אחריות פלילית שילוחית

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של כב' ביהמ"ש לעניינים מקומיים בת"א (כב' השופט גיא היימן) בתיקים 6385/09 ו- 7457/09 שאוחדו בבימ"ש קמא בתיק אחד. הכרעת הדין ניתנה ביום 17.4.2011, וגזר הדין ניתן ביום 8.5.2011 (להלן: "פסה"ד"). עפ"י פסק הדין הורשעו המערערים בעבירות הבאות: א. הוצאת בשר עוף בלא שצורפה לו תעודה ווטרינרית כדין, עבירה לפי סע' 19(4) לתקנות מחלות בעלי חיים (בתי שחיטה לעופות), תש"ך - 1960, ביחד עם תקנות מחלות בעלי חיים (בתי שחיטה לעופות) (תיקון), התשס"ג - 2003 (להלן - "תקנות מחלות בע"ח"), וביחד עם סעיף 28 לפקודת מחלות בעלי חיים (נוסח חדש), התשכ"ח - 1965 (להלן: "פקודת בעלי החיים"). ב. עבירת הובלת בשר ללא בדיקת משנה וטרינרית של עיריית ת"א, לפי סעיף 2(א) לחוק העזר לתל אביב - יפו (בדיקת בשר עוף), התשמ"ט - 1988, יחד עם סעיף 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. ביהמ"ש גזר על המערערת 1, משחטת הל יסכה (להלן: "המשחטה" או "החברה") עונש של 50,000 ₪ קנס, ועל מנהלהּ, המערער 2 (להלן: "מצסה"), גזר, בין היתר, קנס של 10,000 ₪. על הנהג יצחק בר ציון (הנאשם 3 בבימ"ש קמא) שלא הגיש ערעור נגזר קנס כספי בסך 1,000 ₪. אחד הנהגים זוכה בשל העדר ראיות מספיקות לזיהויו. יצוין כי בימ"ש קמא זיכה את המערערים מעבירת מכירת בשר העלול להזיק לבריאות הציבור, לפי סע' 2(6) לחוק העזר לתל אביב- יפו (פיקוח על מכירת בשר ומוצריו), התשנ"ג - 1993, יחד עם סעיף 254 לפקודת העיריות (נוסח חדש). ואלה העובדות הצריכות לעניין: המערערת 1, היא משחטה, המשווקת בין היתר עופות למאכל. כתבי האישום מתארים שני אירועים שונים (אשר תוארו בשני כתבי אישום נפרדים שאוחדו לאחר מכן בתיק אחד). האירוע האחד מיום 22.4.09 בשעה 10:30 (להלן: "האירוע הראשון"), והאירוע השני מיום 18.6.09 בשעה 7:20 (להלן: "האירוע השני"). בשני האירועים הנ"ל תפסו הפקחים- הווטרינרים של עיריית ת"א (להלן: "הווטרינרים העירוניים") משלוחי עופות בטמפרטורה הגבוהה מהמותר לפי סע' 19(2) לתקנות מחלות בע"ח, דהיינו 13 ו - 20 מעלות במקום 4 מעלות, בעת שהמוביל מטעם החברה פרק סחורה ממשאית הקירור שלה לאיטליז של שאול בולבול, ברח' תרמ"ב בת"א (להלן: "האיטליז"). העופות סופקו בלא שצורפו להם התעודות הווטרינריות הנדרשות, שאמורות להעיד כי העופות עברו את שתי הבדיקות הוטרינריות הנדרשות עפ"י דין. הבדיקה הראשונה המחוייבת בחוק אמורה להתבצע עוד במשחטה, והבדיקה שנייה הנדרשת בדין אמורה להתבצע ע"י הוטרינרים של עיריית ת"א בתחנה לביקורת המשנה, לאחר שהעופות יצאו מהמשחטה בדרכם אל האיטליז (להלן: "ביקורת המשנה"). העירייה - המשיבה הגישה שני כתבי אישום בגין שני האירועים הנ"ל כנגד הנהגים שהיו מעורבים באירועים הנ"ל וכנגד החברה ומנהלה. בימ"ש קמא קבע כי עדויות הווטרינרים מהימנות עליו באשר לשני האירועים, וקבע כי אכן משלוחי העופות בשני האירועים לא לוו בתעודות הוטרינריות הנדרשות עפ"י חוק, ובכך הוכח כי העופות לא עברו את שתי הבדיקות הוטרינריות המחוייבות בחוק. בימ"ש קמא הרשיע את הנהג שהיה מעורב באירוע השני, ואת החברה ומנהלה מצסה. בימ"ש קמא קבע כי הנאשמים לא הפריכו עדויות וראיות המשיבה, ונמנעו מלהביא ראיות ועדויות חשובות שהיו יכולות להוכיח את גרסתם. טיעוני הצדדים בערעור ב"כ המערערים טען כי החברה שילמה מראש עבור בדיקת המשנה, כך שלא היה לה אינטרס להימנע מלבצע בדיקה זו, והנהג החליט על דעת עצמו שלא לבצעה. הסנגור אף ציין כי אם המשיבה חולקת על כך, הוא יצרף ראיה על התשלום. לשיטתו, הנהג זייף תעודות של החברה והיה גונב סחורות מהחברה ומוכר אותן. לטענתו, במפעל יש וטרינרים שלא היו מאפשרים הוצאת עופות מהמפעל בלא שעברו את הבדיקה הראשונה. לטענתו אין בסיס חוקי להטלת אחריות פלילית, באופן שילוחי, על החברה או על מנהלה, כל עוד לא הוכיחה המשיבה כי החברה ומנהלה ביצעו בעצמם את העבירות המתוארות בכתב האישום, אשר למעשה בוצעו ע"י הנהג. כך למשל לא יעלה על הדעת שאם נהג ייקח רכב של חברה וידרוס מישהו החברה תישא באחריות פלילית. עוד הוסיף כי העבירות לא בוצעו, מאחר שהעופות הוחזרו למפעל, ועצם העובדה שהעופות לא הושמדו ע"י הפקחים, אלא הוחזרו למפעל מוכיחה שלא היו מסוכנים למאכל אדם. הסניגור הדגיש שהווטרינר הודה כי לא בדק את התאריך והשעה במדבקות שעל העופות, כך שייתכן כי העופות הגיעו מהחברה עוד בתאריך קודם, ולא באותו היום, מה גם שלגבי אחד האירועים העיד הווטרינר כי הסחורה נמצאה בתוך החנות ולא מחוצה לה. עוד נטען כי המערערים לא יכולים להוכיח את ביצוע ביקורות המשנה באותן סחורות מאחר שמסמך הבדיקה נמצא אך ורק אצל בעל האיטליז ואסור לו להכניס סחורה שאינה מלווה בתעודה וטרינרית. את המסמך הזה אסור להעתיק או לצלם והחברה לא מקבלת עותק ממנו. באירוע הראשון, הנהג בסרגליק, שהוא המבצע העיקרי של העבירות, זוכה לחלוטין, כך שממילא לא ניתן לגזור ממנו אחריות שילוחית פלילית על המערערים, שכאמור לעיל לא הוכח שהם עצמם ביצעו את העבירות. עוד טען הסנגור כי התאפשר לו לעיין בחומר חקירה (נספח ח' להודעת הערעור) רק במעמד הדיון ולא מראש, דבר שיכול היה להשליך על השאלה המקדמית החשובה ביותר במשפט לדעתו. עוד ציין כי הווטרינר באירוע הראשון לא ראה את הנהג בשטח כאשר הסחורה הוכנסה לחנות, ולא בדק את התאריך שעל המדבקות של העופות, שהוא מועד הגעתם מהמפעל לאיטליז, אלא ראה רק את הסחורה בחנות בלבד. לעניין גזר הדין טען ב"כ המערערים, כי אין פרופורציה בין הקנס בסך 1,000 ש"ח שנגזר על הנהג, שהוא המבצע העיקרי של העבירה, לבין הקנס שנגזר על החברה בסך 50,000 ₪. ב"כ המשיבה טענה לעומת זאת, כי פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס ומנומק כראוי, וכי כל טענות הסנגור הן טענות סרק מתחכמות, וכי מבחינה משפטית לא נפל כל פגם במסקנות בימ"ש קמא, המבוססות על החוק והפסיקה. הווטרינר העיד כי חלק מהסחורה הוא מצא בחנות וחלק היה בפריקה. עצם העובדה שהעופות הוחזרו למפעל לא מוכיחה העדר אשמת המערערים, שכן הם הוחזרו כיוון שכנראה לא הספיקו להתקלקל ועל מנת שהמפעל יבדוק אותם ויצננם כנדרש לפי החוק. באשר לגזר הדין טענה ב"כ המשיבה כי בימ"ש קמא נימק בגזר דינו כי יש להחמיר עם החברה בהיותה אחראית לשלום הציבור, אך לא הפנימה חומרת מעשיה ונעדרת רצון להשתפר, למרות היותה בחברה גדולה המספקת לציבור עופות מדי יום. דיון בימ"ש קמא ביסס הכרעת דינו על הראיות והחיזוקים הבאים: עדויות שני הווטרינרים, ד"ר ינון רביב וד"ר שוב נוריאל, שעדותם נמצאה מהימנה ע"י בימ"ש קמא. על סמך עדותם, קבע כממצא עובדתי, כי בשני האירועים העופות יצאו מהמשחטה ללא תיעוד וטרינרי, בדרך לא בוצעה בדיקת משנה וטרינרית, ובעוד הפריקה הייתה בעיצומה מהמשאית לאיטליז מדדו הוטרינרים בעופות שטרם הורדו מהמשאית טמפרטורה גבוהה במידה ניכרת מהקבוע בחוק , 13 ו - 20 מעלות במקום 4 מעלות (עמ' 7 לפסה"ד, ש' 8-12, ש' 21-28). דוחות שערכו הווטרינרים הנ"ל בסמוך לאירועים מושא האישומים. זיהוי המשאית שבבעלותה של החברה, ע"י הווטרינרים בשני האירועים, עליו אין מחלוקת - משאית שמספר הרישוי שלה הוא 1747515. בשיחת הווטרינרים עם הנהג יצחק בר ציון (הנאשם 3 בערכאה קמא) הוא זוהה כמוביל מטעם החברה. עד ההגנה היחיד מטעם המערערים, מנהל הכספים של הל יסכה, צבי לוי (להלן: "מנהל הכספים"), הודה כי בלתי סביר בעליל שתוך חצי שעה שאורכת הנסיעה ממפעל החברה לאיטליז יעלה חומם של העופות לרמות של 13 ו - 20 מעלות. כל אלה אכן מלמדים, כי המאשימה הרימה, לכל הפחות, את הנטל הראשוני המוטל עליה כתובעת במשפט פלילי, להביא ראיות, לביסוס אשמתו של הנאשם. משעמדה המאשימה בנטל הראיה הראשוני, והביאה ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם, עובר נטל הראיה המשני (הטקטי) אל הנאשם להביא ראיות לסתור, ולו בדרך של הסבר, על מנת להפריך את ראיות המאשימה, או לכל הפחות להקים את הספק הסביר הנדרש לצורך זיכוי בפלילים. כך נקבע ב - ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ב, 813, 835: "נמצאנו למדים, כי אם הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצדו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית-המשפט, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם ... אין לקבוע מסמרות בדבר לגבי נקודה זו - הכל תלוי בנסיבות הענין, ובמשקל ההגיוני המצטבר אשר יש לייחס לעובדות שהוכחו ולשקרי הנאשם (או שתיקתו) גם יחד". (ראו עוד: ע"פ 1548/02 מאיר בן דוד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נו(5) 248, 253, י. קדמי, על הראיות (תל אביב - 2009), חלק רביעי, עמ' 1717-1715). כפי שיבואר להלן, המערערים לא הרימו את נטל הראיה המשני שמוטל עליהם להפריך את ראיות המאשימה, או לכל הפחות לעורר ספק סביר לגביהן. כל שהביאו המערערים היה עד הגנה אחד ויחיד, איש הכספים של החברה, לוי, שלא היה מעורב באירועים מושא האישומים והוא אף הודה מפורשות כי איננו יודע את נסיבות האירועים והסתפק בהעלאת השערות שונות ביחס לעובדות (ראו: עמ' 14 לפרוט', ש' 23-24, עמ' 15 לפרוט', ש' 3-6, ש' 7-8). עד זה, שאמון לפחות על המערכת הכספית, לא הראה כל מסמך או תחשיב שהיה בו כדי לתמוך בהשערתו כי הסחורה נגנבה מהמשחטה. כך לא הצביע על פערים בין מלאים, ולא ערך השוואה בין כמויות סחורה נכנסת לבין סחורה יוצאת. כמו כן, לא הציג תלונה למשטרה בגין גניבות סחורה. הוא גם לא המציא תעודות משלוח של סחורה מהמשחטה, לגבי המועדים והמובילים אשר לגביהם מיוחסות למערערים העבירות הנדונות. מעבר לעדות יחיד זו, המערערים כלל לא ניסו להביא ראיות בסיסיות וחיוניות להוכחת חפותם, כגון: בעל האיטליז שאול בולבול לא הוזמן כעד. חקירתו על דוכן העדים יכלה לאמת טענות המערערים כי העופות הגיעו אליו, שעות או ימים לפני כן, כשהם מצוננים כראוי וכי חומם עלה כשהיו ברשותו. כמו כן ניתן היה להוכיח באמצעותו את טענת המערערים כי האישור על בדיקת המשנה נמסר לו. המערערים לא הזמינו כעדים את הווטרינרים שלגירסתם היו אמורים לבצע את הבדיקה במשחטה, בטרם יציאת הבשר מהמשחטה. המערערים לא הזמינו כעדים את הווטרינרים שהיו אמורים לעשות את בדיקת המשנה, ובכך לא הוכיחו טענת העד מטעמם, כי לא ניתן להשיג מהשירות הווטרינרי העתק של התעודה המקורית שנלוותה למשלוח מהמועד הרלבנטי. המערערים לא הביאו תעודה וטרינרית מיום 18.6.09. מאידך הגישו את תעודת המשלוח מאותו היום (דבר שסותר את גירסתם שהסחורה נגנבה ע"י הנהגים). לא הוצגה כל תלונה במשטרה בעניין גניבה, או פנייה לחברת ביטוח, או כל אמצעי אחר, שנוקטת חברה סבירה כאשר מתברר לה כי בוצעו גניבות של רכושה. עפ"י הפסיקה על מנת להוליד את הספק הסביר הדרוש לזיכוי בפלילים, אין די בהעלאת אפשרות תיאורטית, אלא יש צורך בטענות שיש להן אחיזה בחומר הראיות. משכך, צדקה הערכאה קמא שקבעה כי טענות שהועלו, "לא נמצא להן ולו בדל של אחיזה בחומר שהציגו הנאשמים" (עמ' 9 לפסה"ד, ש' 7-11). מאחר שכאמור לעיל, המערערים לא ניסו לסתור את ראיות המשיבה לאמור בכתב האישור, עמדה זו בנטל הראיה המוטל עליה. וזאת יש לזכור, עפ"י הפסיקה, במשפט פלילי אין על המאשימה להביא את מקסימום הראיות שיש באפשרותה לאסוף, אלא די בראיות שמספיקות על מנת להוכיח את כל יסודות האישום. משכך, אינני מקבלת טענות הסנגור כי הייתה על המשיבה החובה להביא צילומים של תוצאות המדידות שביצעו הווטרינרים במקום באמצעות המדחומים שברשותם, וכי היה על המשיבה להביא תיעוד אודות התאריך שהיה רשום בתווית הרגל שהייתה על העופות בעת הביקורת באירוע הראשון. כך נקבע ב-ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 135, 143-144: "מבחנן של ראיות התביעה אינו מותנה בשאלה "אם ניתן היה להשיג ראיה טובה נוספת, אלא אם הראיות שבאו לפני בית-המשפט מספיקות לביסוס הרשעה; שהרי הדין הוא שדי בראיה 'מספקת', ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה 'המקסימלית' שניתן להשיג" (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 208)". (ראו עוד: י. קדמי, על הראיות (תל אביב - 2009) חלק רביעי, עמ' 1912). ודוק, כתבי האישום והרשעתה של הערכאה קמא מתייחסים להעדר בדיקות ווטרינריות (בשערי המפעל ובתחנת ביקורת המשנה) ולא להעדר צינון העופות לרמה של 4 מעלות. עניין חומם של העופות שימש רק כחיזוק ראייתי נוסף לכך שהעופות לא עברו את שתי הבדיקות הווטרינריות, שכן בבדיקה שכזו בוודאי שהווטרינרים היו מגלים את המחדל בעניין חומם של העופות, ואפילו לפי עדות עד ההגנה היחיד מטעם המערערים, איש הכספים צבי לוי, בלתי סביר בעליל כי בעת הבדיקה החום היה 4 מעלות ותוך כחצי שעת נסיעה, מהמפעל לאיטליז, יעלה חומם של העופות בצורה כה דראסטית. לא זו אף זו, הימנעותם של המערערים מלהביא שורת ראיות חיוניות להגנתם כמפורט לעיל, מקימה את החזקה הראייתית כי ראיות אלו היו פועלות לרעת המערערים (ראו: י. קדמי, על הראיות (תל אביב - 2009) חלק רביעי, עמ' 1889- 1904). מחדלי חקירה למעלה מהדרוש אתייחס גם לטענות בדבר מחדלי חקירה. גם אילו היו מחדלי חקירה בכך שהפקחים לא צילמו את הבדיקות במדחום שביצעו בשטח לעופות ותוצאותיהן, בשני האירועים, ובכך שבאירוע הראשון לא בדקו את התאריך שהיה רשום בתווית הרגל של העופות אין בכך בכדי להועיל למערערים. ככלל קובעת הפסיקה כי מעבר לבחינת קיומם של מחדלים כאלה, יש לבחון גם האם קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו. עצם קיומו של מחדל חקירתי לא די בו כדי לבסס ספק סביר באשמת הנאשם שתוצאתו זיכוי. נדרש כי המחדל יהיה מהותי ויורד לשורשו של עניין: "אף לו נמצאו מחדלי חקירה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוביל לזיכויו של המערער". ראו: ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וההפניות שם. וכן נפסק ב - ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בעמ' 21: "אם כן, מחדלי החקירה אינם עשויים עור אחד. ההתייחסות למחדל חקירה שלא ניתן לרפא את נזקו, את החוסר הראייתי שיצר ואת הפגיעה שבו בהגנת הנאשם, שונה מן ההתייחסות למחדל חקירתי אשר ניתן למזער השפעתו ולצמצמה. אכן, ישנם מחדלי חקירה אשר על אף שכמובן מוטב היה שלא יתרחשו, הם ניתנים לריפוי ושחזור בדרכים שונות, כגון תשאול בחקירה נגדית או זימון לעדות בבית המשפט מטעם ההגנה". בנסיבות העניין, ברי כי לא קופחה הגנת המערערים שכן הם יכלו לזמן את בעל האיטליז שיעיד באיזה תאריך ובאיזו שעה הגיעה אליו המשאית עם אותם העופות שנמצאו אצלו ע"י הפקחים בשני האירועים. המערערים אף יכלו להציג באמצעותו את התעודה הווטרינרית של בדיקת המשנה, אשר יכלה להוכיח אף היא את מועד אספקת אותם עופות מהמפעל לאיטליז. יתרה מכך, גם אילו העופות שנתפסו באירוע הראשון הגיעו שעות או ימים קודם לביקורת, המערערים לא הביאו שורת ראיות ועדים בסיסיים שיעידו על כך שהעופות עברו בדיקות וטרינריות, הן במפעל והן בתחנת ביקורת המשנה. אי מסירת חומר חקירה לסנגור גם טענת הסנגור כי מזכר הווטרינר רביב , שמתעד את האירוע הראשון (נספח ח' להודעת הערעור), נמסר לו רק בדיון ההוכחות עצמו, איננה יכולה להועיל לנאשם. מעבר לעובדה שב"כ המשיבה הכחישה מייד בתחילת דיון ההוכחות טענה זו שהעלה הסנגור (ראו: עמ' 1 לפרוט' מיום 27.3.2011, ש' 10), לא השתכנעתי שאילו היה נמסר לו החומר לפני מועד הדיון היה בכך בכדי לשנות את תוצאת המשפט. נספח ח' הוא קצר (פחות מעמוד וחצי), והסנגור לא ניסה להצביע על שאלות נוספות שהיה יכול לשאול את הווטרינר בחקירה הנגדית אילו ניתנה לו שהות ארוכה יותר ללמוד חומר זה, מה גם שרשאי היה לבקש הפסקה קצרה כדי ללמוד את המסמך. אחריות החברה והמנהל לעבירות שביצעו עובדיה סע' 1 לפקודת בעלי החיים [נוסח חדש] התשכ"ה - 1965: "1. בפקודה זו - "בעל" - לענין בעל חיים, גוויה, רפד, פרש או מספוא - כל אדם שהוא: (1) בעלם, בשלמות או חלקית, או המציג עצמו כך; (2) שלוחו של אדם כאמור; (3) המחזיק בהם או מי שיש לו טובת הנאה בהם, שליטה או פיקוח עליהם או סמכות לעשות בהם; (4) מתיר להם לחיות בחצריו, או להיות או להישאר בהם, לפי הענין; (5) תופש בחצרים, נוהג כלי רכב, קברניט כלי שיט או מפקד כלי טיס שבהם הם נמצאים, אם לא הוכיח כי אדם אחר בישראל הוא בעלם"; לאור הנ"ל ברי כי יש להרשיע את המערערת 1, בהיותה הבעלים של העופות שהועברו לאיטליז, בהיותה המחזיקה בעופות, בהיותה בעלת טובת הנאה מהעופות, בהיותה בעלת השליטה או הפיקוח על העופות, ובהיותה בעלת הסמכות לעשות בעופות. גם המערער 2, שאין חולק שהוא המנהל של המערערת 1, נושא באחריות בגין העבירות הנדונות, הן בהיותו שלוח של המערערת 1, והן מכח סמכותו לפעול כמנהל החברה ולעשות בשמה את כל המיוחס לה. כפי שנקבע בפסיקה אחריותו של נושא משרה בתאגיד לעבירה יכולה לנבוע משני מקורות. מקור ראשון הוא מכוח התנהגותו של נושא המשרה המקיימת את יסודות העבירה, ומקור שני הוא מכוח הוראת דין הקובעת את אחריותו של האורגן לעבירות התאגיד רק מכוח היותו נושא משרה בתאגיד. כך נקבע למשל ב- ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פד"י נג(2) 433 , 455 : "המנהלים האורגנים הם המוח והמרכז וניתן לראות כל מעשה או מחדל שלהם כמעשה התאגיד. זו הזהות שבין האורגנים לבין התאגיד...אך אין בכך כדי לשלול את השתכללות כל רכיבי העבירה באורגן עצמו שגם הוא יועמד לדין". כך הוא המצב גם בעניינינו, בו פקודת ותקנות בעלי החיים קבעו אחריות לעבירות החברה גם לשליחי החברה , קרי מנהליה, וגם לכל מי שבעל סמכות שליטה או פיקוח על בעלי החיים שבבעלות החברה. מאחר שאין חולק כי המערער 2 הוא מנהל החברה, ומשכך הוא שליח החברה, והוא אף בעל הסמכות , השליטה והפיקוח על בעלי החיים שבבעלות החברה, ברי כי גם הוא נושא באחריות פלילית לעבירות התאגיד שהוכחו כדבעי בהכרעת הדין כפי שפורט לעיל. ראו: י. קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין (תל-אביב - 2004) חלק ראשון, עמ' 258 - 260 . אינני מקבלת את ההשוואה של הסניגור בין מקרה של אחריות מנהל למעשה דריסה של נהג לבין המקרה דנן. כתב האישום מתייחס לפעילות עסקית מסחרית שבאחריותה של החברה ומנהלה, והחוק (פקודת ותקנות בעלי החיים) מטיל במפורש אחריות פלילית על הבעלים ובעלי השליטה בעופות שיצאו מהמפעל ללא בדיקות וטרינריות. יתירה מכך, סע' 23 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 , שכותרתו "היקף אחריותו הפלילית של תאגיד", קובע כדלקמן: "23. (א) תאגיד יישא באחריות פלילית - (1) לפי סעיף 22, כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד; (2) לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם, בנסיבות הענין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול עניני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד. (ב) בעבירה שנעברה במחדל, כאשר חובת העשיה מוטלת במישרין על התאגיד, אין נפקה מינה אם ניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד פלוני בתאגיד, אם לאו". ראו: י. קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין (תל-אביב - 2004) חלק ראשון, עמ' 255-257. הגם שהנהג באירוע הראשון (שלשיטת המערערים הוא המבצע העיקרי של העבירות) זוכה, כיוון שהוכחת זהות המוביל הייתה רק באמצעות עדות מפי השמועה, אין פגם בהרשעת המערערים בגין האירוע הראשון, מאחר שבימ"ש קמא האמין לעדות הווטרינרים וקבע כי המשאית של החברה כשהיא נהוגה ע"י עובד מטעם החברה הובילה את העופות מהמפעל לאיטליז באותו אירוע מבלי שהעופות נשאו תעודות ווטרינריות המעידות על שתי הבדיקות הווטרינריות הנדרשות בחוק. האחריות לעופות המובלים במשאית החברה מוטלת על המערערים. משכך, ניתן להרשיע את החברה באירוע הראשון גם מבלי להרשיע את הנהג עצמו. הערעור על גזר הדין אינני מוצאת להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא. בימ"ש קמא נימק את שיקוליו כהלכה. כך בשיקולים לחומרה ציין כי המערערים ביצעו שתי עבירות בשני אירועים שונים, וכי גם בעבר הורשעה החברה בעבירות מסוג זה, ולא היה בקנס שהוטל עליה בעבר ובהתחייבותה להימנע מעבירות אלו כדי להרתיעה. שיקול נוסף לחומרה היה האחריות המשמעותית לבריאות הציבור המוטלת על כתפי החברה, החולשת על היקף פעילות רחב ותדירות אספקת עופות יומיומית. עוד צוין, כי התנהל דיון הוכחות ארוך ומקיף. בשיקולים לחומרה בעניינו של המנהל צוין כי בתוקף תפקידו כמנהל החברה הוא האחראי על העבירות שביצעה החברה וביכולתו היה למנוע זאת. עפ"י הפסיקה רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא אם כן סטתה הערכאה הדיונית באופן ברור ממדיניות הענישה הראויה. לא שוכנעתי כי זהו המקרה המצדיק התערבות שכזו (ראו: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009). יתר על כן, מדיניות הרתעה ראויה מחייבת עונש חמור כדי שלא תהיה כדאיות כלכלית לבצע עבירות מסוג זה. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ט' אלול תשע"א, 08 ספטמבר 2011, במעמד ב"כ הצדדים. משפט פליליאחריות פלילית