כללי 1. תושב תל עדשים, הותקף ונורה מנשק חם ,ביום 6.10.2006 שעה 12:00 לערך, על-ידי שני אנשים באדמות ח'ירבת עין דוד. הוא נפגע בידו וברגלו ונזקק לטיפול רפואי. (להלן: "אירוע הירי"). 2. משטרת ישראל פתחה בחקירה פלילית, לזיהוי מבצעי הירי ולהבאתם לדין פלילי. (להלן: "החקירה"). החקירה התחילה בתחנת עפולה, ולאור מורכבותה היא הועברה לטיפול ימ"ר עמקים. החקירה התנהלה באופן סמוי עד ליום 8.11.2006, התאריך בו הוגשו לבית-המשפט בקשות למעצר-ימים ראשוני נגד חשודים מספר ובכללם התובע. 3. חומר החקירה הראשוני כלל, בין השאר, ידיעות מודיעיניות ופלטי שיחות טלפון. החשוד העיקרי בביצוע הירי היה אחד בשם עבד אלעזיז זועבי, שהינו דודו של התובע. (להלן: "זועבי"). יצויין, כי עובר לאירוע הירי התגלע סכסוך בין זועבי ואחיו לבין קורבן העבירה, מר אנגל. 4. באחת הידיעות המודיעיניות (ידיעה - 06-5110-464), נרשם - לאחר השמטת החלק החסוי - כדלקמן: "1. המקור מוסר כי יוסף דהוד זועבי [התובע-ש.ס] מחזיק באקדח אף.אין. N.F 2. המקור מוסר כי יוסף דהוד זועבי [התובע-ש.ס] הוא אחיינו של ע/עזיז זועבי [זועבי-ש.ס.] המעורב בסכסוך עם אמיר אנגל [הקרבן-ש.ס] שנורה מאקדח אף.אין - N.F - ויכול להיות שאקדח של יוסף מעורב בירי 3. ,כי מי שמסוכסך עם אמיר אנגל אלה דודיו ראפע וע/עזיז." (להלן: "הידיעה המודיעינית"). 5. במהלך החקירה הסמויה, בוצע מחקר תקשורת. המשטרה תפסה בהתאם לצווים שונים שניתנו על-ידי בית-המשפט, פלטי שיחות טלפון ובכללם פלט שיחות טלפון של התובע לתקופה החל מיום 1.10.2006 ועד ליום 10.10.2006. (להלן: "פלט שיחות הטלפון"). 6. פלט שיחות הטלפון, הראה, בבירור, כי התובע קיים שתי שיחות טלפון יוצאות עם זועבי: האחת, מיום אירוע הירי (6.10.2006), בשעה 23:35:23, למשך 0:44 דקות; והשניה, מיום 8.10.2006, בשעה 14:21:49, למשך 0:49 דקות. (להלן: "שיחות הטלפון"). 7. וכן, חומר החקירה הסמויה, הצביע, כי אירוע הירי בוצע מרכב נוסע, ומעורבים בו חשודים מספר, שזהותם לא ידועה. 8. על-יסוד חומר החקירה הסמויה שהצטבר, ובכלל זה הידיעה המודיעינית ופלט שיחות הטלפון ושיחות הטלפון ולאחר שקלא וטריה על-ידי הממונים על החקירה, הוחלט (ביום8.11.2006) לחשוף את החקירה ולנקוט בהליכי חיפוש ומעצר-ימים ראשוני כנגד חשובים מספר ובכללם התובע. 9. לענייננו-שלנו, הגישה משטרת ישראל (ביום 8.11.2006) לבית-המשפט שתי בקשות בנוגע לתובע: האחת, בקשה להוצאת צו מעצר-ימים בהעדר (מ' 4463/06), והשניה, בקשה להוצאת צו חיפוש. (ב"ש5671/06). 10. בבקשה להוצאת צו מעצר - ימים ראשוני (מ' 4463/06) ,נתבקש מעצרו של התובע בהעדרו ,בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים") ,בגין חשד סביר לביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לבקשה צורף חומר חסוי לעיון השופט בלבד. (להלן: "הבקשה למעצר ראשוני"). 11. בית-המשפט (כב' הנשיא (כתוארו דאז) כתילי), דן (ביום 8.11.2006) בבקשה למעצר ראשוני. חומר החקירה, כולל החומר החסוי, הוגש לעיונו של בית-המשפט. בית-המשפט נעתר לבקשה והורה (ביום 8.11.2006) על מעצרו של התובע והבאתו בפני בית-המשפט בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 24 שעות. (להלן: "צו המעצר הראשוני"). 12. בבקשה להוצאת צו חיפוש בהעדר החשוד, נתבקש בית-המשפט להתיר למשטרת ישראל לערוך חיפוש בביתו, ברכבו, בחצו ובכל מקום המוחזק על-יד התובע כאן לשם תפיסת והצגת ראיות לצרכי חקירת אירוע הירי. בית-המשפט (כב' הנשיא (כתוארו דאז) כתילי), דן בבקשה ונעתר לה (ביום 8.11.2006) כמבוקש. (להלן: "צו החיפוש"). 13. משטרת ישראל ביצעה, ביום 19.11.2006 חיפוש בביתו וברכבו של התובע, בהתאם לצו החיפוש. בחיפוש, לא נמצא דבר. בתום החיפוש (בשעה 05:20) נעצר התובע, בהתאם לצו המעצר הראשוני. בשעה 07:30, הוא נחקר על-ידי רס"מ מבדא דבור, מתשאול עמקים, בחשד לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ומסר הודעה בכתב. (להלן: "ההודעה"). 14. בהודעה, מסר התובע, בין השאר, כי זועבי הינו דודו מצד האבא. הוא הוסיף ומסר ,כי "אין לי קשרים איתו רק שלום שלום ולפעמים נפגש איתו אצל ההורים שלי אך הוא לא ביקר אצלי אף פעם בביתי ונפגשתי איתו לפני שבוע וחצי לערך אצל ההורים שלי ולפני זה לא זוכר מתי נפגשתי איתו כי אני נשוי חדש והייתי בחוץ לארץ ומטייל". וכן, נתבקש התובע על-ידי החוקר לפרט את מעשיו, פגישותיו ושיחותיו עם אנשים ביום אירוע הירי, אך תשובתו הייתה "...אני לא זוכר מה עשיתי ביום זה." כמו-כן, בהודעתו, הכחיש התובע את החשד המיוחס לו. 15. לאחר חקירתו, הגישה משטרת ישראל (ביום 19.11.2006) לבית-המשפט בקשה להארכת מעצרו של התובע לתקופה של 10 ימים לצורך השלמת החקירה. (מ' 4570/06) (להלן: "הבקשה להארכת מעצר"). לבקשה צורף חומר חסוי לעיון בית-המשפט בלבד. הבקשה דנן נידונה (ביום 19.11.2006) בפני כב' השופטת יפעת שטרית. התובע, החשוד דאז, יוצג על-ידי עו"ד עלא עתאמנה, מטעם הסנגוריה הציבורית. במהלך הדיון בבקשה דנן, ביקש סניגורו של התובע, החשוד דאז, כי "תתבצענה במהלך הימים שלוש פעולות חקירה כדלמקן: עימות עם המתלונן, בדיקת פוליגרף, הוא [החשוד] מוכן להשתתף במסדר זיהוי. (פרוטוקול, עמ' 1, ש' 2-1). כמו-כן, הצהירו באי-כוח הצדדים לפרוטוקול, כי: "בהמלצת בית-המשפט מסכימים להארכת מעצרו של החשוד [התובע כאן] עד ליום 22.11.06." (שם, ש' 3). מאוחר, חזר בו נציג הנתבעת מהסכמתו האמורה, וביקש כי מעצרו של התובע יוארך לפחות עד ליום 23.11.2006. בסוף הדיון, החליט בית-המשפט, (כב' השופטת יפעת שטרית), כי: "לאחר שעיינתי בתיק החקירה, לאחר שבחנתי את מהות פעולות החקירה המיוחסות והנדרשות בזיקה לעבירה המיוחסת ולעוצמת הראיות המגבשות את החשד הסביר בעניינו של החשוד, באיזון הראוי, באתי לכלל מסקנה כי יש להורות על הארכת מעצרו של החשוד עד ליום 22.11.2006 שעה 16:00. המבקשת תעשה כדי להשלים את פעולות החקירה הנדרשת, וכן תשים ליבה לבקשת ב"כ החשוד, כמפורט לעיל". (שם, ש' 12-7). (להלן: "צו המעצר השני"). 16. ביום 22.11.2006, שוחרר התובע על-ידי בית-המשפט בתנאי ערובה. לית מאן דיפליג,כי בסופו של יום לא הועמד התובע לדין בעבירה בה נחשד. במחצית השניה של חודש נובמבר 2006, התגלו המבצעים של הירי, הועמדו לדין ואף הורשעו על-ידי בית-המשפט. 17. לשלמות התמונה נציין, כי התובע הגיש, בזמנו, לבית-המשפט תביעה כספית כנגד הנתבעת והשוטרים שביצעו את החיפוש בביתו בהתאם לצו החיפוש, בה תבע את נזקי הרכוש שנגרמו לו לטענתו. (ת.א. 1555/07). במהלך המשפט, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, לפיו תשלם הנתבעת לתובע סכום כולל בסך של 6,516 ₪, והכל מבלי להודות בטענה כלשהי מטענות התובע בכתב התביעה האמור. טענות התובע 18. התובע טוען, כי עצרו מיום 19.11.2006 ועד ליום 22.11.2006 מכוח צווי המעצר - הראשוני והשני (להלן: "המעצר") - מעצר שווא הוא, ונגרם באשמתה הבלעדית של משטרת ישראל. ההחלטה לעצורו הינה החלטה "אומללה, ללא כל בסיס או צידוק" (סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן). התובע מוסיף וטוען, כי בדיון בבקשה להארכת מעצרו, לא גילתה משטרת ישראל לבית-המשפט את מלוא חומר החקירה אשר היה מוביל, בהכרח, לדחיית הבקשה. 19. אליבא דתובע, המדובר במעצר שלא כדין. חומר החקירה, לא ביסס חשד סביר לעבירה בה נחשד. חומר החקירה הקים חשד סביר לביצוע העבירה על-ידי מעורבים אחרים. 20. התובע מבסס את עילת תביעתו על מספר עוולות: כליאות שווא, לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"); הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. 21. כאמור, טוען התובע, כי המעצר הינו מעצר שווא, ונגרם בהתרשלותה של משטרת ישראל ,שהתבטאה, בין השאר, במעשים ובמחדלים כדלקמן: א. לא נקטה בפעולות חקירה מתבקשות, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, במיוחד עימות בין התובע והמתלונן, עריכת בדיקת פוליגרף לתובע או מסדר זיהוי והכל כפי שנדרש על-ידו; ב. המדובר בחקירה שטחית ורשלנית, שבוצעה על-ידי חוקרים לא מיומנים ולא מקצועיים; ג. פגעה שלא כדין בזכויותיו הבסיסיות של התובע, שעה שלא הורתה על שחרורו גם כאשר הודעת המדובב העלתה, כי לתובע אין קשר לאירוע הירי; ד. השיגה, ברמייה, את צווי המעצר מבית-המשפט. 22. כאן המקום לציין, כי בכותרת כתב התביעה,הגדיר התובע את תביעתו כ-"תביעת נזיקין-פגיעה בשל מעצר שווא ולשון הרע". דא עקא, בגוף כתב התביעה, אין פירוט כלשהו לעוולת לשון הרע. 23. לעניין הנזק, טוען התובע, כי מעצר השווא גרם לו נזקים ממוניים ולא ממוניים רבים. הוא טוען לפיצויים במספר פרטי נזק כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר - 25,000 ₪ ב. הפסד השתכרות בעתיד - 50,000 ₪ ג. נזק לא ממוני - 100,000 ₪ טענות הנתבעת 24. הנתבעת מכחישה, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים הנתבעים. לדידה, מעצרו של התובע בוצע בהתאם לצו המעצר הראשוני שניתן כדין על-ידי בית-משפט מוסמך לכך. וכן, מעצר זה הוארך כדין על-ידי בית-משפט מוסמך לכך, בהתאם לצו המעצר השני. אין המדובר במעצר שווא או כליאת שווא. צווי המעצר, צו המעצר הראשון מזה וצו המעצר השני מזה, הוצאו כדין ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק המעצרים. מכל מקום, הנתבעת חוסה תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 27(1) לפקודה. 25. הנתבעת לא עוולה כלפי התובע. היא לא התרשלה כלפיו. היא לא הפרה חובה חקוקה כלשהי. היא פעלה ברשות ובסמכות שהוענקה לה כדין, בתור הרשות הממונה על השמירה על בטחון הציבור ואכיפת החוק. מכל מקום, התובע נושא באשם תורם בשיעור של 100% מגובה הנזק הנטען. 26. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת, כי מדובר בנזקים מוגזמים, מופרכים וחסרי כל יסוד עובדתי ומשפטי. אין קשר סיבתי בין מעצרו של התובע לנזקים הנתבעים. מסכת הראיות 27. מטעם התביעה, העיד התובע לעצמו. הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית שלו (ת/1). גם להגנה, היה עד אחד, הלוא הוא רס"מ אריה שצברג (להלן: "אריה") והוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית שלו (נ/1). דיון מעצר שווא - האומנם? 28. דומני, כי לא אחטא לאמת אם אומר, כי השאלה הקרדינלית בהליך דנן, היא האם המעצר היה מעצר שווא, שלא כדין, כטענת התובע, או שמא היה מעצר כדין, כטענת הנתבעת. משלי אני אומר, כי לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ולאחר שעיינתי היטב בכתבי-הסיכומים שלהם, ולאחר יישום הדין, החרות וההלכתי שלעניין, על עובדות המקרה דנן, מסקנתי היא, כ התובע לא הוכיח, כדבעי, את עילת תביעתו. דין התביעה להידחות. ראשית, התובע ומשום מה, לא הניח בפני בית-המשפט את חומר החקירה בכללותו. חומר החקירה החלקי והרלוונטי שהוגש על-ידי התובע כראיה לתיק המוצגים, צורף לתצהיר עדותו הראשית (ת/1) וכלל מסמכים אלה: דו"ח חיפוש, בהתאם לצו החיפוש;הודעתו בכתב של מר סמיח עבדאל קאדר במשטרה מיום 20.11.2006; מזכרו של רס"מ מחמוד סבאח, מיום 20.11.2006; הבקשה למעצר הראשוני (מ' 4463/06); ההחלטה וצו המעצר הראשוני; צילום מפרוטוקול הדיון בבקשה להארכת המעצר (מ' 4570/06). גם לתצהיר עדותו הראשית של אריה, צורף חומר חקירה חלקי בלבד וכלל : תעודה בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבורי חשוב, חתומה על-ידי השר לביטחון פנים; טופס הידיעה המודיעינית; בקשה למתן צו להצגת מסמכים (ב"ש 5537/06); פלט שיחות הטלפון; הודעת זועבי במשטרה, מיום 7.10.2006; הבקשה למעצר ראשוני (מ' 4463/06), החלטה וצו מעצר; דו"ח על מעצרו של התובע מיום 19.11.2006; הבקשה להארכת המעצר, פרוטוקול הדיון וצו המעצר; וההודעה. לית מאן דיפליג, כי חומר החקירה בכללותו הועמד, בסופו של יום, לעיונו של התובע, ולא הייתה מניעה כלשהי להגשתו ,בכללותו, לתיק המוצגים. דא עקא, שהתובע ומטעמים השמורים עמו, לא עשה כן, והסתפק בהגשת חומר חקירה חלקי. במחדלו זה, מחזק, למעשה, התובע את גרסת הנתבעת וראיותיה ואף יוצר כשל אינהירנטי ומובנה בהוכחת תביעתו. 29. שנית, משטרת ישראל, הינה חלק מהרשות המבצעת בישראל. היא רשות מינהלית ישראלית. תפקידיה וסמכויותיה נקבעו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת המשטרה") ובדברי חקיקה שונים. (בג"צ 5128/94 פדרמן נ' שר המשטרה, פ"ד מח(5), 647, 655 (1994). סמכותו הבסיסית של שוטר המשרת במשטרת ישראל לעצור חשוד ללא צו, קבועה בסעיף 23(א) לחוק המעצרים. לצד הוראת החיקוק דנן, מפוזרות בדברי חקיקה שונים הוראות מיוחדות המעניקות לשוטר סמכויות מעצר ללא צו. כך לדוגמא, הוראת סעיפים 5(5), 79(2) ו- 91 לפקודת המשטרה; סעיף 28 לפקודת התעבורה, התשכ"ה - 1965; סעיף 24(א)(2) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969; תקנה 72(1) לתקנות (שעת חירום) 1945 וכיוצא באלה. 30. אדם החשוד בביצוע עבירה בת-מעצר ונעצר על-ידי שוטר ללא צו או על-פי צו בית-משפט שניתן בהעדרו, ניתן להאריך את מעצרו במסגרת מעצר-ימים על-ידי בית-המשפט מכוח הסמכות הניתנת לו בסעיפים 12 ו- 13 לחוק המעצרים. 31. המשטרה, כרשות מינהלית ישראלית, חוסה תחת כנפיה של חזקת התקינות המינהלית, והיא מוחזקת כמי שפעלה בגדרי הדין, אלא אם כן יוכח אחרת. היא מפעילה שיקול דעת רחב בניהול החקירה הפלילית. היא מוחזקת כמי שמפעילה שיקול דעתה בסבירות, בהגינות ובמידתיות ונותנת משקל ראוי למכלול השיקולים השונים והצריכים לעניין החקירה הפלילית הסבירה, ההוגנת, והראויה. המבקש לטעון אחרת, עליו הראיה. לשם הרמת הנטל יש ליצור ספק מהותי וממשי בדבר סבירותה והגינותה של החקירה הפלילית. חוששני, כי במקרה דנן, התובע לא הרים את הנטל דנן, וטענותיו בעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן. 32. שלישית, גם לעיצומם של דברים, לא מצאתי ממש בטענותיו של התובע. הזכות לחירות אישית, היא זכות חוקתית ומוגנת במשפט הישראלי. היא קבועה בסעיף 5 לחוק כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק היסוד"), כהאי לישנא: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של האדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". היא "ללא ספק מזכויות היסוד המרכזיות והחשובות בכל משטר דמוקרטי" (בג"צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע'ר) נ' שר האוצר 19.11.2009). הזכות לחירות אישית, כשאר זכויות היסוד של האדם בישראל "מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, (סעיף 1 לחוק היסוד). בבג"צ 6055-95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5), 241, 261, נפסק, כי: "רק בן-חורין יכול לממש באופן מלא וראוי את זכויות היסוד שלו והחירות האישית, יותר מכל זכות אחרת, היא העושה את האדם בן-חורין. משום כך שלילת החירות האישית היא פגיעה קשה במיוחד". 33. אכן, מעצר, כל מעצר, פוגע קשות בחירות האישית. החירות האישית, בהיותה זכות חוקתית בעלת חשיבות מיוחדת, ראויה להגנה מיוחדת מפני פגיעה, בדרך של מעצר, מאסר, הסגרה או בדרך אחרת. עם זאת, הזכות לחירות אישית ככל זכויות האדם האחרות בישראל, אינה זכות מוחלטת. היא זכות יחסית. לא כל פגיעה בה עומדת בניגוד לחוק היסוד. הפגיעה בזכות לחירות אישית תהיה מוצדקת אם ורק אם תיעשה לשם הגנה על זכויות אחרות או על אינטרס ציבורי חיוני,ובלבד שהפגיעה תעבור את מסננת פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד. במקומותינו ובמקרים המתאימים, מעצר חשוד בביצוע עבירה בת-מעצר, כאמצעי הכרחי לצורך הגנה על שלום הציבור ובטחונו, הינו חוקי וחוקתי. ההגנה על שלום הציבור ובטחונו הינה תכלית ראויה. בהקשר זה, רואה אני לנכון לצטט את דביו היפים והמאלפים של כב' השופט (בדימוס) זמיר, לפיהם: "מעצר של חשוד בביצוע עבירה מוכר ומקובל בכל העולם כאמצעי הכרחי במקרים מסויימים לצורך הגנה על שלום הציבור. שלום הציבור הוא אחד מערכי היסוד של המדינה, וההגנה על שלום הציבור היא תכלית ראויה..." (בג"צ 6055-95 צמח, דלעיל, בעמ' 265). 34. הנידון דידן. אכן, צווי המעצר - צו המעצר הראשוני וצו המעצר השני - פגעו בחירותו האישית של התובע. יחד עם זאת ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, אין לומר, כי הפגיעה דנן היא בניגוד לחוק היסוד. המדובר בצווי מעצר חוקיים ואשר ניתנו על-ידי בית-משפט מוסמך לכך. בית-המשפט הפעיל את סמכותו על יסוד שיקולים ענייניים בלבד. התובע לא הוכיח אחרת. בדיון בבקשה למעצר ראשוני ,הוגש חומר החקירה לעיונו של בית-המשפט. (פרוטוקול מיום 8.11.2006). בית-המשפט נעתר לבקשה כמבוקש. זאת ועוד, בדיון בבקשה להארכת המעצר ולאחר שבית-המשפט עיין בחומר החקירה , הוארך מעצרו של התובע, אף בהסכמתו,עד ליום 22.11.2006 שעה 16:00. הנה-כי-כן, טענתו של התובע, כי צווי המעצר - הראשוני והשני - הושגו על-ידי משטרת ישראל ברמייה, כמו שאר טענותיו באשר לחוקיות מעצרו, עם כל הכבוד, בעלמא היא. 35. אכן, גם מחומר החקירה (החלקי) שנפרש בפניי, עולה בבירור, כי הייתה הצדקה בדין למעצרו של התובע, למעצר-ימים. הידיעה המודיעינית בצירוף שיחות הטלפון, כאמור בפלט שיחות הטלפון, ממלאים אחר דרישת "החשד הסביר" שבסעיף 13 לחוק המעצרים, לצורך מעצר-ימים ראשוני. כמו-כן, ראיות אלה בצירוף ניסיונו הבלתי-צליח של התובע להרחיק את עצמו מדודו זועבי (החשוד העיקרי), כאמור בהודעה, לא כל שכן הסכמתו להארכת המעצר, הן בכמות והן באיכות, מצדיקים את הארכת מעצרו של התובע. נזכור ואף נטיב להזכיר: מידע מודיעיני עשוי לשמש כראיה בדין לצורך הערכת עילות המעצר, כולל מעצר עד תום ההליכים. (בש"פ 1046/10 חטיב נ' מדינת ישראל 3.3.2010). וכן, מידע מודיעיני הינו ראיה בדין לצורך מעצר-ימים. (עמי(חי) 9259-05-09 טוויל נ' משטרת ישראל 14.5.2009; בש"פ 4208/07 בן שלמה נ' מדינת ישראל 15.5.2007). זאת ועוד, על חומרת אירוע הירי והעבירה שיוחסה לתובע - אין חולקין. על השמירה על שלום הציבור ובטחונו ועריכת חקירה פלילית סבירה, הוגנת ומידתית, לשם חשיפת העבירה והבאת העבריינים לדין - אין חולקין. ולבסוף - קיומה של עילת מעצר והעדרה של חלופת מעצר, במקרה וקיים חשד סביר לביצוע העבירה בה נחשד התובע - לא יכול להיות חולקין. 36. אריה, הינו חוקר בתשאול ימ"ר. הוא היה בצוות החקירה המיוחד שניהל את החקירה. הוא העיד, בכתב ובעל-פה, באשר לחקירה, מהלכה ותוצאותיה. המדובר בחקירה מסועפת ומורכבת. במהלך החקירה ננקטו הליכי חיפוש ומעצרים כנגד חשודים מספר ובכללם התובע. משטרת ישראל, כרשות מינהלית ישראלית, ערכה את החקירה במסגרת סמכויותיה על-פי דין ועל-יסוד שיקולים מקצועיים וענייניים בלבד. מעצרו של התובע, בוצע בהתאם לצווי מעצר שניתנו על-ידי בית-משפט מוסמך לכך. המדובר בצווים חוקיים. מעצרו של התובע היה כדין. בהודעה, מסר התובע פרטים העומדים בסתירה לשיחות הטלפון, כאמור בפלט שיחות הטלפון .לאחר חשיפת מבצעי העבירה, שוחררו שאר החשודים ובכללם התובע. (נ/1); עמ' 9, ש' 29, עמ' 11, ש' 32-9; עמ' 12, ש' 4-1, ש' 12-11, ש' 32-16; עמ' 13, ש' 2-1,ש' 16-7, ש' 30-28). על דרך העקרון, אומר, כי עדותו של אריה, זו שבכתב וזו שבעל-פה, הייתה סבירה ומהימנה. בעדות זו, לא מצאתי סתירות כלשהן, היורדות לשורשו של עניין. עדות זו ראויה למלוא המשקל. 37. התובע מלין, בין היתר, כי צו המעצר הראשוני לא בוצע במועד, וכי הוא הוחזק במעצר שלא לצורך ולאחר שהמשטרה חשפה את מבצעי העבירה. לא מצאתי ממש בטענות אלה ודינן להידחות. צו מעצר שניתן שלא בנוכחות חשוד, יהיה בתוקף 180 ימים אלא אם כן האריך השופט את התקופה (סעיף 19 (ב) לחוק המעצרים). משטרת ישראל, מוסמכת לבצע את הצו במועד שיקבע על-ידה, במסגרת שיקול דעתה המינהלי והסביר ובהתחשב בצרכי החקירה, והכל בכפוף להוראה אחרת של בית-המשפט אשר הוציא את הצו. בענייננו, לא הוכח כדין, כי צו המעצר הראשוני בוצע על-ידי משטרת ישראל שלא כדין. הוא הדין באשר להמשך מעצרו של התובע, עד למועד שחרורו בתנאי ערובה. 38. לא מצאתי ממש בשאר טענותיו של התובע באשר לשאלת האחריות. לשלמות התמונה, ומפאת כבודם באי-כוח הצדדים אוסיף, כי התובע לא הוכיח כדבעי את עילת תביעתו. מעצרו, מעצר כדין הוא. התובע לא נכלא כליאת-שווא. גם אם הייתי סבור, כי מעצרו של התובע היה מעצר שווא, ומסקנתי כמבואר הינה ההפך מכך, הרי הנתבעת חוסה תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 27(1) לפקודה. 39. וכן, התובע לא הוכיח כדין את יסודותיהן של שאר העוולות, עליהן מבוססת עילת התביעה. לא הוכחו יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות (הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית), נזק וקשר סיבתי ביניהם. וכן, לא הוכחו יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה. בענייננו-שלנו, משטרת ישראל ובית-משפט פעלו בגדר סמכויותיהם, וקיימו כדין את החובות המוטלות עליהם על-פי כל חיקוק. הפגיעה בחירותו האישית של התובע, דרך מעצרו, הייתה חוקית וחוקתית. 40. לפני חתימתי על פסק-הדין, רואה אני לנכון להעיר, כי ב"כ התובע צירף לכתב סיכומיו "ראיות" חדשות שלא הוגשו לתיק המוצגים. מעשה זה, לא ייעשה כלל ואינו כדין. למיותר לציין, כי התעלמתי כליל מראיות אלה. התוצאה 41. התוצאה היא ,איפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה. משיקולי צדק, אין צו להוצאות. המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ט אייר תשע"א, 2 יוני 2011, בהעדר הצדדים. מעצרמשטרהרשלנות