השופט דר' עדי זרנקין ערעור של קצין התגמולים (להלן: "המערער") וערעור שכנגד של שמוע אלירן (להלן: "המערער שכנגד") על פסק-דינו של בית המשפט השלום בחיפה מיום 23/5/11, בשבתו כועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). בית המשפט קמא קיבל באופן חלקי את ערעורו של המערער שכנגד, על החלטת קצין התגמולים, וקבע כי קיים קשר של החמרה בשיעור של 30% בגין תאונה שארעה למערער שכנגד בשירותו הצבאי ביום 18/7/04, לבין התפתחותם של התקפי פאניקה ואפיזודות קונוורסיביות מהן סובל המערער שכנגד. קצין התגמולים דחה את תביעתו של המערער שכנגד, למרות ממצאי מרכז ההערכה בבית החולים רמב"ם אשר בדק את המערער שכנגד לבקשת קצין התגמולים, לפיהם, התאונה הייתה "קו שבר" בחייו של המערער שכנגד, וכי בעקבות הפציעה התפתחו ההתקפים מהם הוא סובל. קצין התגמולים לא שוכנע כי ההפרעות הנפשיות הנטענות על ידי המערער נגרמו עקב התאונה ההיא, וכן סבר כי המערער מתפקד ללא דופי. בית משפט קמא קבע כי אף שהמערער שכנגד סבל מבעיות נפשיות עוד לפני הגיוס, וממילא אף לפני התאונה הנידונה, הרי שעל פי מבחן הגולגולת הדקה, ניתן לומר כי מבחינה סובייקטיבית היה המערער שכנגד פגיע יותר, והתאונה גרמה להחמרה במצבו. בעניין זה של מצבו הרפואי של המערער שכנגד עובר לגיוס, בית המשפט קמא מצא לנכון להוסיף כי: "שעה שגוייס לצבא, הצבא אחראי לבריאותו של המערער (המערער שכנגד, בענייננו) וביודעו כי קיימת בעיה אשר גרמה לפסלות ראשונית, אין היא יכולה להתנער בשלב זה מכל נזק שנגרם לו". המערער טוען כי החבלה נשוא התאונה הייתה חבלה קלה מאד, וכי קיים פער זמנים ניכר ובלתי מוסבר בין מועד התאונה לבין מועד הופעת ההתקפים לראשונה, פער של כשנה וחצי, אשר מחזק את טענתה כי אין כל קשר בין התאונה הקלה ההיא לבין התופעות מהן סובל המערער שכנגד. עוד מוסיף המערער ומטעים כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך שעדותו של המערער שכנגד בנוגע לתאונה הינה עדות יחידה של בעל דין, ומשכך יש להתייחס לעדותו בזהירות הראויה. עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא משלא התייחס בפסק-דינו להיתכנותה של התיזה הרפואית שהובאה מטעמו של ד"ר קריינין לפיה ההתקפים הקונברסיביים נגרמו כתוצאה מפגיעה אורגנית מוחית, וכן התעלם מחוות דעתו של ד"ר בקר, מטעם המערער, אשר בה ניתח את קלותה של התאונה ודן במופרכות הטענה, לפיה הפרכוסים נגרמו כתוצאה מפגיעה אורגנית מוחית, בנסיבות המקרה. המערער עוד טוען כי אף לא אחד מן המומחה הרפואיים טען לאסכולה רפואית לפיה ההתקפים הפרכוסיים יכולים לבוא לידי ביטוי חודשים רבים לאחר האירוע החבלתי, וכי מסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה נטולת כל בסיס. המערער שכנגד טוען כי שגה בית המשפט קמא משלא קבע כי יש להכיר בקשר סיבתי מלא של גרימה בין מצבו הנפשי והפרכוסים מהם סובל המערער שכנגד, לבין התאונה הנדונה שארעה לו, וכי די היה בממצאי הפסיכיאטרית ד"ר עירית מרטיק, בחוות דעתה במרכז הערכה, כדי לחייב קביעת קשר סיבתי מלא של גרימה. המערער שכנגד מטעים כי על פי סיכום מרכז הערכה פציעתו הקלה בתאונה היוותה קו שבר בחייו של המערער שכנד, ותפקודו שהיה סביר ביחס למגבלותיו הבסיסיות הפך לקוי ביותר בעקבות הפציעה, ובהמשך התפתחו אצלו תופעות של פאניקה ואיפזודות קונברסיביות. לעניין סמיכות הזמנים שבין התאונה לתופעות מהן סובל המערער שכנגד, המערער שכנגד מוסיף כי שרותו היה שרות צבאי קצר וכי החל להתלונן על מצבו בסמוך לאירוע התאונתי. המערער שכנגד אף מוסיף כי טעה בית המשפט קמא משלא נתן דעתו לעובדה, כי בטרם האירוע התאונתי לא לקה בכל הפרעה קונברסיבית שהיא. לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים, ואף עיינתי, עיין היטב בחומר הרפואי שעמד בפני בית משפט קמא, ובחוות הדעת שניתנו בקשר עם העניין נשוא הערעורים, הגעתי לכלל דעה שדין שני הערעורים לדחייה. אף כי אינני יכול להסכים עם חלק מהנמקותיו של בית משפט קמא, הרי שנראה לי כי התוצאה אליה הגיעה, והיא הכרה בקשר של החמרה בשיעור של 30% בין התאונה לבין התופעות מהן סובל המערער שכנגד, הינה סבירה, ואין טעם של ממש להתערב בה. בעניין הנמקותיו של בית משפט קמא אבהיר, כי אין להסכים לקביעתו כי משגוייס המערער שכנגד לצבא כשהוא סובל מבעיות בריאותיות, וזאת בידיעת הצבא, הרי אין קצין התגמולים יכול להתנער מכל נזק אשר נגרם לו ואשר קשור לאותן בעיות מהן סבל לכשגוייס. צודק המערער שכנגד בעניין זה, בשעה שהוא טוען כי השאלה הדורשת הכרעה, בדיון בהליכים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום),הינה האם הנכות הנטענת נגרמה תוך כדי ועקב השירות, וכי אין המדובר בשאלת אחריות לבריאותו של המגוייס או התנערות מאחריות זו. יש אף מידה לא מועטה של צדק בטענותיו של המערער בכך שבית המשפט קמא נמנע מלהתייחס לגופה של חוות הדעת של ד"ר בקר, הרופא מטעם המערער, והתייחסותו היחידה אליה התמצתה באמירה שאין הוועדה יכולה לקבל את הסתירות המהותיות בין חוות דעתו לבין ממצאי מרכז ההערכה. צודק אף המערער בטיעוניו בפנינו כי אין קצין התגמולים אנוס לקבל חוות דעת של מומחה אשר אליו הוא פנה לשם קבלת חוות דעתו, והוא רשאי, ואני אוסיף ואומר שאף חייב, להפעיל שיקול דעת משל עצמו, ואפשר ויגיע למסקנה כי אין הוא מקבל את חוות הדעת של המומחה אליו פנה. למעשה אין מחלוקת בין המומחים באשר למצבו הנפשי של המערער שכנגד עובר לגיוסו. בעניין זה אין מחלוקת כי התובע סבל בילדותו מ ADHD וכן מדיסלקציה, וכי בעטיין סיים רק 10 כיתות לימוד, ובטרם גיוס אובחן כסובל מהפרעת אישיות מופנמת, ולפיכך הפרופיל הרפואי שניתן לו ותנאי השירות שהותוו עבורו תאמו את מצבו בעת הגיוס. כמו כן נראה מן התיק הרפואי כי התובע נבדק על ידי פסיכיאטר במסגרת הצבאית, עוד טרם פציעתו, והפסיכיאטר התרשם כי המערער שכנגד סובל מקשיים רגשיים ומאישיות אינטרוברטית. באשר להשפעתה של התאונה נשוא הערעור, הרי שבעוד שד"ר קריינין, מטעמו של התובע, גרס כי כתוצאה מן התאונה, בה נפגע המערער שכנגד בראשו, נגרמה למערער שכנגד פגיעה אורגנית מוחית אשר גרמה להפרעה נפשית ובין היתר לתופעות הקונברסיביות, הרי שד"ר בקר, מטעמו של המערער שכנגד, סבר כי התאונה לא גרמה למערער שכנגד זעזוע מוח או פגיעה מוחית, וכי איננו סובל מאז התאונה משום שינוי משמעותי באישיותו הבסיסית. ד"ר מרטיק מן המרפאה הפסיכיאטרית בבית חולים רמבם, אשר נתנה חוות דעת לבקשת המערער סברה, כאמור, שהתאונה גרמה אצל המערער שכנגד לכך ש"תיפקודו שהיה סביר ביחס למגבלותיו הבסיסיות, הפך לקוי ביותר בעקבות הפציעה, ובהמשך התפתחו התקפי פאניקה ואפיזודות קונברסיביות", ומסקנתה היא כי המערער שכנגד סובל Panic Disorder . והפרעות קונברסיביות אשר התפתחו בעקבות פציעתו. באיבחון פסיכודיאגנוסטי שנערך למערער שכנגד התרשמה הבודקת כי ממצב של חוסר כוחות, תחושות של רקנות חוסר תקווה וחוסר אונים, אך התקשתה להעריך באם קשייו נובעים מליקויי הלמידה, או מפציעתו. אף לא אחד מן המומחים הרפואים לא טען כי התקפי הפניקה והתופעות הקונברסיביות היו מנת חלקו של המערער שכנגד אף לפני התאונה, ומעיון בתיק הרפואי כולו המתייחס אף לתקופה שקדמה לגיוסו לא ניתן למצוא כי אכן היו תופעות שכאלה, אף כי קיים רישום אחד מ 19/12/00 אשר בו תלונות המערער שכנגד היו על "התקפות של רעידות...". משאלו הם פני הדברים, ומשנראה כי התופעת הללו החלו לאחר התאונה, יכול היה בית המשפט קמא לאמץ לו את חוות דעתה של ד"ר מרטיק ולקבוע כי חבלת הראש, שנגרמה למערער שכנגד בתאונה, אף שלפי טיבה לא הייתה חבלה קשה, הרי שעל רקע מצבו הנפשי הבסיסי של המערער שכנגד, גרמה היא להחמרה במצבו. שיעור ההחמרה שנקבעה על ידי בית משפט קמא, דהיינו 30%, נראה לי סביר בנסיבות העניין, ולא הייתי מתערב בו. התוצאה אם כן היא, כי דין שני הערעורים להידחות. ע. זרנקין, שופט כל צד ישא בהוצאותיו. השופטת ש' שטמר - אב"ד אני מסכימה לפסק דינו של עמיתי, השופט דר' ע' זרנקין. אוסיף מעט משלי: מטעם קצין התגמולים נטען כי המשיב לקה באותן התופעות, לרבות רעידות בידיו, עוד לפני התאונה במהלך שירותו הצבאי. אכן הדין עם קצין התגמולים. כך במסמך צבאי מיום 14/10/04 שם צויין כי המשיב סובל מסחרחורות, בחילות, רעד בידיים ושיבושי שינה (וראו מסמכים נ/1-נ/8, נ/9, נ/10, נ/11, נ/12. כן ראו מסמך רפואי צבאי מיום 9/8/04 שבו נרשם כי המשיב סובל מרעד בידיים, סחרחורות, חרדות ושיבושי שינה). מסמכים אלו הם לפני התאונה, שכזכור ארעה ביום 18/7/04. לפיכך, התוצאה אליה הגיעה הועדה קמא, שניתן לה ביסוס בחוות הדעת של דר' בקר מטעם המערער, לפיה התאונה בשירות, לא גרמה להתפרצות מחלתו של המשיב, היא נכונה. מכאן שכדין פסקה הועדה קמא, כי התאונה בשירות לא גרמה להופעת המחלה או התופעות. לפיכך, כקביעתו של חברי, השופט זרנקין, יש לדחות את ערעורו של המשיב. לגבי ההחמרה טוען המערער, כי המסמך הרפואיים שהמערער הגיש הם לאחר שחרורו מצה"ל . דהיינו, אין החל ממועד התאונה ועד לשחרור מצה"ל ביום 29/9/05 תעודות רפואיות על חזרה של התופעה. אמנם עובדה זו יחד עם העדויות באשר לכך שמדובר בתאונה קלה ביותר, מעוררות אצלי ספק ניכר אם אמנם היתה החמרה אצל המשיב עקב התאונה, אולם מדובר, למעשה, בהעדפת קביעה בחוות דעת אחת על פני השניה; ככל הנראה העדיפה הועדה קמא את הקביעה כי התאונה כן היתה משמעותית לגבי המשיב וכן השפיעה על החמרת המחה, קביעה שהופיעה הן בחוות דעתו של דר' קריינין, מטעם המשיב, והן של הרופאים ממרכז ההערכה בבית החולים רמב"ם. יתכן שמבחינה אוביקטיבית התאונה היתה קלה, אולם מבחינת המשיב היא הביאה, כך נקבע בחוות דעת המומחים (למעט דר' בקר) היא השפיעה להחרפת התופעות. נראה כי גם העובדה שאין רישום על תופעות סמוכות לתאונה, נלקחה בחשבון על ידי דר' מומחים אלו. העדפת חוות דעת אחת על פני השניה, נחשבת לקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית, ובדרך כלל לא תתערב בה ערכאת הערעור (וראו, בין היתר, בע"א 55-/70 יצחק זלץ נ' קצין התגמולים פורסם בתוכנות המשפטיות). אוסיף עוד, שעל אף שהתאונה לא היתה תאונה קשה, והתובע ככל הנראה נחבט בראשו קלות ולא איבד הכרתו, עדיין לא ניתן לקבוע כי היא היתה כה קלה שיש להתעלם ממנה על פי הלכת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 732, 763ה, ז - 764ב). בנסיבות אלו מסכימה אני לקביעותיו של השופט ע' זרנקין וכי יש להשאיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת ברכה בר-זיו אני מסכימה לתוצאות פסק דינו של עמיתי, השופט ע' זרנקין. ב. בר-זיו, שופטת ש. שטמר, שופטת[אב"ד] ב. בר-זיו, שופטת ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ב, 17 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. לשכת גיוס / טירונות