קצבת יתום פעולות איבה

קצבת יתום פעולות איבה 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה בת"א (השופטת חנה בן יוסף ונציגי הציבור מר מאיר ברימן ומר עמוס לוטן, בל 5093/02 מאוחד עם בל 2928/04), אשר דחה את תביעת המערערת להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח אריה אגראניוני ז"ל (להלן - "המנוח"), לעניין זכאותה לקבלת תגמול מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן - "חוק נפגעי פעולות איבה"). הרקע העובדתי 2. בשנת 1976 נישאו המערערת והמנוח בפעם הראשונה ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים - אורן ודודו. בשנת 1985 התגרשו המערערת והמנוח. בשנת 1986 עבר המנוח להתגורר בברזיל ולאחר כ-10 חודשים שב לישראל. בשנת 1988 נישאו המערערת והמנוח פעם שנייה, ומנישואין אלה נולדה להם בת נוספת - אוריאן. במהלך תקופת הנישואין השנייה התגוררו המערערת והמנוח במספר ישובים. בשנת 1995 התגרשו המערערת והמנוח בפעם השנייה. לאחר הגירושין עבר המנוח להתגורר בישוב מעלה ישראל ביחד עם אורן (להלן - "אורן"), שהינו בנם המשותף של המערערת והמנוח. המערערת נותרה להתגורר ביחד עם שני הילדים האחרים המשותפים לה ולמנוח, בישוב ברקן. אורן היה מאושפז בבתי חולים פסיכיאטריים מספר פעמים, מאז שנת 1998. 3. בתאריך 16.8.00 נישא המנוח לגב' שרה טילנגר (להלן - "שרה"), ועבר להתגורר עימה בישוב אלון מורה. הן למנוח והן לשרה היו ילדים מנישואין קודמים. בתאריך 17.4.01 הגישו המנוח ושרה בקשה מוסכמת לגירושין בבית הדין הרבני האזורי באריאל. בתאריך 23.4.01 התקיים דיון בבית הדין הרבני וניתן פסק-דין, כי הצדדים יתגרשו זה מזה, כבקשתם והסכמתם. הליך סידור הגט, טרם הושלם לפני פטירת המנוח. 4. בתאריך 7.5.2001 נרצח המנוח בידי מחבלים באזור הישוב איתמר. האירוע הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כ"פעולת איבה". המנוח נטמן בבית העלמין בישוב יצהר (הסמוך לישובים אלון מורה-מקום מגוריה של שרה, וכן סמוך לישוב איתמר). 5. תביעת המערערת לקבלת תגמול, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התקבלה בתחילה, תוך שהמערערת הוכרה כידועה בציבור של המנוח. לאחר מכן, בתאריך 26.1.2004, נשלח למערערת מכתב המודיע לה על הפסקת תשלום תגמול התלויים לאור ראיות חדשות שהתקבלו אצל המשיב ומאחר והמשיב הגיע למסקנה, כי המערערת אינה עומדת בתנאים הנדרשים להכיר בה כידועה בציבור של המנוח. כן, נדחו תביעותיהם של ילדיה של שרה, שאינם ילדיו של המנוח, לקבלת תגמול לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. במכתב הדחייה, המתייחס לזכאות הילדים, קיימת התייחסות להגדרת "בן משפחה" בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, וכן להגדרת "יתום" לעניין זה. מאחר וילדיה של שרה היו מעל גיל 18 ולא היו סמוכים על שולחן המנוח במשך 5 שנים - נדחתה תביעתם. 6. בגין הירצחו של המנוח קיבלו ילדיהם המשותפים של המערערת והמנוח קצבה, עד הגיעם לגיל 21. פסק דינו של בית הדין האזורי 7. בית הדין האזורי התייחס בפסק דינו לשתי התביעות הנפרדות שהיו לפניו, ואשר הדיון בהן אוחד. התביעה הראשונה הייתה תביעתם של ילדיה של שרה לקבלת תגמולים, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, בהיותם ילדיו החורגים של המנוח. התביעה השנייה, הינה תביעתה של המערערת להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח, על מנת לקבל תגמול. באשר לתביעת ילדיה של שרה, התייחס בית-הדין האזורי להגדרת "בן משפחה" בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה ולטענות הצדדים בעניין זה ופסק, כי ילדיה של שרה לא הרימו את הנטל להוכיח שהיו סמוכים על שולחנו של המנוח. בית הדין האזורי הדגיש, כי המנוח קיבל קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, וכי ילדיה של שרה קיבלו מזונות מהמוסד לביטוח לאומי כמנגנון תשלום, במקום אביהם הביולוגי שלא דאג למזונותיהם. בית הדין האזורי דחה את תביעותיהם של ילדיה של שרה לקבלת תגמולים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ועל כך אין ערעור לפנינו. 8. באשר למערערת, התייחס בית הדין האזורי לכך, כי בהתאם לחומר הראיות שלפניו, אין הוכחה לתמיכה כלכלית של המנוח במערערת, ואף לא למגורים משותפים, לאחר שנישואיו של המנוח לשרה עלו על שרטון.  בית הדין האזורי הדגיש, כי המנוח שב להתגורר בישוב מעלה ישראל עם הבן אורן, ולא עבר להתגורר בברקן עם המערערת, והמוסד לביטוח לאומי המשיך לשלם את מזונות בתם המשותפת הקטינה של המנוח ושל המערערת, ולא המנוח נשא במזונותיה. בית הדין האזורי הבהיר, מדוע לא ניתן להסיק מעדותה של העדה, הגב' אתי מעוז, כי המנוח שב להתגורר עם המערערת. בית הדין האזורי פסק, כי התרשם שהמנוח, לאחר שעזב את ביתה של שרה, שב להתגורר עם הבן אורן במעלה ישראל, והמערערת הביאה לבן אורן ולמנוח, לעיתים, אוכל, אולם הבאת אוכל זו, כמו גם ביקורי המנוח בקרוואן, שם התגוררה המערערת עם הבת הקטינה המשותפת, אין בהם כדי ללמד על חיים משותפים של המנוח עם המערערת בסמוך למועד בו נרצח. בית הדין האזורי הדגיש, כי המערערת והמנוח היו הורים לילדים משותפים, ביניהם ילדה קטינה וכן ילד חולה, שהם טיפלו בו כמיטב יכולתם, אולם הוא לא שוכנע כי התקיימו חיי שיתוף בין המערערת לבין המנוח, שיש בהם כדי להצדיק הכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח. הערעור 9. במסגרת דיון "קדם ערעור" הודיעו באי כח הצדדים על הסכמתם, כי טיעוני המערערת, כפי שפורטו בהודעת הערעור, וכן טיעוני הצדדים בעל-פה, כפי שנרשמו במסגרת דיון קדם הערעור, וסיכומיהם בכתב, הן בבית-הדין האזורי, והן הסיכומים בבית-הדין הארצי, יועברו למותב לצורך מתן פסק-דין. 10. המערערת בהודעת הערעור, כמו גם בסיכומיה, טוענת, כי בית-הדין האזורי התעלם ממכלול העדויות, לרבות עדים שאין להם אינטרס בתוצאת ההליך, באשר לחיים המשותפים שניהלו המערערת והמנוח, עובר להירצחו של המנוח. לטענת המערערת, העובדה שהטריגר להמשך היחסים בין המערערת לבין המנוח, היה הרצון לטפל בילדים המשותפים, אינה פוגעת בכך שהמערערת והמנוח ניהלו משק בית משותף בסמוך להירצחו. המערערת אף טוענת, כי גם במהלך תקופת נישואיו הקצרה של המנוח לשרה, הוא לא ניתק את הקשר עימה. המערערת טענה, כי היה מקום ליתן משקל לעדות הבן דודו, על פיה, לאחר מריבה שהייתה בין המנוח לשרה, הוא שב להתגורר בבית המערערת. המערערת מסבירה את הימצאותו של המנוח בבית במעלה ישראל, בצורך להשגיח על הבן אורן, שהיה במצב נפשי קשה, אולם טוענת, כי פעמים רבות לן המנוח בקרוואן של המערערת בישוב ברקן. המערערת הוסיפה וטענה, כי היא זו שארגנה את "אירוע השבעה" למנוח (כך בהתאם לאמור בהודעת הערעור), וכי לאחר שהמנוח לא הסתדר עם שרה, וכפי שעולה מעדות הבן דודו, הוא שב לחיות עימה. באשר לתמיכה כלכלית, טענה המערערת, כי למרות שמזונות הבת המשותפת, הקטינה, שולמו ע"י המוסד לביטוח לאומי, גם המנוח תמך בהם, אולם לא בסכומים קבועים ולא במועדים קבועים. מכל מקום, טענה המערערת, כי כיום אין עוד צורך להוכיח תלות כלכלית על מנת להכיר בבני-זוג כידועים בציבור, וכן טענה, כי הפסיקה כיום גמישה באשר לצורך במגורים ולינה תחת קורת גג אחת, ואין מניעה להכיר בבני זוג כידועים בציבור, גם כאשר כל אחד מהם לן במקום אחר, וזאת לאחר בחינת הנסיבות בגינן לא היו מגורים משותפים. הנסיבה האובייקטיבית, אשר לה טוענת המערערת, הינה הצורך בהשגחה קבועה ותמידית של המנוח על הבן אורן, תוך שהמערערת טוענת, כי המרחק בין הקרוואן - שבו התגוררה בישוב ברקן, לבין הבית במעלה ישראל - אשר בו התגורר המנוח עם הבן אורן, היה מרחק של 10 דקות הליכה. על כל האמור לעיל, הוסיפה המערערת וטענה, כי גם כאשר המנוח היה נשוי לשרה, הוא המשיך במערכת יחסיו עימה, וניהל שתי מערכות יחסים במקביל. בנסיבות אלה, טענה המערערת, כי הייתה בינה לבין המנוח מערכת יחסית זוגית סוערת ורצופה במשך 25 שנים. 11. המשיב ביקש לחזור על הנטען בסיכומיו בבית הדין האזורי. כמו כן, הדגיש המשיב, כי המרחק בין ביתה של המערערת בישוב ברקן לבין הבית בו התגורר המנוח עם הבן אורן, בסמוך להירצחו, הינו מרחק של 20 דקות הליכה, כך שאין המדובר במגורים משותפים, אלא בטיפול משותף שנעשה ע"י הורים גרושים, בילד חולה. המשיב אף הדגיש, כי בית הדין הארצי כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים. 12. מסיכומי המשיב בבית הדין האזורי, עולה כי המנוח היה שרוי, לגרסת המשיב, במצוקה כלכלית ועבד בעבודות מזדמנות בתחום השיפוצים, בסמוך להירצחו. קצבת הנכות הכללית השתלמה למנוח בתקופה שבה היה נשוי לשרה, באמצעות חשבון הבנק של שרה. המשיב הדגיש, כי בין המנוח לבין ילדיה של שרה, לא נוצר קשר חם ועמוק, ואחד מהם כלל לא הגיע לניחום אבלים ב"שבעה", וכי המנוח עזב את ביתה של שרה באלון מורה בחורף שנת 2000. יחד עם זאת, והגם שאף המשיב סבור, שבמועד הירצחו של המנוח, התרופפו יחסיו עם שרה - שהיתה רשומה כאישתו באופן פורמאלי, שכן הם טרם התגרשו, סבור המשיב כי המערערת לא הוכיחה שהיתה בבחינת "ידועה בציבור" של המנוח עובר להירצחו. 13. המשיב הדגיש, כי המנוח היה גרוש מהמערערת במשך כ-5 שנים, לפני נישואיו לשרה, וכי הנישואים לשרה היו בבחינת אבן דרך ברצונו להתנתק מהמערערת, הגם שבסופו של דבר לא עלו הנישואים לשרה יפה. המשיב הבהיר, כי במכתבה של המערערת מ-20.5.01 טענה המערערת, כי המנוח עבר להתגורר עם הבן אורן במעלה ישראל ולא הזכירה, במילה אחת, מגורים עימה; אין במכתב גם מילה על תמיכה כלכלית. המשיב אף ציין את עדות הרב לבנון באשר לצורך בניתוק הקשר עם המערערת, לרבות ביטול הסעות משותפות לבית-החולים, בתקופה בה היה המנוח נשוי לשרה. המשיב הדגיש, שגם במכתבה של המערערת מ-10.6.04, אין גרסה כי המנוח שב להתגורר עם המערערת, אלא הגרסה הינה ששבוע לאחר שהמנוח עזב את ביתה של שרה הוא עבר להתגורר עם הבן אורן. המשיב הבהיר בסיכומיו, מדוע אין ליתן משקל לעדויות שאינן מידיעה אישית, הצביע על הסתירות בעדותה של העדה גב' מעוז, באשר למקום מגוריי המנוח לאחר שעזב את ביתה של שרה באלון מורה, וכן על חוסר הסבירות בעדותה של עדה זו. המשיב הדגיש בסיכומיו חלקים מעדות הבן אורן, בהודעתו לחוקר, עדות שהוגשה בלא שהבן נחקר עליה, בשל מצבו הנפשי. מעדות זו עולה, כי המנוח התגורר באופן רצוף עם הבן אורן, מאז עזיבתו את ביתה של שרה ועד למועד בו נרצח. אשר על כן, הדגיש המשיב, כי בחודשי חייו האחרונים לא התגורר המנוח עם המערערת ואף לא עם שרה, שהיתה אישתו בהתאם לרישומים, אלא עם בנו, אורן. מסיבה זו, גם ה"שבעה" היתה בבית במעלה ישראל ולא בקרוואן בברקן, מקום מגורי המערערת, ואף לא בביתה של שרה באלון מורה. המשיב הדגיש, כי ביקורי המנוח בקרוואן של המערערת בברקן היו לצורך ביקור בתו הקטינה, וכי מביקורים אלה ועד להסקת מסקנה בדבר היות המערערת "ידועה בציבור" של המנוח, לאחר פרידתו משרה, המרחק גדול. המסגרת הנורמטיבית 14. חוק נפגעי פעולות איבה מפנה להגדרת "בן משפחה", כפי שהיא מופיעה בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן - "חוק משפחות חיילים"), שבה נקבע כך: "בן משפחה של חייל שנספה במערכה פירושו - (א) מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו - אף אם נישאה לאחר (להלן - "אלמנה"); (א1) מי שהיה בעלה של הנספה ביום מותה, ובכלל זה גבר שלפני מות הנספה גר יחד עמה וביום מותה היה ידוע בציבור כבעלה - אף אם נישא לאחרת (להלן - "אלמן"); נציין, כי זהו נוסח הסעיף כיום, ובעבר הסיפא של סעיף קטן (א) היתה: "כל עוד לא נישאה לאחר". מלשון ההגדרה עולה, כי ככל שאין המדובר באישתו של המנוח, נדרשים מגורים עם המנוח בטרם פטירתו וכן, היות המערערת ידועה בציבור כאישתו של המנוח במועד הירצחו. על מנת לקבוע, שהמדובר ב"ידועה בציבור", יש להוכיח ניהול משק בית משותף וחיים אינטימיים כבעל ואישה, המושתתים על יחסי אהבה, חיבה מסירות ונאמנות, המוכיחים כי קשרו את גורלם זה בזה. דיון והכרעה 15. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו, במסגרת הערעור, וכן לטענות הצדדים, הגענו למסקנה - כי דין הערעור להדחות. המערערת והמנוח היו גרושים משנת 1995, ולא מצאו לנכון לשוב ולהינשא. למנוח ולמערערת בת קטינה משותפת, אשר המוסד לביטוח לאומי שילם את מזונותיה ( עיין גם סעיף 73 לסיכומי המשיב בבית-הדין האזורי). בהקשר זה נציין, כי בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972, "זוכה" הזכאי לבקש מהמוסד לביטוח לאומי תשלום חודשי בהתאם לחוק, הינו מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו והוא אינו מתגורר עם החייב. בענייננו, המוסד לביטוח לאומי לא היה משלם מזונות עבור הבת הקטינה, אשר התגוררה עם המערערת, אם המנוח שהינו החייב, היה בפועל מתגורר עם המערערת ובתה הקטינה. המערערת אינה יכולה, מחד גיסא, לקבל מזונות עבור בתה הקטינה המתגוררת עימה, וזאת על בסיס נקודת המוצא שהחייב - המנוח, לא התגורר עימה ועם בתה, ולאחר פטירתו של המנוח לטעון, שהוא כן התגורר עימה. המנוח נישא לאישה אחרת- שרה, בשנת 2000, חי עימה מספר חודשים וכעולה מהודעתה לחוקר של המערערת, בתקופה זו, וודאי, שהמערערת לא היתה בגדר ידועה בציבור של המנוח, לא התקיימו יחסי אישות בינה ובין המנוח והמנוח גר עם שרה ולא איתה. 16. המערערת לא הוכיחה מגורים משותפים עם המנוח, לאחר שעזב את ביתה של שרה, בחודש 2/05 או בסמוך לכך במהלך חורף 2005, ומכל מקום, פרק הזמן שחלף, מאז שעזב המנוח את ביתה של שרה ועד להירצחו, הינו פרק זמן קצר ביותר של חודשים ספורים, ומאז הגשת הבקשה לגירושין בבית הדין הרבני, בקשה שהוגשה בהסכמה ע"י המנוח ושרה, ועד להירצחו של המנוח - המדובר במספר שבועות (פחות מחודש). פרק זמן זה הינו קצר מידי על מנת לקבוע, כי המערערת והמנוח, אשר היו גרושים מאז שנת 1995, חזרו לחיות יחדיו כידועים בציבור, כאשר במהלך התקופה בה היו גרושים התחתן המנוח עם אישה אחרת וחי איתה מספר חודשים. 17. מעמדו של זוג כ"ידועים בציבור", אינו נקבע בתחילת הקשר, אלא בדיעבד לאחר פרק זמן של חיים משותפים של בני-הזוג יחדיו. נביא לדוגמא, לעניין הגדרת "אלמנה" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, יש התייחסות לתקופה בת שנה של חיים יחדיו. הננו מפנים גם לפסק-דינו של השופט פלימן (כתוארו אז), בעב"ל 686/05 המוסד לביטוח לאומי נ' סמדר בוארון-פינק (28.3.07), בסעיף 11 לפסק-הדין. בנסיבות אלה, והגם שהמונחים "חיי משפחה" ו"משק בית משותף", הינם מונחים העשויים להשתנות מזוג לזוג, בהתחשב במצבם הבריאותי, בהרגלי חייהם ובנסיבות אובייקטיביות אחרות, עדיין יש צורך ברור להוכיח כוונה לקשר בר קיימא ולמחוייבות הדדית, והוכחה כזו אינה קיימת, כאשר מדובר בקשר חדש, או בחידוש קשר ישן, שמתקיים במשך שבועות ספורים בלבד. 18. איננו סבורים כי המערערת הרימה את הנטל להוכיח שהיתה "ידועה בציבור" של המנוח בתקופה הסמוכה להירצחו. 19. גרסת המערערת, הן בהודעתה לחוקר והן בכתב התביעה שהגישה לבית הדין האזורי, הינה שהיא טיפלה במנוח והמשיכה להיות בגדר "ידועה בציבור" של המנוח גם לאחר גירושיהם השניים בשנת 1995. המערערת טוענת מחד גיסא, כי המשיכה להיות ידועה בציבור של המנוח, אולם, מאידך גיסא, היא מציינת שהיא כביכול תמכה בו להתחתן עם אשה אחרת - שרה, ואף שכנעה אותו להשאר עם שרה גם כאשר אמר לה שלא טוב לו עם שרה. וזו לשון גרסת המערערת בהודעתה לחוקר: "אמרו לו שסדרו לו מישהי... והוא הסכים להכיר מישהי. יומיים לפני החתונה הוא עוד ישב אצלי ושכנעתי אותו להתחתן ואחרי כמה חודשים בא הביתה ואמר שהוא לא יכול להמשיך ורצה להתגרש ושכנעתי אותו להמשיך והוא נסע לבית שלו ובמוצאי שבת אחד הוא בא הביתה עם כל הדברים שלו, שאלתי מה קרה ואמר שהוא לא יכול. אמרתי לו שהוא לא יכול להיות איתי כי הוא נשוי, אמר לי שהנישואין זה רק ניר וחזרנו לחיות יחד." (עיין עמוד 1 שורות 7-18 לנ/5). האם סביר, כי אשתו של אדם או "ידועתו בציבור" תעודד אותו להתחתן עם אשה אחרת ואף תעודד אותו להשאר עם אשה אחרת, כאשר הוא רוצה לשוב אליה, אם באמת מערכת היחסים ביניהם היתה כ"בעל ואשה" ולא כגרושים שנותרו בקשרים טובים - קשרי ידידות, ואשר יש להם אינטרס משותף לדאוג לשלושת ילדיהם המשותפים?! 20. מחומר הראיות עולה, כי המנוח התגורר עם הבן אורן ולא עם המערערת לאחר ש עזב את האישה האחרת - שרה. אם הנימוק לכך, שהמנוח לא התגורר עם המערערת, הינו מאחר והבן אורן היה זקוק להשגחה תמידית, ולא מאחר והמנוח לא היה מעוניין במגורים משותפים ואינטנסיביים עם המערערת, לא ברור, מדוע בכלל התגורר אורן במקום מגורים נפרד ממקום מגוריהם של המערערת והמנוח, שיכלו בצוותא חדא לשמור עליו? וכן לא ברור, מי התגורר ושמר על אורן, אם אכן לא ניתן היה להשאירו לבד, בתקופה בה התגורר המנוח עם שרה בבית שבאלון מורה. יתר על כן, אם המרחק בין שני הבתים, זה שבברקן, שבו התגוררה המערערת וזה שמעלה ישראל, בו התגורר המנוח עם הבן אורן, הינו קרוב - הרי המנוח יכול היה להתגורר עם המערערת בברקן, לו אכן רצה לשוב ולחיות עימה כבעל ואישה, תוך פיקוח צמוד והגעה מספר פעמים ביום לביתו של אורן, במקום לגור עם אורן ולבקר, פעם ביום או פעם במספר ימים, את המערערת, אשר עימה התגוררה גם הבת המשותפת, אוריאן. נציין, כי בהודעה לחוקר כאשר נשאלה המערערת על התקופה לאחר הגירושין השניים, השיבה כי המנוח התגורר במעלה ישראל והיא נותרה לגור בברקן וכן פרטה שכאשר הוא יצא מהבית, היא שמה ספריה במקום בו עמדה מיטתו ומסרה: "ככה שהעדפתי שהוא יהיה במעלה ישראל" (עיין עמ' 4 שורה 4 לנ/5). עולה, שהן המנוח והן המערערת, העדיפו שהמנוח יתגורר בנפרד עם הבן אורן, ולא ביחד עם המערערת. 21. המערערת נשאלה, מפורשות ע"י חוקר המשיב, מה היה טיב הקשרים בינה לבין המנוח בתקופה שבין ינואר למאי 2001 והשיבה: "חשבנו לחזור לחיות ביחד דיברנו על זה, היינו כמו גומי שנמתח וחוזר, ככה היו היחסים בינינו. כשאנחנו התגרשנו זה היה בגלל המצב הכלכלי...". המערערת אף מסרה בהודעתה לחוקר, כי היא שבה לקיים עם המנוח מערכת יחסים של בעל ואישה כמו בתקופה הקודמת לנישואיו עם שרה (עיין עמ' 10 שורה 2 לנ/5). עולה, כי לכל היותר, לאחר פרידתו של המנוח משרה, עשו המנוח והמערערת ניסיון ושקלו אם לשוב ולחיות יחדיו, אולם לא עולה מחומר הראיות, כי הם החליטו בפועל לשוב ולחיות יחדיו, כבעל ואישה לכל דבר, תוך שיתוף מגורים, שיתוף כלכלי ויחסי אהבה אחווה שלום ורעות. על מנת להיות מוכר כ"ידוע בציבור" יש לעבור "מבחן סף" המראה, כי בני הזוג עברו את שלב "הניסיון" והם מבקשים למסד את הקשר ביניהם. (עיין לעניין זה ברע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פד"י נח(2) 213, 238). 22. מחומר הראיות לא ניתן להסיק, בוודאות, כי לאחר פרידתו של המנוח מהאשה האחרת - שרה, ובתקופה בה עדיין לא הושלם הליך הגירושין משרה, הפכה המערערת להיות ידועה בציבור של המנוח, תוך כוונה ליצירת קשר מתמיד ובר קיימא ביניהם, מעבר למחוייבות של שניהם כלפי ילדיהם המשותפים. אקט הגירושין, וקל וחומר, נישואים לאשה אחרת, מסיימים את הקשר הזוגי והכלכלי בין בני הזוג ומחזירים אותם, במובן מסויים, לנקודת האפס בעת בחינת קשר עתידי ביניהם. אשר על כן, גם לא ניתן להתייחס לקשר בין המערערת למנוח כקשר רציף, שעבר משבר תקופתי בלבד, במיוחד כאשר המערערת עצמה, אינה טוענת, כי נישואיו של המנוח לשרה היו בשל משבר בין המערערת למנוח. 23. בע"א 11902/04 מרים חסין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (14.8.07), נפסק: "סיבות שונות עלולות להביא בני-זוג נשואים להתגרש זה מזו, אולם אין ספק כי בנסיבות רגילות, הגירושין הם סימן לכך שבני-הזוג אינם חפצים עוד לקיים חיי משפחה משותפים. גם אם אפשר שבני זוג שהתגרשו ימצאו את הדרך חזרה זה לזרועותיה של זו, עד כי ייחשבו "ידועים בציבור", הרי שנדרשות ראיות משכנעות לכך. עצם העובדה שבני זוג גרושים מוסיפים לקיים מערכת יחסים כלשהי אינה מלמדת על היותם "ידועים בציבור". בסופו של דבר חוזרים אנו למבחנים של יחסי אהבה וחיבה הנלווים לניהול משק בית משותף... ... בנוסף, אין מחלוקת על כך שהמנוח קיים יחסי אישות עם נשים אחרות, ואף מדבריה של המערערת 2 עולה שמדובר היה בנוהג קבוע, לפני הגירושין ולאחריהם (המערערת 1 אף ציינה בעדותה כי עניין זה הביא אותה להתגרש ממנו). בנסיבות אלה, נראה כי על אף שהמערערת 1 והמנוח נותרו בקשר לאחר גירושיהם, אין לומר כי קשר זה עלה כדי היותם "ידועים בציבור" לפי ההגדרה המקובלת של מושג זה". 24. הודעתו של אורן, בנם של המנוח והמערערת, לחוקר המשיב, אשר נגבתה ממנו ב- 26.10.03, הוגשה לבית הדין האזורי, מבלי שאורן נחקר עליה, לאור מצבו והמלצת הפסיכיאטר, ובית הדין האזורי החליט על קבלת ההודעה כמוצג אשר הצדדים יוכלו לטעון למשקלו בסיכומיהם. מהודעה זו עולה, כי המנוח התגורר עם שרה לאחר נישואיהם כ- 4-5 חודשים ולאחר מכן שב המנוח להתגורר עם אורן במעלה ישראל, וגר עימו עד להרצחו ואף ה"שבעה" על מות המנוח היתה בבית במעלה ישראל. אין בהודעה לחוקר שנגבתה מאורן, גרסה על פיה, שב המנוח לחיות חיי משפחה עם המערערת (אמו של אורן), לאחר שעזב את ביתה של שרה. אורן מסר בהודעתו כי המנוח /אביו גר עם שרה כ-4-5 חודשים והתגורר עימו לאחר שעזב את שרה ובלשונו של אורן: "בעצם היינו כל היום יחד. גם ביום שנרצח הייתי איתו עד 20:00". סביר להניח, כי לו היה המנוח מתגורר ולן אצל המערערת, לאחר שעזב את שרה, היה אורן מפרט זאת. סוף דבר 25. המערערת לא הוכיחה, כי גרה יחד עם המנוח לפני הירצחו, ולא הרימה את הנטל להוכיח, כי ביום מותו היתה "ידועה בציבור" כאישתו, ועל כן - דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. נפגעי פעולות איבהיתומים