תביעה נגד בית חולים סורוקה בגין רשלנות רפואית בלידה

להלן פסק דין העוסק בנושא תביעות נגד סורוקה - רשלנות רפואית בלידה בבית חולים סורוקה: פסק דין השופט ת' אור: 1. המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: התובעת) נולדה במרכז הרפואי סורוקה בנגב (להלן: בית החולים) בתאריך 12.12.1968. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע טענה התובעת, כי בית החולים וקופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (להלן: הנתבעים) התרשלו בתהליך הטיפול באם התובעת (להלן: האם) ובתובעת, לקראת ובעת לידת התובעת, וכי כתוצאה מרשלנות זו נגרם לתובעת שיתוק מוחין, על כל הנזקים הנלווים לכך. בית המשפט המחוזי קבע, כי הנתבעים התרשלו בטיפול באם וכי שיתוק המוחין ממנו סובלת התובעת הינו תוצאה של התרשלות זו. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על ידי הנתבעים, אשר ערערו גם על שיעור הפיצוי אשר נקבע בגין נזק לא ממוני. התובעת הגישה ערעור שכנגד על גובה הנזק שנפסק לה. אדון תחילה בשאלת האחריות ולאחר מכן אעבור לדון בשאלת גובה הנזק. עיקרי העובדות וההליכים 2. ההריון בעקבותיו נולדה התובעת היה הריונה השישי של האם והוא עָקַב שני הריונות כושלים, בהם נפטרו העוברים בחודש השמיני להריון. מסיכום המחלה ומתצהיר הרופא המטפל שהוגש לבית המשפט קמא, עולה כי לאור היסטוריה מיילדותית זו, החליטו הרופאים המטפלים שיש לעקוב אחרי מהלך הריונה באופן קפדני יותר. במסגרת מעקב זה אושפזה האם שלוש פעמים. במהלך האשפוזים נלקחו מהאם דגימות לצורך עריכת בדיקת אסטריול, בדיקה שנועדה לגלות אי ספיקה שלייתית, אי ספיקה אשר הרופאים המטפלים חששו שגרמה למות העוברים בשני ההריונות הקודמים. תוצאות הבדיקות הגיעו לבית החולים לאחר פרקי זמן של שבוע-שבועיים. בתאריך 12.12.68, בהיותה בשבוע ה37- להריון, הגיעה האם לבית החולים כשהיא סובלת מכאבים קלים. האם אושפזה במחלקת יולדות. כשעתיים לאחר מכן החלו צירים ולאחר 50 דקות נוספות היתה ירידה של מי שפיר מקוניאליים (מי שפיר הצבועים ירוק עקב הפרשת תוכן מעי עוברי למי השפיר). בבדיקה שנערכה לאחר מכן הורגשה בריקרדיה (האטה) בדפיקות לב העובר והוחלט על חילוץ העובר בניתוח קיסרי. 50 דקות לאחר ירידת המים המקוניאליים חולצה התובעת כשהיא במצב של תשניק. אין איזכור מה היה ציון האפגר של התובעת. לאחר טיפול התאוששה התובעת והועברה למחלקת יונקים. כאשר נולדה היתה התובעת קטנה מהרגיל וכאשר שוחררה, לאחר עשרה ימים, היתה עודנה קטנה מהרגיל. בניתוח פתולוגי של השליה נמצאו הצטלקויות (סיסים פיברוטיים), דבר אשר עשוי להצביע על אספקת דם לקויה. כחודשיים לאחר הלידה סבלה התובעת מארוע של איבוד הכרה פתאומי. התובעת הובאה לבית החולים, אך לא נמצא דבר והיא שוחררה לביתה. רק חמש שנים לאחר הלידה אובחנה התובעת כסובלת משיתוק מוחין. 3. בפני בית המשפט המחוזי הוצגו על ידי בעלי הדין חוות דעת של מומחים רפואיים. מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת של פרופסור כספי וד"ר ברנד. מטעם התובעת הוגשו חוות דעת של פרופסור שנקר וד"ר להט. עוד העידו בפני בית המשפט הרופא המיילד של התובעת, ד"ר לבנטל, וכן האם והתובעת. שתי העדויות האחרונות הובאו בהקשר לגובה הנזק ולכך, כאמור, אתייחס בהמשך. בית המשפט קבע, כי הוכחה רשלנות של בית החולים: "סבור אני, איפוא, כי הנתבעים לא ביצעו הבדיקות הדרושות לגילוי אי ספיקה שלייתית במועד כפי שנדרש היה הדבר מרופא סביר באותן נסיבות, לא השתמשו במיומנות הדרושה ולא נקטו במידת הזהירות הדרושה, בהתנהגות זו היתה משום התרשלות שהביאה לנזק הנדון. בנוסף ולחילופין סבור אני כי הוכחו היסודות הדרושים ע"י סעיף 41 לפקודת הנזיקין..." (עמודים 50-49 לפסק הדין). הקביעה כי התקיימה במקרה אחריות של בית החולים בגין רשלנות התבססה על מספר נדבכים: האחד, כי בדיקת האסטריול, אשר נחשבה כבעלת ערך חיזוי לאי ספיקה שליתית והיתה נהוגה בבית החולים, לא נערכה בתדירות הראויה, בהתחשב בעבר המיילדותי של האם. השני, כי היעדר רישום של חלק מהתוצאות של הבדיקות מהווה חסר אשר מחבל באפשרות לקבוע ממצאים ומעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים. השלישי, כי הוכח שאי הספיקה השלייתית עשויה היתה לגרום לשיתוק המוחין. בנוסף, בית המשפט קבע, כי התקיימו במקרה זה היסודות הדרושים להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), והנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע שלא התרשלו. מן העבר השני, דחה בית המשפט המחוזי את טענת התובעת, כי התשניק ממנו סבלה מהווה אף הוא גורם לשיתוק המוחין בקובעו, כי לא הוכח קשר סיבתי בין התשניק לשיתוק המוחין. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא הוכח שחילוץ התובעת בניתוח הקיסרי בוצע תוך זמן לא סביר. כן הוסיף וציין, כי בהעדר קשר סיבתי בין התשניק לשיתוק המוחין הרי שאין חשיבות לשאלה אם הניתוח הקיסרי בוצע בזמן סביר או לא. בערעור טוענים הנתבעים כנגד כל קביעות בית המשפט - הקביעה ביחס לנטל ההוכחה, הקביעה כי התקיימה במקרה זה רשלנות וכן כנגד הקביעה כי מתקיים במקרה זה קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. התובעת טוענת כנגד קביעת בית המשפט כי לא הוכחה רשלנות של בית החולים ביחס לאירועי יום הלידה. העברת נטל השכנוע אל הנתבעים 4. בעניין העברת נטל השכנוע קבע בית המשפט קמא כי היעדר רישום חלק מן התוצאות של הבדיקות מחבל באפשרות לקבוע ממצאים ויש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בפגם ברישום שיש בו כדי להעביר את הנטל. כן הם טוענים, שלא היתה מוטלת עליהם חובה לשמור מסמכים רפואיים זמן כה רב. לבסוף, טוענים הנתבעים, כי לא ניתן משקל ראוי לשיהוי בתביעתה של התובעת. לטענתם, חלוף הזמן כתוצאה משיהוי זה הוא שאחראי לאי שלמות התיק ולהעדר מקצת הבדיקות. התובעת, מאידך, טוענת, כי היה על בית החולים לשמור את המסמכים הרפואיים לפחות עד תום מועד ההתיישנות ואם לא נעשה כך הרי שהדבר עשוי להשפיע על נטל ההוכחה. זאת, במיוחד לאור העובדה כי התובעת נולדה לאחר מצוקה עוברית ואובחנה כסובלת משיתוק מוחין. בהקשר זה טוענת התובעת, כי למעשה מדובר בפגם ברישום ולא בכשל בשמירה על המסמכים שכן העובדה שכל התיק נשתמר, פרט לתוצאות ספציפיות אלו, מעידה על כך שמדובר בפגם ברישום. 5. ברגיל, נטל השכנוע במשפט אזרחי מוטל על התובע (ראה י' קדמי על הראיות (חלק שלישי, 1999), 1275). אולם, קיימים מקרים בהם עובר נטל השכנוע מכתפי התובע אל כתפי הנתבע (לדוגמא, בהתקיים חזקות מסוימות, ראה שם, 1302-1301). האם במקרה זה יש להעביר את נטל השכנוע? כבר נכתב רבות על חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים הנוגעים לטיפול בחולים: "הנה כי כן, היעדרם של רישומים הנדרשים על פי שיגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי מילוי חובה החלה על הרופאים ועל המוסד הרפואי כלפי המטופלים, ומהווה מחדל רשלני. במחדל זה יש כדי לפגום גם באפשרויות הטיפול בחולה בעתיד, וגם כדי לשלול ממנו ומבית המשפט ראיה בעלת חשיבות במקרה של התדיינות עתידית בין החולה לבין הרופא או המוסד. מחדל זה של הרופא או המוסד הרפואי פועל לחובתם בהתדיינות משפטית בין החולה לבינם, בכל אותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו כדי להבהיר את העובדות שבמחלוקת" (ע"א 6330/96 אורנה בנגר ואחרים נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה ואחרים פ"ד נב(1) 145, 157). עוד נפסק, כי במקרים של פגם ברישום ונזק ראייתי שנגרם בשל כך יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים (ע"א 2506/95 ליאור קליין (קטין) נ' ד"ר מלינה קנר ואחרים (פ"ד נא(1) 505, 509-508), וכן ע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל (תק-על 99(2), 227)). כן נפסק, כי אין די בקיום רישום מסודר כנדרש. ללא שמירה על הרישומים, נמוגה כל תועלת שניתן להפיק מהם. אף במקרים אלו של אי שמירה על מסמכים רפואיים, התוצאה יכולה להיות העברת נטל השכנוע: "מחדלם של בית החולים ורופאיו בשמירה על מסמכים אלה העביר אליהם את הנטל לשלול את קיומה של הרשלנות מצידם בטיפול באם ... המשיבים לא עמדו בנטל זה. מכאן, שאף אם לא ניתן היה לקבוע באופן פוזיטיבי את התרשלות רופאי בית החולים ואת הקשר בינה לבין הנזק לתובעת - כפי שאלה נקבעו על ידינו לעיל - הרי שדי היה בהעברת הנטל כאמור אל כתבי בית החולים ורופאיו, כדי להצדיק את קביעת אחריות בית החולים לנזקי התובעת" (בנגר, לעיל, עמוד 158; ראו גם ע"א 6160/99 נתן דרוקמן נ' בית החולים לניאדו ואחרים (טרם פורסם), ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי ואחרים פ"ד נב(3) 817, 824-823; ע"א 2989/95 מרים קורנץ ואחרים נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים 'מאיר' ואחרים פ"ד נא(4) 687). במקרה שלפנינו טרם חלפה התקופה בה אמורים היו הנתבעים לשמור על המסמכים הרפואיים. בענייננו, חסרה תוצאה של בדיקת אסטריול אחת אשר אין חולק כי נתבצעה. מחוות דעתו של פרופסור שנקר, אשר אומצה בהקשר זה על ידי בית המשפט קמא, עולה, כי קיימת משמעות לביצוע עוקב של בדיקות האסטריול, מאחר ותוצאתן נבחנת על ידי השוואתן זו לזו. אשר על כן, ייתכן שהיה באותה תוצאה חסרה כדי להשליך הן על השאלה האם קיימת בענייננו התרשלות והן על הקשר אשר בינה לבין הנזק שנגרם לתובעת. עצם היעדרות התוצאות מעבירה את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים, וזאת בשל הנזק הראייתי שנגרם בשלה לתובעת. על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי לא היתה במקרה שלפנינו התרשלות. לעניין זה של העברת הנטל, אין צורך להכריע האם במקרה זה מדובר במצב של היעדר רישום או במצב של אי שמירה נאותה על מסמכים שכן כך או כך התוצאה היא אחת, העברת נטל השכנוע. משקבעתי כי בנסיבות העניין מועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים, הן לעניין קיומה או אי קיומה של התרשלות והן לעניין הקשר הסיבתי אשר בינה לבין נזקיה של התובעת, ממילא מתייתר הדיון בשאלה האם התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לאור העברת הנטל אל כתפי הנתבעים, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הוכיחו הנתבעים שמי מהם לא התרשל בטיפולו באם התובעת. יובהר, כי בהתייחסי להלן להתרשלות הנתבעים, או בית החולים, מופנים דברי גם לאחריות הראשונית של בית החולים מכוח רשלנות מוסדית שלו, וגם לאחריות השילוחית של הנתבעים למעשי עובדיהם, רופאי בית החולים, בטיפולם בתובעת ובאם. מוסכם על הנתבעים, שאם קיימת אחריות בנזיקין של מי מרופאי בית החולים כלפי התובעת, קיימת אחריות שלהם למעשיהם. לאחר שאדון בשאלה האם עומדים הנתבעים בנטל הוכחת העדר התרשלות בטיפול האם; ובהנחה שהתשובה לכך שלילית, אבחן האם הצליחו הנתבעים להוכיח העדר קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזקה של התובעת בגינו היא תובעת. כפי שיובהר בסמוך, גם אם נטל השכנוע היה על התובעת, הוכחה על ידה התנהגות רשלנית מצד הנתבעים. התרשלות בית החולים 6. במישור זה טוענים הנתבעים, כי בית המשפט התעלם בקביעותיו מהמצב נכון לשנת 1968. לטענתם, התעלמות זו נוגעת לשלושה עניינים: לכך שבתקופה הנדונה היה נהוג להסתפק בביצוע שתיים-שלוש בדיקות אסטריול במהלך ההריון; לכך שלא ניתן היה לקבל את התשובה לבדיקות אלא כעבור שבוע, מאחר שהבדיקות לא התבצעו בבית החולים; ולכך שחדרי הלידה היו מרוחקים ממחלקת יולדות, מרחק שהאריך את הזמן ממועד ההחלטה על ביצוע ניתוח עד לביצועו בפועל (אם כי בית המשפט לא קבע כי היה איחור בביצוע הניתוח הקיסרי). על כן, הנתבעים טוענים, כי ממצאי בית המשפט קמא מוטעים וכי לא ניתן לבסס את המסקנה כי היתה במקרה הנדון רשלנות. התובעת מצידה מצדדת בחלק מקביעות בית המשפט וטוענת כנגד חלקן האחר. לדעתה, כפי שקבע בית המשפט קמא, לא היה די בשלוש בדיקות האסטריול שבוצעו, במיוחד לאור העבר המיילדותי של האם. אולם, בשונה מקביעת בית המשפט קמא, היא טוענת, כי חילוץ התובעת בניתוח הקיסרי לא בוצע תוך זמן סביר וכי רשלנות בית החולים מתבטאת אף בכך. 7. כאמור, המקרה דנן ארע בשנת 1968. מועד שמיעת הדיון בבית המשפט המחוזי היה בנקודת זמן שונה לחלוטין. אכן, כבר נפסק, כי הבחינה האם התקיימה במקרה מסוים רשלנות, צריכה להיבחן לפי אמות המידה המקובלות באותה התקופה ועל פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה (ראו 2509/98 תרצה גיל נ' קופת חולים כללית פ"ד נד(2) 38; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' יפה פלד, פ"ד נב(4) 849; דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך כ, 808). כך אף כאן. את המענה לשאלה, האם בית החולים התרשל בטיפול שהעניק לאם התובעת, יש לתת על רקע הבדיקות אשר נחשבו לסבירות בתחום הרפואה בשנת 1968, על רקע הידע הרפואי שהיה ידוע אותה עת. 8. שני ההריונות הקודמים של האם הסתיימו במות העוברים בחודש השמיני. הרופא המטפל עצמו מציין כי לאור אירועי העבר הושמה האם תחת מעקב קפדני (סעיף ו בתצהיר ד"ר לבנטל שהוגש לבית המשפט המחוזי). היינו, היה מדובר באשה המצויה בסיכון הריוני גבוה. השאלה הניצבת בפנינו היא, מהו טיב הטיפול שיש להעניק לאדם, המצוי בדרגת סיכון גבוהה מהנורמה ונזקק לטיפול. ברי, כי יש להתאים את סוג הטיפול למטופל. היינו, אם לאדם אין רגישויות מיוחדות - די בהענקת הטיפול הרגיל. לעומת זאת, כאשר מדובר בחולה עם רגישויות וסיכונים מיוחדים, יש להעניק טיפול החורג מגדר הנורמה הרגילה. כאשר במקרה מסויים קיים חשד לרגישות יתר או לסיכון יתר, יש 'לקדם את פני הסיכון' - על ידי הענקת טיפול שונה מהטיפול הרגיל שנהוג לתיתו. והדברים ברורים. לדוגמא, אין כל טעם בהענקת טיפול שגרתי לחולה אשר ידוע כי הוא אלרגי לתרופה המהווה חלק מאותו טיפול. אף אין כל טעם בהענקת טיפול סטנדרטי לחולה אשר הטיפול לא היה אפקטיבי לגביו בעבר, ואלו דוגמאות בלבד. כמובן, הכוונה היא רק לרגישויות וסיכונים ידועים, או שניתן וראוי לבררם. אין מדובר במצב בו מתברר בדיעבד כי חולה שנחשף לטיפול היה רגיש או כי היה קיים נתון נוסף בשלו היה צריך לטפל באותו חולה באופן שונה, מבלי שהיה סביר לצפות זאת. במצב כזה ברור כי לא ניתן מראש להעניק את הטיפול המתאים. אולם, זה אינו המצב בענייננו. לאחר עיון בחוות הדעת אשר הובאו בפני בית המשפט קמא ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי במקרה זה הכף נוטה למסקנה, כי היתה רשלנות של בית החולים. מסקנה זו מבוססת על שני נדבכים, הטיפול באם במהלך ההריון והארועים ביום הלידה עצמו. 9. הנדבך הראשון נוגע להתנהלות בית החולים במשך ההריון. בית המשפט קיבל את הגישה על פיה היתה נהוגה באותה עת בדיקה אחת ויחידה בהקשר של אי ספיקה שלייתית והיא בדיקת האסטריול. בכך דחה בית המשפט את עמדת פרופסור שנקר, מומחה מטעם התובעת, שמנה בחוות דעתו בדיקות נוספות שלטענתו היו נהוגות במועד הרלבנטי. אין בכוונתי להתערב בקביעה זו. אולם, אף בהתייחס רק לקיומה של בדיקה אחת, בדיקת האסטריול, הרי שהתנהלותם של הנתבעים בטיפול באם היתה התנהלות רשלנית. הנתבעים טוענים כי נלקחו 3 בדיקות אסטריול. לטענתם, מספר הבדיקות שנלקחו מהאם תואם את הנורמה שהיתה המקובלת באותם ימים, של שתיים שלוש בדיקות במהלך ההריון. כאמור לעיל, בנמצא תוצאות של שתי בדיקות בלבד. על ההשלכה של היעדר תוצאות הבדיקה השלישית כבר עמדנו. אולם, אף אם נצא מתוך הנחה, כי אכן תוצאות שלוש הבדיקות היו תקינות וכי הטיפול באם תאם את הנורמה המקובלת באותה תקופה לטיפול בנשים הרות ללא בעיות ידועות, הרי שאין בכך כדי לשלול את רשלנות בית החולים. זאת, מהטעם שהטיפול לא תאם את הטיפול שהיה צריך לתת לאשה לגביה היה חשד כי קיימת בעיה. האם, שהיתה בהריון בסיכון גבוה, צריכה היתה לקבל טיפול שונה מהטיפול הרגיל, טיפול דקדקני יותר. בית החולים היה צריך לדאוג לבצע את הבדיקות בתדירות רבה יותר. יודגש, הסיכון בו מדובר הוא סיכון שהיה ידוע לנתבעים והיתה בידם הדרך והאפשרות להתמודד אתו בדרך טובה יותר. המומחה מטעם התובעת, פרופסור שנקר, מתייחס לכך באופן הבא: "גברת כהן היתה צריכה לעבור בירור יסודי יותר - שלא מצאתיו בגליונות שהיו בידיי. כדלהלן: ... ג) בדיקות אסטריול חוזרות כבר מתחילת הטרימסטר השני להריון. מכל הבדיקות האלו בוצעו רק 2 בדיקות אסטריול (שאינן מספיקות)." (עמוד 2 לחוות הדעת. סוגריים במקור - ת"א). וכך מתייחס לעניין זה בית המשפט: "לא הופרכה קביעת פרופסור שנקר שבדיקה זו יש לערוך פעם, פעמיים, בשבוע במחצית השניה של ההריון. רק ביצוע בדיקה זו, ברצף זה, יכולה לספק נתונים שיש בהם כדי לגלות אי ספיקה. בדיקות חד פעמיות אין בהן משום תועלת." (עמוד 48 לפסק הדין). 10. בנוסף, בית החולים היה צריך לדאוג לקבלת התוצאות באופן מהיר וסדיר ולא כעבור שבועיים. בהקשר לכך מציין פרופסור שנקר, כי באשפוז השני שוחררה האשה לביתה לפני שהתקבלה תשובת המעבדה. אף אם נקבל את טענת הנתבעים, כי הבדיקות לא בוצעו בסורוקה ועל כן לא ניתן להימנע מקיומו של עיכוב מסוים, הרי שהיה צריך לדאוג לכך שהבדיקות תגענה במהירות המירבית האפשרית. אין ספק כי ניתן היה לדאוג לכך, אך דומה שבבית החולים לא נעשה דבר לקידום מטרה זו. בשני אלו - באי ביצוע בדיקות האסטריול בתדירות המספיקה ובכך שלא נעשה מאמץ שתוצאות הבדיקות תגענה במהירות רבה יותר - באה לידי ביטוי התרשלות הנתבעים בנדבך זה. 11. הנדבך השני נוגע לפעולות בית החולים ביום הלידה. כאמור, האם הגיעה לבית החולים כאשר היא מתלוננת על כאבים קלים. היא אושפזה במחלקה ולאחר שעתיים החלו צירים. 50 דקות לאחר תחילת הצירים היתה ירידה של מים מקוניאלים וזוהתה בריקרדיה של פעימות לב העובר. לאור תופעות אלו הוחלט לבצע ניתוח קיסרי. עברו עוד 50 דקות עד אשר התובעת חולצה במצב של תשניק (כך בגליון הניתוח). בית המשפט קבע, בהקשר לארועי יום הלידה, כי לא הוכחה רשלנות. היינו, כי לא הוכח שחילוץ התובעת בניתוח הקיסרי בוצע תוך זמן בלתי סביר וכי לא הוכח שהתובעת סבלה מתשניק קשה עם לידתה. עם כל הכבוד, אין ביכולתי להסכים עם חלק מקביעותיו. אמנם, ייתכן בהחלט כי, כפי שקבע בית המשפט קמא וטוענים הנתבעים, פרק זמן של 50 דקות אינו זמן ארוך מידי מרגע שמתקבלת ההחלטה לנתח עד לניתוח. זאת, מאחר שיש צורך להעביר את המנותחת לחדר הלידה, לגבש צוות רפואי וכיו"ב. בענייננו, מתווסף לכך אף המרחק של חדר הלידה מהמחלקה בבית חולים סורוקה בשנת 1968. אולם, אילו האם היתה מוכנסת מלכתחילה לאיזור חדר הלידה לשם השגחה, או אם היתה מועברת לשם עם תחילת הצירים, זמן חיוני היה נחסך. כך מתייחס לכך פרופסור שנקר, המומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו: "... אמנם בהתאם לפתיחה נראה שגב' כהן לא היתה בשלב פעיל של הלידה ולכן נשלחה לאשפוז במחלקה. אולם במקרה של אשה בה יש חשד לאי ספיקה שליה - כפי שקבעו הרופאים, התפתחות צירי לידה יכולה לגרום לסבל עוברי. כפי שאמנם קרה במקרה הנ"ל... בקבלתה בשעות הערב ב- 12.12.93 (טעות במקור - ת"א) עם צירי לידה היה מקום להשאירה בהשגחה בחדר לידה עם ניטור דופק ולא לאשפזה במחלקה היות שהיתה ולדנית, עם אבחנה של הריון בסיכון גבוה ובחשד לאי ספיקה שלייתית" (עמוד 3 לחוות הדעת). כאשר האם, בשלב כה מתקדם של ההריון (שבוע 37), מגיעה כשהיא סובלת מכאבים ולאחר ששני ההריונות הקודמים שלה הסתיימו בשלב זה של ההריון במות העוברים, היה על בית החולים לשימה במעקב קפדני, ולהעבירה בהקדם לחדר הלידה - אם לשם ביצוע המעקב שם ואם לצורך קביעת ניתוח קיסרי יזום לשם יילוד העובר, אופציה שהיתה מקובלת אף על הרופא המטפל: "היולדת הוזמנה ליום 10.12.68 לאשפוז לצורך תהליך הלידה. נאמר במפורש כי היולדת הוזמנה לדון על סיום הלידה" (עמוד 31 לפרוטוקול). הסיבות לאי קיומו של האישפוז בתאריך 10.12.68 לא הובררו בבית המשפט קמא, אולם אלו אינן מעלות ואינן מורידות. היתה מוכנות לכאורית של הרופא המטפל לנקוט בפעולה יזומה ליילוד העובר, אולם מוכנות זו לא באה לידי ביטוי עם הגיע האשה לבית החולים ביום הלידה. אף במקרה זה, הטיפול באם לא היה הטיפול המתאים. הטיפול היה טיפול שגרתי אשר אינו חורג מהנוהג המקובל. טיפול כזה היה בלתי הולם כשמדובר באשה בהריון בדרגת סיכון גבוהה. 12. כאמור, התובעת חולצה במצב של תשניק (כך על פי גליון הניתוח). אין ספק שהתשניק הוא שיאו של סבל עוברי. בגליון הניתוח מצויין כי התובעת חולצה במצב של תשניק וכי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארה שלוש פעמים. לעומת זאת, בסיכום המחלה מצויין כי התובעת סבלה מתשניק קל. בפסיקה קודמת של בית משפט זה נקבע, כי במקרה של אי התאמה ברישומים כמתואר לעיל אשר אינה מוסברת, יש לזקוף את הסתירה לחובת האחראים על הרישום, הנתבעים במקרה זה (ראה 6643/95, לעיל, בפסקאות 7-6 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). הווה אומר, תשניק היה גם היה. פרופסור שנקר מציין בחוות דעתו, כפי שכבר ציטטתי, כי ייתכן שהיה ניתן למנוע את התשניק אילו בהגיע האם לבית החולים התנהלות הנתבעים היתה שונה. כמובן, אין באפשרותינו במבט לאחור, לדעת בוודאות 'מה היה קורה אילו' - אך אין זה בלתי סביר שאכן, אילו האם היתה מועברת לחדר הלידה מיד עם הגיעה, והיתה נמצאת בפיקוח רציני יותר - היה מתקצר הזמן לחילוץ התובעת וכך, ייתכן שהתשניק היה נמנע. לסיכום נקודה זו - היה ידוע כי האם מצויה בהריון בדרגת סיכון גבוהה. היה חשש שהעוברים הקודמים של האם סבלו מאי ספיקה שלייתית וכי העובר בבטנה עשוי לסבול מכך אף הוא. היה חשש ברור לחיי העובר במהלך ההריון לאור מות שני העוברים בשני ההריונות הקודמים. חששות אלו היו צריכים להשתקף בטיפול החורג מסטנדרט הטיפול הרגיל, דבר שלא קרה במציאות. מכל האמור לעיל עולה, כי הוכח שהנתבעים התרשלו בטיפול באם ובוודאי שזוהי המסקנה המתבקשת לאור העברת נטל השכנוע אל הנתבעים (כאמור בפסקאות 5-4). השאלה הנוספת הדורשת תשובה היא, האם התרשלות זו היא שגרמה לנזקים מהם סובלת התובעת? לשאלה זו אעבור כעת. הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק לתובעת 13. בית המשפט קמא קבע, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין רשלנות הנתבעים במהלך ההריון בעוד שדחה קיומו של קשר סיבתי בין מאורעות יום הלידה והתשניק לבין הנזק (אף כי דחייה זו אינה נתמכת בדיון מאחר שבית המשפט קבע כי לא היתה רשלנות בהתנהגות הנתבעים ביום הלידה). כך הוא קובע: "בכל מקרה לא הוכח הקשר הסיבתי שבין התשניק לבין שיתוק המוחין ובהעדר קשר סיבתי ממילא אין חשיבות לשאלה אם בוצע הניתוח הקיסרי בזמן סביר אם לאו (עמוד 47 לפסק הדין). הוכח, איפוא, הן בחוו"ד פרופסור שנקר הן בחוו"ד נגדית של פרופסור כספי, כי אי הספיקה השלייתית עשויה היתה לגרום לשיתוק המוחין ... במקרה הנדון, קיים, איפוא, גורם ממשי בר מציאות לנזק ואין מקום להנחות שבתיאוריה על קיום אפשרויות אחרות" (עמוד 49 לפסק הדין). האם הוכח בענייננו קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק ממנו סובלת התובעת? 14. הגורמים לשיתוק מוחין הם רבים ומגוונים. על כך אין מחלוקת בין המומחים בענייננו. סבל עוברי בזמן ההריון הוא אחד מגורמים אלה, כך גם תשניק בזמן הלידה. במצב עניינים רגיל על התובעת להוכיח כי רשלנות הנתבעים היא שגרמה לנזקה. אולם, במקרה זה, כאמור בפסקאות 5-4, מועבר נטל השכנוע ועל הנתבעים להוכיח כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזקה של התובעת. הנתבעים לא עמדו בנטל זה. פרופסור שנקר, מומחה התובעת, מתייחס לשאלת הקשר הסיבתי באופן הבא: "אין ספק שסבל העובר החריף בשלבים לפני לידתה, יכול לגרום לשיתוק המוחי ממנו סובלת כהן חגית כיום" (עמוד 3 לחוות דעתו). הנתבעים לא הביאו כל חוות דעת לסתור זאת. התמקדותם היתה בשלילת הקשר הסיבתי שבין התשניק לנזק ולא לשלילה של הסבל העוברי במהלך ההריון לנזק. הווה אומר, לא נשלל קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים במהלך ההריון לבין הנזק. לכך יש להוסיף את אי מניעת התמשכות הסבל העוברי, כפי שהתגלם בפעולותיהם הרשלניות ביום הלידה, ויתכן אף החרפתו של סבל זה. אציין, כי דין טענת הנתבעים, כאילו עובדת אי קיום תשניק בעוצמה מסויימת הינה עובדה המנתקת את הקשר הסיבתי, להידחות. כל המומחים מציינים כי רבים הגורמים לשיתוק מוחין ורובם אף מציינים כי תשניק אינו גורם המופיע ברובם המכריע של המקרים. על כן, לדעתי, אין כל הכרח שייקבע קיומו של קשר סיבתי בין התשניק לנזק לצורך הקביעה כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים במהלך ההריון לבין הנזק. 16. למעלה מן הנדרש אציין, כי ניתן לטעון לכאורה כי אף לתשניק חלק בתמונת הנזק. נכון הדבר, כפי שמצויין בכל חוות הדעת, כי תשניק אינו סיבה יחידה לשיתוק מוחין. אולם, כולם אף מסכימים, כי תשניק מהווה אחד הגורמים לכך. לדוגמא, כך מתייחס לכך ד"ר ברנד, מומחה מטעם הנתבעים: "עפ"י נתוני המחקר הלאומי האמריקאי הוערך כי רק 10% ממקרי שיתוק המוחין מקורם בתשניק במהלך הלידה" (עמוד 6 לחוות דעתו). הוברר, כי התובעת סבלה מתשניק. ביחס לקיומו של קשר סיבתי בין התשניק ממנו סבלה התובעת בנסיבות המקרה לנזק שנגרם לה קיימים חילוקי דעות. כך, לדוגמה, מתייחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי כזה ד"ר להט, מומחה התובעת: "לדעתי ישנו קושי בסיסי לשלול בוודאות את השפעת גורם הסבל העוברי במהלך הלידה על נזק זה" (עמוד 5 לחוות דעתו). היינו, בנסיבות המקרה ניתן לומר כי ייתכן שגם לתשניק היה חלק בתמונת הנזק של התובעת. אולם, איני נדרש להכריע בכך מאחר שכאמור, הוכח מנגנון אחר אשר עלול היה לגרום לשיתוק המוחין. ומכל מקום, וזאת יש לחזור ולהדגיש, הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע לשלול הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק שנגרם לתובעת. 17. טענה נוספת של הנתבעים היא, כי קיים גורם אחר לשיתוק המוחין, והוא הארוע שארע בהיות התובעת בת חודשיים. אולם, הנתבעים לא הביאו ראיות ותימוכין של ממש לכך. על כן, דין טענה זו להידחות. מכל המפורט לעיל עולה, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק ממנו סובלת התובעת. גובה הנזק 18. עקב התאונה סובלת התובעת משיתוק מוחין קל עם חולשה בשתי הרגליים וביד השמאלית. נגרמה לה פרפרזיס קלה בשתי הרגליים, מונופרזיס ביד השמאלית ועיוות בבוהן ימין. נכותה היא בשיעור 31.6%, ובנוסף נכות אסטתית בגין צלקות בשיעור 5%. כפי שציין המומחה הרפואי, ד"ר לוין, נכותה התפקודית של התובעת תואמת את נכותה הרפואית. הגבלתה העיקרית של התובעת מתבטאת בכך שאת כל פעולות היומיום אותן היא מסוגלת לבצע, היא מבצעת באיטיות ובאי נוחות בהשוואה לאדם אחר בגילה. התובעת שירתה בצבא אך היתה מוסעת לשירות הצבאי וממנו. היא נשואה ולה שלושה ילדים. לנתבעים טענה על כך שנפסק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור גבוה מידי, ואילו לתובעת טענה שהפיצוי שנפסק לה במספר פרטי נזק הינו נמוך מידי. הנני סבור, שאין עילה להתערב בפסיקת בית המשפט בפרטי הנזק השונים, אשר בעיקרם - הפסד כושר השתכרות בעתיד ועזרת הזולת - נפסקו על דרך האומדן, פרט לעניין אחד. בית המשפט לא פסק לתובעת כל סכום בגין הוצאות מוגברות על ניידות. זאת, על אף שבגין הנכות ברגליה מתלוננת התובעת על כאבים וחולשה ברגליים, ולטענתה היא נופלת מידי פעם. המומחה הרפואי אף מצא בבדיקתו אותה שהיא מהלכת באיטיות עם רגליים צמודות ורגליים בכיפוף. בגלל קשיי הניידות של התובעת, סביר להניח שהיא תזדקק לתחבורה ממונעת יותר מאדם ללא הגבלות כאלה. הדרך הנכונה במקרה כזה היא לאמוד את שיעור העלות של ניידות מוגברת בכלי רכב, בהתחשב בנכות. על דרך האומדן, הייתי פוסק לתובעת סכום של 80,000 ש"ח בפרט נזק זה. 19. על סמך כל האמור לעיל, נדחה ערעור הנתבעים ומתקבל חלקית הערעור שכנגד, במובן זה שלסכום הפיצויים שנפסק לתובעת יתווסף סכום של 80,000 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה מיום פסק הדין בבית המשפט המחוזי וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 16,000 ש"ח. כן ישאו הנתבעים בשכר טרחת עורך דין של התובעת בערעור זה בסך 30,000 ש"ח ומע"מ. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. לידהרשלנות רפואית (בלידה)רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)רשלנות