להלן פסק דין בערעור בסוגיית צילום וידאו של חוקר פרטי - ועדה רפואית: פסק דין 1. המערערת, ילידת 1966, נפגעה בשנת 1987 במהלך יום ספורט בו השתתפה במסגרת שירותה במשטרת ישראל. הפגיעה במערערת היתה קשה ונקבעה לה בעבר נכות צמיתה בשיעור 100%+. בעת קביעת הנכות האמורה על-ידי וועדות רפואיות שדנו בעניינה של המערערת בשנים 1992, 1996 ו-1997, נעזרה המערערת בכסא גלגלים ממונע (כמפורט בהחלטת הוועדה הרפואית העליונה עליה הוגש הערעור דנן). בתאריכים 12.1.04 - 15.1.04 ו - 15.6.04 צפה במערערת חוקר מטעם המשיב ותיעד בעזרת מצלמת ווידאו פעולות שונות שביצעה מחוץ לביתה. וועדה רפואית מדרג ראשון שהתכנסה לבקשת המשיב ביום 27.3.05 תיארה כדלהלן את מה שראתה בקלטת מינואר 2004: "[המערערת] מתהלכת ללא כל אביזרים, עצמאית בכניסה ויציאה מהרכב. משתמשת ב-2 הידיים ללא כל הפרעה ונושאת משקל גם ביד ימין וביד שמאל (תיק). הליכה בצליעה קלה, ספאסטית יותר ברגל שמאל עם Drop Foot חלקי, תוך שימוש בנעלי רוקי עם עקב מוגבה. יורדת ללא קושי במדרגות". בקלטת מחודש יוני 2004 נראתה המערערת עולה במדרגות. לנוכח הנתונים שאסף המשיב, הוזמנה המערערת לוועדה רפואית, וזו העמידה את שיעור נכותה על 90 אחוז, לפי המבחן שבסעיף 29(3)(I)(ג) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, לאחר שהגיעה למסקנה לפיה: "אין מדובר בנכות מיוחדת ואינה רתוקה לכסא גלגלים". ערעור המערערת לוועדה רפואית עליונה נדחה. הוועדה העליונה שהתכנסה ביום 19.3.06 ציינה, בדחותה את הערעור, כי בעבר המערערת "הדגימה תפקוד שונה משמעותית מתפקודה כיום" (ההדגשה במקור). מכאן הערעור דנן. 2. בהודעת הערעור המפורטת והמנומקת התייחס בא-כוחה המלומד של המערערת, בדרך אגב, לסוגיית קבילות קלטות הווידאו שהוצגו לוועדה, תוך הפנייה לפסיקה הקיימת בנושא זה (ראו החלטתו מהעת האחרונה של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 3625/05 עזאלדין סלמאן נ' קצין התגמולים והאזכורים הכלולים בה). ואולם, כפי שהובהר במהלך הדיון בערעור, אין למערערת טענה בעניין זה, מה גם שבתי המשפט התלבטו בשאלת סמכות הוועדות הרפואיות לאסוף נתונים על הנכה באמצעות מעקב אחריו ותיעוד המעקב, ואילו במקרה דנן המשיב היה מי שיזם את עריכת המעקב. טיעונה של המערערת בנושא הקלטות מכוון בעיקרו לקעקע את המשקל הראייתי שחברי הוועדות הרפואיות מצאו לנכון לייחס לקלטות, במיוחד בהשוואה לממצאי הבדיקה הקלינית שנערכה למערערת. על-פי הטענה, תיאור מצבה של המערערת על ידי הוועדה העליונה אינו שונה מהותית מתיאור המצב כפי שהוא כלול בחוות דעתו של המומחה מטעמה (פרופ' אברהם עורי) שהוגשה לחברי הוועדה. בא-כוח המערערת ציין, כי אין זה ראוי לקבוע את נכותה של המערערת על-פי מה שנראה בצילומים שנעשו בפרקי זמן מוגדרים ומצומצמים, בהם עשתה המערערת מאמץ מיוחד, ואין לזקוף לחובתה את העובדה, שבשל התעקשותה ויכולתה להתגבר לפרקים על קשייה, עלה בידה, בעת שהליכותיה תועדו, שלא להיזקק לעזרים. עו"ד ד"ר שרים הוסיף וטען, כי המציאות הרפואית הקשה בה נתונה המערערת גוברת על המוטיבציה החזקה והכנה שהפגינה המערערת בניסיון לשקם את מצבה, במיוחד לנוכח ילדיה הקטינים. עם זאת, לא נטען כי המערערת נזקקת דרך קבע לכסא גלגלים ושאין היא יכולה לנוע בלעדיו. עיון בטענות הנוספות הכלולות בהודעת הערעור מעלה, כי בכולן תוקפת המערערת את המסקנות אליהן הגיעו חברי הוועדה הרפואית, בהיותן, לשיטתה, מוטות לחובתה, בעיקר לנוכח הצפייה בקלטות. 3. עמדת המשיב היא, כי אין כל פער בין הממצאים אליהם הגיעו חברי הוועדה על יסוד הבדיקה הקלינית שביצעו לבין המסקנות שעלו מהצפייה בקלטות; כי הוועדה התייחסה במפורש לחוות דעתו של פרופ' עורי וכי הערעור אינו מעלה כל שאלה שבמשפט (כידוע, מוגבל היקף העניינים הראויים להיטען בערעור לבית המשפט לנקודות משפטיות בלבד, כקבוע בסעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]). 4. שקלתי את כל טיעוני המערערת ומסקנתי היא שאין בידי להיענות לערעורה. בסופו של דבר, מבקשת המערערת כי בית המשפט יתערב במסקנות אליהן הגיעו הוועדות הרפואיות, מסקנות הנוגעות בשאלות מובהקות שברפואה. אכן, כפי שנאמר על-ידי באי-כוח המשיב, המסקנות שאליהן הגיעו הוועדות הרפואיות אינן מבוססות רק על הצפייה בקלטות אלא גם על הבדיקה הקלינית שנערכה למערערת, שהגיעה לדיון בוועדה כשאין היא נעזרת בכסא גלגלים או בעזרים אחרים. לא נמצא שהמסקנות העולות מהנראה בקלטות אמורות להיות שונות מאלו שהתקבלו על יסוד הבדיקה. גם אין די בעובדה שהוועדות העריכו את מצבה של המערערת באופן שונה מהערכת המומחה מטעמה (אף אם היה דמיון רב בתיאור המצב). מדובר בעניין רפואי מובהק, ולא עלה בידי המערערת להצביע על טעות משפטית שנפלה בהחלטת הוועדה העליונה. ניתן להבין לליבה של המערערת, הסבורה שמאמצי השיקום שלה עמדו לה, לכאורה, לרועץ, והשיפור הלכאורי שהושג כתוצאה ממאמצים אלה, שיש מקום לברך עליו ולעודדה להתמיד במאמציה, הביא דווקא לכך ששיעור נכותה הופחת והצטמצם היקף זכויותיה לקבלת סיוע מהמשיב. לשיטת המערערת היא אף הוצגה על-ידי המשיב כמתחזה, מה שהעמיק את הפגיעה בה. ואולם, תפקיד הוועדות הרפואיות הוא לקבוע מפעם לפעם את דרגת הנכות המעודכנת של הנכה, וכשם שהפעם, בשל פניית המשיב לוועדות, נמצאה נכותה בשיעור פחות מזה שנקבע בעבר, כך ניתן יהיה בעתיד, אם אכן הדבר יהיה מוצדק מבחינה רפואית ואם תתגשם התחזית הרפואית הפסימית של בא-כוח המערערת, לשוב ולהעלות את שיעור הנכות. אדגיש, כי לא ראיתי בחומר שלפני כל נתון ממנו ניתן להסיק שהמערערת הוצגה כמי שהתחזתה בעת שנקבעה לה בעבר הנכות הגבוהה שהופחתה כעת, ולכאורה אין לשלול את האפשרות שחל שיפור במצבה גם עקב מאמצי השיקום שלה. על המערערת להבין, שכשם שלנכה עומדת הזכות להציג לוועדות הרפואיות נתונים על החמרה במצבו, כך עומדת גם למשיב הזכות להציג לוועדות נתונים על הטבה במצב הנכה, ולא בהכרח המדובר במצב שיש להתייחס אליו כאל אקט של "התחזות" מצד הנכה. 5. שיעור הנכות שנקבע למערערת בעבר אינו תואם את מצבה דהיום. זו מסקנת הוועדה הרפואית העליונה ולא מצאתי עילה להתערב במסקנה זו. לפיכך דין הערעור להדחות. אין צו להוצאות. רפואהחוקר פרטיועדה רפואית