עניינה של המרצת פתיחה זו בטענות המבקשת, מיכל אזולאי, כנגד צו עיקול שהוטל לטובת המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) על הזכויות הרשומות של יוסף אזולאי, בן זוגה לשעבר של המבקשת, בדירה בה מתגוררת המבקשת יחד עם ילדיה. מדובר בדירה שנרכשה על ידי המבקשת ויוסף אזולאי עת שהיו נשואים. לטענת המבקשת צו העיקול הוטל שלא כדין, על חובות של יוסף אזולאי, בניגוד להסכם הגירושין המסדיר את יחסי הממון בין המבקשת ליוסף אזולאי, אשר קיבל תוקף של פסק דין קודם להטלת צו העיקול. בהסכם הגירושין נקבע, בין השאר, כי הזכות הבלעדית לבעלות בדירה תועבר לידי המבקשת. בפועל, בעת הטלת העיקול, לא נעשה כל שינוי ברישום הזכויות על הדירה. המבקשת טוענת כי הסכם הגירושין עצמו מקים לה זכות מעין קניינית הגוברת על זכותו של הבנק להטלת העיקול. טענתו המרכזית של הבנק היא כי הסכם הגירושין נכרת למראית עין בלבד ולמטרת הברחת נכסים. הסעדים המבוקשים הינם פסק דין המצהיר כי המבקשת היא הבעלים היחיד בדירה וזכאית להירשם כבעלים יחיד בדירה; וצו המורה על ביטול העיקול ואוסר על הבנק לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לגבי הדירה. 1. כללי א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת המבקשת הינה גרושתו של יוסף אזולאי. הם נישאו זו לזה ביום 21.6.1990 ובמהלך השנים נולדו להם 3 ילדים. עת היו נשואים רכשו מחברת "א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ" את הדירה ברחוב זכרון יעקב 30 בפתח תקוה, הידועה כגוש 7194, חלקה 65 (להלן: הדירה). הדירה שימשה כדירת המגורים של בני הזוג עת חיו יחד, וכיום ממשיכה להתגורר בדירה המבקשת עם ילדיהם. הבנק הינו נושה של יוסף אזולאי על פי פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 33297/05 מיום 27.9.05. ביום 17.11.05 פתח הבנק כנגד יוסף אזולאי תיק הוצל"פ (תיק מס' 1-02219-75-3 - נספח ג' לתשובה להמרצה), והתיק צורף לתיק איחוד מס' 17-99912-04-8 אשר מתנהל כנגד החייב החל מיום 27.7.04 (להלן: תיק האיחוד). העיקול על זכויות יוסף אזולאי בדירה הוטל בתיק האיחוד, לבקשת הבנק, ביום 15.12.05 (כעולה מנסח לשכת רישום המקרקעין - נספח א' להמרצה) (להלן: העיקול). ביום 13.7.04 נחתם בין המבקשת ליוסף אזולאי הסכם גירושין (להלן: הסכם הגירושין), אשר קיבל תוקף של פסק דין בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 14.7.04 (נספח ד' להמרצה). בני הזוג התגרשו רק בשנת 2008. הזכויות לקיומן טוענת המבקשת בהמרצה זו מבוססות על הסכם גירושין זה. במהלך שמיעת הראיות אישרו המבקשת ויוסף אזולאי כי נחתם ביניהם הסכם גירושין כחודשיים קודם להסכם זה, ביום 16.5.04 (להלן: ההסכם המקורי). עובדה זו לא הוזכרה בהמרצה, וההסכם המקורי לא צורף להמרצה אלא נתגלה במסגרת הליך גילוי מסמכים ולאחר מתן צו בית משפט לגילו מסמכים ספציפיים. בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי הזכויות בדירה יועברו לידי המבקשת, וכן נקבעה הפרדה מוחלטת בין הזכויות והחובות הכספיים של הצדדים, בין אם נוצרו לפני הסכם הגירושין ובין אם לאחריו. בעת הטלת העיקול, הערת האזהרה שנרשמה לטובת יוסף אזולאי בלשכת רישום המקרקעין לא נמחקה ולמעשה לא נעשה כל שינוי ברישום הזכויות בדירה. החל מיום 27.8.07, פנתה המבקשת לבנק בבקשות לבטל את העיקול שהוטל על זכויותיו של יוסף אזולאי בדירה (נספחים ט'-יא' להמרצה). במכתב מיום 8.4.08, השיב ב"כ הבנק למבקשת כי הבנק יסכים להסרת העיקול כנגד תשלום בסך 70,000 ש"ח במזומן, תוך 7 ימים (נספח יב' להמרצה). בהתאם להצעה זו נערך מו"מ בין הבנק למבקשת ונערך הסכם פשרה (נספי יג' להמרצה), אשר בסופו של יום לא נחתם. ביום 14.4.08 נחתם בין המבקשת ליוסף אזולאי הסכם נוסף, שכותרתו "תוספת להסכם גירושין" (נספח ג' לתצהיר התשובה של המבקשת). הסכם זה לא הוזכר בהמרצה ולא צורף לה. הסכם זה צורף רק לתצהיר התשובה שהגישה המבקשת בתגובה לתשובת הבנק להמרצה, במסגרתה טען הבנק לאי ניקיון כפיים של המבקשת בהסתרת הסכם זה מבית המשפט. ב. תמצית טענות הצדדים המבקשת טוענת כי העיקול נרשם שלא כדין. לטענתה, עם אישור הסכם הגירושין על ידי בית המשפט, קמה לה זכות להירשם כבעלים בלעדי של הדירה. זכות זו לטענת המבקשת, גוברת על זכותו של הבנק להטלת עיקול על הדירה, משום היותה זכות מעין קניינית הקודמת בזמן. המבקשת מדגישה כ זכותה בנכס קמה מכוחו של הסכם הגירושין והיא אינה תלויה ברישום הערת אזהרה אישית על ידי המבקשת. עוד טוענת המבקשת כי כאשר מדובר בזכות קניינית הנובעת מהסכם יחסי ממון בין בני זוג, נקבע בפסיקה כי אין דרישה לרישום הערת אזהרה. לעניין זה מפנה המבקשת לע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199; ולע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, פ"ד נט(3) 697. המבקשת מוסיפה וטוענת לעניין תום ליבה באי מחיקת הערת האזהרה על שם יוסף אזולאי. לטענתה, יוסף אזולאי הפר את הסכם הגירושין, ובין היתר, סירב לחתום על המסמכים הנדרשים לביטול הערת האזהרה הרשומה לטובתו בקשר לדירה. המבקשת גם טוענת לחוסר תום ליבו של הבנק, שכנושה מקצועי היה עליו, לטענתה, לברר את מצב הזכויות בדירה קודם להטלת העיקול. הבנק טוען כי יש לדחות את ההמרצה על הסף. טענת הסף המרכזית של הבנק הינה כי הסכם הגירושין הינו הסכם פיקטיבי שמטרתו הברחת נכסים, ועל כן המבקשת באה לפני בית המשפט בחוסר ניקיון כפיים. הבנק גם טוען לחוסר ניקיון כפיים של המבקשת בהסתרתה את העובדה כי נחתם בינה לבין יוסף אזולאי, בשנת 2008, הסכם גירושין חדש, המבטל את הסכם הגירושין משנת 2004. כמו כן, טוען הבנק כי ההמרצה הוגשה בשיהוי והיא אינה כוללת את כל המשיבים הרלוונטיים - יתר הנושים בתיק האיחוד. גם לגופו של עניין חוזר הבנק על הטענה לפיה הסכם הגירושין הינו הסכם פיקטיבי, שנעשה למראית עין בלבד ובמטרה להבריח נכסים, ולכן הוא בטל לפי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). עוד טוען הבנק כי ההסכם הינו בבחינת "התחייבות לתת מתנה", וזו, על פי פסיקת בית המשפט, נסוגה מפני עיקול מאוחר. לעניין זה מפנה הבנק לע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנדר ישראל בע"מ (מיום 24.2.08). לחילופין טוען הבנק כי יוסף אזולאי חזר בו מהתחייבותו למתן המתנה, בכך שסירב לחתום על המסמכים, ולמעשה המתנה לא ניתנה מעולם או לכל המוקדם ניתנה ביום 14.4.08 היום בו חתם על המסמכים וייפוי הכוח להעברת הבעלות בדירה למבקשת. 2. הטענה בדבר פיקטיביות הסכם הגירושין טענתו המרכזית של הבנק הינה, כאמור, כי הסכם הגירושין עליו מבוססת ההמרצה הינו הסכם פיקטיבי, שמטרתו האמיתית היא הברחת נכסי יוסף אזולאי. מדובר בטענה עובדתית. כפי שיפורט להלן, הבנק הרים את הנטל הראשוני להוכחת הטענה. ראיות הבנק והטענה בדבר היותו של ההסכם הסכם למראית עין, לא רק שלא הופרכו על ידי ראיות המבקשת, אלא שנתגלו סתירות בגרסתה ובעדותה וכן נתגלה כי המבקשת הסתירה עובדות מהותיות מבית המשפט, ואלה כמובן מחזקים את משקלן של הראיות והעדויות מטעם הבנק, ולא מותירות כמעט משמעות ראייתית לגרסתה של המבקשת. בנוסף, יש לציין בפתח הדברים כי קשה היה ליתן אמון בדברי המבקשת, שסתרה הן מסמכים, הן דברים שאמרה בהזדמנויות אחרות ובהליכים אחרים. א. הסכם הגירושין, מועד כריתתו והסתרת עובדות מהותיות על ידי המבקשת הסכם הגירושין קובע, בסעיף 7.2, כי הדירה תועבר לבעלותה הבלעדית של המבקשת: "הבעלות בדירה תועבר לבעלותה הבלעדית של האשה לאחר אישור הסכם זה בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. הבעל מתחייב לחתום על כל המסמכים הרלוונטיים ולהתייצב על מנת לבצע את ההעברה לאלתר". לגבי זכויות וחובות כספיים נקבע בסעיף 9 להסכם הגירושין: "כל צד יישאר עם זכויות כספיות והסוציאליות הרשומות על שמו או המגיעות לו מכל מקור שהוא, לרבות ממקום עבודתו, ולצד השני אין כל זכות מכל מין וסוג שהוא בזכויותיו של האחר. העסק של הבעל והמוניטין ישארו בחזקתו הבלעדית של הבעל והאשה מוותרת על כל טענה ו/או זכות ו/או בעלות שהיא בעסק. החובות הרובצים על העסק הנם חובותיו האישיים של הבעל. התיקים המשפטיים התלויים כנגד הבעל בגין חובות העסק ישארו כנגדו בלבד והבעל מתחייב לשאת לבדו בכל חובותיו העסקיים והאחרים מן העבר ההווה והעתיד". ובסעיף 10.3 להסכם הגירושין נקבע: "מוסכם ומוצהר בזאת, כי כל אחד מבני הזוג ישא באחריות מלאה לגבי חובותיו הפרטיים טרם הסכם זה ולאחריו, ולאף אחד מן בני הזוג לא תהיה כל זכות, חובה, תביעה או טענה ביחס אליהם. במידה ואחד מבני הזוג יתבע ע"י צג ג' בשל חובותיו של בן/בת הזוג, ואשר אינם ידועים במעמד חתימת חוזה זה, מתחייב בעל החוב לשפות את בן/בת הזוג בגין כל נזק אשר ייגרם לה". הסכם הגירושין נחתם ביום 13.7.04, ואושר בבית המשפט לענייני משפחה למחרת, ביום 14.7.04, כשבועיים לפני פתיחת תיק האיחוד בעניינו של יוסף אזולאי בלשכת ההוצאה לפועל. סמיכות הזמנים בין חתימת ההסכם ואישורו מיד לאחר מכן, לבין פתיחת תיק האיחוד, הינה אינדיקציה ראשונה לכך שמדובר בהסכם שנועד לשם הברחת נכסים. קיימות אינדיקציות רבות נוספות ואף ראיות ברורות לכך שזו מטרתו האמיתית של ההסכם. חלק מהראיות, על אף חשיבותן ומרכזיותן בשאלה שבמחלוקת, לא הובאו על ידי המבקשת כלל, וחלקן צורפו על ידה רק לאחר הגשת תשובת הבנק להמרצה. מדובר בשני הסכמי הגירושין הנוספים שנחתמו בין הצדדים, בנוסף להסכם הגירושין מחודש יולי 2004 עליו מבססת המבקשת את המרצתה. האחד, הסכם הגירושין המקורי שנחתם כחודשיים לפני חתימת הסכם הגירושין מחודש יולי 2004, והשני - ההסכם שכותרתו 'תוספת להסכם גירושין' משנת 2008. מדובר בהסכם מפורט יותר מהסכם הגירושין, המבטל חלקים משמעותיים ממנו, ולכן, מבחינה מהותית, מדובר בהסכם גירושין חדש, המבטל את קודמו (להלן: הסכם הגירושין החדש). המבקשת גם הסתירה מבית המשפט כי יוסף אזולאי הגיש כנגדה בשנת 2006 תביעה לביטול הסכם הגירושין מהנימוק שמדובר בהסכם שנערך למראית עין בלבד. חלק מהראיות נתגלו רק לאחר שבית המשפט, במסגרת הליך גילוי מסמכים, הורה למבקשת על העברת המסמכים לידי ב"כ הבנק. ראיות אלו, כפי שיפורט להלן, מצביעות באופן מובהק על כך שהמניע האמיתי בבסיס הסכם הגירושין מחודש יולי 2004, עליו מסתמכת המבקשת, הוא הברחת נכסים ועל כך שהוא נעשה למראית עין בלבד. העובדה שהמבקשת הסתירה ראיות אלו מבית המשפט מצביעה על חוסר ניקיון כפיה של בבואה לבקש סעד מבית המשפט, שיש בו לבדו כדי להצדיק את דחיית תובענתה על הסף. בנוסף, הניסיון שלא להציג ראיות אלו לבית המשפט מחזקת את משקלן של ראיות הבנק בכך שהיא מלמדת על כוונתה של המבקשת להציג לפני בית המשפט תמונה חלקית ומסולפת של העובדות. ב. הצדדים לא פעלו לקיום ההסכם לאחר חתימת הסכם הגירושין לא נעשה כל שינוי ברישום הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין, והערת האזהרה שנרשמה לטובת יוסף אזולאי עם רכישת הדירה לא נמחקה. הצדדים התגרשו בפועל רק בשנת 2008. הבנק רואה באי שינוי הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובכך שעל אף שבני הזוג מיהרו לאשר את ההסכם בבית המשפט יום למחרת שנחתם, התגרשו בפועל רק כ- 4 שנים לאחר מכן, אינדיקציות לכך שבמועד בו נעשה ההסכם, הוא נעשה לשם הברחת נכסים. לטענת המבקשת, יוסף אזולאי סירב לחתום על המסמכים הרלוונטיים להעברת הדירה על שם המבקשת וסירב ליתן לה גט עד לשנת 2008, ולכן הגירושין או שינוי רישום הזכויות בדירה לא נעשו עד לשנה זו. המבקשת מוסיפה שבמהלך שנים אלו, בין חתימת ההסכם ועד למתן הגט, לא קיים יוסף אזולאי את הסכם הגירושין גם בעניינים אחרים, למשל, סירב לצאת מהדירה ולא שילם מזונות ומדור לילדים. כמו כן, טוענת המבקשת כי נהג להטריד אותה ואת משפחתה. לטענת המבקשת בשנת 2006 נודע לה לראשונה על רישומו של העיקול לטובת הבנק. החל ממועד זה, המבקשת, לטענתה, ניהלה הליכים משפטיים כנגד יוסף אזולאי בבית המשפט לענייני משפחה, שבעקבותיהם, ביום 14.4.08 הסכים יוסף אזולאי ליתן לה גט וחתום על מסמכים ויפוי כוח לצורך ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובתו (נספחים ח1 ו-ח2 להמרצה). המבקשת מציינת כי גם לאחר מכן יוסף אזולאי המשיך שלא לשלם מזונות ולהתנכל לה. להמרצה צירפה המבקשת תלונות רבות שהגישה כנגד יוסף אזולאי למשטרה. המדובר בתלונות בגין הטרדות, איומים ותקיפה, שכולן הוגשו בין השנים 2006-2008 (נספח ה' להמרצה). כמו כן, צורף להמרצה צו הגנה משנת 2008 שהוצא כנגד יוסף אזולאי, לבקשת המבקשת, מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (נספח ו' להמרצה). בנוסף, צורפו להמרצה צווי מאסר/ הבאה אשר הוצאו כנגד יוסף אזולאי בגין אי תשלום מזונות, גם הם מחודש יולי 2008 (נספח ז' להמרצה). לתצהיר התשובה צירפה המבקשת פלט תלונות שהוגשו כנגד יוסף אזולאי למשטרה (נספח א' לתצהיר התשובה). בפלט מצוינת תלונה מיום 31.12.04 בגין איומים. מלבד הסכם הגירושין ותלונה זו, יתר הראיות מלמדות על קיומו של סכסוך בין הצדדים החל משנת 2006. יתר על כן, המבקשת לא הביאה כל ראיה לפעולה כלשהי שנעשתה על ידה, ממועד חתימת הסכם הגירושין בחודש יולי 2004 ועד לשנת 2006, על מנת להוציא את ההסכם מהכוח אל הפועל. המבקשת גם לא הביאה כל ראיה לדרישה כל שהיא מצידה כי יוסף יחתום על מסמכים לצורך העברת רישום הזכויות בדירה על שמה. העובדה שהסכם הגירושין נחתם בחודש יולי 2004, כשבועיים בלבד לאחר פתיחת תיק האיחוד כנגד המבקש בלשכת ההוצאה לפועל, ולאחריו הצדדים לא התגרשו ולא פעלו לקיומו, מעלה חשד להיותו של ההסכם שנועד להברחת נכסים. בעוד שראיות המבקשת לא מפריכות חשד זה, יתר הראיות בתיק מחזקות אותו. ג. הסכם הגירושין המקורי מכתב ההגנה שהגיש יוסף אזולאי בתביעת המבקשת לאכיפת הסכם הגירושין (תמ"ש 39190/06 - סומן נ/1), עולה כי כחודשיים לפני חתימת הסכם הגירושין, ביום 6.5.04, נחתם בין המבקשת ליוסף אזולאי הסכם גירושין, אשר לא אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה (להלן: הסכם הגירושין המקורי). המבקשת אישרה את חתימתה על הסכם זה (עמ' 8 לפרו', שו' 23, 28-30). כאמור המבקשת הסתירה את עובדת קיומו של הסכם זה מבית המשפט והיא נתגלתה רק לאחר שבית המשפט הורה למבקשת על גילוי המסמכים לב"כ הבנק. מדובר בהסכם קצר שכל עניינו העברת הזכויות בנכסים של בני הזוג לידי המבקשת. סעיף 4 להסכם הגירושין המקורי נקבע כי: "הבעל יעביר את מלוא זכויותיו בדירה על שם האישה, ללא כל תמורה, וזאת מיד ובסמוך לאחר חתימת הסכם זה". אף על פי כן, נקבע באותו סעיף כי: "את המשכנתא ימשיכו הצדדים לשלם יחדיו". בסעיף 5 להסכם הגירושין המקורי נקבע כי: "... כל החובות שיש לבעל מן העסק שלו - "הגן הקסום" - ו/ או כל עסק ו/או חברה אחרים שיבואו במקומו או בנוסף לו, הם של הבעל בלבד, ואין האישה חייבת בתשלומם... כך הדבר גם לגבי חובות שיש לבעל בתיקי הוצל"פ שנפתחו נגדו ו/או בתביעות משפטיות התלויות ועומדות נגדו ו/או שיהיו נגדו בעתיד, והבעל מתחייב בזה לשאת בכל חובותיו העסקיים והאחרים (מן העבר וכן בהווה ובעתיד), לבדו" (ההדגשה שלי - מ' א' ג'). בסעיף 7 להסכם הגירושין המקורי נקבע כי: "כל תכולת הדירה תהיה שייכת לאישה בלבד", ובסעיף 8 להסכם זה נקבע: "המכונית..., הרשומה ע"ש האישה, תישאר של האישה בלבד". אין בהסכם הגירושין המקורי כל התייחסות לענייני הילדים - משמורת, מזונות, הסדרי ראייה, וגם לא ברור מההסכם איזה חלק מהמשכנתא ימשיך לשלם יוסף אזולאי, ומה יקרה בעניין זה אם גבר אחר יעבור להתגורר עם המבקשת בדירה. כל אלו עניינים שיש להסדיר במקרה שהכוונה מאחורי ההסכם היא אכן פרידה של בני הזוג זו מזה. העובדה שההסכם אינו מסדיר עניינים אלו, בראש ובראשונה את עניין משמורת הילדים והמזונות הינה אינדיקציה לכך שבבסיס ההסכם לא עמד רצונם של בני הזוג להיפרד אלא הוא נועד למטרה שונה, הקשורה לנושאים כספיים אותם ואותם בלבד הסדירו הצדדים בהסכם המקורי. יוסף אזולאי אישר זאת בעדותו (עמ' 3 לפרו', שו' 23-25): "ש. בהסכם הזה הסדרתם רק את העניינים הממוניים? ת. נכון כי לא התכוונו להתגרש". ובעמ' 4 לפרו', שו' 23-24 מעיד יוסף אזולאי: "לא היתה כוונה להתגרש לא בהסכם עצמו ולא בכלל, היתה כוונה לעשות הסכם כדי להגן על רכוש". יוסף אזולאי העיד כי ההסכם נחתם לאחר שנקלע לחובות עסקיים, ומתוך מטרה להגן על הנכסים (עמ' 2 לפרו', שו' 9-14): "אני ומיכל היינו נשואים במשך 15 שנה, עבדתי כשכיר בחברה שמשווקת צעצועים. החלטתי באיזה שהוא שלב קצת לפני 2004, שאני רוצה להיות עצמאי, העסק נכנס לסחרחרה קיבלתי פניות מפני מיכל ומשפחתה ואמרו לי תקשיב יוסי יש לנו בית ויש רכוש אנו מאד חוששים שהעסק יפול, נעשה הסכם פיקטיבי שאם העסק יפול אנו מוגנים והבית מוגן... אם תקחי את הדיונים של בית המשפט למשפחה הכל נאמר". לא זו בלבד שהסכם הגירושין המקורי לא הסדיר את הנושאים הדרושים לצורך פרידה, אלא הוא קובע בסעיף 9ב' כי: "הצדדים מתחייבים להמשיך ולכלכל יחדיו את ילדיהם ולנהל את משק הבית כאשר כל צד תורם כפי יכולתו וכפי שיוסכם בין הצדדים מעת לעת". שינוי ההסכם המקורי, והוספת עניינים נוספים להסכם, נעשו לא נוכח רצון הצדדים המקורי, אלא נוכח החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה שלא לאשר את ההסכם בנוסחו המקורי (החלטה מיום 14.6.04 - נספח 6 ל-נ/1): "לאחר בדיקת ההכרות של הצדדים עם ההסכם, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לאשר את ההסכם בשלב זה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, מאחר והצדדים אינם עונים על דרישת החוק, לפיה עשו את ההסכם בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. ניתנת בזאת למבקשים אורכה להגשת הסכם מתוקן..." אשר על כן, להסכם המקורי משקל ראייתי רב בבירור הכוונה האמיתית שבבסיס ההסכם, שכן הוא והוא בלבד משקף את כוונתם ומטרתם של הצדדים בהחלטתם לחתום את ההסכם. ד. יוסף אזולאי המשיך להתגורר בדירה לאחר חתימת הסכם הגירושין הראיות בתיק אף מצביעות על כך שיוסף אזולאי המשיך להתגורר בדירה לאחר חתימת הסכם הגירושין ועד לשנת 2006. המבקשת עצמה טוענת כי יוסף אזולאי סירב לצאת מהדירה ועזב את הדירה רק לאחר שהוצא לבקשתה צו הגנה (סעיף 13 לתצהיר המבקשת). ואולם, צו ההגנה שצירפה המבקשת להמרצה הינו משנת 2008, ואין מחלוקת שהפעם הראשונה בו נתבקש על ידי המבקשת צו הגנה כנגד החייב הייתה במהלך שנת 2006. גם בחקירתה הנגדית חזרה המבקשת על כך שלאחר חתימת הסכם הגירושין בחודש יולי 2004, יוסף אזולאי המשיך להתגורר בדירה (עמ' 11 לפרו', שו' 4): "הוא לא יצא מהבית". יוסף אזולאי העיד כי עד לשנת 2006 המשיך להתגורר בדירה (עמ' 4 לפרו', שו' 6-7): "משנת 2004 עד שנת 2006 המשכנו לחיות בבית ולנהל את החשבונות ביחד ורגיל". העובדה שיוסף אזולאי המשיך להתגורר בדירה ועד לשנת 2006 המבקשת לא פעלה להוצאתו מהדירה, מלמדת גם היא כי בבסיס הסכם הגירושין לא עמדה כוונה של בני הזוג להיפרד. ה. הוכח קשר בין החובות הכספיים של יוסף אזולאי לבין כריתת הסכם הגירושין המבקשת הצהירה והעידה כי בעת חתימת הסכם הגירושין ולאחריו לא ידעה על כך שליוסף אזולאי יש חובות, ועל כן, לטענתה, אין ממש בטענת הבנק כי הסכם הגירושין נועד להברחת נכסים (ס' 13 לתצהיר התשובה של המבקשת; עמ' 8 לפרו', שו' 17-20). זאת, על אף שהסכם הגירושין מציין את החובות. גרסה זו אינה מתיישבת עם עדותו של יוסף אזולאי (עמ' 4 לפרו', שו' 7-12): "ת. ...היה חשבון בנק הפועלים של העסק בלבד ולשם הופקדו כל השיקים והחשבון היה רק על שמה. אני לא יכולתי לפתוח חשבון. כל השיקים היו רק על שמה כי אני הייתי מוגבל בגלל חקירת יכולת... ש. מי חתם על השיקים? ת. אך ורק מיכל". המבקשת אישרה בחקירתה הנגדית את פתיחת החשבון בבנק הפועלים על שמה וחתימתה על שיקים (עמ' 9 לפרו' שו' 23-26; עמ' 10 שו' 5-10): "ת. אחרי שסגרתי את החשבון בבנק לאומי פתחתי בבנק הפועלים. החשבון בבנק הפועלים היה רק על שמי... ... יוסי הפקיד כסף בחשבון הזה שמבחינתי היה משכורת, וסוכם שהסכום מעל המשכורת שהוא מפקיד אני מוסרת לו שיק מהחשבון שלי על סכום שנשאר. ש. לפקודתו או לפקודת ספקים שלו? ת. לפקודת מי שהוא ביקש. לפקודת הכסף שהיה צריך למסור". יוסף אזולאי העיד כי עורכת הדין שעזרה להם בניסוח הסכם הגירושין, היא עורכת הדין שטיפלה עבורו באיחוד התיקים בלשכת ההוצאה לפועל (עמ' 4 לפרו, שו' 25-29): "ש. מי עו"ד שהכינה את הסכם הגירושים הראשון? ת. רונה ברזילי... איחוד התיקים היה חודש אחרי שאישרנו את ההסכם. רונה ברזילי טיפלה בהסכם ובאיחוד התיקים". גרסה זו מתיישבת עם טענותיו של יוסף אזולאי בכתב ההגנה שהגיש בתביעת המבקשת לאכיפת הסכם הגירושין (נ/1 - ס' 8.17): "לשם ביצוע ההסכם פנו הצדדים בתחילה לעו"ד רונה ברזילי-עודד אשר ערכה להם הסכם כפי בקשתם... וכן ביקשו הימנה כי תפעל לאיחוד תיקי ההוצל"פ וקבלת צו תשלומים". גרסת יוסף אזולאי מתיישבת גם עם העובדה שעוה"ד רונה ברזילי היא שאימתה את חתימותיהם של הצדדים על הסכם הגירושין המקורי. המבקשת לעומת זאת הצהירה כי (ס' 8 לתצהיר התשובה של המבקשת): "אף עורך דין לא ייצג אותי ולא את יוסף בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.7.04". גרסה זו של המבקשת הפוכה מהגרסה שהציגה המבקשת בסעיף 20 לכתב ההגנה מטעמה בתביעתו של יוסף אזולאי לביטול הסכם הגירושין ( תמ"ש 39192/06 - נ/2), שם טענה כדלקמן: "בהמשך לכל האמור, נטל הבעל את האישה לעורכת הדין רונה ברזילי, אשר טיפלה עבורו לטענתו אז, באיחוד התיקים בהוצאה לפועל". גם מכתב ההגנה שהגיש יוסף אזולאי בתביעת המבקשת לאכיפת הסכם הגירושין (נ/1) עולה כי בסעיף 11 לתביעה שהגישה המבקשת לאכיפת הסכם הגירושין טענה כי יוסף אזולאי "נטל " אותה לעו"ד מטעמו לשם ערכית הסכם הגירושין (ס' 8.18 לכתב ההגנה - נ/1): "טענת התובעת בס' 11 לכתב התביעה כאילו הבעל "נטל" אותה לעו"ד והוא זה אשר הכתיב את עקרונות ההסכם... היא טענה שקרית ומגוחכת... שכן התובעת היתה שותפה מלאה להסכם זה..." ואכן, בחקירתה הנגדית חזרה בה המבקשת מהגרסה שהציגה בתצהיר ואמרה (עמ' 8 לפרו', שו' 28-29): "היה הסכם שלא אושר על ידי השופט והלכנו וחתמנו על הסכם בהרצליה וחזרנו לשופט, יוסי לקח אותי לעורכת דין". הראיות לידיעתה של המבקשת על חובותיו של יוסף אזולאי, והעובדה כי עורכת הדין שערכה את ההסכם המקורי היא עורכת הדין שטיפלה עבור יוסף אזולאי בתיק בלשכת ההוצאה לפועל, מצביעות על קשר בין כריתת ההסכם במועד בו נכרת לבין חובותיו של יוסף אזולאי. הסתירות שנתגלו בגרסתה של המבקשת בעניינים אלו מלמדות על ניסיונה להסתיר עובדות אלו, דבר המחזק את משקלן בהוכחת טענת הבנק לפיה המטרה האמיתית בבסיס ההסכם היא הברחת נכסים. ו. הסכם הגירושין החדש הסכם הגירושין החדש משנת 2008 מהווה אינדיקציה נוספת לכך שהסכם הגירושין משנת 2004 היה הסכם למראית עין. הסכם הגירושין החדש הינו מפורט יותר ומסדיר את כל העניינים הדורשים הסדרה בין בני זוג המבקשים להיפרד ולהתגרש, כמו למשל, נושא האפוטרופסות ודרך קבלת ההחלטות בנוגע לילדים, המוסדרים בסעיפים 3 ו-5 להסכם הגירושין החדש ונעדרים מהסכם הגירושין משנת 2004. אילו היה בכוונת הצדדים להתגרש בשנת 2004, היה צורך בהסדרת עניינים אלו בהסכמי הגירושין מאותה שנה. מהסכם הגירושין משנת 2008 עולה גם כי עד למועד חתימתו ברור היה לצדדים כי הזכויות בדירה שייכות למבקשת וליוסף אזולאי כבני זוג. כך נקבע בסעיף 7 להסכם החדש: "7. דירת המגורים ברח' זכרון יעקב 30 בפתח תקווה 7.1. סעיף 7 להסכם המקורי ישונה כדלקמן: 7.2. הצדדים הינם בעלי זכויות ורשאים להירשם כבעלי דירת המגורים המצויה ברחוב זיכרון יעקב 30 בפתח תקווה והידועה כחלקה 65 בגוש 7194 אותו רכשו מחב' א' דורי בע"מ, ואשר בגין זכויות אלה רשומה לטובתם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה (להלן: דירת המגורים")". 7.3. על דירת המגורים הנ"ל רובצת משכנתא לטובת משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק למשכנתאות") ע"ס 358,000 ₪ ואשר בגינה רשומה הערת אזהרה על זכויות הצדדים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה. 7.4. בכפוף להוראות נספח זה יעביר הבעל לאישה אגב גירושין את מלוא זכויותיו בדירת המגורים, וזאת בכפוף להפטרתו מתשלומי המשכנתא וביטולו כלווה בהלוואת המשכנתא הרובצת על דירת המגורים, על כל המשתמע מכך". הסכם הגירושין החדש, גם, כאמור, מבטל הלכה למעשה את הסכם הגירושין משנת 2004. היות והסכם הגירושין החדש נחתם כחצי שנה לפני הגשת ההמרצה, להסכם הגירושין משנת 2004 עליו מושתת ההמרצה לא היה למעשה תוקף בעת הגשת ההמרצה. 3. סיכום הראיות בתיק מצביעות, אם כן, על כך שהסכם הגירושין עליו מבססת המבקשת את בקשתה לסעד הצהרתי, נחתם למראית עין בלבד ולכן אין לו תוקף. עוד מצביעות הראיות על כך שממילא הסכם זה בוטל על ידי הצדדים כחצי שנה לפני הגשת ההמרצה, בחתימתם על הסכם הגירושין החדש. המבקשת, אפוא, מבססת את בקשתה לסעד הצהרתי על הסכם גירושין ביודעה כי אינו תקף, ותוך הסתרת עובדה זו מבית המשפט, כמו גם עובדות אחרות המעידות על היותו של הסכם הגירושין הסכם פיקטיבי. סעד הצהרתי הינו סעד מן היושר ואין להעניקו למי שתובענתו נגועה באי ניקיון כפיים (ע"א 65/85 עייריית נתניה נ' נצ"ב נתניה, פ"ד מ(3) 29, עמ' 49-50). מובן גם כי יש לדחות את ההמרצה בשל היות ההסכם, עליו היא מבוססת, הסכם למראית עין שמטרתו הברחת נכסים, הן מכוח סעיף 30 לחוק החוזים המורה על בטלותו של הסכם פסול, הן מכוח העיקרון לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". בנוסף לאלו ההמרצה כאמור גם הוגשה עת הסכם הגירושין כבר לא היה תקף נוכח הסכם הגירושין החדש שחתמו הצדדים. לאור כל האמור, ההמרצה נדחית. המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחה עו"ד בסכום של 35,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום, י"א אדר ב תשע"א, 17 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. חוזה פיקטיביחוזהגירושיןהסכם גירושיןהברחת נכסים