להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית בניתוח להוצאת גוף זר מפי הטבעת: הנשיא מ. לינדנשטראוס [אב"ד]: אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות בערעור זה: הנער המנוח, בן 17 במותו, הובא לחדר מיון של בי"ח כרמל ביום 26.2.86 בשעה 17.30 לערך, כשהוא פגוע מחדירת מקל מטאטא אל פי הטבעת פנימה לעומק של כ- 30 ס"מ, אשר גרם לדימום ברקטום ולנזק קשה באיברי הבטן. משיב 1, ד"ר דניאל בן-דב, היה אז רופא מנתח במחלקה כירורגית א'. משיב 2, אדם וויזל, היה רופא תורן של אותה מחלקה. מנהלת המחלקה היתה פרופ' פרנדי. הטיפול במנוח החל בבדיקה שנערכה על ידי ד"ר וילהלם רוני, שהיה אז מתמחה כחודש ימים, ובדק את המנוח לראשונה בשעה 19.00 לערך. בשעה 20.00 לערך קבל ד"ר בן דב את הטיפול בנער, לאחר דיווחו של ד"ר וילהלם רוני, והוא מחליט על בדיקת גסטרוגרפין. בשעה 22.30 הוכנס המנוח לחדר ניתוח, שבו קיבל המנוח גם טיפול אנטיביוטי. לאחר הניתוח הותקנו קטטר וזונדה והשגחה כללית על מצבו לבל יתדרדר. על אף הטיפול שקבל המנוח, מצבו הלך והתדרדר, וביום 28.2.86 הוא הועבר אל המחלקה לטיפול נמרץ, אך אז כבר לא ניתן היה לתקן את המצב, שנבע מחמת טיפול רפואי בלתי מתאים שהוא קבל עד אז במחלקה הכירורגית. בסופו של דבר נפטר המנוח ביום 5.3.86. נגד 2 המשיבים, הרופאים, הוגש כתב אישום ביום 29.11.95 בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. על פי כתב האישום נגרם מותו של המנוח בשל רשלנותם של 2 הנאשמים, כאשר הרשלנות התבטאה בין היתר ביחס לנאשם מס' 1 ב- 4 ראשי מרכזיים: א. איחור במתן אנטיביוטיקה ומתן הרכב בלתי מתאים. ב. עריכת בדיקת גסטרוגרפין מיותרת ומזיקה. ג. השהיית הניתוח, אבחון שגוי של המצב והעדר בקרה וניטור מספיקים. ד. עריכת ניתוח שגוי מבחינת הסוג, ההיקף והתוכן. לגבי המשיב מס' 2 מתבטאים ראשי הרשלנות בהעדר אבחון נכון במועדו, העדר השגחה מספקת, בקרה, טיפול וניטור שהיו מתאימים למצב המנוח. שני המשיבים כפרו בעובדות כתב האישום, המייחסות להם רשלנות, שהביאה לגרימת מותו של המנוח, וביום 13.1.2002 נתנה שופטת השלום, הגב' יעל אבירם הכרעת דין, על פיה זיכתה את 2 המשיבים מחמת הספק. בהנמקתה קובעת השופטת, כי היא לא שוכנעה כי מעשיהם ו/או מחדליהם של 2 המשיבים או מי מהם חרגו מהתנהגותו של אדם מן הישוב בנסיבות העניין. עמדת השופטת, כפי שהיא מופיעה בעמ' 204 לפרוטוקול בית המשפט, היא לכן כדלקמן: "כאמור, מעבר להוכחות היסודות הפיזיים של העבירה, יש להוכיח קיומו של היסוד הנפשי - מודעות בכוח לרכיבי היסודות העובדתיים. יסוד נפשי זה נמדד אף הוא במידותיו של אדם מהישוב בנסיבות העניין. לא שוכנעתי, במידה הנדרשת, בקיומו של היסוד הנפשי הרלוונטי. בנוסף, לנוכח ריבוי ומורכבות גורמי המוות הפוטנציאליים ובהתחשב בליקויים במסכת הראייתית בקטעי זמן קריטיים - לא שוכנעתי כי דווקא מעשיהם ו/או מחדליהם של 2 הנאשמים או מי מהם היוו את הגורמים בעלי המשקל למות המנוח". "הסחבת" שנתגלתה בפני בתיק זה מרקיעת שחקים. היכן נשמע, כי כמעט 10 שנים לאחר מותו של המנוח, היינו ביום 29.11.1995, יוגש רק כתב האישום כנגד שני המשיבים. ההחלטה בחקירת סיבות המוות, שהתקיימה בבית משפט שלום (תיק חס"מ 4/86), ניתנה ביום 28.11.1991, היינו כשנתיים ימים לאחר שהדיונים בחקירה בפני שופט השלום הסתיימו (הם הסתיימו ביום 28.2.1989). כתב האישום, כאמור, מוגש ביום 29.11.1995, היינו כ- 4 שנים לאחר מתן ההחלטה בחקירת סיבות המוות אצל שופט השלום. פסק הדין בתיק נשוא הערעור ניתן על ידי השופטת יעל אבירם ביום 13.1.2002, היינו כ- 6 שנים לאחר הגשת כתב האישום. האם יעלה על הדעת כי עכשיו נשמע ונחליט בערעור, שנושאו ארע לפני כ- 16 שנה? אינני זוכר מקרה דומה, שבו נמשכו הדיונים בצורה חסרת תקדים, כמו במקרה הנוכחי, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, כי "הסחבת" הקשה בתיק מצד הגורמים שטיפלו בו חייבה את ב"כ המדינה לשקול בזהירות רבה ביותר את עמדתו, אם יש מקום לערער על החלטת הזיכוי מחמת הספק. אינני רואה ב"סחבת" כאן נימוק חשוב בהקלת העונש בלבד לאחר הרשעה, אלא נימוק, בעל משקל גם לגופו של הזיכוי, היינו עוד בשלב הדיון להכרעת הדין. עינוי דין שקול כנגד עיוות דין, ובמקרה שבפנינו ניתן גם לטעון, כי הימשכות הדיונים במשך כ- 16 שנה לגבי שני המשיבים - יש משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. יכולתי אמנם להסתפק בשורות אלה, ולקבוע כי תקופה של 16 שנה, בה נמשכו הדיונים בעניינם של שני המשיבים, מחייבת גם "הגנה מן הצדק", שתסיים אחת ולתמיד את משפטם של שני המשיבים הרופאים. אני ער לכך, כי "הגנה מן הצדק" תעשה רק במקרים קיצוניים וחריגים, כאשר קיים מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו: התנהגות שיש בה התעמרות בנאשם וברדיפתו. (ראה ע"פ 2910/94 ואח' יפת ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נ (2) עמ' 370 מול האותיות א' ב' ג' ד' מפי השופט דב לוין). אולם, מאחר שנגרם כאן מותו של אדם, החלטתי בכל זאת גם לומר דברים לגופו של עניין. הדמות המרכזית בפרשה זו מבחינת הרשלנות המיוחסת למשיבים הייתה מנהלת המחלקה, פרופ’ פרנדי, אשר לגביה גם פרופ' ע. אילון ב- ת8/ וגם פרופ' רפאל אדר מטעם משיב מס' 2 ב- נ8/ סברו כי היא נושאת באחריות העיקרית בהיותה אחראית ומעורבת ישירות בטיפול במנוח. אמנם השופטת הנכבדה לא הביעה כל עמדה בשאלת אחריותה של מנהלת המחלקה, אלא ציטטה בלבד מתוך חוות הדעת והעדויות הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה לגבי חלקה המרכזי של הרופאה ברשלנות במקרה זה, אך יחד עם זאת ציינו כבר כי שני המומחים היו תמימי דעים על חלקה המרכזי של מנהלת המחלקה, פרופ’ פרנדי, במותו של המנוח. פרופ’ פרנדי לא הועמדה לדין, מאחר שהיא לא אותרה בזמנו בישראל. אני ער לכך, כי השופטת בעמ' 180 הביעה מורת רוח מאי איתורה של הרופאה, פרופ’ פרנדי, באומרה כי לכאורה נראה כי בשקידה סבירה מטעם רשויות החקירה והתביעה ניתן היה לאתר ולחקור את פרופ’ פרנדי במקום כלשהו בשלב רלוונטי כלשהו, ולאחר מכן במידת הצורך והאפשר לשלבה כנאשמת בכתב האישום או לזמנה כעדת תביעה. אומרת השופטת בעניין זה (עמ' 180 מול שורה 20): "בעניננו, לנוכח התמשכותם לאורך שנים של הליכים מקדמיים שונים, (חס"מ והכנת כתב אישום בסך הכל כ- 10 שנים!) היו הזדמנויות רבות לעשות לאיתורה של פרופ' פרנדי בתקופה רלוונטית כלשהי על ציר הזמן. ניתן להבין כי למרות חשיבות העניין לא נעשה דבר ממשי בנושא זה". מכל מקום השופטת סבורה, כי זימונה של פרופ' פרנדי לבית המשפט, אם כעדת הגנה או כעדה מטעמו של בית המשפט, לאחר למעלה מ- 15 שנים מקרות האירועים הרלוונטיים איננה סבירה על פניה: "זימונה היה גורם להארכה משמעותית נוספת של הדיונים, שממילא התפרסו, למעלה מן הסביר, על פני שנים ארוכות, וכן אולי לזימונם מחדש של עדים שכבר העידו. כל זאת כאשר ניסיון החיים מלמד כי הסיכוי המעשי שזכרון של עד יעמוד לו לאחר שנים כה ארוכות - הנו קלוש. אכן, הצדק עם ב"כ המאשימה כי האינטרס של השגת האמת הנו חשוב ומרכזי, אך קיימים גם אינטרסים רלוונטיים ולגיטימיים נוספים, כגון מניעת המשך עינוי דין, סופיותם של הליכים וחסכון במשאבים". אי העדתה של פרופ’ פרנדי במהלך המשפט יצר קושי משמעותי בשאלת הוכחת הרשלנות של שני המשיבים בפרשה זו. השופטת הייתה ערה גם לריבוין היחסי של חוות דעת רפואיות שונות ונוגדות, כמו למשל חוות הדעת של פרופ' אילון מטעם התביעה (ת8/) חוות הדעת של פרופ' אדר מטעם הסניגוריה (נ8/) וכן חוות הדעת הפתולוגית של ד"ר רוגב, דו"ח בית חולים כרמל, דו"ח ועדת משרד הבריאות וכן דעות שונות של רופאים, הן אלה שהעידו והן אלה המופיעות בקטעי הספרות הרפואית שהוגשו. השופטת גם ציינה לגבי חלק מחוות הדעת, כי משקלן של חוות דעת אלה איננו רב מאחר וכותביהם לא זומנו לבית המשפט ולא נחקרו. קיים גם קושי נוסף בתיק, שהינו משמעותי ביותר, וזאת מאחר שחלפו שנים ארוכות מאז הארוע ועד לדיונים המשפטיים, באופן שזכרונם של העדים נפגם. בנסיבות אלה התקבלו עדויות מכוח סעיף 10 א' לפקודת הראיות מבלי שהתאפשרה חקירה סבירה והוגנת של העדים. עדויות חוץ אחרות התקבלו בהסכמה מסויגת. יחד עם זאת, התרשמה השופטת, כי עדויותיהם של שני המשיבים, בעיקרן, אמינות ומתיישבות עם ההגיון. לעניין בעיות זכרון של המשיבים, הרי שאלה סבירות לחלוטין בנסיבות העניין, וזאת כאשר המשיבים התבקשו להעיד על ארועים שקרו לפני שנים כה רבות. יחד עם זאת, קובעת השופטת, כי היא עיינה בקפידה בעדויות הנאשמים בחקירת סיבות מוות לעומת עדויותיהם בבית המשפט, ולא מצאה סתירות בעלות משמעות קרדינלית. גם אם קיימות אי התאמות מסוימות, הדגשים שונים, תוספות וחסרים - כל אלה אינם יורדים ממש לשורש העניין. ההסברים שניתנו בעניינים אלה על ידי הנאשמים, קובעת השופטת, "מתקבלים על הדעת". לא זאת גם זאת, השופטת מביעה דעה חיובית לגבי עדותו של עד התביעה המרכזי, פרופ' אילון, שלדבריה היתה ברורה, רהוטה ושופעת, אך יחד עם זאת התייחסה יותר לדמותו של "הרופא הרצוי" מאשר ל"רופא המצוי". לדעת השופטת, יתכן כי דעתו של פרופ' אילון היתה שונה אילו התבקש במפורש להתייחס לדמות ממוצעת ומצויה בנסיבות העניין, ושוב בעיית הזמן: "בנוסף, חוות דעתו הוכנה שנים ארוכות לאחר הארוע הרלוונטי, ובמהלכן השתנו תפיסות, נוהלים, טכניקות ודרכי טיפול". לעומת עדותו של פרופ' אילון מצאה השופטת יתרון מסוים בחוות דעתו (מטעם משיב מס' 2) של פרופ' אדר, אשר בה מצאה השופטת התייחסות עניינית להתנהגות מצויה וממוצעת במקום לנורמות רצויות. עם זאת לא התעלמה השופטת מחסרון מסוים הקיים בחוות דעתו של פרופ' אדר (נ8/), שהינה חוות דעת "מטעם" (מטעמו של משיב 2) באופן שגרר את המומחה, במידה מסוימת, להניח את חבילת האחריות לפתחו של משיב 1. ושוב מציינת השופטת, כי שני העדים המומחים שהזכרנו מטילים את האחריות הקרדינלית לתוצאה הטרגית על פרופ' פרנדי, בהיותה לדעתם אחראית-על ומעורבת ישירות בטיפול. אשר לרשלנותו של משיב מס' 1 קובעת השופטת, כי לנוכח לחצי העבודה, בו היה נתון משיב זה במועדים הרלוונטיים, מחויבותו המקבילה כלפי מנותחים וחולים אחרים, מצבו הסביר של המנוח במהלך ביקוריו והתוויית המדיניות הטיפולית על ידי מנהלת המחלקה היא לא שוכנעה במידה הנדרשת כי התנהגותו חרגה מן המקובל אצל אדם מן היישוב באותן נסיבות, וכי יש לשבצה בגדרה של רשלנות. צויין כבר קודם לכן, כי עמדתו של פרופ' אילון, לדעת השופטת, נראתה קפדניות ביותר, והתאימה יותר לדמותו של "הרופא הרצוי" ולא "המצוי". בסיכום הכרעת דינה לגבי משיב מס' 1, קובעת השופטת, כי לא הוכח מתוך הראיות והנסיבות כי משיב מס' 1 היה מצויד בהלך רוח רשלני, ובנוסף לא שוכנעה כי התוצאה לא היתה בגדר הסיכון הסביר. השופטת נותנת אמון בעמדתו של משיב מס' 1 לעניין רכיבי הרשלנות המיוחסים לו, וקובעת כי הוא פעל בהתאם למקובל, ועל פי הוראות הממונה עליו או בהשראתה, כפי שהיה פועל אדם מן הישוב בנסיבות העניין. במילים אחרות, הנזכרות בהכרעת הדין, יתכן, בדיעבד, שדברים היו אמורים להיעשות ולהיבדק אחרת, אך משיב מס' 1 פעל כפי שרופא ממוצע אחר במעמדו, במצבו ובתפקידו היה פועל. התנהלותו במועדים הרלוונטיים היתה סבירה במסגרת האילוצים והנוהלים, שהיו תקפים ומקובלים באותו זמן, באותו מוסד רפואי. גם לגבי המשיב מס' 2, סבורה השופטת, כי טעויות שעשה משיב זה באבחון ובטיפול קרו בשל היותו מונחה על ידי קונספציה מוטעית, שהושרתה עליו על ידי הרופאים הבכירים הקבועים, כולל מנהלת המחלקה, פרופ' פרנדי, שהזכרנו קודם לכן, והמשיב מס' 1. כאן נזכיר את חוות הדעת נ8/ של פרופ' אדר, על פיה לא חרג משיב מס' 2 מסטנדרט ההתנהגות הממוצע, של רופא תורן חוץ, בנסיבות העניין. השופטת מציינת, כי: "חוות דעתו של פרופ' אדר, באשר למיוחס לנאשם 2 מציאותית, מאוזנת ומשקפת את המצב המצוי ואת התנהגותו של אדם מן הישוב בנסיבות העניין". (יוזכר כי נאשם מס' 2 הוא המשיב 2 בערעור זה). אשר על כן, קובעת השופטת, בהסתמך על אותה חוות דעת של פרופ' אדר, המקובלת עליה, ויתר נסיבות העניין, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי מובהק ממשי ומעבר לספק סביר בין התנהגותו של משיב זה למות המנוח. התוצאה היא, לכן, בלשונה של השופטת: "מכל מקום גם בעניינו של נאשם 2, שעיקרי גירסתו היו אמינים עלי, לא שוכנעתי בקיומו של הלך רוח רשלני, וכן לא שוכנעתי כי התוצאה לא היתה בגדר הסיכון הסביר" (עמ' 198) הערעור שבפנינו נסב בעיקרו על הגדרת עדותו של עד התביעה המרכזי פרופ' ע. אילון כעדות המביעה את הרצוי, אך אינה משקפת את המצוי. פרופ' אילון בדעה כי מותו של המנוח היה קרוב לודאי ניתן למניעה, ובטיפול שקבל המנוח נעשו מספר שגיאות, בחלקן גסות. יחד עם זאת, סבור המומחה, כי פרופ' פרנדי לא פעלה כמצופה מרופא סביר, שקול, זהיר ונבון ונושאת באחריות העיקרית. שני המשיבים, לדעתו, אף הם אינם פטורים מכל אחריות במקרה זה. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בדרך כלל בממצאי מהימנות, שקבעה הערכאה הראשונה. כמו-כן אין להתעלם שפרק הזמן הארוך שחלף, מאז מותו של המנוח ועד מתן פסק הדין בתיק, כנגד שני המשיבים, גרם לכך שזכרונם של העדים נפגם, ולא נתאפשרה חקירתם הסבירה וההוגנת. השופטת קובעת מפורשות (עמ' 182) כי התרשמותה הכללית הנה, כי עדויותיהם של שני המשיבים אמינות בעיקרן ומתיישבות עם ההגיון. השופטת מציינת, כי למרות החקירה הנגדית הנמרצת מאד, שכללה בין היתר הערות שונות בעלות אופי אישי ופוגע, היו המשיבים עקביים, לפחות בחלקים מרכזיים ומהותיים של גרסותיהם. אם השופטת בערכאה הראשונה האמינה לעדותם של שני המשיבים, אם פרשנותה לגבי עדותו של ד"ר אילון (ראה ת8/) היא כי מדובר "ברצוי" ולא "במצוי", אם יש משקל בעיניה לחוות הדעת של ד"ר אדר (נ8/) בהתייחס למשיב מס' 2, אם אין עדויות נוספות בתיק, שעמדו במבחן החקירה הראשית והנגדית, המשליכות על רשלנות של שני המשיבים, אם חלפו 16 שנה מאז מותו של המנוח ועד מתן פסק הדין בתיק, יהיה זה, לעניות דעתי, בלתי אפשרי כמעט לחלוטין לקבוע היום ממצאי רשלנות, בפרט כאשר יש הגיון בטענה, שהועלתה במהלך המשפט, על פיה במשך השנים הרבות שחלפו מאז המקרה, השתנו תפיסות, נהלים, טכניקות ודרכי טיפול רפואיים בהשוואה לטיפול שקיבל המנוח מהמשיבים ומאחרים. השופטת קבעה, ובצדק, שזכרונם של העדים נפגם במשך השנים, וכי בתיק יש קשיים מיוחדים, ראייתיים ואחרים, הנובעים, בין היתר, מהעדר נתונים מספיקים, ומקורם בעיקר בכשל החקירתי. כמו כן, ציינה השופטת כי על פי חוות הדעת שהוגשו לה היתה מונחת האחריות המרכזית ברשלנות בתיק זה לכאורה בחיקה של פרופ' פרנדי, שלא הועמדה לדין. אם לדעת הערכאה הראשונה, התביעה לא היתה מסוגלת להוכיח מעבר לספק סביר את מידת הרשלנות המיוחסת לשני המשיבים, ושוב כאשר עדויותיהם של שני המשיבים אמינות ומתיישבות עם ההגיון, כפי שקבעה, לא היה מנוס מזיכויים של המשיבים מחמת הספק. ההגיון אומר, שאם השלטונות המוסמכים לא היו נוקטים כאן בסחבת משמעותית, והתיק היה נשמע סמוך לקרות המקרה הקשה, ניתן היה לבחון את מידת הרשלנות ומידת האמינות של המשיבים באמות מידה מציאותיות יותר, ובודאי היו נמצאים גם עדים, שהיו יכולים באותה תקופה להאיר את עיני בית המשפט לגבי התנהגות המשיבים בפרשה. יתכן גם יתכן, שהשאלה אם חוות הדעת של ד"ר אילון היא בגדר "המצוי" או בגדר "הרצוי" היתה יכולה להיפתר ולהיחתך ביתר קלות בתקופה סמוכה לאירוע הקשה, על פי התפיסות, הנהלים והטכניקות הרפואיות שהיו אז בתוקף. יחד עם זאת, התקופה הארוכה שחלפה, חסרונם של עדים מתאימים הנוגעים לדבר והנסיבות שפורטו לעיל מביאות למסקנה, שלא היה מנוס בפני השופטת אלא לנקוט בדרך של זיכוי מחמת הספק הסביר. על כן אני סבור, שלאחר שחלפו 16 שנה מאז המקרה, עם כל הצער אשר קיים עקב התוצאות הטרגיות שלו, לא יהיה זה נכון להרשיע את המשיבים בעבירת הרשלנות, שיוחסה להם בכתב האישום, ואשר לגביה הציבה השופטת סימני שאלה רבים היוצרים את הספק הסביר לגבי עצם קיומה. אני מציע, לכן, לחברי להרכב לדחות את הערעור. מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד] השופט ש. ברלינר: 1. המשיבים הם רופאים. יוחסה להם בערכאה הראשונה (ת.פ. 5569/95, בפני כב' השופטת אבירם), עבירה על ס' 304 של חוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - החוק) על כך שבשנת 1986, במהלך עבודתם בבית החולים כרמל בחיפה, התרשלו בטיפול הרפואי שנתנו למנוח ארז קעטבי ז"ל, יליד 1969, דבר שגרם בסופו של דבר לפטירתו ביום 5.3.86. לאחר שמיעת ראיות, החליטה כב' השופטת לזכותם מחמת הספק, ומכאן הערעור. 2. המנוח הובא לחדר המיון של בית החולים ביום 26.2.86 בשעה 17.30 לערך, כשהוא פגוע מחדירת מקל (מטאטא?) אל פי הטבעת פנימה לעומק של כ30- ס"מ שגרם לדימום ולנזק קשה באברי הבטן. הנאשם בן דב היה אז רופא מנתח במחלקה הכירורגית א'. והנאשם ווייזל היה רופא תורן של אותה מחלקה. מנהלת המחלקה היתה ד"ר פרנדי. הטיפול במנוח כלל בדיקת גסטרוגרפין, ניתוח, מתן אנטיביוטיקה, התקנת קטטר וזונדה, והשגחה כללית על מצבו, לבל יתדרדר. על אף הטיפול שקיבל המנוח, מצבו הלך והתדרדר, וביום 28.2.86 הוא הועבר אל המחלקה לטיפול נמרץ, אך אז כבר לא היה אפשר לתקן את המצב, שנבע מחמת טיפול רפואי בלתי מתאים שהוא קיבל עד אז במחלקה הכירורגית. בסופו של דבר נפטר המנוח, כאמור, ביום 5.3.86. מחומר הראיות בערכאה הראשונה עולה כי היה מקום ליחס אשמה בעניננו, גם ואולי בעיקר למנהלת המחלקה, ד"ר פרנדי, שהחליטה (היא והצוות הכפוף לה, ובהם הנאשמים) החלטות רפואיות שגויות באשר לאופן הטיפול במנוח, ותרמה לתוצאה שהתרחשה, אם באופן אישי, ואם במסגרת אחריותה לניהול המחלקה. מול הצוות הרפואי, עמדו אנשי הצוות הרפואי-סיעודי, האחיות ובני משפחת המנוח, אשר חזרו והתריעו על ההתדרדרות במצבו של המנוח, אך ללא הועיל. 3. בפני הערכאה הראשונה ניצבו קשיים של ממש בניהול הדיון ובבחינת הראיות. בין היתר משום שכתב האישום הוגש לבית משפט השלום מאוד מאוחר, רק ביום 29.11.95, היינו כמעט 10 שנים לאחר ארוע המקרה. קושי נוסף נגרם בגלל שהות של ד"ר פרנדי בפרקי זמן שונים מחוץ לישראל, כך שהיא לא הואשמה ולא העידה. אולם, קשיים אלה אינם יכולים לשחררנו מן החובה לבחון את הראיות; לערוך בקרה על החלטות הערכאה הראשונה, ולנסות להגיע בעניננו, למסקנה הנראית כבלתי נמנעת לאור הראיות והדין, אף אם היא קשה באשר למשיבים, במיוחד אם כבמקרה דנן היא נקבעת שנים כה ארוכות לאחר הארועים המפורטים בכתב האישום. 4. טיבו של הטיפול הרפואי שניתן למנוח בבית החולים "כרמל" בחיפה נבדק על ידי ועדה פנימית של בית החולים, שהגישה על כך את הדו"ח נ6/. ועדה זו בחנה את אשר ארע מאז שובו של המנוח מן הניתוח למחלקה, ועד אשר הועבר למחלקה לטיפול נמרץ. היא מצאה כי הנאשם וייזל לא איבחן כראוי את סימני ההלם הספסטי בו לקה התובע לאחר הניתוח "ופעל לאורך כל הדרך בצאתו מהנחה מוטעית". היה לדעת הרופאים מקום לטיפול שונה מכפי שניתן, אך, כך העריכו הרופאים, "אין רבותא שהתוצאה היתה שונה", שכן "מדובר במצב קשה עם תמותה גבוהה". דו"ח זה מעורר רושם שלא נעשתה חקירה מעמיקה עד תום לברור הדברים לאשורם. אך גם כך, ברור שהנאשם וייזל לא עמד ברמת רפואה נדרשת כמתחייב מתפקידו ומאחריותו כלפי המנוח. חקירה נוספת ניהל משרד הבריאות, ומסקנותיה מפורטים בדו"ח נ5/. נמצא כי היתה "התעלמות מהתיחסות כירורגית רצינית לקרע" בגופו של המנוח, "הכיסוי האנטיביוטי שניתן היה בילתי מספיק ואולי בלתי מתאים", הטיפול הרפואי במנוח הצריך שימוש "בידע רפואי רב, בנסיון מוצק מוצק ובהעזה רפואית" ובדרישות אלו לא עמד ד"ר וייזל, אשר לדעת הועדה פעל למרות זאת בצורה סבירה, ולבסוף נקבע כי "בשום שלב של הטיפול הרפואי לא היתה רשלנות רפואית באשר כל אלו שהיה להם נגיעה בטיפול בקעטבי ז"ל עשו כמיטב הבנתם ויכולתם על מנת לנסות לרפא אותו", אם כי "צוות הכירורגים לא בחר באיסטרטגיה הכירורגית שיכולה היתה להביא למניעת הסיבוכים שמהם נפטר בסופו של דבר הנער". תמהני כיצד בחירה לא נכונה באיסטרטגיה כירורגית מתישבת עם חוסר רשלנות רפואית. הדברים נבדקו גם על ידי רופא מטעם הנאשם וייזל, פרופ' אדר, שערך את חוות הדעת נ8/. הוא מטיל את האחריות על האחרים, ומנסה לנקות את ד"ר וייזל. מחוות דעתו ברור כי היתה רשלנות רפואית גסה בטיפול במנוח אשר לה היה שותף כל הצוות הרפואי, אם כי לדעתו "ד"ר וייזל אינו זה אשר דרדר את החולה אל מורד המדרון, וברור כי לא היה בכוחו לעצור את ההידרדרות בקטע הזמן הקצר בו היה אחראי לטיפול כתורן חוץ". נציין בהקשר זה את עדותה של אביגיל קעטבי, אחותו של המנוח, במסגרת חקירת סיבת המוות המתארת כיצד שמעה את האחיות אומרות לוייזל שהמנוח במצב קשה "והוא אמר לאחיות שהוא לא עושה שמירות פרטיות, ואם בי"ח רוצה שיקח מישהו וישלם על כך. היו חילופי צעקות בין האחות האחראית לד"ר וייזל. ד"ר וייזל אמר לאחות שהוא מצטער, אך הוא הולך לישון כי אין לו מה לעשות...". הראיה המרכזית שעמדה בפני הערכאה הראשונה היתה חוות דעתו של פרופ' ע. אילון (ת8/). לאחר סקירת מצבו וטיב פציעתו, קובע פרופ' אילון כי "אצל אנשים צעירים עם פגיעה מבודדת ברקטום כתוצאה מחדירת גוף זר דרך פי הטבעת התמותה אינה גבוהה!" (ההדגשה במקור - ש.ב.), ובאשר למנוח, "נעשו מספר טעויות במהלך הטיפול שהביאו לתוצאה הטרגית של מותו". ואלה הן הטעויות: א. עבר זמן רב מדי, כ5- שעות מאז קבלתו לבית החולים ועד לניתוח. ב. ד"ר בן דב שבדק את המנוח היה בדעה כי צריך לנתחו בהקדם האפשרי, למרות זאת הוא הפנה אותו לבדיקת גסטרוגרפין, ובכך גרם להשהיה נוספת. ג. לא ניתנה כל אנטיביוטיקה עד לניתוח. אין כל ספק שהכרח היה לתת תרופות אנטיביוטיות למנוח והסברו של ד"ר בן דב על קושי שהתרופות יכלו לגרום בהרדמה, אינו רלוונטי. ד. אסור היה לבצע את בדיקת הגסטרוגרפין, שרק החמירה את מצבו של המנוח, וגרמה להתפשטות הזיהום בגופו. ה. הסיכוי היחיד להצלת המנוח היה פתיחה רחבה של הבטן, ניקוי כל החומר הצואתי וניקוזו, ודבר זה לא בוצע בניתוח. ו. היה מקום לאשפז את המנוח כבר בשלב מוקדם במחלקה לטיפול נמרץ, ודבר זה נעשה במקרה דנן, רק בשלב מאוחר לאחר ההתדרדרות במצבו, ובלשונו של פרופ' אילון "לאיזה סימנים נוספים של ספסיס ציפו ד"ר פרנדי, ד"ר בן דב וד"ר וייזל? במשך כיממה היו סימנים של ספסיס ואף של הלם ספטי שלא טופלו כהלכה. ד"ר וייזל אף הרשה לעצמו לא לגשת לחולה לאחר שנקרא אליו מספר פעמים על ידי הצוות הסיעודי, שבמקרה זה היה היחיד שקרא נכון את התמונה." היה כאן, על כן, קובע פרופ' אילון, "איחור בביצוע הניתוח. אי מתן אנטיביוטיקה בזמן. מתן אניטיביוטיקה לא אופטימלית. ביצוע חוקן גסטרוגרפין שגרם לפיזור חומר צואתי בכל הרטרופריטוניאום. אי ביצוע ניקוז הרטרופריטונאום והאגן בזמן הניתוח (וכן) טיפול וניטור בלתי מספיקים ובלתי מקצועיים ביממה שלאחר הניתוח." לדעתו של פרופ' אילון, "פעלו ד"ר פרנדי, ד"ר בן דב וד"ר וייזל לא כפי שרופא סביר, נבון שקול וזהיר היה פועל". האחריות העיקרית נופלת על ד"ר פרנדי, שלא הועמדה לדין אשר "הכתיבה את מהלכי הטיפול לכל אורך הדרך. במערכת הירארכית כבמערכת הרפואית היא נושאת באחריות בראש וראשונה. ד"ר בן דב, כמי שניהל את הטיפול בחולה מתחילתו ועד סופו, כמי שביצע את הניתוח, כרופא מומחה בכירורגיה, וכמי שלא חלק על המהלכים שהכתיבה ד"ר פרנדי אינו פטור מכל אחריות. חלקו של ד"ר וייזל באחריות הכוללת קטן יותר, בהיותו תורן חוץ, שלא קבע את מדיניות הטיפול ולא קיבל אינפורמציה מלאה ומדוייקת. יחד עם זאת אינו פטור מכל אחריות מאחר ובהיותו תורן, ובהיותו מומחה בכירורגיה, ניתן היה לצפות ממנו שידע לזהות את המצב של ספסיס והלם ספסטי... התנהגותו בפרשה זו, כאשר לא נאות לגשת לחולה למרות פניות חוזרות של הצוות הסיעודי, היא כמובן מקוממת." רמת הידע הרפואי שהראה ד"ר בן דב היתה ירודה עד כי, כקביעת פרופ' אילון "עם רמת ידע כזו לא היה ד"ר בן דב עובר בחינות התמחות". בסיכום חוות הדעת קובע פרופ' אילון כי "מותו של ארז ז"ל היה קרוב לודאי ניתן למניעה. בטיפול שארז ז"ל קיבל נעשו מספר שגיאות, בחלקן גסות. ד"ר פרנדי, לא פעלה כמצופה מרופא סביר, שקול, זהיר ונבון ונושאת באחריות העיקרית. ד"ר בן דב וד"ר וייזל אף הם אינם פטורים מכל אחריות במקרה זה". 5. הערכאה הראשונה התרשמה כי "חוות דעתו (של פרופ' איילון), במהותה, מתייחסת יותר לדמותו של הרופא הרצוי מאשר לרופא המצוי." לדעתה, הואיל והיא חוברה שנים ארוכות לאחר המקרה, יתכן כי הוא החמיר עם הרופאים מעבר לנדרש. אינני שותף להערכה זו של כב' השופטת אבירם לגבי חוות דעתו של פרופ' אילון. היא מדברת בעד עצמה ונראה לי מוצדק לאמצה. הדברים זועקים מתוכה והאמור בה מהווה הוכחה מספיקה לאחריות המשיבים. המנוח לא היה צריך למות, וניתן היה להביא לידי החלמתו לו טופל כראוי. היה כאן כשלון רבתי של הרופאים המטפלים, ד"ר פרנדי ושני הנאשמים. אגב בירור ענינם, עולה כי ד"ר פרנדי אף נושאת, כך לכאורה, ויש להיזהר מלקבוע דבר נחרץ לגביה שעה שהיא אינה נאשמת ואינה יכולה להישמע, באשמה חמורה יותר, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותם שלהם. עמדתי היא כי הוכח בערכאה הראשונה כדבעי ששני המשיבים התרשלו. 6. לשם הרשעה בעבירה שבעניננו נדרש להוכיח קשר סיבתי בין מחדלי ומעשי המשיבים לבין המוות. לא רק הם גרמו או החישו את מותו, אחרים הצטרפו לכך ברשלנותם. היתה כאן שרשרת של מחדלים שכולם יחד גרמו למוות וכל אחד מהם החיש את המוות. כל זה, שעה שהמוות עצמו לא היה בלתי נמנע, וחייב ויכול היה רופא סביר למונעו באמצעות טיפול רפואי סביר. הערכאה הראשונה מצאה כי קיים ספק סביר באשר לקשר הסיבתי, וקבעה כי "לא הוכח במידה הנדרשת כי המוות היה נמנע אילו הנאשמים נהגו אחרת. קיימות הערכות שונות בענין זה, כעולה מחוות הדעת הרפואיות השונות, וזה אכן טבע הדברים במדע הרפואה במישור זה, לאחר בדיקה מדוקדקת של כל חומר הראיות הקיים ובהתחשב בחסרים הראייתים - נותר אצלי", כותבת כב' השופטת אבירם, "לפחות ספק סביר". נראה לי כי הוכח כראוי הקשר הסיבתי בין מחדלי המשיבים להבין מותו של המנוח. קובע בקשר לכך ס' 309 של חוק העונשין, כדלקמן: "309. גרימת מוות - מהי בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: (1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק; (2) גרם חבלת גוף שלא היתה מביאה למות הנחבל אילו נזקק לטיפול רפואי או כירורגי נכון או אילו נהג זהירות מספקת באורח חייו; (3) באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות או מן האיומים; (4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה; (5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר." בדרך כלל מיושם האמור בסעיף 309 הנ"ל לגבי השאלה בדבר הקשר בין הנזק הגופני הראשוני (בעניננו, החדרת מקל המטאטא לגופו של המנוח) לבין המוות, העשוי לבוא לאחר זמן תוך התערבות גורמים נוספים בגרימתו. אך האמור בו יפה גם לנסיבות שבעניננו, שעה שמדובר בקשר הסיבתי בין הגורמים שהצטרפו לתהליך הגרימה, לבין המוות. אפנה לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1, מעמ' 42 ואילך. כמפורט שם, תוך הסתמכות על הפסיקה האנגלית ועל זו שלנו, "אדם נחשב כגורם למוות של אחר, כאשר על-ידי מעשהו הוא מאיץ את מותו, ... המעשה אינו חייב להיות הסיבה היחידה או המהותית למוות, אלא עליה להיות אחת הסיבות, שהינה יותר מאשר מינימאלית" (שם, עמ' 46). המשיבים לא פצעו את המנוח. פעולתם הרשלנית לא ניתקה את הקשר בין הפוצע לבין המוות. רשלנותם תרמה למותו של המנוח, ורשלנות זו מצד כל אחד מהם, מצדיקה את הרשעתם בעבירה של גרימת מוות, אם משקלה בגרימת המוות או בהחשתו, היתה יותר ממינימאלית. למעשיו של כל אחד מן המשיבים נצטרפו מעשים אחרים שתרמו למוות ולהחשתו. שניהם, יחד עם ד"ר פרנדי פעלו בחוסר סבירות וברשלנות לגבי המנוח. לכל אחד מהם חלק במותו, ואין לשחרר את המשיבים או מי מהם מן האחריות רק מחמת שהאחר היה שותף לכך, או מחמת שהאחראית העיקרית, לשיטתם, לא הועמדה לדין. הם צריכים, כך אני סבור, לתת את הדין על רשלנותם שלהם, אם הם תרמו מהותית להחשת המוות. בענין זה נראה לי כי יש להבדיל בין הנאשם בן דב לבין הנאשם וייזל. וייזל היה תורן שטיפל במנוח תקופה קצרה. התנהגותו היתה מקוממת כאשר לא בא לראות את המנוח אף שהתבקש לכך על ידי הצוות הרפואי. ענין זה הצדיק, כך יש לשער, סנקציה משמעותית נגדו בתחום האתיקה הרפואית. אולם, ספק אם מחדל זה היה בנסיבות המקרה דנן בעל משקל מספיק בגרימת מותו של המנוח. לא כך לגבי בן דב אשר טיפל במנוח לאורך זמן תוך התרשלות ואי אבחנה לאורך כל הדרך, לרבות באשר להלם הספסטי בו היה נתון המנוח. 7. איני מפחית ממשקל הטענות לגבי הנזק שנגרם למשיבים מחמת עינויי הדין והתקופה הבלתי סבירה שחלפה מאז מותו של המנוח ביום 5.3.86, ועד להגשת כב האישום ביום 29.11.95, ומכאן עד ליום הכרעת הדין בערכאה הראשונה 13.1.2002, ועד היום. אולם, מול זה עומדת התוצאה הקשה של מות המנוח לחינם, וכתוצאה מרשלנות רפואית של ממש. לא עומדת כאן הגנה מן הצדק, באין התנהגות שערוריתית של התביעה בהגשת כתב האישום ובהימנעות מאישום כלפי ד"ר פרנדי. (ר' ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 96(1) 36). אולם אפשר, ואינני מביע דעה לענין זה, שהישועה למשיבים תבוא מהוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- המאפשר ביטול ההרשעה לפני מתן גזר הדין תוך מתן צו שירות לתועלת הציבור. בטרם כתיבת פסק דין זה הצעתי זאת למשיבים, ובהעדר הסכמתם אפשרות זו סוכלה. אפשר שתסתייע לאחר החזרת הדיון לערכאה הראשונה. 8. אציע על כן, לאור כל האמור, כי נדחה את הערעור באשר למשיב וייזל, נקבל את הערעור באשר למשיב בן דב, נרשיע אותו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ונחזיר את הדיון לערכאה הראשונה להמשך הדיון בענינו, תוך שנורה כי אם יבקש זאת המשיב בן דב, תוכל הערכאה הראשונה לשקול פעולה כאמור בסעיף 192א הנ"ל. ש. ברלינר - שופט השופט י. דר: 1. אני מצטרף לדעתו של חברי, השופט ברלינר, בהחלטתו לקבל את ערעור המדינה על זיכויו של המשיב 1 (בן דב) מן האשמה שיוחס לו. אני חולק על דעתו לפיה, יש לדחות את הערעור נגד המשיב 2, וסבור שיש מקום לקבל גם את ערעור המדינה ביחס למשיב 2 (ווייזל), ולהרשיעו. 2. כחברי, השופט ברלינר, גם אני חולק על קביעתה של שופטת הערכאה הראשונה, שאף שקיבלה את חוות דעתו של פרופ' אילון מטעם התביעה, מצאה בה תאור דמותו של הרופא "הרצוי" לעומת "המצוי". קביעה זו היא מסקנה של הערכאה הראשונה מהראיות שהיו בפניה. במסקנה כזו, רשאית ערכאת הערעור להתערב. חברי, השופט ברלינר, בחר להתערב בה בפסק דינו (בסעיף 5) ואני מצטרף אליו. 3. נראה לי שקביעתה של הערכאה הראשונה כי הרופא המתואר על ידי פרופ' אילון הוא "הרצוי", מציבה סטנדרט התנהגות נמוך מדי. סטנדרט ההתנהגות שצריך לשמש לנו נורמה לקביעת רשלנות, איננו חתך של כל בעלי המקצוע בתחום הזה, כולל הרשלנים והפזיזים, אלא סטנדרט ההתנהגות והפעולה של בעלי המקצוע הסבירים. מי שמבצע מלאכתו ברשלנות, איננו בעל מקצוע סביר, והתנהגותו אינה אמורה להנמיך את רף ההתנהגות הנדרש על ידינו כהתנהגות סבירה. 4. גם חברי השופט ברלינר מסכים שהתנהגותו של המשיב וייזל היתה רשלנית, והוא מאמץ את הגדרתה על ידי פרופ' אילון "מקוממת" (סעיף 6), אולם, הוא החליט שלא להתערב בזיכויו של ד"ר וייזל, משום שהוא סבור שתרומת התנהגותו למוות לא היתה משמעותית. 5. ציינתי שהערכאה הראשונה הסתייגה מחוות דעתו של פרופ' אילון, שלדעתה מתאימה לרופא "רצוי" ולא "מצוי", והבעתי טענתי בעניין זה. ענין נוסף, בו לא קיבלה השופטת את עמדתו של פרופ' אילון, ומתחה עליה ביקורת, נוגע לדבריו לפיהם צריך היה לבצע בדיקת T.C. בין השאר כתבה שם את הדברים הבאים: "בנוסף, חוות דעתו הוכנה שנים ארוכות לאחר האירוע הרלוונטי, במהלכן השתנו תפיסות, נוהלים, טכניקות ודרכי טיפול... בעניין זה - עדותו של פרופ' איילון - עמ' 48 שורה 30 שם קיימת התייחסות לבדיקת סי.טי. שכנראה לא היתה בנמצא בבית חולים כרמל באותה תקופה". 6. הנושא של בדיקת T.C עלה גם בחקירתו של פרופ' ארד, המומחה מטעם וייזל, שהעיד על בדיקה כזו. כאשר העירו לו שהבדיקה לא היתה בנמצא, חזר בו (עמ' 154 שורה 20; עמ' 183 שורה 6). מראיות שבתיק עולה שפרופ' ארד צדק בקביעתו, וכי הוטעה בחקירתו, כאשר חזר בו מן הדברים שאמר לענין אפשרות לבדיקת T.C. במוצג ת4/, שהוא "תולדות ומהלך המחלה" של המנוח, שנעשה ביום 4.3.86 בשעה 10.10 בבוקר, נרשם בשורה השלישית מהסוף "מאשר C.T במצב כזה". המסקנה היא שהביקורת על פרופ' אילון, כמו גם שכנועו של פרופ' ארד לחזור בו, לא היו במקומם. לא זו בלבד שניתן היה לבצע בדיקת C.T במנוח, אלא בדיקה כזו אושרה ולא בוצעה. 7. כפי שאמרתי, אני חולק על גישת חברי, השופט ברלינר, שאף שקבע שוייזל התרשל, ואף שאימץ את קביעתו של פרופ' אילון שכתב "התנהגותו היתה מקוממת כאשר לא בא לראות את המנוח עד שהתבקש על ידי הצוות הרפואי" (סעיף 6), סבר כי "... תרומת הדבר למוות לא היתה משמעותית" (שם). 8. אינני מסכים לקביעה שתרומתו של וייזל למותו של המנוח לא היתה משמעותית עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי. במקרים אלה אנו עוסקים בהיפותזות. אנו נאלצים לשאול את עצמנו "מה היה קורה אילו" או "מה היה קורא אלמלא". זו הדרך היחידה שבה ניתן להסיק מסקנות בעבירה מסוג זה. לאחר שמצאנו שוייזל התרשל, ולאחר שידוע לנו וקיבלנו, שמותו של המנוח בבית החולים נגרם עקב כשלים מרובים ומשמעותיים בטיפול בו, צריך לבחון את תרומתו של וייזל לכשל הזה. 9. וייזל הוזעק שוב ושוב למיטתו של המנוח על ידי צוות רפואי, שהפנה תשומת לבו לסימנים מדאיגים בהתנהגותו של המנוח. וייזל בחר שלא לגשת למיטת המנוח כלל. יש בכך מעילה בתפקידו כרופא, ואי אפשר שלא לראות בכך תרומה למותו של המנוח. באותו שלב, ניתן היה, וצריך היה, לעשות פעולות שהיו עשויות למנוע את מותו של המנוח. 10. מחדלו של וייזל לגשת למיטת המנוח, לבדוק אותו ובמידת הצורך להזעיק עזרה דחופה, הוא בגדר רשלנות חמורה של רופא. אין הבדל בין רשלנות שבמעשה, כמו ניתוח שגוי או מתן תרופה לא מתאימה, לבין התנהגות שבמחדל, כמו התעלמות מקריאה לעזרה, אם זו קריאה של החולה עצמו ובוודאי כאשר היא נעשית על ידי צוות רפואי הנמצא ליד מיטתו של החולה. אין לנו יסוד לקבוע כי מי שלא נתן טיפול כאשר צריך היה לתת טיפול, רשלנותו פחותה מאשר מי שנתן טיפול שגוי. כך גם עולה מניסוחם של הסעיפים הקטנים 309(4) ו309-(5) הנוגעים לעניננו, וזו לשונם (ההדגשות הוספו): "בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר....(4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה;(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות אילולא נצטרך עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר". 11. לפיכך, אם תשמע דעתי, יתקבל גם ערעור המדינה ביחס לוייזל. אני מרשה לעצמי לחלוק על דעתו של חברי, השופט ברלינר, ביחס להפעלת סעיף 192א. לחוק סדר הדין הפלילי. אינני סבור שחלוף השנים מצדיק אי הרשעה במקרה זה. אני סבור שחלוף השנים מצדיק ענישה שלא תהיה יותר מאשר סימלית, אבל אינני סבור שיש מקום לוותר על הרשעה. י. דר - שופט הוחלט, ברוב דעות השופטים ש. ברלינר וי. דר כנגד דעת המיעוט של כב' הנשיא מ. לינדנשטראוס, לקבל את הערעור באשר למשיב מס' 1 ולהרשיעו בעבירה על סעיף 304 של חוק העונשין, התשל"ז 1977-. ברוב דעות של כב' הנשיא לינדנשטראוס והשופט ש. ברלינר כנגד דעת המיעוט של כב' השופט י. דר הוחלט לדחות את הערעור באשר למשיב מס' 2. התיק יוחזר לערכאה הראשונה לדון בענינו של המשיב מס' 1, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ש. ברלינר. ניתוחפי הטבעתגוף זררפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות