כמפורט בטור א' של התוספת". על פי תקנה 4(א) לתקנות, חייב בית חולים לשמור על רשומות שבהחזקתו בתקופות הנקובות לצידן בטור ב' של התוספת לתקנות. עיון בתוספת מלמד, וזה החשוב לענייננו, שתיק של חולה בבית חולים כללי צריך להישמר משך תקופה של עשרים שנה לאחר האישפוז או הטיפול האחרון (במאמר מוסגר נציין, שעל פי התוספת לתקנות, גליון סיכום מחלה או מכתב סיכום לרופא המטפל צריך להישמר מאה שנה!). נזכיר בהקשר זה, שהחובה לנהל רשומות רפואיות ולשמרן, וזכותו של החולה למידע רפואי האצור ברשומות רפואיות הנוגעות לו, מוסדרים כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-, בסעיפים 17 ו18- שבו. אי קיום הוראת סעיף 17 בדבר שמירה על רשומות רפואיות אף מהווה עבירה פלילית, מבלי שיש צורך להוכיח מחשבה פלילית או רשלנות (ראו סעיפים 26 ו28-(ב) לחוק). 18. שני המסמכים שבענייננו מקומם הוא בתיק החולה, והיה מקום לשומרם עשרים שנים. תקופה זו טרם חלפה. מה גם, שכבר ב1987- ידעו בית החולים ורופאיו על טענות שיש לתובעת נגד בית החולים מתוך מכתב שהופנה אליו. ממועד זה הם בוודאי הבינו את החשיבות שבשמירת התיק הרפואי של האם על כל נספחיו, ובוודאי שהיו צריכים לדעת מה חשיבותם המיוחדת של שני המסמכים "הנעלמים". בית החולים לא שמר על מסמכים אלה כנדרש. בכך התרשל וגרם לתובעת "נזק ראייתי" שאינו ניתן לתיקון. כפי שהראינו לעיל, לו נמצאו שני מסמכים אלה, ניתן היה לקבוע בבירור את מידת ירידת לחץ הדם של האם ומועדה, ואת משך הזמן של הברדיקרדיה והמצוקה העוברית ממנה סבל העובר (התובעת). באמצעות המסמכים, ניתן היה גם להוכיח את פרק הזמן של ירידת לחץ הדם אצל האם, ללא שרופאי בית החולים עשו לתיקונו וכן את הקשר הסיבתי בין ירידת לחץ הדם אצל האם לבין הנזק המוחי שנגרם לתובעת. מחדלם של בית החולים ורופאיו בשמירה על מסמכים אלה העביר אליהם את הנטל לשלול את קיומה של הרשלנות מצידם בטיפול באם, בכך שלא דאגו לתיקון ירידת לחץ דמה, ואת הקשר הסיבתי האמור. המשיבים לא עמדו בנטל זה. מכאן, שאף אם לא ניתן היה לקבוע באופן פוזיטיבי את התרשלות רופאי בית החולים ואת הקשר בינה לבין הנזק לתובעת - כפי שאלה נקבעו על ידינו לעיל - הרי שדי היה בהעברת הנטל כאמור אל כתפי בית החולים ורופאיו, כדי להצדיק את קביעת אחריות בית החולים לנזקי התובעת. בית החולים ורופאיו לא הראו שפרק הזמן בו סבלה האם מירידת לחץ דם היה קצר מכדי לגרום את הנזק לתובעת. הם גם לא הראו שנעשה טיפול כנדרש להורדת לחץ הדם, או שחלף פרק זמן קצר בלבד של מצוקה עוברית לתובעת, אשר יש בו לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופאים לנזק המוחי שנגרם לתובעת. 19. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד, שגם לדעתו עבר לכאורה נטל ההוכחה בנסיבות המקרה אל המשיבים. עם זאת, הוא לא היה מוכן לקבוע את אחריותם בהסתמך על כך, נוכח פרק הזמן שעבר מאז הלידה ב29.4.80- עד להגשת התביעה בתחילת שנת 1989, ועד לשמיעת הראיות בשנת 1993. כפי שהבהיר, העובדות ניתנות להוכחה גם על ידי עדויות בעל פה, אך הגשת התביעה כעבור תשע שנים פגעה ביכולת המשיבים להוכיח את העובדות באמצעות עדויות כאלה. גישה זו אינה נראית לי. נוכח החובה לשמור על שני המסמכים האמורים במשך פרק זמן של עשרים שנה, ונוכח אי קיום חובה זו על ידי בית החולים, אין הקושי אליו נקלעו המשיבים, בשל הגשת התביעה נגדם כעבור קרוב לתשע שנים, יכול לשמש עילה שלא להטיל עליהם את נטל ההוכחה בשל הנזק הראייתי שנגרם עקב אי שמירתם על המסמכים. התוצאה 20. לסיכום, הוכח כי עקב רשלנות רופאי בית החולים נגרם נזק מוחי לתובעת, ולכן אנו קובעים כי המשיבים אחראים לפצות את המערערים על מלוא נזקיהם עקב כך. התוצאה היא, שהערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, והדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שיפסוק את שיעור הפיצויים המגיע למערערים. המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בערעור זה וכן בשכר טירחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות