להלן פסק דין בנושא חיסיון דו''ח רפואי של ועדת בדיקה. האם יש לחשוף פרוטוקול של ועדת בדיקה ? פסק דין השופטת מיכל רובינשטיין: 1. עניינו של הערעור שבפנינו הינה בקשה לגילוי פרוטוקול הדיונים של ועדת הבדיקה בנושא שיפורט בהמשך הדברים, שהוקמה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1966 (להלן - "החוק"). העובדות : 2. (להלן - "המנוח") שהיה בן 57 במותו סבל ממחלת לב איסכמית. בשנת 1989 עבר המנוח ניתוח מעקפים אשר במהלכו הושתלו לו 2 מעקפים ורידיים. בחודש 11/99 אושפז המנוח בדחיפות, בבית החולים אסף הרופא, עקב אי ספיקת לב, במצב של הלם קרדיאלי, כשעקב מצבו היה מועמד להשתלת לב. ביום 4.1.00 נמצא למנוח תורם מתאים, אולם עם הגיעו של הלב המיועד להשתלה התברר שבלב התורם יש מום במסתם הלב שגורם לאי ספיקה מרכזית של המסתם. בעקבות החלטה של ד"ר לביא, אשר לפיה לא ניתן לעצור את תהליך ההשתלה, בוצעה ההשתלה של הלב אשר בו נגלה המום. מספר שעות לאחר מכן נפטר המנוח. בעקבות המקרה הטרגי הוקמה ע"י מנכ"ל משרד הבריאות וועדת בדיקה אשר נועדה לבדוק את הטיפול הרפואי שניתן למנוח בהתאם לסע' 21 לחוק זכויות החולה. וועדת הבדיקה התכנסה ושמעה עדים והוציאה ביום 30.3.00 דו"ח שנמסר למשפחת המנוח (להלן: - "הדוח"). לאחר קבלת הדו"ח הגישו המשיבים בקשה על-פי סע' 21 לחוק הנ"ל לקבלת כל הפרוטוקולים, ההקלטות וכל חומר אחר שהיה בפני וועדת הבדיקה. בית משפט השלום נעתר לבקשה והורה על גילוי כל החומר, הפרוטוקולים, הראיות וההקלטות של וועדת הבדיקה, ומכאן הערעור שבפניננו. פסק הדין של בית משפט השלום : 3. בית משפט השלום (כב' השופט קובי ורדי) החליט כאמור לקבל את בקשת המשיבים וזאת לאור הנימוקים הבאים: א. סעיף 21(ד) לחוק מדבר על מסירת הפרוטוקול בלבד ולא על חומר אחר, ומעביר את ההכרעה לגבי מסירת הפרוטוקולים לידי בית המשפט. המדובר בחיסיון יחסי, אשר השיקולים להסרתו הינם שיקולים גמישים אשר מאפשרים לבית המשפט להפעיל שיקול דעת כדי להחליט מה עדיף לשם עשיית צדק, ומטרתו להבטיח את תקינות העבודה של הועדות ושיפור הרמה הרפואית. ב. נקודת המוצא לבחינת גילוי הפרוטוקולים לא צריכה להיות שאלת התרשלותה של ועדת הבדיקה, אלא השאלה האם לשם גילוי האמת ועשיית צדק יש מקום להסרת החיסיון היחסי, גם אם לא היתה התרשלות בעבודת הועדה. ג. מעיון בפרוטוקולים של הועדה עולה לכאורה גישה מקלה של הועדה כלפי הרופאים הנחקרים. ניהול ההליך ברוח זו מחזק את הצורך בחשיפת הפרוטוקולים. במקרה דנן נפסק כי יש לכאורה מספר נקודות תמוהות, סתירות בפעולות של הרופאים המטפלים ואף של הועדה, המפורטות בפסק הדין של בית משפט השלום, לאורן יש לאפשר למשפחת המנוח לבחון אותן מבחינה מהותית. עם זאת, הודגש כי אין באמור לעיל כדי להכריע או לנקוט עמדה לגבי פעולות הרופאים או הועדה. ד. גם ללא הליקויים לכאורה שצוינו בעבודת הועדה ובלא קביעה לגבי שאלת התרשלות הועדה, יש מקום להסרת החיסיון היחסי, תוך שימת דגש על נוסחת האיזון בדבר גילוי וחשיפת האמת, שמטה את הכף לכיוון הגלוי באופן ברור. במקרה דנן סבור היה ביהמ"ש כי המדובר במידע חיוני וחשוב שיש לחשפו וכי הונחה תשתית ראייתית לכאורה המצדיקה את הגילוי. ה. על כן, התקבלה הבקשה לגילוי הפרוטוקולים, והוחלט כי על המערערת להעביר למשיבים את כל הפרוטוקולים, כולל הראיות והקלטות שהן חלק מן הפרוטוקולים של ועדת הבדיקה, וזאת תוך 15 יום מיום מתן פסק הדין. המערערת חויבה לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. 4. זהו נוסחו של סע' 21 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996: 21.(א) בחוק זה, "ועדת בדיקה" - ועדה שהוקמה לשם בדיקת תלונה של מטופל או של נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי, על ידי כל אחד מאלה: (1) מנהל מוסד רפואי לגבי טיפול רפואי שניתן במסגרת אותו מוסד; (2) מנהל קופת חולים לגבי טיפול רפואי שניתן במוסד ממוסדות קופת החולים; (3) המנהל הכללי או מי שהוא הסמיך. (ב) ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה יימסרו למי שמינה את הועדה ולמטופל הנוגע בדבר, והוראות סעיף 18 יחולו בשינויים המחויבים והממצאים והמסקנות כאמור יימסרו גם למטפל העלול להיפגע ממסקנות הועדה. (ג) פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה יימסר רק למי שמינה את הועדה ולמנהל הכללי. (ד) בית משפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל, לנציגו או למטפל, וכן, על אף האמור בסעיף 18(ג), להורות על מסירת הממצאים והמסקנות למטופל, אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו; הוראה כאמור יכול שתינתן במסגרת הליך שמתנהל בפני בית המשפט או על פי בקשה אשר תוגש לבית משפט שלום. (ה) החליט המנהל הכללי לפתוח בהליך משמעתי על פי דין או להגיש תלונה נגד אדם בשל חשד למעשה פלילי, רשאי הוא להורות על מסירת הפרוטוקול, לצורך ניהול החקירה או ההליך המשמעתי, לאדם המוסמך לכך, וכן למטפל שנגדו נפתח ההליך או הוגשה התלונה. 5. סעיף 21 לחוק עורך אבחנה ברורה בין שניים: ממצאי הועדה ומסקנותיה, מחד גיסא, אשר ימסרו למטופל, ופרוטוקול הדיונים של הועדה, מאידך גיסא, אשר ימסר רק למי שמינה את הועדה ולמנהל הכללי. כחריג לכלל האמור, נקבע כי בית המשפט רשאי להורות על גילוי הפרוטוקול למטופל, באם מצא ש"הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". בבסיסה של נוסחת האיזון שנקבעה על-ידי המחוקק עומדים שלושה עקרונות על: אינטרס גילוי האמת של המטופל עצמו או של שאריו באשר לזכותם לקבל מידע אודות הטיפול הספציפי שניתן למטופל; זכותו של הציבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה במערכת ביקורת והפקת לקחים; זכותו של הפרט, הרופא או איש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני ועדת הבדיקה, להגן על שמו הטוב ועל עיסוקו, משמע כאשר הוא מעיד אודות טיפול שנקט והוא אינו מעוניין שעדותו זו תגיע לידי ערכאות משפטיות אשר יכול ויפנו אצבע מאשימה כלפיו. על מנת ששני האינטרסים הראשונים יוגשמו, צריך להתגשם גם האינטרס השלישי, כדי שאנשי הצוות הרפואי יעידו עדות מלאה, חופשית ונטולת מורא. בית משפט קמא הציב כנקודה מרכזית בפרשנות של סע' 21 הנ"ל את עקרון הגילוי, בקבעו כי החיסיון איננו אבסלוטי. מכאן לנימוקי הערעור. הערעור 6. המערערת סבורה כי בקביעתו הנ"ל חותר בית המשפט קמא תחת נוסחת האיזון המפורשת שקבע המחוקק, לפיה בדרך כלל רק ממצאי הועדה ומסקנותיה ימסרו למטופל, בו זמן שהפרוטוקולים של הדיונים ישארו חסויים. לדעת המדינה, שגה בית המשפט בקבעו כי החשש מפגיעה ברפואה ושיתוקה נמנע מילא, שכן הפרוטוקולים של ועדות בקרה ואיכות להבדיל מן הפרוטוקולים של ועדת הבדיקה (של המקרה הקונקרטי) נהנים מחיסיון מוחלט. בית המשפט ייחס משקל לעובדה כי העדים המעידים בפני ועדת הבדיקה המוזהרים מפני הפללה עצמית רשאים להיות מיוצגים ע"י עו"ד, והעדים המעידים בפני הועדה לוקחים ממילא בחשבון את האפשרות כי ביהמ"ש עלול לחשוף את הפרוטוקולים. לדעת המדינה לא כך הדבר. בית המשפט הביא אף במסגרת שיקוליו את שאלת החשש להתרשלות של מי מהרופאים במסגרת הטיפול הרפואי שקיבל המנוח, ובחן אם הדבר בא לידי ביטוי במסקנות הועדה. לדעת המדינה ה"חשש לרשלנות" כשיקול התומך בהסרת החיסיון מרוקן את החיסיון הקבוע בחוק מתוכנו, שכן כל ועדת בדיקה מוקמת על מנת לבדוק חשש לרשלנות. בית המשפט מנה במסגרת שיקוליו ליקויים לכאורה בדרך הסקת המסקנות של הועדה. המדינה סבורה כי גם אם נפלו ליקויים בעבודת הועדה, לא נובעת מכך המסקנה כי יש לגלות את פרוטוקול הדיון, שהרי לא גילוי הפרוטוקולים הוא שירפא את הפגם. לדעת המדינה שגה בית המשפט בקביעתו כי הרכב הועדה, והעובדה כי הועדה מורכבת מרופאים ומאנשים פנימיים מתוך המערכת, מטה את הכף לטובת חשיפת הפרוטוקולים, וכי פועל יוצא סביר של ביקורת בלתי אובייקטיבית כמתואר הינו התערבות יתר של בית המשפט. אין דבר יוצא דופן בהרכב הועדה שהרי מעצם הליך הבדיקה המקצועית מתבקש כי רופאים הם שיחוו דעתם על פעולתם של רופאים אחרים. המדינה מביעה ביקורת על כך כי בכל הנוגע לאופן ביצוע בדיקת האקו המליצה הועדה להוציא הנחיות חדשות לעתיד וראתה בכך שיקול התומך בגילוי הפרוטוקולים. לדעת המערערת עצם העובדה כי במסקנותיה של הועדה המליצה היא על שיפור או שינוי של נוהל מסוים, לא מצביעה כי בנסיבות המקרה הנבדק היתה רשלנות של מי מן המעורבים. בקביעותיו לעניין הליקויים שנפלו בעבודת הועדה שגה בית המשפט בעניין הסתירה הקיימת בין דו"ח הניתוח של ד"ר לביא לבין ההסבר לגבי הטעות שנפלה בפעולתו או כי סתירה זו יש בה כדי להצדיק את גילוי פרוטוקול הדיון; כך גם לעניין הפגם בעבודת הועדה שהתבטא באי זימונו של ד"ר סהר כעד ובשיחתו הטלפונית של יו"ר הועדה עם ד"ר סהר שלא במסגרת חקירות הועדה. במקום לזמנו לעדות, כך לעניין שיחתו של יו"ר הועדה עם ד"ר לביא לאחר ישיבת הועדה; וכך גם לעניין אמרתו של ד"ר לביא, שנאמרה לטענת המערערת בלהט הרגע, לפיה "חשכו עיניו". כאשר ראה את מצב הלב שהושתל. בית המשפט התעלם מן העובדה כי המשיבים לא עמדו בנטל הראיה הנדרש מהם ולא הניחו כל תשתית ראייתית המבססת את טענתם כי עשיית הצדק מחייבת גילוי וכי הצורך בגילוי עדיף על האינטרס אשר באי הגילוי. בית המשפט התעלם מן הקריטריונים אשר נקבעו בהלכה הפסוקה לעניין הסרת חיסיון, בהתעלמו מכך שהמשיבים לא עמדו בנטל הראיה ולא הראו כי המידע המבוקש הינו חיוני או כי אין כל אפשרות להשיגו בדרכים חלופיות. טעה בית המשפט בקבעו כי בניגוד לועדות בקרה ואיכות, בועדת בדיקה, המוקמת עקב תלונה ספציפית מחשש של טיפול רפואי לקוי שהביא למות המנוח, מושם דגש ממשי על האינטרס של המשיבים בגילוי המידע. לפרשנות זו אין כל תימוכין בלשון החוק או בתכליתו. תגובת המשיבים 7. המשיבים סברו כי לא נפלה טעות כלשהי בפסק-דינו של בית משפט וכי הוא מעוגן בדין. בהקשר זה מוזכר, בין היתר, כי המערערת אימצה את תאורו של בית משפט השלום בעניין השתלשלות האירועים העובדתית ולא ראתה לסטות הימנה. בין היתר מוזכר כי מעת שהושתל במנוח לב מלאכותי ועד שהושתל בגופו הלב הפגום, כמתואר לעיל, היה מצבו של המנוח תקין ואף חל שיפור במצב הרפואי. מכאן ניתן להסיק כי אלמלא הרשלנות שהתבטאה בהשתלת לב עם מום, ניתן היה להציל את המנוח. התיזה של המערערת היא כי יש לפרש הוראותיו של סע' 21 לחוק תוך צמצום החריג בדבר מסירת פרוטוקול לידיעת המטופל או משפחתו וזאת כדי להעניק עדיפות לזכותו של הרופא להגנת שמו ועיסוקו. המשיבים דוחים תיזה זו, המציבה את העקרון בדבר אי חשיפת דברי הרופאים המופיעים כעדים בועדת הבדיקה כנקודת מוצא המהווה הנחיה לבית המשפט. לדעת המשיבים עקרון זה חייב להבחן ע"י בית המשפט בכל מקרה לגופו, ועל-פי עובדותיו ונסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. במקרה דנן בו לא שיקף הפרוטוקול את המציאות כפי שארעה. המדובר בחסיון יחסי ולבית המשפט מוענק שיקול דעת ומרווח כדי להחליט בכל מקרה ספציפי מה עדיף לשם עשיית צדק. מגמת הפסיקה היא לצמצם את החסינות תוך חתירה מירבית לגילוי האמת. בית המשפט יתן משקל למטרות הרפואה ולמחויבות האחרת הנגזרת ממנה להעמיד את בריאות החולה בראש ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם. לענין זה מפנים המשיבים לפסק-דינו של בית המשפט העליון בבר"ע 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' עפרה גלעד ואח', פ"ד מט (2) 516). המשיבים מפנים אל מאמרו של עו"ד א. סטולר "האיזון הראוי בין גלוי לשם צדק לבין הענין שלא לגלותו" שראה אור ברפואה ומשפט 20 (1999) 17-12, אשר בו הם מוצאים תימוכין לטענתם כי גלוי לקויים בבצוע עבודתה של ועדת הבדיקה מוליכים אל הכרעה בדבר גלוי תוכן הפרוטוקול ודחייתה של החסינות החלקית. טענת המערערת היתה כי במסגרת שקולי הרופאים המעידים בועדת הבדיקה אין הם רואים את האפשרות שדבריהם ייחשפו כוודאית אלא רק כארוע במקרים יוצאי דופן וזאת נוכח מבנה הסעיף ובו החריג לכלל שמופיע בחוק. תגובת המשיבים היא כי ועדת בדיקה לפי סעיף 21 מוקמת בראש ובראשונה לשם בדיקת תלונה של מטופל או נציגו ובכלל זה לצורך בדיקת אירוע חריג במתן טיפול רפואי. הועדה אינה מוקמת אך ורק לשם קדום מדע הרפואה ושיפורו. תפקידה ותכליתה הם לספק תשובות הולמות למטופל ולצבור בכללותו. זו הסיבה שהמחוקק ראה בהוראותיו של סעיף 21 פתח למטופל לקבלת הפרוטוקול. המערערת טענה כי מאחר והעדים המגיעים לועדה מוזהרים מפני הפללה עצמית ומיוצגים על-ידי עורך דין הרי העדים לא רואים כאפשרות וודאית שדבריהם ייחשפו. המשיבים חולקים על המסקנה המובאת לעיל. תכלית הועדה היא לימוד התלונות ובדיקה אם נעברה עבירה משמעתית. כל מי שמוזמן לועדה יודע מפורשות כי הוא יכול להיות מועמד לדין משמעתי או פלילי ועל כן הוא מוזהר, כאמור לעיל ורשאי להיות מיוצג על-ידי עורך-דין. זאת ועוד, נקודת המוצא לגלוי הפרוטוקולים היא עשיית הצדק ולכן יכול ויוסר החסיון גם אם לא היתה רשלנות בעבודת הועדה להבדיל מרשלנות בטפול הרופא עצמו. המשיבים מצביעים על כך כי המערערת, קרי המדינה, היא זו שיכולה להיות מואשמת ברשלנות והיא שתשא כאן בתוצאות של הטלת הפצויים בתביעה נזיקין. על כן התגוננות במגמה למנוע גלוי הוא למעשה התגוננות בפני נשיאה באחריות המדינה ולאו דוקא של הרופאים בלבד. המדינה מגינה על אינטרס כפוי שלה. פרוש הדבר שיש ניגוד אינטרסים ועל כן אם יש שמץ אמת בטענה כי דו"ח הוועדה פגום, הרי יש לגלות את הפרוטוקול ואין להסתירו. תהליך החקירה אכן לא היה תקין! לא נשמעו עדים מהותיים (רופאים ואחיות) ועל כן הוסקו מסקנות מוטעות. יו"ר הועדה הסתפק בשיחה טלפונית עם רופא שהיה מעורב בענין במקום לזמנו לעדות. המשיבים מזכירים כי היה גם לקוי בבדיקת האקו-לב של התורם, וכל אלה הן נקודות התומכות בגלוי הפרוטוקול, שהרי מסקנות הועדה אינן עולות בקנה אחד עם מה שארע בפועל ובין היתר בקשר למועד גלויו של הפגם בלבו של התורם. המשיבים טוענים בהקשר זה כי אם הועדה לא מילאה את תפקידה במקצועיות סבירה, אין מנוס מהבאתם בפני המטופל או נציגיו של הראיות והפרוטוקולים כדי שתצא תמונה שלמה של מה שאירע בפועל. המשיבים מזכירים לשם בסיס עמדתם כי הרופא המנתח יצא מן הנתוח ואמר לבני המשפחה כי "חשכו עיניו" בהתכוונו ללב שנתרם. על כן סוברים המשיבים שיש לאשר את קביעתו של בית משפט השלום בדבר גלוי החומר, הן לאור הלקויים בבדיקה, הן לאור סימני הרשלנות בטיפול הרפואי, הן לאור עקרונותיו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו והן לאור הגנת האנטרס הצבורי. דיון 8. אחרי עיון בטענות הצדדים ובחינתן של הוראות החוק הרלבנטיות, דעתי היא כי אכן היה במקרה דנן מקום לגילויו של הפרוטוקול לשאיריו של המנוח. סעיף 21 לחוק מביא את ההוראות שעניינן מנוי ועדת בדיקה. כאמור בהגדרה האמורה ועדת בדיקה מוקמת באחת משתי מערכות בנסיבות: א. לשם בדיקת תלונה של מטופל או נציגו. ב. לשם בדיקת ארוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי. הגורם הממנה הוא אחד מאלה: - מנהל מוסד רפואי בנסיבות הקבועות בחוק, מנהל קופת החולים בנסיבות כאמור, או המנהל הכללי למשרד הבריאות או מי שהוא הסמיך. המימצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה נמסרות למי שמינה את הועדה למטופל הנוגע בדבר וגם למטפל העלול להפגע ממסקנות הועדה. הוראות סעיף 18 יחולו בשינויים המחוייבים. לגבי פרוטוקול הדיון של ועדת הבדיקה מביא החוק הוראות מיוחדות. הפרוטוקול נמסר רק למי שמינה את הועדה ולמנהל הכללי של משרד הבריאות. אולם בית המשפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול מעבר לאמור לעיל. הוא רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל או לנציגו או למטפל ועל אף האמור בסע' 18(ג) לחוק הנ"ל להורות על מסירת המימצאים והמסקנות למטופל, והכל באם מצא כי גלוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו. הוראותיו של בית המשפט יכול שתנתנה במסגרת הליך שמתנהל ממילא בפני בית המשפט, או על פי בקשה ספציפית אשר הוגשה לבית משפט השלום. במילים אחרות; יכול וינקט הליך ספציפי שנועד אך ורק להניע את בית המשפט להורות על גלוי הפרוטוקול מן הטעמים שפורטו לעיל. עוד מורה סעיף 21 לחוק כי המנהל הכללי המחליט לפתוח בהליך משמעתי או להגיש תלונה נגד אדם בשל חשד למעשה פלילי רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול הנ"ל לצורך ניהול החקירה או ההליך המשמעתי לאדם המוסמך לנהל חקירה או הליך משמעתי, וכן למטפל שנגדו נפתח ההליך או הוגשה התלונה. עיניינו הרואות כי המחוקק ראה לאבחן בין מסירת המימצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה לבין מסירת הפרוטוקול הכולל. המחוקק לא העניק לפרוטוקול חסיון החלטי ככל שהדבר נוגע למטופל, אלא רק חסיון יחסי. וכאמור לעיל בית המשפט רשאי לדון בשאלת מסירת הפרוטוקול למטופל באחת הדרכים שצויינו לעיל אם הוא מוצא צורך, בגילויו לשם עשיית צדק, וצורך זה נראה לו עדיף מן הענין שיש לא לגלותו. יש לשים לב לכך שהוראת החוק דנה ב"צורך" בגלוי ולא בסברה סתמית ובלתי מוגדרת. פרוש הדבר ששיקולו של בית המשפט צריך להיות מודרך על יד המסקנה כי יש צורך בגלוי הפרוטוקול לאור כלל נסיבות המקרה. אין מקום למצות כאן את מגוון הנסיבות היכולות ליצור צורך כאמור לעיל, ודי אם נזכיר בקשר לענייננו כי צורך כאמור יכול בדרך הטבע לנבוע, כאשר הסקת המסקנות המשפטיות על-ידי מטופל או נציגו ראוי שיעשו על בסיס הבנת וידיעת מלוא העדויות ויתר הראיות, ולא רק על המימצאים והמסקנות אותן ראתה ועדת הבדיקה לגבש בסיכומיה. במילים אחרות; המסקנה היא כי עשיית הצדק מחייבת שהמטופל או נציגו יהיו שותפים ומודעים גם לתוכן העדויות ויתר הראיות, לא רק דרך המסננת של הועדה המסכמת אותן, כמידת רצונה והבנתה בממצאיה ומסקנותיה, אלא במקורם ובמלואם ובלבושם האותנטי. כאן המקום להעיר כי החסיון היחסי שנקבע בסע' 21, הוא חסיון מותנה בכך שבית המשפט יסבור שגלוי בשל הטעם של עשיית צדק עדיף על אי הגלוי, והנו מעוגן בצורך הקונקרטי לפרוש בפני המטופל או נציגו את התמונה המלאה העולה מן הראיות כהוויתן. דבר זה מוזכר כאן, כי אנו למדים מדברי החקיקה שהמחוקק יודע כאשר הוא אכן רוצה בכך, לקבוע חסיון מלא והחלטי! לדוגמה; סעיף 50 לחוק הפקוח על עסקי בטוח, תשמ"א - 1981, או סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951 או סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. וראו גם סע' 13(ב) לחוק חופש המידע המותיר סמכות לגלות מידע על אף התנגדותו של הנוגע בדבר. בהוראה המקבילה במידה רבה לסעיף 21 לחוק הנ"ל, המובאת בהוראה המקבילה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 והדנה בתחקיר צבאי נאמר ברורות [סע' 539א'(ב)(6)] כי חומר תחקיר או סכום ממצאיו לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על פי דין. משמע, החוק הצבאי קבע סייג ברור המונע העברת תוצאותיו של התחקיר למי שמקיים בדיקה לפי החוק האמור, קרי לקצין בודק לרבות לאיש מצ"ח או לחוקר משטרתי. יחסיותו של החסיון שבסעיף 21(ב) הנ"ל מקבל משמעות רבה עוד יותר כאשר משוויים הוראותיו עם סעיף 22 לאותו חוק הדן בוועדת הבקרה והאיכות שבה נקבע חסיון מלא. פירוש הדבר, שכאשר המחוקק רצה ליצור סגירה הרמטית ידע לעשות זאת ברורות ומן ההן שבסעיף 22 לחוק שבפנינו הנך למד על הלאו שבסעיף 21. משקבע המחוקק חסיון יחסי, פרוש הדבר שלא ראה מקום לקביעת חומה בלתי חדירה בין העדויות ויתר הראיות לבין המטופל או נציגיו אלא התכוון לאפשר בנסיבות ראויות, את שיתופו של המטופל או נציגו בידיעת הראיות שעלו בפני ועדת הבדיקה. בהקשר זה יש להזכיר כי המערערת ראתה להציג שלושה עקרונות המנחים את הגורם המחליט:- א. אינטרס גלוי האמת בהיבט הצר של המטופל עצמו או שאיריו: ב. זכותו של הצבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה במערכת בקורת והפקת לקחים. ג. זכותו של הפרט, הרופא ואיש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני וועדת הבדיקה, להגן על שמו הטוב, על עסוקו ולעתים אף על ממונו כאשר הטיפול שנתן עלול בעתיד להידון בערכאות המשפטיות. המערערת מוסיפה ומציינת בעיקרי הטיעון כי : כחריג לכלל האמור, על פי סעיף 21(ד) לחוק, רשאי בית המשפט להורות על גילוי הפרוטוקול למטופל, באם מצא ש"הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו. בבסיסה של נוסחת האיזון שנקבעה על ידי המחוקק עומדים שלושה "עקרונות על": 1. אינטרס גילוי האמת בהיבט הצר, של המטופל עצמו ו/או של שאריו, באשר לזכותם לקבל מידע אודות הטיפול הספציפי שניתן למטופל. 2. זכותו של הציבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה מערכת ביקורת והפקת לקחים (לשם מניעת אסונות רפואיים עתידיים), המבוססת על גילוי מידע מלא באופן חופשי, ללא כל חשש מטעמו של הצוות המטפל. 3. זכותו של הפרט, הרופא/איש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני ועדה הבדיקה, להגן על שמו הטוב, על עיסוקו, ולעיתים אף על ממונו, גם כאשר מעיד הוא אודות טיפול שנקט, כשטיפול זה עלול בעתיד להידון בערכאות משפטיות, שם יכול ותופנה כלפיו אצבע מאשימה, בגין דרך הפעולה אותה נקט בזמן הטיפול, וכן זכותו שביקורת שהעביר על פעולותיהם של עמיתיו ו/או אפשרויות היפותטיות שהעלה בהקשר זה, שאין להן בהכרח ביסוס עובדתי ברור, לא ישמשו בדיון בערכאות משפטיות. ודוק; אינטרס הציבור לרפואה משופרת יותר, בין השאר באמצעות החסיון שקבע המחוקק (האינטרס השני הנזכר לעיל), איננו מנותק מאינטרס גילוי האמת, אלא הוא הוא המוביל לגילוי האמת בהיבט הרחב ביותר ובכל ההשלכה הרחבה ביותר של מושג זה (גילוי מלא ומוחלט לשם שמירה עתידית על בריאות הציבור וחיי אדם). למעשה, הגשמת שני האינטרסים הללו, מותנית בכך שאנשי הצוות הרפואי המעורבים באירוע, יעידו עדות מלאה, חופשית ונטולת מורא. בנוסחת האיזון הקבועה בחוק, נתן המחוקק עדיפות לעקרון גילוי האמת (בהיבט הצר) בכל מה שנוגע לממצאי ועדת הבדיקה ומסקנותיה, אשר נמסרים לידי המטופל (או מי מטעמו). ואולם, בכל הנוגע לפרוטוקול הדיון, קבע המחוקק את נקודת האיזון תוך מתן עדיפות ברורה לזכות הציבור לרפואה משופרת, אשר בבסיסה מערכת ביקורת והפקת לקחים לזכותו של הרופא/איש הצוות הרפואי שנתן עדות בפני הועדה כי דבריו לא יוכלו לשמש כנגדו ו/או עמיתיו ובעצם לאינטרס גילוי האמת במובנו הרחב". כבודן של ההנחיות במקומן אולם לטעמי יש להוסיף ולסייג את האמור לעיל באופן ברור וגלוי יותר: זכותו של הצבור לרפואה משופרת וזכותו של הרופא או איש הצוות הרפואי נותן הטיפול הרפואי כמפורט לעיל, נסוג, לפי קביעת המחוקק, כאשר קם הצורך המועדף בגלוי העובדות לשם עשיית צדק. הרי אין להעלות על הדעת שיעלימו בפני שאריו של מי שנפטר בזמן הטיפול הרפואי את עובדות המקרה כהוויתן לרבות את העדויות שניתנו בחקירת מקרה המוות על-ידי וועדת בדיקה, רק כדי להגן על עיסוקו או ממונו של המטפל לשם חסכון בכספי המדינה. המחוקק לא נתכוון למנוע הליכים משפטיים המתחייבים בנסיבות המצדיקות זאת; המחוקק גם לא נתכוון לכך שעובדות ומסקנות העולות מן העדויות יועלמו בכל מקרה מעיני שאריו של הנפטר, למרות ששיקולי הצדק מחייבים שעובדות אלו יהיו לנגד עיניהם כאשר הם שוקלים אם יש בנסיבות המקרה ליזום פניה לשם קיום הליכים משמעתיים או פליליים. גם מבחינה פרקטית, אין יסוד להניח שהרפואה תהיה משופרת יותר או כי יופקו לקחים במידת הצורך עקב זאת ששקולי הצדק יידחו מפני אינטרס של המטפל או המדינה. חוששני שהלקחים הראויים לעתים לא יופקו אם הנוגעים בדבר יוכלו להשען על חיסיון שכוחו רב יותר משקולי הצדק. בית המשפט אמר בפרשה דומה רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי פ"ד מט(6) 54, 61, 62 כדברים האלה: "נקודת המוצא העקרונית הינה עקרון הגילוי. כל אדם חייב למסור כל ראיה. ביסוד עיקרון זה, עומד הערך של גילוי האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט. גילוי האמת משרת את אינטרס הציבור, בהבטיחו את 'תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה...' [הנשיא שמגר בב"ש 298/86, 368 ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב ואח' (3), בעמ' 358]. זכותו של הכלל היא לחרותו של כל פרט ראה (Boston) J.H Wingmore, Evidence in Trials at Common Law and toronto vol 8, by j.t. McNaughton, 1961) 71. אכן מטרת ההליך השיפוטי היא חשיפת האמת, עיקרון הגילוי משרת מטרה זו. 10. גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה. בלעדיו אין. עם זאת, אין הוא ערך בלעדי. לצדו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן. כבוד האדם, חירותו, פרטיותו וכיוצא בהן חירויות יסוד עלולות להיפגע על ידי גילוי האמת. אין לומר כלל כי תתגלה האמת, גם אם ייחרב העולם (על משקל: fiat justicia et pereat (mundus . יש צורך לאזן בין הערכים המתנגדים. איזון זה מוצא את ביטויו בכל ענפי המשפט ובסוגיות משפטיות שונות ומגוונות בתחום הדין המהותי. כך למשל פירסום אמת המפרסם. פירסום אמת של ידיעות סודיות אסור, וגורר אחריו אחריות פלילית כבדה. בתחום ההליך השיפוטי, הודאת נאשם היא קבילה רק אם היא היתה 'חופשית ומרצון' (סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. 11. על רקע הצורך לאזן בין אינטרסים שונים (של הפרטים בינם לבין עצמם, ובין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל) נוצרו במשך השנים מספר 'חסיונות', הם מאפשרים חיסיון מפני גילוי ראיה בהליך השיפוטי, גם אם בגילוי הראיה יהיה משום קידום גילוי האמת, וזאת מקום שקיים ערך חברתי המצדיק זאת. דוגמה לכך היא החיסיון הניתן לראיה אשר גילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה [סעיף 44(א) לפקודת הראיות {נוסח חדש}]. דוגמה אחרת היא החיסיון הניתן לעיתונאי מפני גילוי מקורותיו על מנת לקדם את חופש הביטוי (ראה ב"ש 298/86, 368 (3) הנ"ל}, חסיונות אלה ואחרים הם לרוב 'יחסיים'. הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חיסיון 'מוחלט' לראיה, אלא מתנים את החיסיון באיזון בין התועלת לנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה. הפעלתם בכל מקרה ספציפי מחייבת - בצד האיזון 'העקרוני' שנעשה בגיבוש החיסיון עצמו - עריכת איזון 'קונקרטי'. בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החיסיון הוא החריג 'חייב לפיכך להימצא להצדקתו שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל. הדבר מצריך איזון והכרעה בין שיקולים שונים שבטובת הכלל, מצב המציג תמיד דילמה בין שתי רעות, הפרת אמון וסודיות מחד, ודיכויה של האמת הדרושה למשפט צדק, מאידך' (ש' נתניהו, 'על התפתחויות בסוגית החסיונות המקצועיים' ספר זוסמן (דף-חן, תשמ"ד) 297, 298). 9. זאת ועוד; אין להניח כי כאשר המחוקק קבע בהוראותיו כי ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה יועברו לידי המטופל או נציגו, נתכוון בכך שישללו מן המטופל או נציגו ידיעה של מלוא הממצאים והמסקנות שאינם מנויים בדו"ח ועדת הבדיקה, אף שהם עולים מן הפרוטוקול, בתנאי ששיקולי צדק מחייבים זאת. הטענה העולה בעקרי הטיעון של המערערים כי בכך יימנע בועדת הבדיקה הדיון המקצועי בהיפותיזות אפשריות אף אם אין להם בסיס עובדתי של ממש, אינה סבירה לכאורה, שהרי ההיפותיזה אינה ראיה לארוע אלא השערה תיאורטית, וממילא לא תמנה בין הנתונים היכולים לבסס הליך משמעתי או פלילי. מי שמבקש להסתיר ממצאים ומסקנות כדי להגן על המטפל אינו מתכוון לחסיון הבא למנוע גלוי של השערות תאורטיות, אלא לראיות שיש בהן עילה לתלונה משמעתית ואף חמורה יותר, ולגבי אלו מן הדין שיחול השקול של עשיית צדק. סיכומם של דברים אלה; מי שדן בהיקף תחולתו של סעיף 21(ד) לחוק, מן הנכון שישווה נגד עיניו הוראות אחרות בדין החרות, שמעניקות חסיון מלא, ויסיק את המסקנה המתבקשת מן השוני בניסוח. 10. המערעת טוענת כי חברי ועדת בדיקה או עדים יחששו מפני תביעות בשל איסור לשון הרע מצד חבריהם למקצוע, אם דעתם בועדה תפורסם. דומה כי חשש כאמור אינו מבוסס דיו לאור הוראותיהם של סע' 13 עד 16 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. זאת ועוד; ההבחנה בין ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה לבין אלו שמופיעות בחזרה המלאה על דברי העדות בפרוטוקול שהמערערת מבקשת להשיג. בסעיפים 12 ו-13 לטיעוניה מציינת המדינה את חששם הצפוי של רופאים להעיד בקשר למעשים או מעשי חבריהם. דברי המערערת יוצאים איפוא מן ההנחה כי דו"ח ועדת הבדיקה, המביא ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה, הנמסרים בדרך הרגילה גם למטופל או לנציגו, יתעלם מאותם נתונים השקולים לרעת המטפל. הנחה זו חותרת במישרין תחת אמינות דו"ח הבדיקה. חזקה שדו"ח הבדיקה, יכלול במימצאיו ומסקנותיו את כל היסודות החשובים לצורך מתן תמונת אמת על מה שאירע. הנחה כאילו דו"ח הבדיקה יעלים נתונים אלו, בו בזמן שרק הפרוטוקול יגלה אותם, היא הנחה מוטעית הפוגעת מבחינת מראית פני הדברים במהותו של דו"ח הבדיקה. משקלו של הפרוטוקול לדידי אינו כל כך בחידושים הכלולים רק בו, אלא בפרישה המפורטת של מלוא העדויות אשר מהן מתקבלת תמונה מדוייקת יותר ומלאה יותר. אולם מידת האשם של גורם זה או אחר שטיפל בנפטר, מן הנדון שתעלה גם מדו"ח ועדת הבדיקה. 11. להבדיל מן ההוראות בקשר לתחקיר הצבא אשר בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 שכבר הוזכר לעיל, בהן נמסרת ההחלטה בדבר הגלוי המוגבל של התחקיר לידיהם של הרמט"כל או הפצ"ר, נמסרה ההחלטה במקרה של חוק זכויות החולה לידי גורם שפוטי אשר הוא שנועד לשקול את צרכי עשיית הצדק. חזקה על המחוקק כי כאשר הסמיך גורם שיפוטי לתפקיד זה, הביא בחשבון כי שקוליו של גורם זה יהיו שיפוטיים, היינו שעשיית הצדק בה הוא מיומן ומורגל בכל עיסוקיו השיפוטיים ישמשו אותו גם בנושא זה היינו, כאשר הוא נדרש להחליט אם קיים צורך בגלוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק יעשה כן כי צורך זה עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. בעשותו כן הלך המחוקק במידה רבה גם מבחינת הניסוח בעקבות ההוראות המובאות בסעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. סעיף 45 הנ"ל קובע למשל כזכור - "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה." במילים אחרות, המחוקק היה ער לכך שבסעיפים 44 ו-45 אשר מהם עלתה דוגמת הניסוח הזהה, אינם יוצרים גם כן חסיון החלטי, אלא כי בכל מקרה נשקלים שיקולי צדק אשר עדיפים במקרה המתאים על אינטרס פרטיקולרי של מעורב בדבר. כפי שמציין י. קדמי (על הראיות) (עמ' 887 ו-894 ונאמר לענין זה: "לשון אחר: ככל שגילוי הראיה החסויה חיוני יותר להצגת ענינו של בעל דין - כן יגדל הסיכוי לגלויה; שהפתח שנפתח לשיקול דעת של בית המשפט בענין זה - מכוון בעיקרון להבטחת הזכות לדיון הוגן". בע"פ 889/96 נא(1) 403, מאזריב) הוסיף בית המשפט: "פשוט הוא שחיוניות הראיה נקבעת על סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון, לרבות כתב האישום, חומר הראיות הכולל וחזית המריבה...". יש כמובן שוני בנתוני היסוד בין מה שעולה מתוך הוראותיו של סעיף 44 לפקודה לבין ההוראות הקבועות ברישא של סעיף 21(ה): לגבי נושאים מדיניים משמשת תעודת שר החוץ ראיה קונקלוזיבית (ע"פ 131/67 השמט קמיאר, פ"ד כב(2) 94), בו בזמן שבסעיף 21(ה) נקודת המוצא היא שהפרוטוקול לא נמסר לגורם כלשהו מעבר לאמור בסעיף 21(ג), אולם בשתי מערכות הנסיבות רשאי בית המשפט, בשלב השני, מטעמי צדק להטות את כפות המאזניים ולהפוך חסיון לגלוי. ידוע לנו כי היו אף מקרים אשר בהם וויתרה התביעה הכללית על נקיטת הליכים כדי לא לעמוד בפני הצורך הצפוי לגלות בשל שקולי צדק - עובדות שבית המשפט לא היה רואה אפשרות למנוע את גלויין. 12. מקובלת עלי ההוראה הדיונית לפיה נטל הראיה לקיומו של צורך לגלות את הפרוטוקול על תוכנו מוטל על מי שטוען זאת, אולם לאור מה שהוסבר לעיל אין בקביעת הנטל כדי לשלול משקלם וערכם של הנתונים העובדתיים כהוויתם, אלא הפוכו של דבר. בית המשפט אשר יצטרך להכריע בענין ולשקול אם המבקש עמד בנטל המוטל עליו ויחליט לאור מהות הבקשה הבאה בפניו ותוכנה אם להתיר את הגלוי או לא ומבחינה זו כל האמור לעיל נותר שריר וקיים. בהקשר זה ומבלי שדבר זה יהווה כלל שישמש לעולם כאמת מידה בלעדית בשיקולי בית המשפט, אציין כי אין להתעלם במקרה שבפנינו מן הליקויים שנפלו בחקירה. ובין היתר סתירות בענין גלוי הפגם בלבו של התורם. אי מתן משקל נאות לדברי ד"ר לביא עם צאתו מן הניתוח,. אי הבאתו בפני הועדה של ד"ר סהר ועוד. נתונים אלו יוצרים כשלעצמם ספקות ותהיות שיש בהן כדי להסביר מדוע בית המשפט ראה חשיבות בפרישת מלוא העובדות והראיות מטעמי צדק, תוך היענות לבקשת שאירי המטופל. 13. סכומם של דברים; אני סבורה שבמקרה דנן שוכנע בית המשפט כדין, כי הצורך בגלוי לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלות את הפרוטוקול. אשר על כן הייתי דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום. רובינשטיין מיכל, שופטת השופט יהושע גרוס, אב"ד - סגן נשיא: אני מסכים לפסק דינה המאלף של השופטת רובינשטיין. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת אסתר קובו: אני מסכימה גם כן. אסתר קובו, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין. חיסיוןרפואה