תביעה נגד אסותא - שיתוק מוחין בלידה בעקבות צניחה של חבל הטבור

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית במסגרת תביעה נגד בית חולים אסותא: פסק דין השופט י' טירקל: הרקע 1. המערער מס' 1 (להלן - "המערער") נולד ביום 14.1.1971 לאמו, המערערת מס' 2 (להלן - "המערערת") בבית החולים "אסותא" בתל-אביב, הוא המשיב מס' 1 (להלן - "אסותא"). ד"ר אביגדור וולפסון, הוא המשיב מס' 2 (להלן - "הרופא"), ניהל את הלידה. במהלך הלידה התרחש "תשניק לידה" עקב צניחת חבל הטבור וכתוצאה ממנו נמנעה אספקת חמצן לעובר סמוך לצאתו לאוויר העולם. המערער נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין, שגרם לפיגור שכלי קשה ביותר ולנזקים נוירולוגיים ופיזיולוגיים חמורים. בעטיים של אלה, מוגדר המערער נכה בשיעור של 100%, והוא סיעודי ותלוי לחלוטין בסובבים אותו. 2. ביום 24.11.1993 הגישו המערערת ובעלה, אביו של המערער - שנפטר כשלוש שנים לאחר מכן - בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו להתמנות אפוטרופסים למערער. לטענת המערערת, סמוך למועד הגשת הבקשה, משקראו היא ובעלה כתבה בעיתון על מקרה דומה שבו הוגשה תביעה בעילת רשלנות רפואית, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי. לפיכך התחילו לברר את האירועים שהתרחשו במהלך לידתו של המערער. לפי הטענה לא ניתן היה לערוך את הבירור בלי הצגת צו אפוטרופסות לגורמים שונים, שמהם נתבקש מידע, לרבות אסותא. ביום 21.9.1994 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה וציוה למנות את המערערת ואת בעלה אפוטרופסים למערער. 3. ביום 23.2.1997 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיבים. התובעים היו המערער - שהוא חסוי, באמצעות המערערת, אמו, כאפוטרופא שלו - והמערערת, כמי שהיטיבה את נזקיו של המערער וכמי שניזוקה בעצמה. לטענת המערערים התרשלו המשיבים במהלך לידתו של המערער ולפיכך תבעו לפצותם עבור נזקי הגוף שנגרמו למערער, ועבור חסרון הכיס ועגמת הנפש שנגרמו למערערת מחמת מצבו הרפואי של המערער ועקב עלויות הטיפול בו. בכתב הגנתם כפרו המשיבים באחריותם וכן ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. ביום 30.10.1997 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט לעניני משפחה בתל אביב והמרכז להכריז על המערער פסול דין מלידתו "לצורך המשך טיפול יעיל בעניניו" וביום 7.6.1998 נעתר בית המשפט לבקשתה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט נ' ישעיה), בפסק דינו מיום 11.6.02, נעתר לבקשתם של המשיבים ודחה את תביעתם של שני המערערים מחמת התיישנותה. תביעת המערערת 5. לגבי המערערת קבע בית המשפט כי ידעה את העובדות המהוות את עילת התובענה סמוך אחרי הלידה, בזמן שנמסר לה מה ארע במהלך הלידה ועל המום שנגרם למערער. מכאן, שלא עומד לה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"), שלפיו מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בית המשפט דחה את טענתה של המערערת, כי רק בשנת 1993 נודעו לה ולבעלה לראשונה העובדות המהוות את עילת התובענה, בכך שרק אז הבינה כי התקלה במהלך הלידה והמום שנגרם למערער הם תוצאה של רשלנות רפואית. בין כה ובין כה, קבע בית המשפט, כי היה בכוחה של המערערת לברר "במאמץ לא רב" את העובדות המהוות את עילת התובענה, ומשלא עשתה כן אין היא בגדר מי שהעובדות נעלמו ממנו, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כלשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. תביעת המערער 6. לגבי המערער קבע בית המשפט כי מכיוון שהיה קטין בעת שנולדה עילת התובענה - דהיינו, ביום לידתו, 14.1.71 - התחיל מרוץ תקופת ההתיישנות לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות - שענינו "קטינות" - משמלאו לו שמונה עשרה שנים, ביום 14.1.89. מכאן, שבחלוף שבע שנים מיום זה - דהיינו, משמלאו למערער 25 שנים, ביום 14.1.96 - הרי שלפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התיישנה תביעתו. עוד דן בית המשפט בתחולתה של הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה, "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס - - -", וקבע שאפילו רואים, לענין הסעיף, מי שלקוי בשכלו כחולה נפש (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638 ( להלן - "ענין חכם")), לא חלה ההוראה בעניננו משום שלמערער היה "במשך כל ימי חייו (מיום היוולדו עד יום הגשת התביעה ואף לאחר מכן) מי שידאג לענייניו ולזכויותיו - הלא הם הוריו". לענין זה קבע כי הוריו של המערער היו אפוטרופסיו ברציפות, ממועד לידתו ועד למועד שבו הגישו את התובענה בשמו, לאמור: עד שמלאו למערער 18 שנים היו המערערת ובעלה אפוטרופסיו הטבעיים, לפי סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הכשרות"); ומיום שמלאו לו 18 שנים היו המערערת ובעלה "אפוטרופסים למעשה" של המערער, לפי סעיף 67 לחוק הכשרות. במהלך התקופה האחרונה יכלו, אפוא, המערערת ובעלה להגיש את התביעה בשמו של המערער - בין לפי סעיף 67 לחוק הכשרות - כ"אפוטרופסים למעשה" של המערער - ובין לפי תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי") - כ"אפוטרופוס וידיד קרוב" של המערער. לפיכך לא היה במינויים של המערערת ובעלה כאפוטרופסים למערער ביום 21.9.1994, כאמור לעיל, כדי שהתקופה שלפני כן, לא תבוא במנין. לענין זה הוסיף וקבע, כי סעיף 11 לחוק ההתיישנות אינו מבחין בין "אפוטרופוס רגיל" שממנה בית המשפט לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, לבין "אפוטרופוס טבעי" או "אפוטרופוס למעשה". לגישתו, "משנמצא מי שדואג ללוקה בשכלו" - ויהיה אפוטרופוס כזה או אחר - אין הצדקה שלא להביא פרק זמן זה במנין תקופת ההתיישנות. עוד קבע, כי המערערת ידעה, כאמור, את העובדות המהוות את עילת התובענה מיום לידתו של המערער, ולפיכך לא עומדת למערער הוראת סעיף 11 סיפא לחוק ההתיישנות, שלפיה בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. המערערים מערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענות בעלי הדין המערערים 7. לטענת בא כוח המערערים לא ידעה המערערת במשך שנים רבות את העובדות המהוות את עילת התובענה. אמנם, הנזק שנגרם למערער היה ידוע למערערת סמוך אחרי הלידה, אך לא "מעשי ההתרשלות" שעשו המשיבים והקשר הסיבתי בינם לבין הנזק שנגרם למערער. לטענתו, הוסתרו עובדות אלה מהמערערת ומבעלה במהלך הלידה, והם הוטעו לחשוב ולהאמין במשך שנים רבות, כי המום שנפל במערער היה "גזירה משמים", ולא תוצאה של רשלנות. לטענתו, רק בשנת 1993 משקראו המערערת ובעלה כתבה בעיתון על מקרה דומה, שבו הוגשה תביעה בעילה של רשלנות, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי. לפיכך התחילו לברר מה התרחש במהלך לידתו של המערער. לפי הטענה לא ניתן היה לערוך את הבירור בלי הצגת צו אפוטרופסות לגורמים שונים, שמהם נתבקש מידע, לרבות אסותא. מכאן, שלפי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות של תביעת המערערת רק משנת 1993, וממילא לא התיישנה. 8. אשר לתביעתו של המערער טוען בא כוח המערערים כי יש לדחות את הפירוש שפירש בית המשפט המחוזי את סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומארבעה טעמים: האחד, משום שאינו מתיישב עם ההלכה שהורה בית משפט זה בענין חכם. השני, משום שקביעתו של בית המשפט כי לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות אין הבדל בין "אפוטרופוס רגיל", המתמנה לתפקידו על ידי בית המשפט לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, לבין "אפוטרופוס טבעי", או "אפוטרופוס למעשה", אינה מתיישבת עם ההבחנה בין אפוטרופוס טבעי לאפוטרופוס אחר המשתמעת מסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שלפיו לא בא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבו לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנים, וזאת אף על פי שבדרך כלל יש לו הורים שהם ה"אפוטרופוסים הטבעיים". השלישי, משום שאם רואים "אפוטרופוס למעשה" - לענין סעיף 11 לחוק ההתיישנות - כאפוטרופוס שמינה בית המשפט, מטילים בכך על "אפוטרופוס למעשה" נטלים וחובות שלא היה מודע להם, שחוק הכשרות לא התכוון להטילם עליו. התוצאה לעניננו היא שהמערערת ובעלה כ"אפוטרופסים למעשה" נדרשו לברר עובדות אודות מצבו של המערער כדי להגיש בשמו תובענה, לפני שתסתיים תקופת ההתיישנות. הרביעי, משום שלא הוכח כי המערערת ובעלה אכן היו "אפוטרופסים למעשה" של המערער מאז שמלאו לו שמונה עשרה שנים ועד שמינה אותם בית המשפט כאפוטרופסים בשנת 1994. בסיכום טוען בא כוח המערערים, שיש לפרש את סעיף 11 לחוק ההתיישנות כחל רק על אפוטרופוס שמינה בית המשפט. מכאן, שתביעתו של המערער, שהוגשה כשנתיים וחצי אחרי מינויים של המערערת ובעלה לא התיישנה. המשיבים 9. באי כוחם של המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בא כוח אסותא טוען כי המערערת ידעה את העובדות המהוות את עילת התובענה סמוך אחרי הלידה; כי המערערת ובעלה היו אפוטרופסיו למעשה של המערער מאז שמלאו לו שמונה עשרה שנים: להלכה - מכוח סעיף 67 לחוק הכשרות ("אפוטרופוס למעשה"); ולמעשה, בכך שייצגו אותו ופעלו בשמו לפני שמינה אותם בית המשפט להיות אפוטרופסיו; וכי לענין סעיף 11 לחוק ההתיישנות אין להבדיל בין "אפוטרופוס טבעי" לבין "אפוטרופוס למעשה" ולבין "אפוטרופוס על פי מינוי". התוצאה היא שתביעתם של המערערים התיישנה ולפיכך דין ערעורם להדחות. לענין ערעורו של המערער טוען בא כוח אסותא, כי המערערת ובעלה היו אפוטרופסים למערער ברציפות, ממועד לידתו ועד מועד הגשת התביעה, וזאת גם מכוח סעיף 62 לחוק הכשרות, שלפיו פוקעת האפוטרופסות על פסול דין, "עם ביטול פסלותו על ידי בית המשפט". הואיל והמערער הוא פסול דין מאז לידתו ופסלותו לא בוטלה, הרי שהאפוטרופסות עליו עמדה בתוקפה במשך כל התקופה. גם מטעם זה לא חל כאן סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולפיכך התיישנה תביעתו של המערער. בא כוח הרופא הצטרף לעמדת בא כוח אסותא. דיון ערעורה של המערערת הדין 10. לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "8. התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 8 קובע את "כלל הגילוי", לפיו, אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום גילוי העובדות שנעלמו ממנו. כלל הגילוי בא להגן על תובע שנהג כאדם סביר, ואף על פי כן לא גילה בעוד מועד את העובדות המקימות את עילת תביעתו. תובע כזה לא ויתר על זכויותיו, שהרי לא היה מודע להן, ואף אינו אשם ביצירת הסתמכות אצל הנתבע. לכן תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתו רק מיום שגילה, או שיכול היה לגלות, את העובדות המהוות את עילת התובענה (ראו י' גלעד, "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" (חלק ראשון), משפטים יט (תשמ"ט) 81, 122 - 123 (להלן - "גלעד")). כלל הגילוי מגדיר את מושאי הגילוי לפי הנוסחה של ה"עובדות המהוות את עילת התובענה". על אילו עובדות מתפרש כלל הגילוי? על כך ניתן להשיב כי כאשר עילת התובענה היא נזק מתפרש הכלל על הרכיבים הבאים: המעשה, או המחדל, והנסיבות החיוניים ליצירת הזכות לסעד; הנזק שנגרם; והקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק (גלעד, בעמ' 139 - 141; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נב(1) 857, 865 (להלן - "ענין המאירי הראשון"); ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535 (להלן - "ענין המאירי השני"). על השאלה אם כלל הגילוי מתפרש גם על רכיב נוסף, שהוא קיום וזהות של נתבע, ראו ע"א 242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נ' אוסקר גז, ואח', פ"ד כא(1) 85; גלעד, בעמ' 140 והאסמכתאות שם). (השוו לסעיף 818(1) להצעת חוק דיני ממונות ולדברי ההסבר שם - המובאים לעיון הציבור, לפני תחילת הליך החקיקה הרשמי, בכתובת אתר האינטרנט: www.civilcode.justice.gov.il (להלן - "הצעת חוק דיני ממונות") - שלפיהם הוגדרו מושאי הגילוי לפי הנוסחה של "עובדה מהעובדות המהוות את עילת תביעתו [של התובע - י' ט'], החיונית להגשת התובענה". רכיבי כלל הגילוי הוגדרו כ"זהותו של הנתבע, מעשה של הנתבע שהוא נושא התביעה, הפגיעה בתובע שהיא נושא התביעה וקיומה של זיקה סיבתית עובדתית בין המעשה לבין הפגיעה האמורים". לעומת זאת, נקבע ש"הכרת הדין המקים את הזכות נושא התביעה" לא תיחשב כרכיב של הכלל). מן הדין - אל המערערת 11. האם נעלמו מן המערערת העובדות המהוות את עילת התובענה; ואם נעלמו אלה ממנה, האם נעלמו מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן? כאמור לעיל, כאשר עילת התובענה היא נזק מקיפה פרישתו של כלל הגילוי, לפי הנוסחה של ה"עובדות המהוות את עילת התובענה", את הרכיבים הבאים: המעשה או המחדל והנסיבות החיוניים ליצירת הזכות לסעד; הנזק שנגרם; והקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק. בפרשתנו, אין מחלוקת בין בעלי הדין כי הנזק היה ידוע למערערת סמוך אחרי הלידה. כך שהרכיב של הנזק שנגרם לא נעלם מן המערערת אלא נודע לה כבר אז. אמנם, מצבו של המערער החמיר והלך במשך השנים שחלפו, אלא שלענין רכיב זה "משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (דברי השופט (כתארו אז) א' ברק בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, 559). האם נעלמו מן המערערת שני הרכיבים האחרים? בא כוח המערערת טוען שאלה נעלמו ממנה עד שנת 1993, שכן במשך שנים רבות מאז שנולד המערער לא ידעה המערערת על "מעשי ההתרשלות" שעשו המשיבים ועל הקשר הסיבתי בינם לבין הנזק שנגרם למערער. לטענתו, הוטעו המערערת ובעלה לחשוב ולהאמין במשך שנים רבות, כי המום שנגרם למערער "קורה אחד למיליון", כפי שאמר להם הרופא - דהיינו, "גזירה משמים" ולא תוצאה של רשלנות - ורק סמוך להגשת הבקשה למנותם אפוטרופסים למערער, ביום 24.11.93, משקראו כתבה בעיתון על מקרה דומה, שבגינו הוגשה תביעה בעילת של רשלנות, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי. מסופקני אם בידינו לקבוע כי שני הרכיבים האחרים נעלמו מן המערערת ולענין זה מאלפים דבריה של המערערת בעדותה בבית המשפט המחוזי: "אני זוכרת שהרופא אמר לי שהתינוק במצוקה וצריך ליילד אותי בניתוח קיסרי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה, אולי הביאו עוד רופא שאימת את דבריו של ד"ר וולפסון [הרופא - י' ט']. אני זוכרת שאחר כך שלקחו אותי לחדר ניתוח באלונקה, רצו איתי במסדרון, אני זוכרת את הרצה עם האלונקה או המיטה ויותר אני לא זוכרת כלום. כשהוליכו אותי לחדר הניתוח אני לא זוכרת שמישהו בדק אותי, אני זוכרת שמישהו דחף את העגלה" (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון). עוד העידה כי: "למחרת הלידה ידעתי שמשהו לא בסדר עם הילוד. נאמר לי שהוא איבד חמצן כתוצאה מנפילת חבל הטבור ולכן הוא סובל משיתוק מוחין. ידעתי זאת זמן קצר אחרי הלידה ובמשך כל השנים. ד"ר וולפסון [הרופא - י' ט'] אמר לי שזה קורה אחד למיליון ואני המקרה הזה" (שם). אולם, אפילו נניח כי שני הרכיבים האחרים נעלמו מן המערערת עד שנת 1993, וכי אין בדברים שאמרה כדי להראות שלא נעלמו ממנה, עדיין עליה להוכיח, כי רכיבים אלה נעלמו ממנה מסיבות שלא היו תלויות בה, שאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. דבריה של המערערת מלמדים על כך שידעה כי במהלך הלידה ארעה תקלה שבעקבותיה נולד המערער כשהוא לוקה בשיתוק מוחין. מצב זה גרם לפיגור שכלי קשה ביותר ולנזקים נוירולוגים ופיזיולוגיים חמורים. סבורני שכל אלה היה בהם כדי להניע אדם סביר לברר מה גרם לתקלה ואם היה כאן מעשה או מחדל שבידי אדם. המערערת ובעלה לא עשו כן וקבלו עליהם מצב זה כגזירה משמים. התנהגות כזאת אינה מתישבת עם התנהגותו של אדם סביר. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, היה בכוחם של המערערת ושל בעלה המנוח, אילו חפצו בכך, לברר במאמץ לא רב, את הנסיבות ואת העובדות המהוות את עילת התובענה כבר סמוך אחרי הלידה. לא ניתן, אפוא, לקבוע כי העובדות נעלמו מן המערערת מסיבות שלא היו תלויות בה, וכי אף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן (ראו, בין היתר, דברי השופט א' גולדברג בע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 687 - 688 (להלן - "ענין פתאל"); ע"א 630/90 רוז'ינסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ ואח', פ"ד מה(5) 365, 372 - 373 (להלן - "ענין רוז'ינסקי"); גלעד, בעמ' 128). מכאן, שבדין קבע בית המשפט המחוזי כי תקופת ההתיישנות התחילה לגבי המערערת בשנת 1971, סמוך ללידתו של המערער, ולא בשנת 1993. לפיכך התיישנה תביעתה. ערעורו של המערער הדין - כללי 12. לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות: "10. קטינות בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". ולפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות (שתוקן תוך כדי כתיבתו של פסק דין זה, כפי שנראה להלן): "11. מחלת נפש בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". סעיף 10 לחוק ההתיישנות בא להבטיח שתובע קטין יוכל לעמוד על משמר זכויותיו כאדם אוטונומי, משעה שיגיע לבגרות, בלי שיהיה תלוי בהוריו - אפוטרופסיו הטבעיים - וכי זכויותיו לא ייפגעו אם היה מחדל מצדם בהגשת התביעה (השוו לסעיפים 812 ו- 818(3) להצעת חוק דיני ממונות ולדברי ההסבר שם שלפיהם: "תקופת ההתיישנות של תביעה של קטין היא 7 שנים, אך לא יותר מ- 4 שנים מיום שהפך לבגיר - - - [ו]לא תתיישן - - - לפני הגיעו לגיל 10". כמו כן מושעה לפי סעיפים אלה מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה, בין היתר, כאשר "התובע הוא קטין שאין לו אפוטרופוס"). הגיון דומה עומד גם ביסודו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, שלפיו בחישוב תקופת ההתיישנות אין להביא במנין את הזמן שבו היה התובע "חולה נפש" (על השאלה מה משמעות הדיבור "ולא היה עליו אפוטרופוס" נעמוד בהמשך). האם מקיף המונח "חולה נפש" גם את הלקוי בשכלו? בענין חכם נפסק כי תכליתו של סעיף 11 היא "להשעות את מרוץ ההתיישנות במקום שקיימים נתונים אובייקטיביים הגורמים לכך שהתובע אינו מסוגל - בין אם סיבת אי המסוגלות הינה נפשית ובין אם סיבת אי המסוגלות הינה שכלית - לדאוג לענייניו ולממש את זכותו" (דברי הנשיא א' ברק שם, בעמ' 648. וכן בדנ"א 5033/98 קופת חולים מכבי נ' חכם, פ"ד נד(1) 410. וראו גם ע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256, 258). יש לכלול, אפוא, בגדרו של הסעיף גם מי שלקוי בשכלו עד כדי כך שאינו יכול לממש את זכויותיו המשפטיות (השוו לסעיפים 818(1) ו-(2) להצעת חוק דיני ממונות ולדברי ההסבר שם שלפיהם מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה, בין היתר, כאשר התובע הוא "אדם עם מוגבלות" ולא מונה לו אפוטרופוס; שהוגדר כ"אדם שבשל ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, אינו מסוגל לדאוג לענייניו"). יצוין, כאמור לעיל, כי ביום 28.6.04 חוקקה הכנסת את חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3), התשס"ד - 2004, שלפיו תוקן סעיף 11 לחוק ההתיישנות, שצוטט לעיל בנוסחו הקודם: "11. ליקוי נפשי או שכלי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". 13. שאלה נכבדה נוספת - שהיא עיקרו של הדיון בערעור שלפנינו - היא, מי הוא ה"אפוטרופוס", הנזכר בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. האם דברים אמורים באפוטרופוס הטבעי, לפי הפרק השני לחוק הכשרות, באפוטרופוס על פי מינוי, לפי הפרק השלישי לחוק הכשרות, או באפוטרופוס למעשה, לפי סעיף 67 לחוק הכשרות? האפוטרופוס הטבעי, כשמו כן הוא. עם הולדתו של ילד ועד הגיעו לבגרות נעשים הוריו - מכח הלידה - אפוטרופסיו, בלי שבית המשפט מינה אותם. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכיו של הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו (סעיף 15 לחוק הכשרות). האפוטרופוס על פי מינוי שואב את כוחו מהחלטת המינוי של בית המשפט (סעיף 33 לחוק הכשרות), וממנה סמכותו לייצג את החסוי וחובותיו כלפי החסוי. במילוי תפקידיו חייב האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין (סעיף 41 לחוק הכשרות), הוא מוסמך לעשות את כל הדרוש למילוי תפקידו, אך בפעולות מסוימות אין הוא מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית המשפט אישרן מראש (סעיף 47 לחוק הכשרות), ועליו לנהל חשבונות ולהגיש דין וחשבון לפחות אחת לשנה ובגמר תפקידו או בפקיעת האפוטרופסות, ולהמציא לאפוטרופוס הכללי ידיעות מלאות לפי דרישתו (סעיף 53 לחוק הכשרות). כמו כן חלות על האפוטרופוס לפי חוק הכשרות הוראות חוקיות נוספות. מערך זה של כוחות וסמכויות מצד אחד, וחובות ונטלים מצד שני, חל על אפוטרופוס על פי מינוי רק משעה שמינה אותו בית המשפט, ותוך פיקוח של בית המשפט על מילוי תפקידו. האפוטרופוס למעשה הוא אפוטרופוס אחר ושונה מאלה שתוארו לעיל וקיומו משתמע מסעיף 67 לחוק הכשרות, שהערת השוליים שלו היא "אפוטרופוס למעשה": "מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי החסוי יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו" [ההדגשה שלי - י' ט']. מדובר, אפוא, ב"מעין אפוטרופוס", שמינה כביכול את עצמו, שעליו נאמר "נוטל שררה לעצמו ונוהג מנהג אפוטרופוס" (דברי השופט (כתוארו אז) ח' כהן בע"א 8/74 שי ואורלי לייזרוביץ נ' גבריאל לייזרוביץ, פ"ד כ"ח(2) 436, 441. ראו גם ב' שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה רביעית, תשנ"ג) 432 - 433). ראוי לציין כי למרות האמור בסעיף 67 לחוק הכשרות, סמכויותיו, תפקידיו ואופן מילוי תפקידו של אפוטרופוס כזה אינם מוגדרים בחוק הכשרות וככל הנראה "מוטת השליטה" שלו היא כ"אורך ידו"; דהיינו, הוא משמש אפוטרופוס לגבי אותם ענינים שהוא מבקש לפעול בהם, ואינו משמש אפוטרופוס לגבי ענינים שהוא מושך את ידו מהם. האפוטרופוס על פי מינוי 14. האפוטרופוס על פי מינוי שונה מן האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה בחמישה דברים: נדרשת הסכמתו למינוי (סעיף 37 לחוק הכשרות); יועדף אפוטרופוס שבנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת החסוי (סעיף 35 לחוק הכשרות); ככל האפשר תשמע דעתו של החסוי לפני המינוי (סעיף 36 לחוק הכשרות); בית המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשתו של האפוטרופוס או של היועץ המשפטי לממשלה ואף מיוזמתו של בית המשפט, לתת לאפוטרופוס הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקידיו (סעיף 44 לחוק הכשרות); בית המשפט רשאי לפטר את האפוטרופוס אם לא מילא תפקידיו כראוי או אם ראה בית המשפט סיבה אחרת לפיטוריו (סעיף 61 לחוק הכשרות). מינויו של אפוטרופוס על פי מינוי נעשה, אפוא, אחרי בדיקה ובחינה של התאמתו למלא את התפקיד, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, והוא עומד בפיקוחו של בית המשפט עד שחרורו מתפקידו. המסקנה העולה מכל אלה היא כי האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה הם אנשים המשמשים בפועל כאפוטרופסים, בלי שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד, בלי פיקוח ממשי על מעשיהם ואף על פי שאולי אינם מתאימים כלל לשמש כאפוטרופסים. אכן, יתכן שאילו היה בית המשפט בא למנות אנשים אלה היה מוצא אותם ראויים לכך, אולם אי אפשר להניח זאת מראש ובדרך כלל. כמו כן, ניתן להניח כי הורה המשמש אפוטרופוס טבעי יעשה את כל הדרוש לטובת ילדו וכך ניתן להניח שגם אדם שקיבל על עצמו לפעול למעשה כאפוטרופוס הוא מן הסתם בעל כוונות טובות. אולם, בהעדר מינוי על ידי בית המשפט - ובמיוחד בהעדר בדיקה ובחינה של ההתאמה לפני המינוי - יש מקום לחשש שלא נהירות להם כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ושל מחדליהם. 15. סבורני, כי ההוראה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס" [ההדגשה שלי - י' ט'], שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, אינה הולמת מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס בלי שנתמנה לכך; ומכאן שענינו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות באפוטרופוס על פי מינוי דווקא ולא באפוטרופוס אחר. תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש, או הליקוי השכלי, אין הקטין, החולה, או הלקוי מסוגל לדאוג לעניניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס - בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה - אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות. פרשנות זאת נלמדת גם מן ההשוואה בין סעיף 10 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 11 לחוק ההתיישנות. כאמור לעיל, לפי סעיף 10 אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את הזמן שבו לא מלאו עדיין לתובע שמונה עשרה שנה; אף על פי שבאותו זמן יש לו אפוטרופסים טבעיים שהם הוריו. מירוץ תקופת ההתיישנות מוסיף, אפוא, להיות מושעה. על דרך של גזירה שווה ניתן ללמוד שגם בתקופה שבה משמש אפוטרופוס למעשה, שבית המשפט לא מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות. לפיכך, האפוטרופוס שבו מדובר בסעיף 11 לחוק ההתיישנות הוא רק אפוטרופוס שמינה בית המשפט. יצוין כי למסקנה זאת הגיעו, לא מכבר, בתי משפט מחוזיים שדנו בפרשות שבהן עלו שאלות דומות (ראו, דברי הנשיא ג' גלעדי בת"א (ב"ש) 1079/01 ברוך נ' בי"ח סורוקה בש"א 10230/02; דברי השופט ע' גרשון בת"א (חי') 404/02 שירותי בריאות כללית נ' לויה. כמו כן ראו ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל (כרך א', 1991) 238, שלדעתו "הדיבור 'היה עליו אפוטרופוס', שבסעיף 11 הנ"ל, משמעותו, כך נראה לנו, אפוטרופוס שנתמנה על-ידי בית-המשפט המחוזי, מכוח סעיף 33 לחוק הכשרות". כמו כן השוו לסעיף 818(2) להצעת חוק דיני ממונות ולדברי ההסבר שם שלפיהם יושעה מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה, בין היתר, כאשר "התובע הוא אדם עם מוגבלות ולא מונה לו אפוטרופוס" [ההדגשה שלי - י' ט']). 16. דרך הפרשנות המוצעת להוראה הנזכרת שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות - שלפיה ענינו באפוטרופוס על פי מינוי - מצמצמת את פגיעתה של ההתיישנות בזכותו של תובע חולה נפש, או לקוי בשכלו, ומגינה על זכותו כי תביעתו תתברר לגופה. סבורני שזאת הדרך הראויה לפרש הוראות התיישנות בדברי חקיקה. כאשר נשקל הערך של בירור האמת מול החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להדרש לתובענה, יש להעדיף את בירור האמת (דברַי בענין המאירי השני, בעמ' 557 - 558); במיוחד כאשר דברים אמורים בחלשים ובמוגבלים שבחברה. (דומה שזאת הגישה המשתמעת מדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (ראו, הצעות חוק 312, עמ' 283 - 284). כמו כן ראו, בין היתר, דברי השופט (כתוארו אז) ח' כהן בע"א 169/65 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950 נגד ירקוני, פ"ד יט(2) 595 597 - 598; דברי השופט ג' בך בענין פתאל, בעמ' 678 והאסמכתאות שם; וכן דבריו בענין רוז'נסקי, בעמ' 368; דברי השופט ד' לוין בע"א 5634/90 פינטו נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, 852 והאסמכתאות שם; דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 9245/99, 189/00, 199/00 ויינברג ואח' אריאן ואח' (טרם פורסם. ניתן ביום 22.4.04)). 17. יוער כאן, מאידך גיסא, כי יש מקום לטענה שפרשנות זאת מאפשרת לאפוטרופוס למעשה לפעול בלי מינוי על ידי בית המשפט ובדרך זאת להשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות עד בלי די. אכן, זהו מצב קשה, שניתן להתגבר עליו על ידי קביעת "גבול עליון" להתיישנותן של תובענות, אולם הפתרון הוא בידי המחוקק (השוו לסעיפים 827 - 829 להצעת חוק דיני ממונות ולדברי ההסבר שם שלפיהם "תביעה תתיישן בתום 25 שנים מיום המעשה של הנתבע שהוא נושא התביעה (בחלק זה - תקרת ההתיישנות), אף אם במועד זה טרם חלפה תקופת ההתישנות"). בד בבד, בנסיבות המתאימות ניתן יהיה לעשות שימוש בעקרון תום הלב, כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים. משפט עברי 18. מאלף לציין כי עמדתו של המשפט העברי כלפי עקרון ההתיישנות השתנתה והתפתחה במשך הדורות. מלכתחילה, בתקופת התלמוד, לא הכיר המשפט העברי בהתיישנות - למעט תביעת כתובה ומזונות של האלמנה מן העזבון (כתובות, צו, א; קד, א) - והעיקרון השליט היה "בעל חוב גובה לעולם" (ירושלמי כתובות, יב, ה; כתובות קד, א-ב). מן המאה השלוש עשרה ואילך הכיר המשפט העברי בהתיישנות במידה מסויגת. מן המאה השבע עשרה ואילך נתקבל בחלק מקהילות ישראל, על דרך של תקנה ומנהג, כי ההתיישנות פוסלת את מהימנותן של ראיות התביעה. מן המאה התשע עשרה ואילך נתקבל העיקרון, אולם רק כחוסם דיונית את זכות התביעה ולא כקוטל אותה מן הבחינה המהותית (ראו, בין היתר, דברי השופט מ' זילברג בע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, תל אביב, פ"ד י 687; דברי השופט י' קיסטר בע"א 242/66 יעקובסון נ' גז ואח', פ"ד כא(1) 85, 99 - 100; דברַי בענין המאירי השני, בעמ' 557 - 558 ובע"א 6912/98 רבאח נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תקדין עליון 2004(1) 1011; הרב ר' ערוסי "התיישנות בחוק ובהלכה" תחומין כא (תשס"א) 422; מ' אלון המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו ועקרונותיו (מהדורה שלישית, כרך ג, תשמ"ח) 1450 - 1452). מן הדין - אל המערער 19. האירוע העוולתי המיוחס למשיבים אירע ביום שבו נולד המערער, 14.1.1971. אין מחלוקת בין בעלי הדין כי מיום לידתו של המערער ועד היום הזה הוא לקוי בשכלו. לפיכך, בחישוב תקופת ההתיישנות לא בא במנין הזמן שבו לא מלאו לו שמונה עשרה שנה - מיום 14.1.1971 ועד ליום 14.1.1989 - וכן לא בא במנין הזמן שלאחר מכן, שבו היה לקוי בשכלו אך טרם מינה לו בית המשפט אפוטרופוס; לאמור, מיום 14.1.1989 ועד שמונו המערערת ובעלה המנוח להיות אפוטרופסיו, ביום 21.9.1994. מיום זה התחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. תביעתו של המערער הוגשה ביום 23.2.1997, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. 20. בשולי הדברים, איני פטור מלעמוד על טענה חלופית שבפי המשיבים, הנסמכת על סעיף 62 לחוק הכשרות שבו נאמר: "אפוטרופסות על קטין פוקעת בהגיעו לבגירות; על פסול-דין - עם ביטול פסלותו על-ידי בית המשפט- - -" לטענת המשיבים, המערער הוא פסול דין מלידתו. לטענתם, הכרזתו כפסול דין ביום 7.6.1998 כאמור לעיל, היתה בגדר הצהרה על מצב קיים ונמשך, ולא יצרה מעמד חדש. בית המשפט לא ביטל הכרזה זאת ולפיכך לא פקעה האפוטרופסות על המערער, שראשיתה באפוטרופסות טבעית והמשכה, אחרי הגיעו לבגרות, באפוטרופסות למעשה. לפיכך לא הושעה מירוץ תקופת ההתיישנות בשום שלב והתוצאה היא שתביעתו התיישנה. דין הטענה להידחות. הכרזתו של המערער כפסול דין היתה הכרזה קונסטיטוטיבית (ראו אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב-1962, ס' 1-13 (תשנ"ה) 151), שבעקבותיה מינה בית המשפט את המערערת ובעלה אפוטרופסים למערער (סעיף 33(א)(3) לחוק הכשרות). סעיף 62 חל רק על התקופה אחרי הכרזת הפסלות וענינו רק מועד סיומה של האפוטרופסות, אך לא יותר מכך. אין בסעיף זה כדי לקבוע ש"היה עליו [על המערער - י' ט'] אפוטרופוס", כאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, גם בתקופה שלפני מינוי האפוטרופסים. גם הטענה כי הוריו של המערער יכלו לתבוע כ"אפוטרופוס וידיד קרוב" של המערער, לפי תקנה 32(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך התיישנה תביעתם, דינה להדחות. אפילו היו המערערת ובעלה רשאים לתבוע בשמו של המערער בתור שכאלה - ואינני מחווה דעה על כך - אין בהמנעותו של אפוטרופוס למעשה או "ידיד קרוב" מלתבוע כדי להניע את גלגלי מירוץ ההתיישנות ולגרום שהתביעה תתיישן. סוף דבר 21. לפיכך אני מציע לדחות את ערעורה של המערערת ולהעתר לערעורו של המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, ככל שענינו תביעתו של המערער, ובית המשפט המחוזי ידון ויכריע בה לגופה. כמו כן ידון בשאלה אם התיישנה תביעתה של המערערת כמיטיבה, לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, שלא נדונה בפסק דינו, לאור התוצאה שאליה הגיע. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המערער בסך 25,000 ש"ח. בנסיבות הענין לא ייפסקו הוצאות לחובת המערערת בגין ערעורה שנדחה. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. שיתוק מוחיןלידהשיתוק