סדר הבאת הראיות - רשלנות רפואית

מהו סדר הבאת הראיות בתביעות רשלנות רפואית ? בישיבת קדם משפט התגלעה מחלוקת בין ב"כ הצדדים אלו ראיות יש לשמוע תחילה. להלן החלטה בסוגיית סדר הבאת הראיות - רשלנות רפואית: החלטה 1. במוקד התובענה שבפניי ניצבת טענת רשלנות רפואית נטענת בגין ניתוח פלסטי-קוסמטי באפו של התובע שלא עלה יפה. הנתבעים התגוננו בפני התביעה. התובע נסמך בתביעתו אף על חוות דעתו של פרופ' רפאל שפיר. הנתבעים נסמכים בהגנתם אף על חוות דעתו של פרופ' דן מלר. 2. בישיבת קדם משפט מיום 13.7.06 התגלעה מחלוקת בין ב"כ הצדדים אלו ראיות יש לשמוע תחילה. לשיטת ב"כ התובע, הרי ככל שבית המשפט יגיע להכרעה עובדתית כי הוכח האלמנט של העדר הסכמה מדעת, אין צורך להידרש עוד לשאלת הרשלנות הרפואית ועל המזיק הנטען לפצות את התובע במלוא נזקו, ללא צורך בהוכחת רשלנות רפואית זו. לשיטת ב"כ הנתבעים, גם אם יוכח האלמנט של העדר הסכמה מדעת, עדיין יש צורך בהוכחת הרשלנות הרפואית, במנותק מהאלמנט האמור. הרקע לחילוקי הדעות האמורים, כמסתבר, נועד באשר ליעילות הדיון. שמא, ככל שתתקבל השקפתו של ב"כ התובע, ובהמשך אף ייקבע עובדתית העדר ההסכמה מדעת, יתייתר הצורך בשמיעת המומחים הרפואיים, אף יתייתר הצורך להכריע בשאלת מינויו של מומחה רפואי על ידי בית המשפט, כנטייתי-שלי, עליה חולקים שני ב"כ הצדדים, כאחד. לאור כל אלו הניחו בפניי ב"כ הצדדים טיעונים בכתב. לבקשת ב"כ התובע נדרשתי לטיעונים משלימים. 3. טרם שאדרש לגופה של מחלוקת מעלה ב"כ הנתבעים שתי טענות דיוניות. ראשית, מעיקרא, טוען ב"כ הנתבעים כי בגדר כתב התביעה לא טען התובע להעדר הסכמה מדעת, אף לא טען לקיומה של עוולת התקיפה. משום כך, ככל שבגדר טיעונו הוא נסמך על אלו, יש בכך משום הרחבת חזית. אין צריך לומר כי ככל שתתקבל טענתו זו של ב"כ הנתבעים יתייתר מאליו כל הדיון באשר לנפקות הוכחת העדר הסכמה מדעת. 4. בחנתי הנתונים שבפניי. אין לי ספק כי ב"כ הנתבעים צודק ככל שעסקינן בעוולת התקיפה. בדוחק, בדעתי לדחות טענת ב"כ הנתבעים, ככל שעסקינן בטענת העדר הסכמה מדעת. 5. ככל שעסקינן בתקיפה, הרי מדובר בעוולה בעלת מאפיינים ייחודיים שמוגדרת על ידי כב' השופטת דורנר ב-ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746 (להלן - "הלכת שטנדל"), כעוולה "המשקפת התנהגות אנטי-חברתית" (סעיף 15). אף בגדר טיעוניו המשלימים, שנסבו אך לעניין טענת ב"כ הנתבעים להרחבת חזית, לא התמודד ב"כ התובע עם הטיעון האמור. 6. ככל שעסקינן בטענה על העדר הסכמה מדעת מוסק זה, אכן במשתמע ובאורח לא בהיר דיו, מסעיף 12 (א) לכתב התביעה. אכן, בסעיף זה נטען להעדר גילוי נאות לתובע בהקשר של טענה לרשלנות רפואית אך ניתן להסיק מכך אף את הטיעון של העדר הסכמה מדעת. זאת ועוד: בגדר סעיף 15 לכתב התביעה, שעניינו הסעדים הנדרשים, עותר התובע לזכות אותו בפיצוי בגין "פגיעה באוטונומיה", והרי פיצוי זה, ככל שייפסק, כרוך בחבל טבורו רק לאלמנט של העדר הסכמה מדעת. עיינתי אף בתחשיבי הנזק שהונחו בפניי. אף בהם דנו שני ב"כ הצדדים באלמנט העדר ההסכמה מדעת, אך לא דנו בעוולת התקיפה. אף חוות הדעת של שני המומחים דנו באלמנט העדר ההסכמה מדעת. לנוכח כל אלו דומה בעיניי כי קיימת הרחבת חזית משותפת לעניין זה. ככל שהיה מתבקש תיקון כתב התביעה, איפוא, הייתי נוטה להענות לו בעניין העדר הסכמה מדעת, כשם שהייתי נוטה לסרב לו לעניין עוולת התקיפה. 7. שומה עליי להידרש לטיעוניהם הנאים של ב"כ הצדדים, כששניהם מתייחסים למתחייב מהלכת שטנדל. לנוכח כל אלו בדעתי להעדיף, כמעט לכל אורך הדרך, את טיעונו של ב"כ הנתבעים. מקובל עליי, ראש לכל, כי הדיון בסוגיית העדר הסכמה מדעת שונה לחלוטין מסוגיית הרשלנות הרפואית. ובעיקר מקובל עליי, וזה עיקר הדיון, כי ככל שעסקינן בכימות גובה הנזק, דומה שאין קשר בין נזק שעשוי להיפסק בגין הפרת חובת הגילוי המצמיחה העדר הסכמה מדעת, לבין הנזק שעשוי להיפסק בגין רשלנות רפואית. 8. ככל שעסקינן בהגדרה הנאותה הרי ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם יוכח האלמנט של העדר הסכמה מדעת, ולאחר מכן יינתן טיפול רפואי ללא דופי, הנעדר רשלנות רפואית. על אותה דרך ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם יוכח כי לא היה דופי בחובת הגילוי באופן שלא ניצב בפנינו אלמנט העדר הסכמה מדעת. ואולם לאחר מכן, דהיינו לאחר שהרופא לא חטא כל עיקר בחובת הגילוי, ניתן טיפול רפואי ברשלנות רפואית. משמע, ברי שהדיון בכל אחד מן האלמנטים האמורים לא מייתר את משנהו ולא ניתן, איפוא, שלא לקיים דיון משולב בשניהם. אכן, ככל שהייתי אף מקבל את טיעונו של ב"כ התובע, מוקשית התועלת הדיונית הצפויה כתוצאה מכך. בדרך כלל העדים, לעניין שני האלמנטים, הם בעלי הדין הניצים. ברי שהרופא-הנתבע יידרש, בגדר גרסתו, הן לשאלת חובת הגילוי בהקשר של הסכמה מדעת, והן לשאלת הרשלנות הרפואית המוטחת כנגדו. ממילא, ככל שלא יוכח אלמנט ההסכמה מדעת, עלול להידרש הרופא לחזור בשנית לדוכן העדים. 9. ואולם, וזה העיקר, בוודאי לא מקובלת עליי השקפת התובע כי ככל שיוכח האלמנט של העדר הסכמה מדעת יהא זכאי אז התובע למלוא נזקו. בעניין זה אני מאמץ את הדוגמה המצוינת המוצגת בטיעונו של ב"כ הנתבעים. נשווה בדעתנו, כך הדוגמה, מצב של חולה הלוקה בכף ידו בנכות העומדת על 5%, והצפוי לעבור ניתוח שיאיין את נכותו זו מכל וכל. ואולם, בעקבות הניתוח, לא זו בלבד שנותרת על כנה נכות של 5%, הרי לנוכח רשלנות רפואית במהלכו, מתווספת עליה נכות נוספת של 10%. במצב דברים זה ברי כי יש הבדל משמעותי בין גובה הנזק שעשוי לזכות החולה-התובע, ככל שיוכח אלמנט העדר הסכמה מדעת, וככל שתוכח הרשלנות הרפואית. שהרי, ככל שתוכח הרשלנות הרפואית, עשוי החולה-התובע לזכות בפיצוי בגין נזק כולל בשיעור של מלוא נכותו הכוללת כדי 15%. הרשלנות הרפואית, איפוא, גם גרמה להותרת הנכות הקיימת וגם הסבה נכות נוספת. ואולם, שונים הם פני הדברים ככל שעסקינן בהפרת חובת הגילוי שהולידה העדר הסכמה מדעת. שהרי אילו קויימה חובת הגילוי, וכתוצאה ממנה כמסתבר החולה היה מסרב לעבור את הניתוח, הוא היה נותר עם נכותו הקיימת ממילא בשיעור של 5%. במצב דברים זה ניתן לשקול לפצותו רק בגין הנכות הנוספת בשיעור של 10%. לטעמי, הדבר אף מתחייב מהלכת שטנדל. כב' השופטת דורנר מטעימה כי "היקף חובת הגילוי משקף את ההנחה כי המזיק, הרופא המטפל, היה חייב לצפות כי המטופל היה עשוי שלא לתת את הסכמתו לטיפול הרפואי המוצע אילו קיבל המטופל את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו". ולכן "הרופא עצמו יהא אחראי לנזק שייגרם מאותו טיפול שבוצע ללא הסכמה מדעת של המטופל" (עמ' 17). משמע, כך אני מבין, שומה על בית המשפט לבודד ולפלח את הנזק הייחודי שנגרם לתובע, בגין העדר הסכמה מדעת, במנותק מרשלנות רפואית קיימת או לא קיימת, המולידה את נזקיה-שלה. הפיצוי המובהק הוא פיצוי בגין "פגיעה באוטונומיה". יכול שקיימים נזקים נוספים ולא אדרש לכך. נהירה לי האבחנה בין דרכי הכימות בין נזק שנוצר כתוצאה מהעדר הסכמה מדעת, לנזק שנוצר כתוצאה מרשלנות רפואית. 10. שני בעלי הדין מאוחדים בדעתם כי ככל שעסקינן ב"פגיעה באוטונומיה" הרי לא מדובר בעוולה אלא בראש נזק ייחודי, שהוא פרי פסיקת בית המשפט העליון ב-ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל חיפה, פ"ד נג(4) 526, אשר נפסק, כפיצוי מובהק ונוסף ככל שמוכח אלמנט העדר ההסכמה מדעת. ממילא ההסכמה האמורה אינה תורמת דבר למחלוקת הדיונית שביסוד החלטתי זו. 11. העדר הסכמה מדעת, כך נלמד מהלכת שטנדל, עשוי להצמיח עוולת תקיפה ועוולת רשלנות, והפסיקה טרם הכריעה בשאלת יחס זה בין העוולות. הנטייה היא לסווג את העדר ההסכמה מדעת כעוולת רשלנות, ולא כעוולת תקיפה, וכב' השופטת דורנר מטעימה כי עוולת הרשלנות "היא המבטאת נכונה את מעשה הנזיקין של הפרת חובת הגילוי על ידי הרופא המטפל" (סעיף 15). בנדוננו, השיקול האמור חובר אף להכרעתי כי בפרשה שבפניי, דיונית, אף לא נטענת הטענה אודות עוולת התקיפה. אילו הייתה מיוחסת לתובע עוולת התקיפה הרי ניתן היה לטעון כי היא "מזכה בפיצויים גם אם לא הוכח כי המטופל לא היה נותן את הסכמתו לו הוזהר בפני הסיכונים" (סעיף 13 להלכת שטנדל). על אפשרות זו נמתחה ביקורת בספרם של ד"ר עדי עזר וד"ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית. המחברים סבורים כי "העובדה, כי בדיעבד מתברר, שהחולה לא קיבל הסבר נאות, אינה צריכה להיחשב עילה לפיצוי, אם אמנם מתברר שלא הייתה כל תועלת בהסבר" (עמ' 265). לנוכח הכרעתי בעוולת התקיפה, אין צורך להמשיך ולהעמיק חקר בסוגיה הנדונה. 12. לנוכח כל אלו בדעתי לקיים את ההוכחות במשולב, הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק, הן בסוגיית העדר הסכמה מדעת והן בסוגיית הרשלנות הרפואית. לנוכח עמדתם המשותפת והנחרצת של ב"כ הצדדים המתנגדים למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אכבד משאלתם, ולו בשלב זה. סדר הבאת הראיותרפואהתביעות רשלנות רפואיתראיותרשלנות