לפנינו תביעתה של התובעת להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינה לבין חברת סטודיו פירסט בע"מ ומר אילן לביא (להלן: "הנתבעת" ו"הנתבע" בהתאמה ויחד יקראו להלן: "המעביד"), וכפועל יוצא מכך לחייב את הנתבעים ו/או מי מהם בתשלום זכויות סוציאליות שונות הנובעות מקיומם של יחסי עבודה כאמור. מדובר בתקופה של 17.3 חודשים שהסתיימה ביום 10.7.07 עם התפטרותה של התובעת. תמורת שירותי איור ועיצוב הרהיטים השתכרה התובעת סך של 5,322 בצירוף מע"מ ₪ (השכר הממוצע שקיבלה ב-12 החודשים האחרונים לתקופת עבודתה). הנתבעים מצידם כופרים בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינם לבין התובעת. לטענתם, המדובר ביחסי מזמין-קבלן עצמאי. למעלה מזאת נטען, כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבע וזאת בשל העדר עילה להרמת סמך. בדיון מיום 28.11.10 מוקדו תביעות התובעת, והן נותרו כדלקמן: א. פיצויי פיטורים. ב. פדיון חופשה (17 ימים). ג. דמי הבראה. ד. החזר הוצאות נסיעה. ה. שכר חודש 7/07 (10 ימי עבודה). ו. שיפוי על שכר ב- 7 ימי אבל. ז. עמלות. שתי שאלות עיקריות עומדות למחלוקת בהליך שבפנינו ואלו הן: האחת, שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעים או מי מהם במהלך התקופה הרלבנטית. אם יקבע כי אכן ביחסי עבודה עסקינן, שומה עלינו להכריע בשאלת זכאותה של התובעת לזכויות והסעדים הנתבעים על ידה לגופם, ובכלל זה שאלת זכאותה של התובעת ל"פיצויי פיטורים" בנסיבות של התפטרות. השניה, הרמת מסך - קרי - האם בנסיבות המקרה יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי בחובות הנתבעת, או שמא יש לדחות את התביעה כנגדו בשל היעדר יריבות. קיום יחסי עובד מעביד: גדר המחלוקת בין הצדדים ניסוב, כאמור לעיל, סביב השאלה האם התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד. התובעת טוענת בעניין זה כי הינה עומדת בכל המבחנים כמי שיש לראותה במעמד של עובדת אצל הנתבעת. לטענתה, כל עיסוקה בתקופה הרלוונטית היה אך ורק עבור הנתבעים, וכי הם היו המעסיק הבלעדי. הנתבעים מכחישים זכאותה של התובעת וטוענים כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, כי אם יחסי מזמין-קבלן עצמאי. מושכלות ראשונים הם, כי יחסי עובד ומעביד הם עניין הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא נקבע על סמך בחינה משפטית של נסיבות המקרה כהווייתן. לצורך הכרעה בשאלה, יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי (ר': ע"ע 300274/06 שאול צדקא נ' מדינת ישראל - גלי צה"ל פד"ע לו 625; להלן: "פרשת צדקא"). המבחן הרווח והמקובל בפסיקה לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" הוא המבחן המעורב. מבחן זה מורכב ממספר רב של מבחנים, כאשר המבחן הדומיננטי הוא מבחן ההשתלבות (המורכב משני מרכיבים - הפן החיובי והפן השלילי). בנוסף, קיימים מבחני משנה נלווים כגון: מבחן הקשר האישי, מבחן הכפיפות והפיקוח, אספקת כלי עבודה, דרך ניכוי מס הכנסה במקור, תשלום מס ערך מוסף ודמי ביטוח לאומי, בלעדיות במסגרת שעות העבודה, התמשכות הקשר, סדירותו ורציפותו (דבע לא/27-3 עירית נתניה - דוד בירגר פד"ע ג', 177; 628 ; ע"ע 30021/98 טריינין - מיכה חריש ואח' פד"ע ל"ז, 433). בשורה ארוכה של פסקי דין קבעה הפסיקה, כי כל סממן, כשלעצמו, אינו יכול להכריע, אלא רק האיזון בין הסממנים השונים הוא שמכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד. "נוסחת האיזון" אינה יכולה להיות קבועה מראש והיא משתנה לפי השיקלול של המרכיבים השונים ובהתאם לנסיבות הקונקרטיות, והחשיבות היא לתמונה בכללותה (דב"ע מח/137-3 תמר אדר נ' פרסום מלניק בע"מ פד"ע כ', 60). ייתכנו מקרים בהם הצדדים מסכמים ביניהם מראש כי ההעסקה תהיה בצורה של "מזמין" ו"נותן שירותים" או "קבלן עצמאי", אך בחינת אופן ההעסקה מצביעה במהותה על קיומם של יחסי עובד ומעביד. כך למשל, בע"ע 1162/01 סמי בן-חמו נ' המכון לפריון העבודה והייצור (פד"ע לח 443 (2002))- הגם שנקבע עובדתית כי המערער התקבל לעבודה במעמד של "נותן שירות", הוא היה מודע למעמדו והסכים לו, לא הוענקה להסכם חשיבות מכרעת, זאת שעה שבית הדין הארצי מצא, בין יתר הנימוקים, כי המערער ביצע הלכה למעשה את אותה העבודה כמו העובדים השכירים אצל המשיב ולא כנותן שירותים. על כלל ההלכות דלעיל, חזר בית הדין הארצי לאחרונה בע"ע 176/09 ז'וז'ט מואב נ' תפנית וינד בע"מ (מיום 9.11.10, להלן: "פרשת מואב"). באותו עניין דובר במהנדסת אשר התקשרה משך שנים ארוכות עם החברה הנתבעת בהסכם כ"נותנת שירותים עצמאית". חרף האמור, קבעה כב' הש' וירט-ליבנה, על דעת רוב חברי ההרכב, כי בחינת מכלול המבחנים כשבמרכזם "מבחן ההשתלבות", מובילה למסקנה שיש להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. כב' הש' ליבנה הדגישה באותו מקרה, כי הגם שחלק ממבחני העזר מצביעים דווקא על יחסי מזמין ו"נותן שירותים", אין בהם כדי להטות את הכף לשלילת קיומם של יחסי עובד ומעביד. ועל כן, על אף שצוין כי מדובר בנסיבות העניין במקרה גבולי, קיבל בית הדין הארצי את הערעור והכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. עוד נציין, כי בבואנו לבחון אם קיימים יחסי עובד-מעביד יש לזכור כי "ייתכן שביחסיו עם פלוני יהיה אדם במעמד של 'עובד', וביחסיו עם אחרים יהיה במצב של 'מפרנס עצמאי'. יכול אדם להיות בעל 'מפעל' משלו, או לפעול בדרך אחרת כמפרנס עצמאי חלק מהזמן, ובחלק אחר של זמנו- לפעול כעובד בשירותו של הזולת" (דב"ע לב/1-3 גלוב שירות נסיעות בע"מ נ' אליהו לוי, פד"ע ג 246; דב"ע מה/3-82 יצחק הרשליקוביץ נ' פזגז חברה לשיווק בע"מ, פד"ע יז 97). ומן הכלל אל הפרט: נקדים ונגלה דעתנו כבר בשלב זה, כי לאחר שבחנו את עובדות המקרה כפי שהן עולות מהעדויות והראיות שהובאו בפנינו על ידי הצדדים ולאורן של ההלכות הנוהגות עליהן עמדנו לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי בחינת נסיבות העסקתה של התובעת אצל הנתבעים מובילה למסקנה כי הוכחה קיומה של מערכת יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. התובעת עוסקת באיור על רהיטי ילדים ונוער ועיצוב רהיטי ילדים ונוער (סעיף 3 לתצהיר התובעת). הנתבעת הינה חברה העוסקת בעיצוב וייצור חדרי ילדים ונוער. אין חולק כי עם תחילת ההתקשרות המשותפת בין הצדדים, לא ניתן כינוי למערכת היחסים בכתב. לא נחתם הסכם כתוב בין הצדדים, לא הסכם עבודה וגם לא הסכם המשקף יחסי מזמין-קבלן עצמאי. לעניין הפן החיובי של מבחן ההשתלבות - הנתבעת עונה על הגדרת "מפעל" שניתן להשתלב בו. כעולה מעדויות הצדדים ועפ"י הפסיקה שלעיל, שוכנענו כי הפעילות שביצעה התובעת היתה צורך הנובע מעיסוקה השוטף והרגיל של הנתבעת, והתובעת היוותה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל. התובעת הצהירה כי הועסקה בנתבעת כעובדת שכירה רגילה ונשאה בכל חובותיה כמאיירת ומעצבת הרהיטים בחברה וכחלק ממערך המכירות של הנתבעת. עוד הוסיפה, כי ביצעה את עבודתה כחלק בלתי נפרד מצוות הסטודיו ושולבה במערך הייצור, המכירה והשיווק של הנתבעת (סעיפים 4,7 לתצהירה). התובעת עבדה כמאיירת ומעצבת רהיטים עבור הנתבעת, ומכאן כי הייתה חלק אינטגראלי מפעילותה של הנתבעת. הנתבע עצמו אף אישר כי למשך תקופת זמן קצרה סייעה התובעת גם באולם המכירות של הנתבעת (סעיף 3 לתצהירו). הנתבע הכחיש כי התובעת שימשה כמעצבת רהיטים וטען כי עסקה אך ורק במתן שירותי איור וציור (סעיף 3 לתצהירו). ואולם אין בידינו לקבל טענתו זו, בין היתר ובעיקר לאור העובדה שהנתבעת השתמשה בשמה של התובעת לשם פרסום העסק (נספח ב' לכתב התביעה), כשעל גבי המודעה הפרסומית נרשם "First Studio בעיצוב מ" (הדגשה הוספה; ראה לעניין זה גם עדות הנתבע, עמ' 6 לפרוטוקול שורות 26-30). יש לציין, כי גם אם צורת העסקתה של התובעת הייתה שונה מזו של עובדים שכירים בנתבעת, אין לגזור מעצם השוני כשלעצמו את המסקנה לפיה יש לשלול קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. צורת העסקה שונה אינה בהכרח שוללת מעמד של עובד, שהוא בגדר "סטטוס" הנלמד מתוך מאפייני ההעסקה וההתקשרות בין הצדדים. בחינה מהותית של מאפייני העסקת התובעת מובילה למסקנה כי התובעת הייתה חלק מהפעילות היומיומית והאינטגראלית של הנתבעת, ולמרות שלא קיבלה את שכרה באמצעות תלושי שכר יש להכיר בה כעובדת (ראה פרשת מואב לעיל). באשר לפן השלילי- הפן השלילי במבחן ההשתלבות לא התקיים בעניינה של התובעת. זו העידה כי בתקופת העסקתה אצל הנתבעים או מי מהם לא הועסקה כלל עבור אחרים, לא העסיקה עובדים ולא ניהלה עסק עצמאי משלה (סעיף 9 לתצהירה, עמ' 3 שורה 33). עדות זו לא נסתרה. הגם שהנתבעים הציגו מודעה פרסומית (נ/10) ממנה עולה כי התובעת פרסמה עצמה כעצמאית המספקת "ציורי קיר", הרי שלאור ההלכות שהובאו לעיל, אין בעובדה שיכול והתובעת היתה גם במעמד של "מפרנסת עצמאית", כדי לשלול קיומם של יחסי עבודה בינה לבין הנתבעים או מי מהם. מבחן המרות והפיקוח- אף כי מבחן הפיקוח והמרות נזנח על ידי הפסיקה כמבחן יחיד או ישים (ע"א 548/71, 454 יהושע ולנסי נ' פיוניר קונקריט ישראל בע"מ, פ"ד כו(2) 322), קיומה של "כפיפות" הוא תנאי לקיומם של יחסי עובד-מעביד. לטענת התובעת, היא הועסקה אצל הנתבעים במשרה מלאה, בהיקף של 5-6 ימים בשבוע למשך 8-9 שעות ביום וכן היתה כפופה לנתבע, כמנהל ובעלי הנתבעת, ונתונה למרותו ופיקוחו (סעיפים 4, 8 לתצהיר התובעת). הנתבע טען כי חלק מהעבודות ביצעה התובעת מביתה וכי ביצעה עבודתה באופן חופשי ובלתי תלוי (סעיפים 6-7 לתצהיר הנתבע). בבית הדין הכחישה התובעת כי ביצעה עבודה כלשהי מביתה (עמ' 4 שורה 30). לטענתו של הנתבע, היקף עבודתה הוגבל לימים ולשעות מוגדרים (סעיף 8 לתצהירו), אך לא פירט מהם אותם ימים ושעות שלטענתו הגדירו ביניהם הצדדים. בבית הדין אישר הנתבע כי: "אני לא הייתי מפקח עליה היא ישבה אצלי ועבדה" (עמ' 6 שורה 16). לטעמנו, העובדה שרובה ככולה של העבודה בוצעה על ידי התובעת במפעלה של הנתבעת, מצביעה על פיקוח כלשהו על עבודתה, ואפילו לא היה פיקוח של ממש על שעות העבודה - אין בכך כדי להצביע על היעדר יחסי עובד ומעביד, ולו גם מהטעם כי שכרה של התובעת נגזר בין היתר מעסקאות שביצעה עם לקוחות, ומכאן שיתכן ואופי עבודתה לא חייב פיקוח צמוד. מבחן הקשר האישי - אין חולק כי התובעת ביצעה עבודתה בעצמה וכי לא העמידה לעצמה מחליף כלשהו במקומה. בעלות על אמצעי הייצור- התובעת העידה כי כל כלי העבודה והחומרים סופקו לה על ידי הנתבע (עמ' 4 שורה 17, סעיף 8 לתצהירה). גם הנתבע אישר כי הריהוט וכלי העבודה היו שייכים לנתבעים. לטענתו, הצבעים בלבד היו שייכים לתובעת (עמ' 6 שורות 17-18) . לעניין הסכמת הצדדים על אופן העבודה- התובעת הצהירה כי הנתבע הוא זה שהעדיף כי תועסק על ידו באמצעות הנפקת חשבוניות (סעיף 6 לתצהירה). הנתבע טען באופן כללי כי ההתקשרות בין הצדדים באמצעות חשבוניות היתה בהתאם לכוונת והסכמת הצדדים (סעיף 5 לתצהירו). יש להזכיר בעניין זה את ההלכה לפיה ייתכנו מקרים בהם הצדדים מסכמים ביניהם מראש כי ההעסקה תהיה בצורה של "נותן שירותים", אך בחינת אופן ההעסקה מצביעה על קיומם של יחסי עובד ומעביד (ר' פרשת מואב והאסמכתאות שם). גם במקרה שלפנינו, ואפילו נלך לשיטתו של הנתבע ונאמר כי התובעת היתה מודעת למעמדה והסכימה לכך, אין מקום להעניק לכך חשיבות מכרעת, בעוד שמרבית הסממנים מצביעים על כי התובעת ביצעה הלכה למעשה עבודתה כעובדת בנתבעת ולא כ"קבלן עצמאי". הנה כי כן, לאחר שקילת מכלול המבחנים עליהם עמדנו לעיל, ובייחוד לאור התקיימותו של מבחן ההשתלבות, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת עמדה בנטל להוכחת קיומם של יחסי עובד ומעביד. "השכר הקובע": כאמור לעיל, הצדדים הסכימו במסגרת מיקוד הדיון מיום 28.11.10 כי התובעת השתכרה בפועל סך של 5,322 ₪ בצירוף מע"מ, וזאת בממוצע 12 החודשים האחרונים לתקופת עבודתה (עמ' 1 שורה 21). לא הוצגה כל טענה חלופית על ידי מי מהצדדים לעניין השכר הקובע לצורך העניין. לפיכך, השכר הקובע לצורך חישובים בתיק זה יעמוד על סך 5,322 ₪, כפי שהשתכרה התובעת בפועל (ללא מע"מ). "פיצויי פיטורים" : אין מחלוקת שהתובעת התפטרה. לטענתה, היה זה לאחר שהמעביד לא נענה לדרישותיה באשר לתשלום זכויותיה ואמר לה כי "אם זה לא נראה לך, את יכולה ללכת" (עמ' 2 שורות 5-7, ראה גם סעיף 22 לתצהירה). אין חולק כי לא היתה פנייה בכתב של התובעת אל הנתבעים לתשלום זכויותיה במהלך תקופת העבודה, ולטענתה כל פניותיה אל המעביד נעשו בעל פה (עמ' 5 שורות 7-9) . ואולם, הנתבע מצידו לא סתר את גירסת התובעת- לא בתצהירו וגם לא במסגרת חקירתו בבית הדין. לאור זאת, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובעת, כי התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. לפיכך, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 7,672.5 ש"ח (5,322 ₪ X 17.3/12 חודשים). עם זאת, לא מצאנו לנכון לפסוק לזכות התובעת פיצויי הלנה מעבר להפרשי הצמדה וריבית חוקית, וזאת בהתחשב במחלוקת הכנה והממשית באשר לעצם מעמדה כעובדת שכירה. "פדיון חופשה": כלל ידוע הוא כי הנטל לעניין הוכחת יציאה לחופשה מוטל על כתפי המעביד. משהכרענו בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד, שעה שלא הוכח על ידי הנתבעים, ולו בראשית ראיה, כי התובעת זכתה לקבל במהלך תקופת עבודתה חופשה שבעדה קיבלה תשלום, זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך של 4,114 ש"ח (5,322:22 ש"ח X 17 ימים). ואולם, בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לתשלום סך 2,563 ₪ בלבד. לפיכך, יפסק לה מה שתבעה. "דמי הבראה": עם סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים, זכאית התובעת לדמי הבראה בגין תקופת העסקתה, זאת בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש ובסך כולל של 2,226 ₪ (318 ₪ ליום X 7 ימי הבראה). "הוצאות נסיעה": התובעת עותרת לתשלום "דמי נסיעות" בסך כולל של 17,360 ₪ (לפי 20 ₪ לכל כיוון, מביתה בישוב מתן לעבודה בישוב בורגתא וממנה, בגין 434 ימי עבודה). הנטל לעניין הוכחת רכיב הנסיעות רובץ על כתפי העובד . התובעת מצידה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את ההוצאות שהוציאה בפועל בגין נסיעות למקום עבודתה ובחזרה ממנה. התובעת גם לא הציגה כל ראיה בדבר עלותו של כרטיס "חופשי חודשי" מאזור מגוריה אל מקום עבודתה באותה העת, או כי נעשה על ידה שימוש ברכב שעלותו חלה עליה. משכך, דין התביעה להחזר הוצאות נסיעה להידחות. "שכר עבודה" בגין חודש 7/07: אין חולק כי התובעת הועסקה בחודש 7/07 ועד ליום 10.7.10. לטענתה, שכר חודש זה לא שולם לה עד עצם היום הזה (סעיף 31 לתצהירה). הנתבע לא הכחיש זאת- לא בתצהירו, לא בעדותו בבית הדין ואף לא התייחס לעניין זה בסיכומים. אשר על כן, זכאית התובעת לתשלום שכר עבודה בגין חודש 7/07 בסך כולל של 2,720 ₪ (כמפורט בכתב התביעה המתוקן; אין תחשיב נגדי של הנתבע). "שבעה ימי אבל": התובעת דורשת החזר של 7 ימי אבל בגין מות אביה אשר קוזזו שלא כדין משכרה. הנתבע טען כי התובעת אינה זכאית לימי אבל בשל מעמדה כ"קבלן עצמאי" שסיפק שירותים לנתבעת (סעיף 19 לתצהירו). סעיף 7 לצו ההרחבה הסכם מסגרת (2000) קובע כי:            "עובד שעבד במקום העבודה לפחות 3 חודשים והמקיים חובת אבלות (במות הורים, ילדים, בן זוג, אחים ואתיות) מטעמי דת או נוהג ששבעה"), ואינו עובד באותם ימים, יהיה זכאי לתשלום שכרו עבור ימי העבודה שנעדר בהם ולא יותר משבעה ימים (קלנדריים)."   משהוכר מעמדה של התובעת כעובדת, היא זכאית להחזר סך של 1,536 ₪ בגין ימי אבל שקוזזו משכרה, בהתאם לתחשיב שהוצג על ידה (לא הוצג תחשיב נגדי). "עמלות": אין הסכם כתוב, ואף לא הוכח קיומו של הסכם בע"פ לעניין גובה העמלות להן טוענת התובעת כי היא זכאית. גרסת התובעת לעניין זה נסתרה על ידי גירסת הנתבע (סעיף 14 לתצהירו, עמ' 6 שורות 12-13); אי לכך, התביעה להחזרי עמלות שלטענת התובעת לא שולמו לה, נדחית. חיוב אישי של הנתבע- הרמת מסך:   התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בחובותיה של הנתבעת. לטענתה, הנתבע 2 שהוא בעל המניות היחיד ומנהל הנתבעת, התחייב באופן אישי על הסכם ההעסקה עמה. עוד הוסיפה כי התנהגותו נגועה בחוסר תום לב, המקימה חבות אישית כלפיה.  הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה נסיבות המצדיקות חיובו של הנתבע באופן אישי, ומשכך דין תביעתה של התובעת כלפיו להידחות. עיקרון יסוד המעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית הינו כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. מידת הזהירות והצמצום בחיובו של בעל מניות או מנהל בחובות החברה נעוצה ברצון לשמר את היתרונות החברתיים והכלכליים הגלומים בעקרון הקובע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עם זאת, עדיפותם של יתרונות אלה נמוגה משעה שמושכי החוטים בחברה מנצלים את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת או בציבור. מפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה בעקבותיה, עולה כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים. דהיינו, כאשר החברה מנצלת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה או כאשר בפועל לא הייתה אישיות משפטית נפרדת, שכן בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטיים עם נכסי החברה. המקרים החריגים בהם רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת בעל דין להרים את מסך ההתאגדות, וליתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעל מניות בחברה, קבועים בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, התשס"ה - 2005. לאורו של התיקון הנ"ל, אשר החמיר את הקריטריונים להרמת מסך, נפסק כי יש להשתמש בדוקטרינה של הרמת מסך בזהירות רבה תוך כיבוד אלמנט ההסתמכות של בעלי המניות והנושים האחרים כאשר לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להרמת המסך (ר' ע"ע 34/03 אסנת שפרן נ' יוסף אלוש ואח', לא פורסם, ניתן ביום 14/5/2006). בתביעה המבוססת על עילות להרמת מסך מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות על התובע (ע"ע 300023/98 אלדד קונשטוק נ' נאווה דגן, עבודה ארצי, כרך לג (5), 25). לטעמנו, התובע לא הוכיח כי התקיימו בענייננו הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות מעל החברה וממילא אין לחייב את הנתבע בחובותיה. לא נטען, וממילא גם לא הוכח כי החברה הוקמה על ידי הנתבע במטרה להתחמק, כביכול, מחובות נושים או על בסיס מטרה פסולה אחרת. לא הוכח כי הנתבע פעל לערבוב נכסיו האישיים עם נכסי החברה ו/או כי השתמש בנתבעת ככסות לפעילות לא חוקית שביצע. כמו כן, אין די בטענה להפרת הוראות משפט העבודה המגן, כשלעצמה, בכדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולייחס את חובותיה לנתבע באופן אישי. לטעמנו, התובעת לא הוכיחה כי התקיימו בענייננו הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת, וחיובו של הנתבע בחובותיה. לא נטען, וממילא גם לא הוכח כי החברה הוקמה על ידי הנתבע במטרה להתחמק, כביכול, מחובות נושים או על בסיס מטרה פסולה אחרת. כמו כן, אין די בטענה להפרת הוראות משפט העבודה המגן, כשלעצמה, בכדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולייחס את חובותיה לנתבע באופן אישי. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבע להידחות. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים המפורטים להלן: 1. פיצויי פיטורים בסך 7,672.5 ₪. פדיון חופשה בסך 2,563 ₪. דמי הבראה בסך 2,226 ₪. שכר חודש 10/07 בסך 2,720 ₪. ימי אבל בסך 1,536 ₪. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד סיום יחסי העבודה (10.7.07) ועד מועד התשלום בפועל. התביעה כנגד נתבע 2, נדחית. הוצאות: התביעה כנגד נתבעת 1 התקבלה בחלקה, ולפיכך נתבעת זו תשלם לתובעת הוצאות משפט כשכ"ט עו"ד (חלקיות) בסך של 3,500 ₪. לעומת זאת, התביעה כנגד נתבע מס' 2 נדחתה במלואה, ולפיכך התובעת תשלם לנתבע מס' 2 הוצאות משפט כשכ"ט עו"ד, בסך של 5,000 ₪. זכות ערעור: תוך 30 יום. ניתן היום, ו' אדר א תשע"א, 10 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. נ.ע. מר ג. הבר ד"ר יצחק לובוצקי,שופט נ.מ. מר מ. דקל שאלות משפטיותקבלןעצמאים