בפנינו תביעה לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי מכח חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 וכן תביעה לתשלום בונוס בגין מכירות והפרשים בגין הפרשות לביטוח מנהלים. א. רקע כללי 1. התובעת הועסקה כמנהלת קשרי לקוחות בנתבעת החל מיום 8.6.03 ועד ליום 2.7.06, כאשר הפסקת עבודתה הסתיימה בנסיבות השנויות במחלוקת, כפי שיפורט בהמשך. 2. הנתבעת עוסקת בתחום המחשוב ומבצעת פרוייקטים בתחום הטכנולוגיה, אבטחת המידע, תשתיות ופיתוח. 3. ביום 8.6.03 נערך בין הצדדים הסכם עבודה במסגרתו הוסכם, בין היתר, על תשלום "שכר בסיס" לתובעת בסך של 4,000 ₪ ולחילופין על תשלום עמלות מכירה בשיעורים המפורטים בהסכם - הגבוה מבין השניים. כמו כן, הוסכם כי התובעת תבוטח בביטוח מנהלים לאחר תקופת נסיון של 6 חודשים. 4. בנוסף חתמה התובעת במועד הנ"ל על "כתב התחייבות לשמירת סודיות ואי תחרות" (ר' נספח א' לתצהיר התובעת). 5. לאחר שהתובעת השלימה שנת עבודה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולם לה החל מחודש יוני 2004 שכר יסוד בסך של 4,000 ₪ ובנוסף עמלות מכירה. 6. בתחילת שנת 2005 נערך בין הצדדים הסכם נוסף המסדיר את זכאותה של התובעת לתשלום עמלות לאותה שנה. במסגרת הסכם זה עוגנה, בין היתר, זכאותם של מנהלי קשרי לקוחות, ובכללם אף התובעת, לקבל "מענק סוף שנה" על בסיס תחרותי. הזכאות למענק הותנתה, בין היתר, בביצוע מכירות המביא להשגת יעד אישי אותו קבעה הנתבעת (רווח גולמי של 1,300,000 ₪) ובמעבר היעד באחוז הגדול ביותר בהשוואה לשאר מנהלי קשרי הלקוחות בנתבעת. מענק זה אמור היה להינתן באמצעות מימונו של טיול זוגי לאיי סיישל או לאיים המולדיביים בעלות של עד 30,000 ₪ (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת, עמ' אחרון סעיף 3 וכן ר' עמ' 1 לנספח ב'). 7. אין חולק כי סמוך לעריכת תוכנית היעדים לשנת 2005 ביצעה הנתבעת - למורת רוחה של התובעת - שינוי במצבת הלקוחות והורתה על העברת חלק מהלקוחות שהיו בטיפולה של התובעת לטיפולם של מנהלי קשרי לקוחות אחרים. מי שהחליט על הקצאה זו היה סמנכ"ל המכירות בנתבעת ומי שהיה האחראי הישיר על התובעת עד לחודש אוקטובר 2005, מר גיל דון (להלן: "מר דון"). התובעת טענה כי היא ראתה בכך פגיעה בתנאי עבודתה ואף התנכלות, שכן לדבריה הלקוחות שהועברו לטיפולם של אחרים היו לקוחות גדולים שהמשך הטיפול בהם עשוי היה להשיא את עמלותיה (ר' סעיפים 12-13 לתצהיר התובעת). 8. ביום 8.1.06 נערכה שיחת משוב לסיכום שנת 2005 בין התובעת לבין מר רז אלון, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל אגף המכירות (להלן: "מר אלון"). במסגרת השיחה פרש מר אלון בפני התובעת את השגותיו באשר לאופן טיפולה בלקוחות הנתבעת. מפאת חשיבות הדברים, להכרעה בהליך זה, מצאנו להביא את תמצית הדברים כפי שהועלו על הכתב על ידי מר אלון בזמן אמת כלשונם, כדלקמן: "1. סיכמתי את שנת 2005 עם מיטל. בשיחה הועברו לה הנתונים של מכירותיה בשנת 2005. מיטל עמדה בערך ב-95% מהיעדים הכספיים שלה לשנת 2005. 2. הבהרתי למיטל שאיני שבע רצון מהתנהלותה מול גופים גדולים, כגון בזק וחברת חשמל ולכן אני מעביר את הלקוחות הגדולים שלה למנהלי לקוח אחרים. כמו כן, איני שבע רצון מתוצאות הרבעון האחרון של שנת 2005 שבה לדבריה לא היתה לה 'סיבה להתאמץ', לדבריה, מאחר והיא עמדה ביעדים במסגרת הרבעונים הקודמים. חוסר המאמץ גרם לכך שמיטל לא עברה את היעד שהוצב. 3. הוחלט שמיטל תקבל מספר לקוחות בינוניים שלהם תבנה תוכנית מכירות יעודית המתאימה להם וליכולות המכירה של מיטל. כמו כן, הוצבו לה יעדים ריאליים למבנה העבודה שלה לשנת 2006 עקב יציאתה לחופשת הריון בסוף מרץ תחילת אפריל 2006. 4. מיטל תמשיך להחזיק במספר לקוחות בינוניים עימם עבדה קודם. 5. מיטל הביעה את חוסר שביעות רצונה מהמצב החדש בחששה שאנו משנים את מעמדה עקב הריונה. הבהרתי מעל לכל צל של ספק שאין קשר בין הדברים ואני בטוח שהיא תצליח יותר בתכנית המכירות החדשה שלה. הבהרתי למיטל שאין שום שינוי במעמדה וכי היא ממשיכה להיות מנהלת לקוחות והשינוי היחידי הוא שינוי במספר הלקוחות אותם היא משרתת כפי שמבוצע למנהלי לקוח אחרים במעמדה וכפי שמבוצע בכל תחילת שנת עבודה בחברת ווי!. 6. סוכמו עם מיטל היעדים לשנת 2006 ומיטל חתמה על הסכם העמלות לשנת העבודה 2006 שיצורף לתיקה האישי." (ר' נספח 1 לתצהירו של מר רז אלון). 9. במהלך חודש ינואר 2006 הועבר לתובעת הסכם עמלות נוסף לשנת 2006. בסמוך לכך ועל פי החלטת מנהלה, הפסיקה התובעת לטפל בלקוח משמעותי נוסף לטענתה - הוא חברת בזק. לקוח זה הועבר אף הוא לטיפולו של מנהל לקוחות אחר (ר' סעיפים 23-25 ונספח ד לתצהיר התובעת). 10. התובעת ילדה ביום 2.4.06. מועד חזרתה לעבודה לאחר חופשת הלידה אמור היה לחול ביום 2.7.06. סמוך לפני תום חופשת הלידה - ביום 22.6.06 - התקיימה פגישה בין התובעת לבין שניים ממנהלי הנתבעת - מר דון ומר ואדים סולוביי (להלן: "מר סולוביי") במסגרתה נדונה מתכונת עבודתה של התובעת לאחר שובה מחופשת הלידה. לטענת התובעת, במהלך שיחה זו הבהירה לה הנתבעת את כוונתה להותיר בידיה את הטיפול בלקוחות "קטנים" ולהעביר לטיפולם של מנהלי לקוחות אחרים את הטיפול בכל הלקוחות הגדולים בהם טיפלה קודם לכן. משהתובעת התנגדה למהלך זה, הוסכם כי הצדדים ישובו וילבנו את הנושא עם שובה מחופשת הלידה (ר' סעיפים 27-28 לתצהיר התובעת). הנתבעת מצידה לא כפרה בקיומה של פגישה כאמור, כאשר לשיטתה היא הבהירה לתובעת כי אין בכוונתה לאפשר לה (לתובעת) להמשיך ולטפל בחלק מן הלקוחות בהן טיפלה טרם יציאתה לחופשת לידה. לטענת הנתבעת, התובעת בתגובה ציינה כי היא איננה נכונה לשוב לעבודה אלא אם תמשיך לטפל בלקוחות בהם טיפלה בעבר ובכלל אלה, בתי הזיקוק ועיריית ת"א. כן טענה הנתבעת כי במהלך הפגישה הנ"ל דווח לתובעת על הטענות שהועלו כלפיה מצד חלק מן הלקוחות שהביעו חוסר שביעות רצון מתפקודה (ר' סעיף 17 -18 לתצהירו של מר דון). הנתבעת צירפה לתמיכת טענותיה "סיכום דיון" שנערך בזמן אמת בעקבות הפגישה הנ"ל, בו נכתב, בין היתר, כי התובעת תטפל בלקוחות ה-S.B.M. וה-B.O. של הנתבעת. זאת תוך שהנתבעת הביעה נכונות לשקול העלאה בשכרה של התובעת ואף לבדוק את מודל העמלות עבור עסקאות בתחום ה-SMB/BO. בסיכום הדיון אף נכתב כי התובעת סירבה לחזור לעבודה על פי ההצעה, אלא אם תקבל לטיפולה לקוחות בהם טיפלה בעבר, ובכלל אלה בתי הזיקוק ועיריית ת"א. 11. אין חולק כי בסמוך לאחר הפגישה שנערכה ביום 22.6.06 כאמור, פגשה התובעת את מנכ"ל הנתבעת - מר אבי כהן (להלן: "המנכ"ל"), כאשר זה האחרון זימן את התובעת למשרדו לשיחה. במהלך שיחה זו "נזף [מר כהן] בתובעת קשות" על כך שלא סיפרה לאיש בנתבעת כי בעלה מועסק בחברת בנפיט המתחרה ו(ר' סעיף 6 לתצהיר מר אבי כהן וסעיף 29 לתצהיר התובעת). וזאת לומר - במסגרת כתב התביעה הראשון שהגישה התובעת טרם להגשת כתב תביעה מתוקן - ציינה התובעת את עובדת היותה של חברת בנפיט חברה מתחרה ואת היותו של בעלה מועסק בחברה זו. זאת תוך שהיא מסבירה כי בעלה עוסק בחברה המתחרה בתחומים שונים מתחומי עבודתה של הנתבעת, כי בעלה החל לעבוד באותה חברה עוד לפני שהתפתחה בין החברות "איבה ותחרות בולטת", כי האיבה והתחרות שהתפתחו בין החברות התרחשה "רק עתה, לאחר הלידה" וכי עד עתה שהתה בחופשת לידה. עוד ציינה כי הינה נאמנה למקום עבודתה, "תמיד היתה כזאת ללא שום קשר למקום העבודה בו עובד בעלה" (ר' סעיף 26 לכתב התביעה הראשון). 12. ביום 2.7.06 שבה התובעת לעבודתה לאחר תום חופשת הלידה. במועד זה ועל פי הסיכום שבין הצדדים נקראה לשיחה נוספת עם מר סולוביי. שיחה במהלכה המשיך כל צד לדבוק בעמדתו כפי שמצאה ביטויה בשיחתם הקודמת של הצדדים מיום 22.6.06. לטענת התובעת, בתום שיחה זו ולאור סרובה להסכין עם הפגיעה בתנאי עבודתה, הודיע לה מר סולוביי על פיטוריה וביקש ממנה לעזוב את מקום העבודה לאלתר. כן טענה התובעת כי במועד זה הסביר לה מר סולוביי כי ההחלטה לפטרה היתה נעוצה בעיקרה בכך שבעלה מועסק בחברת בנפיט (ר' סעיף 31 לתצהיר התובעת). שיחה זו הוקלטה על ידי התובעת כאשר חלק הימנה תומלל והוגש כראיה מטעם התובעת. כמו כן ועל פי בקשת הנתבעת, הוגש דיסק השמע במלואו על ידי הנתבעת, אשר מצידה תמללה חלקים אחרים מן השיחה שלא עלו בקנה אחד עם טענות עובדתיות שונות שהעלתה התובעת בפנינו בהסתמך על חלקים מן השיחה שהיו נוחים לה. זאת כפי שיבואר בהמשך. 13. אין חולק כי בעקבות פגישה זו מסרה הנתבעת לידי התובעת מכתב סיום העסקה מיום 3.9.06, בו נכתב, בין היתר, כך: "בהמשך לפגישה שהתקיימה בין ואדים סולוביי לבין מיטל בלס בנוגע לחזרתה של מיטל לעבודה, סוכם כי מיטל תעזוב את חברת ווי! ויום העבודה האחרון כולל חודש התראה יהיה 30.9.06. לרשותה של מיטל בלס הועמדו רכב חברה, מכשיר טלפון נייד ומחשב נייד, כמו גם משכורת חודשית במשך כל התקופה החל מיום 2.7 (תאריך סיום חופשת הלידה) ועד ליום עזיבתה. כל זאת למרות שלא נדרש ממנה לעבוד. ... למיטל בלס ישולמו פיצויים על פי חוק עבור כל השנים שעבדה בחברה." (ר' נספח ה' לתצהיר התובעת). ב. הכרעה 14. להלן נדון ברכיבי התביעה, אחד לאחד: ב/1. זכאות התובעת לתשלום הפרשים בגין הפרשות לביטוח מנהלים 15. לטענת התובעת - על הנתבעת לשלם לה הפרשים בגין הפרשות לקופות הגמל עבור רכיב העמלות וזאת מעבר להפרשות שהועברו לקופת הגמל בגין שכר היסוד. טענה זו אינה נראית לנו. שכן התובעת לא הצביעה על מקור שבדין או בהסכם המחייב את הנתבעת בביצוע הפרשות לקופת הגמל על מלוא השכר ומעבר להסדר החוזי שנהג בפועל בין הצדדים. ב/2 זכאות התובעת לתשלום עמלת סוף שנה לשנת 2005 16. התובעת טענה כי היא היתה זכאית לתשלום עמלת סוף שנה לשנת 2005 על פי הסכם העמלות לשנה זו (טיול זוגי לאיי סיישל או לאיים המולדיביים - שווה ערך של 30,000 ₪) שכן, לטענתה היא עמדה בתנאים המזכים בקבלת העמלה. התובעת לא חלקה אומנם על כך שהיא לא השיגה את יעד המכירות שנקבע לשנה זו, שהועמד כזכור על סך של 1,300,000 ₪ רווח גולמי, אלא שלדבריה - יעד זה הופחת לסך של 1,000,000 ₪ לאחר דין ודברים שהתקיים בינה לבין מנהלה הישיר דאז מר דון וזאת, נוכח השינוי באופי הלקוחות בהם טיפלה בשנה זו, שהקשה על השגת היעד המקורי. 17. טענות התובעת בהקשר זה אף הן אינן נראות לנו ולו מהטעם שמתכנית היעדים שהציגה התובעת לשנת 2005 (נספח ב' לתצהירה) עולה - כי קבלת עמלת סוף השנה הותנתה בהצלחה יחסית ובביצועים העולים על אלה של מנהלי הלקוחות האחרים. תנאי שהתובעת לא הוכיחה את עמידתה בו. מעבר לדרוש, יאמר כי לכשעצמנו לא שוכנענו אף בקיומה של הסכמה בין התובעת לבין מר דון בנושא הפחתת היעד האישי לשנת 2005. אי לכך, אנו דוחים אף רכיב תביעה זה. ב/3. זכאות התובעת לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין נזק לא ממוני על פי חוק עבודת נשים ובגין נזק לא ממוני על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. 18. התובעת עתרה כאמור לתשלום הפיצויים דלעיל, בהסתמך על מספר מקורות נורמטיביים. את עילות התביעה ביססה על תשתית עובדתית נטענת, לפיה היא פוטרה מעבודתה בנתבעת בשל היותה נשואה לעובד בחברה המתחרה בנתבעת - מצב דברים בו ראתה אפליה אסורה על רקע מעמדה האישי. אפליה שאינה עולה בקנה אחד עם סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. בגין הפרה נטענת זו, עתרה התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 50,000 ₪. התובעת הוסיפה וטענה כי היא פוטרה בתכוף לאחר תום חופשת הלידה במהלך התקופה המוגנת, תוך שהנתבעת מונעת את חזרתה לעבודה בפועל במהלך תקופה זו וזאת, בניגוד לסעיף 9(ג)(1א) לחוק עבודת נשים. בגין עילה זו עתרה התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 50,000 ₪. התובעת הוסיפה וטענה כי היא פוטרה מהנתבעת שלא כדין תוך הפרת חובת תום הלב הנגזרת מחוזה העבודה. בהקשר זה הוסיפה ופירטה כי מחד הוצע לה לעבוד בתפקיד זוטר ומאידך הובהר לה כי ככל שתסרב להצעה אזי שתפוטר מעבודתה. כן טענה התובעת כי היא פוטרה ללא נימוק ענייני בחוסר סבירות ומשיקולים זרים. בגין רכיב תביעה זה, עתרה התובעת לפיצוי בגין הפסד השתכרות בסך של 187,200 ₪. 19. על מנת להכריע בטענות התובעת, כאמור לעיל, נדרשים אנו לקבוע תחילה האם אכן עבודתה של התובעת הסתיימה עקב פיטורים כטענתה - או שמא הסתיימה עבודתה בהסכמה, כפי שטענה הנתבעת. לכשעצמנו, לא שוכנענו בגירסתה של התובעת לפיה היא אכן פוטרה מעבודתה. כפי האמור, התובעת טענה כי מר סולוביי הוא שהודיע לה על פיטוריה, כאשר את הטעם העיקרי לכך תלה בעבודתו של בן זוגה בחברת בנפיט המתחרה. דא עקא שמסיכום השיחה מיום 22.6.06, כפי שנערך בזמן אמת וכפי שהוצג לבית הדין, כמו גם מתמלול קלטת השמע של השיחה שהתקיימה בין התובעת לבין מר סולוביי מתבקשת מסקנה שונה. מסקנה שלפיה הנתבעת לא ביקשה להפסיק את עבודתה של התובעת, אלא ניהלה עם התובעת דין ודברים ביחס לאופי ולסוג הלקוחות שיועברו לטיפולה. זאת תוך שהנתבעת מציינת כי היא נכונה לשקול העלאת שכרה של התובעת וכן גיבושו של מודל לתשלום עמלות התואם ללקוחות קטנים ובינוניים. כל זאת במטרה למנוע פגיעה בשכרה של התובעת. דא עקא שהתובעת היא זו שביקשה לערער על זכאותה של הנתבעת "לנייד" את לקוחותיה בין מנהלי הלקוחות השונים כפי שהיה למעשה נהוג ומקובל בנתבעת. זאת תוך שהיא מתנה את המשך העסקתה בנתבעת בהמשך הטיפול בשניים מן הלקוחות הגדולים בהם טיפלה בעבר: בתי הזיקוק ועיריית ת"א (ר' נספח 2 לתצהיר מר דון וכן ר' תמליל השיחה מיום 2.7.06 המופיע בסעיפים 73, 75 ו-79 לסיכומי הנתבעת). 20. על אף שהתובעת דבקה כאמור בטענת הפיטורים שנדחתה הרי שמוצאים אנו להוסיף ולהידרש לשתי שאלות נוספות שעלו בעניין זה והן: האם הפסקת עבודתה של התובעת היתה פועל יוצא של שינוי חד צדדי או פגיעה אסורה בתנאי עבודתה והאם פגיעה זו נבעה משיקולים זרים או מפלים ששקלה הנתבעת שלא כדין ובכלל אלה הריונה של התובעת ו/או מעמדה האישי. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כאן כי לטעמנו יש להשיב על שתי השאלות הללו בלאו מוחלט וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: ראשית יאמר כי על מנת להראות כי יש בעריכת השינוי במצבת הלקוחות של מנהל לקוחות הרעה בתנאי העבודה יש לפרוש בפני בית הדין מארג עובדתי מלא וצפוף בכל הנוגע להסדר החוזי הנוגע להקצאה ו"ניוד" לקוחות וכן להראות כי נוכח הסדר זה קם לעובד אינטרס ציפייה ו/או הסתמכות לגיטימי שעניינו אי עריכת שינוי במצבת הלקוחות שבטיפולו מעת לעת. במקרה דנן לא זו בלבד שהתובעת לא הצביעה על אינטרס שכזה, אלא שממכלול הראיות עולה כי ניודם של לקוחות ממנהל לקוחות אחד לאחר, בהתאם לתוכנית עמלות שנתית שערכה הנתבעת היה בגדר חזון נפרץ בנתבעת. משמע - מהראיות שהובאו בפני בית הדין בהקשר זה עולה כי שינויים תכופים במצבת הלקוחות של מנהלי הלקוחות ובכללם אף של התובעת לא היה בגדר אירוע חריג. זאת, כפי שניתן להבין אף מעדותה של התובעת בפנינו (ר' לעניין זה עדות התובעת עמ' 11 לפרוטוקול ש' 8-9). שנית אף לו סברנו כי קמה לה לתובעת כמנהלת לקוחות זכות חוזית לטיפול ארוך טווח בלקוח זה או אחר - וכאמור לא זו היא מסקנתנו - הרי שעדיין על מנת להראות כי ניודו של לקוח מהווה פגיעה מוחשית בתנאי העבודה אין די בהצבעה על עצם הניוד, אלא יש לפרוש בפני בית הדין תשתית עובדתית מלאה ומפורטת באשר למצבת הלקוחות, ללקוח שנויד, למשמעות הכלכלית של העברת הטיפול בו למנהל לקוחות אחר ולהשלכה שיש לכך על המוניטין של העובד שטיפל בו או על מעמדו במקום העבודה. תשתית כאמור לא נפרשה בפנינו ומראיות שכן הוצגו עולה כי הנתבעת גילתה נכונות לפצות את התובעת למקרה בו יתחוור כי השינוי במצבת הלקוחות יגרום לה נזק כלכלי. מכאן שלא שוכנענו כי השינוי שערכה הנתבעת במצבת הלקוחות טמן בחובו במקרה דנן פגיעה מוחשית בתנאי העבודה של התובעת. 21. זאת ועוד אחרת, לעניות דעתנו השינוי במצבת הלקוחות אף לא היה נגוע בשיקולים זרים ובכלל אלה שיקולים הנוגעים להריונה של הנתבעת או מעמדה האישי ונסביר: מהראיות עולה כי המגמה של העברת הטיפול בלקוחות גדולים מן התובעת למנהלי לקוחות אחרים לא החלה בעת הריונה של התובעת אלא זמן ניכר קודם לכן וכבר בתחילת שנת 2005. זאת כשם שהעידה התובעת בסעיף 12 לתצהירה, שם ציינה כי ימים ספורים לאחר עריכת תוכנית היעדים לשנת 2005 הודיע לה מר דון על החלטה מעין זו וזאת, חרף מחאתה הנמרצת (של התובעת) (ר' סעיפים 12 ו-13 תצהיר התובעת). לטעמנו די בדברים אלה על מנת להעדיף את גירסתם של מר דון ושל מר אלון - מי שהיו מנהליה הישירים של התובעת - לפיה ההחלטה לנייד לקוחות שטופלו על ידי התובעת ולהעבירם לטיפולם של מנהלי לקוחות אחרים נבעה מחוסר שביעות רצון מאופן טיפולה של התובעת בלקוחות אלה - וזאת ללא כל קשר להריונה ועל בסיס ההנחה כי מנהלי לקוחות אחרים ייטיבו להפיק רווחים מהטיפול בלקוחות אלה (ר' בעיף 10 לתצהירו של מר דון). תימוכין למסקנה זו ניתן לדלות גם מן הגירסה המעורפלת והחסרה שמסרה התובעת ביחס לדין ודברים שנוהל בין הצדדים בתחילת שנת 2006 ולטעמים שהציגה לה הנתבעת בזמן אמת ואשר בעטיים ביקשה להסדיר את מצבת הלקוחות שהיו בטיפולה של התובעת כפי שהסדירה: בעוד שהנתבעת מסרה בעניין זה גירסה מפורטת ביחס לטעמים שהובילו להחלטה הנ"ל ולדין ודברים שקדם לה, הרי שהתובעת מצידה מסרה בהקשר זה גירסה חסרה ונמנעה מלהתייחס בתצהירה לטענות המפורטות שעלו בהקשר זה עוד בכתב ההגנה: כך למשל, טענה התובעת בכתב התביעה המתוקן כי בתחילת שנת 2006 קרא לה מר אלון לשיחה, הציג בפניה את תוכנית העבודה לשנת 2006 והודיע לה "לתדהמתה" כי בכוונתו ליטול ממנה את הטיפול במספר לקוחות גדולים ולשבץ תחתיהם לקוחות קטנים. לדבריה מששאלה את מר אלון לפשר החלטתו היא נענתה כי הדבר נובע מחוסר שביעות רצון מצד הלקוחות ומאי עמידה ביעדים המצופים. התובעת הוסיפה וטענה בכתב תביעתה (המתוקן) כי מר אלון אף הבהיר לה כי בכוונתו להעבירה לתפקיד זוטר של פקידה צוותית וכי רק לאחר שהעמידה אותו על כך שהיא בהריון וכי לא ניתן לפגוע בתנאי העסקתה חזר בו מר אלון מכוונתו כאמור (ר' סעיפים 16-18 לכתב התביעה המתוקן). הנתבעת כאמור התייחסה בהרחבה בכתב ההגנה לשיחה שהתקיימה בין התובעת לבין מר אלון בתחילת שנת 2006, תוך שהיא מציינת את הטענות שהעלתה בפני התובעת בדבר חוסר שביעות רצונם של לקוחותיה וכן ציינה כי התובעת עצמה הודתה בפני מר מר אלון בקשייה לטפל בלקוחות גדולים ואף אמרה לו כי היא "צעירה מידי" וכי אין לה את הקשרים ואת היכולת לטפל בלקוחות אלה. הנתבעת הוסיפה וכתבה בכתב הגנתה כאמור כי מר אלון אכן התכוון לבצע שינוי במצבת הלקוחות של התובעת ולהתאימו ליכולותיה ולמגבלותיה בהתאם לטובתה של החברה, אולם הדבר נדחה נוכח חופשת הלידה הקרבה של התובעת ובשל הצורך לערוך לתובעת הדרכות מתאימות, לרבות הדרכות המתייחסות לקו המוצרים המתאימים ללקוחות אלה (ר' סעיף 32 לכתב ההגנה המתוקן). התובעת לא מצאה לנכון להתייחס במסגרת תצהירה לגירסה מפורטת זו של מר אלון, לרבות התייחסות לדברים שאמירתם יוחסה לה על ידי מר אלון. חלף זאת, הסתפקה התובעת בהעלאתה של גירסה תמציתית ביותר ביחס לחילופי הדברים שהיו בינה לבין מר אלון בשיחתם הנ"ל. גירסה לפיה מר אלון הודיע לה על כוונתו לבצע שינויים בתנאי העסקתה וכי לאחר שהיא (התובעת) הבהירה לו כי מדובר בפגיעה אסורה בתנאי העסקתה בתקופת הריונה - חזר בו מר אלון מכוונותיו. הנתבעת מנגד תמכה את גירסתה המפורטת שבכתב ההגנה בתצהיר שנערך על ידי מר אלון בו נכתב כך: "כבר לקראת שנת 2006 קיימתי פגישה עם התובעת. בפגישה הסברתי לה כי חלק מלקוחותיה הגדולים יועברו לאנשי מכירות אחרים וזאת משום שלפי בירור שערכתי עימה הבנתי שהיא איננה מתאימה מספיק לטפל בלקוחות גדולים (אי עמידה ביעדים וזלזול בחברה ובלקוחות - כמו בנק דיסקונט וקופת חולים כללית). התובעת עצמה אפילו לא הכחישה זאת. להיפך היא ניסתה לתרץ כי היא מתקשה לטפל בלקוחות גדולים בנוסח 'אני צעירה, אני לא מסתדרת עם הבניינים הגדולים האלו... אין לי את הקשרים או היכולת לטפל בלקוחות כמו... מה אתה רוצה שאני אעשה?'. 'אני צעירה והם עם שיער לבן'..." כמו כן הוסיף מר אלון והעיד כי הוא לא שבע נחת מתוצאות הרבעון האחרון של שנת 2005. זאת, תוך שהוא מכחיש מכל וכל את טענתה של התובעת בדבר הכוונה לניידה לתפקיד זוטר. זאת להבדיל מן הכוונה להעביר לטיפולה של התובעת לקוחות קטנים ובינוניים עם שובה מחופשת הלידה ולאחר שהתובעת תקבל את הדרכה מתאימה בקשר לסל המוצרים אותו תידרש לשווק. (ר' סעיפים 10-12 לתצהיר מר אלון). על מצב דברים זה, קרי - על מודעותה של התובעת לחוסר שביעות רצונה של הנתבעת מאופן טיפולה בלקוחות גדולים ניתן להתרשם גם מתמליל דיסק השמע המתייחס לשיחה שקיימה התובעת ביום 3.10.06 עם מר אלון כפי שתומלל וצוטט בסיכומי הנתבעת. משיחה זו עולה כי התובעת הודתה בפני מר אלון כי היא לא "התחברה" עם אחד הלקוחות הגדולים בהם טיפלה (קופת חולים כללית) וכי היא מצאה לנכון לספר על כך למנהלה הקודם מר דון (ר' סעיף 50 לסיכומי הנתבעת). כן עולה משיחה זו כי למר אלון אכן היו תלונות קשות ביחס לתובעת בכל הנוגע לאופן טיפולה בלקוחות גדולים (דוגמת בזק) וביחס לאי מיצוי הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהם (ר' סעיפים 55-57 לסיכומי הנתבעת). מתמליל השיחה ניתן אף ללמוד כי הריסון והאיפוק בדרך הפניה של התובעת למנהליה היו ממנה והלאה. זאת כשם שהעידו בפנינו הן מר אלון והן מר דון. על רקע כל אלה מעדיפים אנו כאמור את גירסתה של הנתבעת, לפיה ההחלטה להביא לשינוי במצבת הלקוחות בהם נדרשה התובעת לטפל הייתה חלק ממגמה כוללת שהחלה להתגבש לפני שהתובעת הייתה בהריון וללא כל קשר אליו. כוונה שהייתה נעוצה ברצונה הליגיטימי של הנתבעת להשיא את רווחיה, כאשר הריונה של התובעת לא היה בין השיקולים שהביאו לגיבוש ההחלטה, אלא היווה לכל היותר גורם שהשהה את ביצועה. מדברינו לעיל נובעת אף המסקנה כי גם השיקולים הנוגעים לעיסוקו של בן זוגה של התובעת בחברת בנפיט המתחרה לא היו בין אלה שגרמו או תרמו להחלטה בדבר שינוי במצבת הלקוחות בהם נדרשה התובעת לטפל. עם זאת נדגיש - כי לטעמנו אף לו סברנו כי המידע שהתגלה לנתבעת ביחס לעיסוקו של בן הזוג של התובעת אכן היה בין הגורמים לשינוי כאמור, הרי שלא היה בכך להוות תשתית ראויה לתביעה בגין אפליה על רקע מעמד אישי, כפי טענת התובעת, וזאת מכמה טעמים: ראשית יאמר - כי לעניות דעתנו התובעת נתפסה לכלל טעות מושגית באשר למשמעותה של אפליה מחמת מעמד אישי. אפליה שהאיסור עליה מעוגן בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. שכן אפליה זו עניינה התייחסות שונה - שהינה פועל יוצא של מעמדו האישי של העובד חרף העדר שונות רלוונטית של מושא האפליה להקשר בו עסקינן. זאת להבדיל משוני בהתייחסות שאינו קשור לעצם המעמד האישי בתור שכזה ולו בעקיפין אלא - לאי גילוי עובדה הנוגעת לעיסוקו של אדם המקורב לעובד בחברה מתחרה. אדם שיכול היה להיות מקורב לעובד בכל דרך אחרת העלולה ליצור ניגוד עניינים מובנה וללא כל קשר לסוגיית המעמד האישי. משמע - גם לפי שיטתה של התובעת מה שטרד את מנוחתה של הנתבעת לא היה עובדת היותה של התובעת אישה נשואה על ההשלכות הנגזרות ממעמדה בתור שכזו, אלא - אי הגילוי של מצב דברים היכול לעורר חשש לניגוד עניינים בשל יחסי קרבה שבינה לבין עובד בחברה מתחרה. בין שמדובר בקרבה שבין אישה לבעלה ובין שמדובר בקרבה שבין מכר או בן משפחה אחר שאין ליחסים עימו כל נגיעה למעמד האישי. שנית אך לא לפי סדר החשיבות - סבורים אנו כי במקרה דנן אף לו הייתה הנתבעת רואה במידע שהגיע לידיה בדבר עיסוקו של בן זוגה של התובעת - שיקול ראוי שיש לשוקלו לצורך גיבוש מצבת הלקוחות בהם נדרשה התובעת לטפל ואפילו הייתה רואה בכך שיקול מכריע - הרי שלא היה מקום לראות בכך שיקול זר שלא ממן העניין. במיוחד נוכח תפקידה הרגיש של התובעת כמנהלת לקוחות. אנו סבורים כי היתה זו התובעת ולא - הנתבעת שנהגה בהקשר זה בחוסר תום לב שעה שנמנעה מלשתף את הנתבעת במידע, על אף ההשפעה הרבה שעשויה הייתה להיות לו על יכולתה של הנתבעת לקבל החלטות מושכלות ביחס להתנהלותה מול התובעת ובמיוחד בשים לב לאופי הלקוחות בהם טיפלה התובעת. לקוחות שעיני המתחרים ודאי היו נשואות אליהם. בהקשר זה אין לנו אלא לשוב ולהפנות למה שכתבה התובעת עצמה במסגרת כתב תביעתה המתוקן עת שתיארה את האופן בו הגיבה להאשמות (המוצדקות לטעמנו) של מנכ"ל הנתבעת בדבר מעילתה באמון לאמור: "התובעת... הבהירה למנכ"ל כי מקום עבודתו ומשלח ידו של בעלה הם עניינו האישי, ובוודאי אין לעיסוקו של בעלה כדי להשפיע על יחסי העבודה בין הצדדים; עוד הבהירה כי בעלה עוסק בחברה מתחרה בתחומים שונים מתחומי העבודה שלה, כי בעלה החל לעבוד באותה חברה עוד לפני שהתפתחה בין החברות איבה ותחרות בולטת, כי האיבה ותחרות שהתפתחו בין החברות התרחשה רק עתה, לאחר לידה, וכי עד עתה שהתה בחופשת לידה ובעיקר - כי הינה נאמנה למקום עבודתה ותמיד הייתה כזו ללא שום קשר לזהות מקום העבודה בו עובד בעלה." (ר' סעיף 26 לכתב התביעה המתוקן) נדמה כי דברים אלה, ובכלל זאת התחרות הקשה שבין החברות - תחרות אותה ניסתה התובעת להכחיש מאוחר יותר בעדותה בפנינו - מדברים בעד עצמם. על מנת לסבר את האוזן ולחדד את הדברים מוצאים אנו להוסיף כי מתצהירו של מנכ"ל הנתבעת מר כהן למדנו כי חברת בנפיט בו הועסק בעלה של התובעת הוקמה על ידי עובדים שפרשו מן הנתבעת וכי חברה זו התחרתה בנתבעת תחרות קשה וכואבת הן על כוח אדם והן על לקוחות וכן נוסיף כי מהראיות למדנו כי התובעת החלה לעבוד בחברה זו לאחר שהפסיקה עבודתה בנתבעת. 22. לאור כל אלה אנו קובעים אפוא כי יש לדחות את כל תביעותיה של התובעת המושתתות על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, על חוק עבודת נשים וכן על עקרונות תום הלב. זאת תוך שאנו מוצאים להוסיף כי לטעמנו התובעת ניסתה לעשות שימוש לא ראוי ויתכן שאף ציני בחקיקה שנועדה לקדם שוויון הזדמנויות בעבודה. בכך לא זו בלבד שלא הביאה לקידום תכליתם של חוקים אלה, אלא שתרמה אולי את תרומתה הצנועה לקעקועם: שכן לעניות דעתנו התובעת לא הציגה בפני בית הדין שאלות הטומנות בחובן חילוקי דעות של ממש ביחס לפרשנותם ולאופן יישומם של חוקי השוויון, אלא השתיתה על תביעתה כאמור על טענות עובדתיות נקובות ככברה, המתנכרות למארג העובדתי המלא כהוויתו והיא אף "סמכה יתדותיה" על טענות משפטיות מקוממות ביחס לישום חקיקת השוויון. התנהלות זו, ככל שלא יעשה ע"י בית הדין די על מנת לשרשה, עלולה לגרור בעקבותיה זילות של חקיקת השוויון ויתכן שאף להרתיע מעבידים, שיבקשו "להקדים תרופה למכה", מפני התקשרות עם אוכלוסיות האמורות למצוא בה מזור אמיתי לאפלייתן. לאור האמור אנו מחייבים את התובעת בתשלום הוצאות משפט לנתבעת בסך של 35,000 ₪. 23. המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק דין זה בדואר. ניתן היום, ל' ניסן תשע"א, 4 במאי 2011, בהעדר הצדדים. נטע רות, שופטת פיצוייםפיטורים