תביעות בנושא עצב פרונאלי מונח בפנינו ערעור קצין התגמולים על החלטת וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים"), בראשות כב' השופטת בדימוס ט. שחף, (להלן:"הוועדה"), בתיק ו"ע 1081/07 מיום 12.1.10, אשר הכירה בפגימת המשיב, מחלת ה- R.S.D, ככזו שנגרמה במהלך השירות הצבאי. רקע עובדתי: ביום 5.3.88, נפגע המשיב בקרסול שמאל בעת משחק כדורגל (להלן: "החבלה הראשונה"), בהיותו אזרח וקודם גיוסו לשירות קבע. בעקבות הפגיעה גובס המשיב ברגלו, לתקופה של כ-3 חודשים. ביום 30.5.88 נבדק המשיב על ידי ד"ר דניאל שמצא כי השבר נראה מחובר. באותו יום הוסר הגבס והוא החל לקבל טיפולי פיזיותרפיה עד ליום 30.6.88. יום למחרת 1.7.88, גויס המשיב לשירות קבע. ביום 14.6.89 הגיש המשיב תביעה לקצין התגמולים בה טען כי נחבל ברגלו השמאלית במסגרת שרותו הצבאי, באירוע מיום 3.7.88 (להלן: "האירוע השני"). ביום 9.11.89, נדחתה תביעתו של המשיב ונקבע כי פגימת המשיב הינה על רקע החבלה מיום 5.3.88, שארעה טרם גיוסו וכי החבלה השנייה, מיום 3.7.88, לא גרמה לפגימה במצבו וגם לא להחמרה. המשיב ערער על החלטה זו (להלן: "ההליך הראשון"). בערעור ביקש המשיב לקבוע כי החבלה השנייה גרמה ולחילופין החמירה את מצבו בהשוואה למצב בו היה נתון בעטייה של החבלה הראשונה. על אף טענתו זו, בדבר גרימה, תמך המשיב תביעתו בחוות דעת של ד"ר לילינג, אשר גרס כי יש ליחס לתאונה השנייה החמרה במצבו של המשיב ולא טען לגרימה. ד"ר לילינג קבע למשיב נכות רפואית של 20%, בשל הפגימה, כשהוא מייחס לשירות נכות רפואית של 10%. (החמרה עקב השירות בשיעור של 50%). וועדת הערעורים קיבלה את טענות המשיב וקבעה בהחלטתה, מיום 26.2.91, כי המשיב נפגע בקרסול שמאל, בתאונה מיום 3.7.88, אשר החמירה את מצב הקרסול, תוך קבלת עמדתו של ד"ר לילינג לפיה, יש ליחס 10% מתוך הנכות בת 20% שנקבעה למשיב, לשירות הצבאי וכי מקור הפגימה בקרסול המשיב נעוץ בחבלה הראשונה טרם השירות. פסק דין זה הפך חלוט בהעדר כל ערעור של מי מן הצדדים. בשנת 1992, הגיש המשיב תביעה לדמי נזק, לבית המשפט השלום באשדוד, כנגד הרופא שטיפל בו וכנגד בית החולים ברזילי ומשרד הבריאות, כשהוא מבקש לייחס להם רשלנות בכך שהרופא המטפל הסיר את הגבס טרם המועד ו/או לא בחר באלטרנטיבה של ניתוח לנוכח השבר המורכב ממנו סבל בקרסולו. המשיב בתביעתו טען כי רשלנותם "גרמה למצבו". המשיב בתביעתו זו ציין את דבר הכרעת הוועדה בתביעה הראשונה, אשר קבעה כי יש ליחס לתאונה השניה, אשר ארעה במהלך השירות, תרומה של החמרה למצבו, בשיעור של 50%, וכי החלק האחר מקורו בתאונה הראשונה כשהיא קובעת כי: "השבר בעטייה של החבלה הראשונה לא התאחה כדבעי והיה במצב של העדר איחוי בעת הפגיעה השניה". המשיב תמך תביעתו האזרחית בחוות דעת רפואית (ד"ר מילגרום) אשר, בדומה לד"ר לילינג, העניק למשיב נכות כוללת, בשל הפגימה ממנה הוא סובל, בשיעור של 20%, לנוכח מצבו הרפואי באותה עת. בעקבות הסדר פשרה שגובש בין המשיב לבין הנתבעים באותו הליך, קיבל המשיב פיצוי בסך כולל של 70,000 ₪. (ההסדר גובש בשנת 1993) כ-12 שנה לאחר מכן, ביום 19.5.04, הגיש המשיב לקצין התגמולים, מכוח סעיף 35 לחוק הנכים, חוות דעת מטעם פרופ' ניסקה, על בסיסה טען כי יש ליחס את מחלת ה- R.S.D, ממנה הוא סובל כמחלה אשר נגרמה במלואה בעקבות התאונה השנייה, מחלה אשר הביאה לכריתת רגלו, מתחת לברך, ביום 7.10.95. קצין התגמולים סרב להכיר בחוות דעת זו כראיה חדשה, לעניין סעיף 35 לחוק הנכים אולם, בערעור שהוגש לוועדת הערעורים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תתקבל חוות הדעת כראיה חדשה, לא לעניין תוכנה, והעניין יועבר לבדיקת קצין התגמולים. קצין התגמולים, אשר נדרש לבחון בשנית את הנסיבות קבע, כי אין בראיה החדשה, חוות דעתו של פרופ' ניסקה, כדי לשנות את מסקנות פסק הדין שניתן בהליך הראשון ובפועל הותיר את קביעות הוועדה, בהחלטתה בתיק ו"ע 351/89, על כנן. המשיב ערער על החלטת קצין התגמולים האמורה בפני הוועדה קמא, אשר קיבלה את ערעור המשיב וקבעה כי תסמונת ה-R.S.D, ממנה סבל המשיב, נגרמה בעקבות התאונה השנייה ובהתאם הוכרה כפגימה עקב השירות. מכאן הערעור שבפנינו. טענות המערער - קצין התגמולים המערער טען כי שגתה הוועדה כאשר דחתה את הטענה בדבר השתק פלוגתא, מקום שבפועל טענותיו העובדתיות של המשיב נדונו והוכרעו לגופן בהליך הראשון (ב-ו"ע 351/89) ולא היה מקום להידרש לעובדות אלו בשנית, מקום שלא הונחה בפני הוועדה כל ראיה חדשה, לא במישור העובדתי ולא במישור המדעי רפואי. טען המערער כי אין בהסכמה לקבלת חוות הדעת של פרופ' ניסקה מטעם המשיב, כראיה חדשה לשם בחינת הנטען בה, כדי לחסום דרכו מלטעון כנגד תוכנה של חוות הדעת, שאין בה כל חדש, בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק הנכים, כדי להאיר באור שונה את פסק הדין שניתן בהליך הראשון, בתיק ו"ע 351/89. עוד בנוסף טען המערער כי לא נכון היה להפריד את נושא תסמונת ה-R.S.D מן החבלה הכוללת ממנה סבל המשיב, כפי שעשתה הוועדה בהליך נשוא הערעור דנן. לטענתו, בהליך הראשון בפני הוועדה נבחנה הפגימה ממנה סובל המשיב, בכללותה, לרבות תסמונת ה- R.S.D, והעניין נלקח בחשבון, עת נקבעה נכותו של המשיב ויוחסה ההחמרה בשיעור של 50% עקב התאונה השנייה. לפיכך טען, כי אין בחוות הדעת של פרופ' ניסקה כל ראיה חדשה אשר לא עמדה בפני הוועדה הקודמת, לא במישור העובדתי ולא במישור הרפואי ולכן קם השתק פלוגתא בכל הנוגע לקשר סיבתי בין תסמונת ה- R.S.D לבין השירות הצבאי. כן טען המערער כי טעתה הוועדה בקובעה כי אין לראות בהליך האזרחי בו נקט המשיב, בתביעתו כנגד בית חולים ברזילי והרופא המטפל, משום בחירה בזכויות, המשתיקה אותו מלחזור ולתבוע על פי חוק הנכים, מן הטעם שההליך שם נעשה בעניין אחר שאינו נוגע לעניין דנן. לטענתו, מקום שטען המשיב, בתביעתו בהליך האזרחי, כנגד בית חולים ברזילי והרופא המטפל, כי הפגימה בקרסולו, במצבו באותה עת, לרבות התמשכות הכאבים וחוסר ההחלמה, נובעת מרשלנותם, נכון היה להשתיק אותו מכל תביעה אחרת על פי סעיף 36 (א)(ב) לחוק הנכים, לנוכח הפיצוי שקיבל במסגרת אותה תובענה, על פי פקודת הנזיקין, אשר יש בו כדי לכסות את כל הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב הטיפול הרשלני. עוד טען המערער כי שגתה הוועדה עת דחתה טענתו בדבר השתק ושימוש לרעה בהליכים, מקום שטען המשיב טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים. כך, בעוד שבהליך האזרחי כנגד בית החולים והרופא ביקש לייחס להם את מלוא האחריות לכלל נזקיו מחמת טיפול רשלני, טען הוא בתביעה הנדונה בפני קצין התגמולים, לקשר סיבתי עקב השירות. לטענתו, מקום שקיבל סעד של פיצוי כספי בהליך האזרחי, יש בכך כדי לכסות את כלל הנזק שנגרם לו בגין האירוע התאונתי הראשון האמור, ולכל הפחות את החלק היחסי, בהתחשב בהחמרה עקב השירות. לגופן של עובדות - טען המערער, כי שגתה הוועדה, עת קבעה קביעות עובדתיות שבפועל לא הוכחו. כך טען, כי לא הוכח שעובר לגיוסו לשירות קבע והשלמה קורס קצינים, ביצע המשיב בדיקות רפואיות. כן טען, כי הוועדה לא הכריעה בשאלות שהיו שנויות במחלוקת במישור העובדתי והן: מועד אירוע התאונה השנייה - האם היה זה ביום 1.7.88 או 3.7.88, שאלת השתתפותו של המשיב בבוחן כושר גופני - בוחן "בר אור", ערב תחילת קורס הקצינים. הלין המערער כי הוועדה קבעה כעובדה כי התאונה השניה ארעה ביום 3.7.88 וכי המשיב השתתף בבוחן בר אור, מבלי שנדרשה לדיון, בפן העובדתי, בשאלות אלו, אשר נמצאו שנויות במחלוקת בין הצדדים, לנוכח הסתירות עליהן הצביע המערער בסיכומי טענותיו. לטענת המערער, משלא נדרש בית הדין קמא לדיון בעובדות אלו וקבע קביעות שבעובדה ללא כל הנמקה, נפל פגם בפסק דינו, המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. טענות המשיב מנגד, טען ב"כ המשיב, כי בפני הוועדה, באו ראיות חדשות אשר לא היו בפני הוועדה הראשונה, אשר הצדיקו את בחינת תביעת המשיב מחדש, בהתאם לזכות המוקנית לנפגע על פי סעיף 35 לחוק הנכים. לטענתו, על בסיס הראיות החדשות צדקה הוועדה בהחלטה בדבר קיומו של קשר סיבתי מלא בין הופעת מחלת ה-RSD לתאונה השנייה שארעה במהלך השירות הצבאי. הראיות החדשות להן טען המשיב, כמפורט בעיקרי טיעון מטעמו הינן : חוות דעתו של פרופ' ניסקה, מטעם המשיב, היא לכשעצמה בבחינת ראיה חדשה, שמכוחה נפתח ההליך של התביעה השנייה בפני הוועדה. ראיה בדבר מועד הסרת הגבס ביום 30.5.88, עובר לתאונה השנייה, בעוד שהוועדה הראשונה קבעה שהגבס הוסר לאחר התאונה השנייה. ראיה המלמדת כי המשיב ביצע בוחן בר אור (בוחן כושר גופני) הכולל ריצה למרחק של 2 ק"מ, בעוד שבפני הוועדה הראשונה לא עמדה ראיה זו. על בסיסה טען כי מדובר בנתון המנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה הראשונה לתוצאות הנזק של התאונה השנייה, מאחר ואדם הסובל מתסמונת ה- R.S.D לא יכול היה לבצע את בוחן הכושר האמור. בפני הוועדה הראשונה לא עמדה עדותו של המומחה מטעם קצין התגמולים- ד"ר ליובושיץ- אלא רק חוות הדעת, מאחר והצדדים ויתרו על חקירת המומחים, ואילו בוועדה השנייה נחקר ד"ר ליובושיץ שחזר בו מחוות דעתו השנייה, כשיש לראות בחזרתו מחוות דעתו משום ראיה חדשה. הוועדה הראשונה ביססה את קביעותיה על פגימת השבר מבלי להתייחס לפגימת תסמונת ה- R.S.D. אשר לתביעת הנזיקין אשר הגיש המשיב, כנגד בית חולים ברזילי והרופא המטפל, טען המשיב, כי אין המדובר בבחירה בזכות תביעה, על פי סעיף 36 לחוק הנכים, ואין בה כדי לחסום דרכו של המשיב לחזור ולתבוע את נזקיו על פי חוק הנכים, מאחר ובתביעתו האזרחית נגד בית החולים לא טען לנזקים בעקבות תסמונת ה- R.S.D, אשר נתגלתה בו והביאה מאוחר יותר לכריתת רגלו. לטענתו, ביסס טענותיו על פסק הדין הראשון של הוועדה אשר קבעה כי השבר לא חובר לאחר התאונה הראשונה. בהתאם, מיקד טענותיו בדבר טיפול רשלני בכך שרק הושם בגבס ולא נותח. לפיכך טען, לא היה בתביעה האזרחית משום מיצוי זכויות תביעה מאחר והתביעה הנדונה מהותה תסמונת ה- R.S.D, אשר התפרצה בעקבות התאונה השניה, אשר הביאה בסופו של יום לכריתת רגלו. מעבר לאמור טען כי מקום שהוכח שתסמונת ה- R.S.D, התפרצה לאחר התאונה השניה הרי שעל פי הפסיקה, מחלה אשר התפרצה תוך כדי השירות הצבאי וקיים קשר סיבתי עובדתי בין התפרצות המחלה לבין השירות, רואים את המחלה כקשורה במלואה לשירות הצבאי. הוועדה, בפסק דינה המקיף, דחתה את טענות המערער בדבר השתק פלוגתא וקבעה כי על בסיס חוות הדעת החדשה שהציג המשיב, חוות הדעת של פרופ' ניסקה, יש לקבוע כי הוגשה ראיה חדשה, ועוד נסמכת על הסכמת המשיב לכך. מעבר לכך קבעה, כי תשתית ראיתית חדשה באה בפניה והיא חקירת המומחים הרפואיים, אשר בהליך הראשון לא נחקרו, ראיה חדשה בדבר מועד הסרת הגבס מעל רגלו של המשיב והעובדה כי מומחה המערער, ד"ר ליובושיץ חזר בו מחוות דעתו השניה. אשר להליך האזרחי שניהל המשיב כנגד בית חולים ברזילי קבעה הוועדה כי המדובר בעניין שכל כולו נוגע לטיפול הרפואי הכושל שהביא למצב של אי חיבור השבר ולא יותר מכך ועל כן אינו מקים עילת תביעה בפני קצין התגמולים. בעוד שההליך השני בפני הוועדה עניינו קשר סיבתי בין תסמונת ה- R.S.D לבין האירוע השני שארע בזמן השירות. דיון בטרם אסקור את מכלול הטענות, מילים מספר אודות תסמונת ה- R.S.D; - תסמונת ה-R.S.D - REFLEX SYMPATHETIC DISTROPHY - הינה תסמונת אשר נגרמת כתוצאה מחבלה או שבר של איבר, כאשר הסיבות לתוצאות הפגיעה אינן ברורות. הסיבות השכיחות להופעתה הן נקע או סיבוב של אחד המפרקים והיא יכולה להופיע מיד אחר הפגיעה הראשונית או זמן מה מאוחר יותר. יש הסבורים שהתסמונת נגרמת בעיקר לאחר חבלה במערכת העצבים, וכתוצאה מפגם במערכת העצבים, שהפגיעה מהווה טריגר להתפרצות המחלה. אחד ממאפייני התסמונת הוא הכאב החמור שחווים החולים, כאב שאינו עומד ביחס ישיר לחומרת הפגיעה הראשונית, כך שאפילו פגיעה קלה כמו סדק באצבע, עלולה לגרום להופעתה. מאפיינים נוספים הם שינויים בעור, נפיחות והפרעות בתנועה. תוצאותיה של התסמונת הינה תגובה של הגוף לחבלה באופן שהגוף מפתח תגובות של חוסר ריפוי של האיבר הנפגע עד כדי הופעת סימפטומים של נמק באזור הנפגע. (ראה, ספרו של הריסון, סומן מע/4 בתיק הוועדה). במקרה דנן אין חולק בפן העובדתי כי תסמיני ה- R.S.D, כאבים באזור הקרסול, נפיחויות, שינויי צבע וטמפרטורה, החלו להופיע אצל המשיב לאחר התאונה השניה. משלא נכרה הטבה במצבו הופנה, ביום 23.10.88, למרפאה האורטופדית בבית חולים "הדסה" עין כרם ובצילומים שבוצעו לרגלו נמצא כי הוא סובל מאי חיבור של השבר בפיבולה של קרסול שמאל. משלא הוקלו התסמינים אובחן לראשונה כמי שסובל מתסמונת ה-R.S.D . כאמור, האבחנה לא היתה מיידית. לאחר שאובחן החל לקבל טיפול תרופתי, הזרקות אפידוראליות ואשפוז עם פיזיותרפיה אינטנסיבית. ביום 25.5.89 נותח, עקב אי חיבור השבר, אך גם לאחר מכן המשיך לסבול מתסמונת ה- R.S.D. ביום 3.8.90 עבר כריתה של העצב השטחי הפרונאלי. שנים מספר לאחר מכן, משלא ניכרה כל הטבה במצבו, ביום 10.7.95, עבר כריתה של השוק מתחת לברך. כאמור, תביעתו הראשונה לקצין התגמולים היתה ביום 14.6.89, לאחר שאובחן כמי שסובל מתסמונת ה- R.S.D. אשר לטענת השתק הפלוגתא - יכול שטענה זו תוכרע כטענת סף ויכול שתוכרע לאחר שמיעת ראיות. במקרה דנן נאות קצין התגמולים לראות בחוות דעתו של פרופ' ניסקה, משום ראיה חדשה אשר מצדיקה בחינת טענותיו של המשיב, בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק הנכים וטוב שעשה כן, לאור הלכת ע"א 530/68 מרידור נ. קצין התגמולים, פ"ד כב(2) 794 (להלן:"הלכת מרידור") שם נקבע כי לנכה זכות כמעט בלתי מוגבלת, למעשה, רחבה כפתחו של אולם, לחדש את הדיון בעניינו לאור המטרה הסוציאלית של החוק. באותו עניין קבע בית המשפט כי במילים "ראיה חדשה", נתכוון המחוקק לראיה שלא הייתה בפני נותן ההחלטה הקודמת, ואף הביע דעתו כי ראוי למחוקק לתקן את ניסוחו של הסעיף, מה שלא נעשה עד היום. כך, וברוח הלכת מרידור, נפסק בע"א (ב"ש) 2006/96 קצין התגמולים נ. אלמליח, פ"מ תשנ"ז(1) 496, כי חוות דעת שלא עמדה בפני הוועדה הקודמת, מהווה ראיה חדשה. אולם, הסכמה זו לראות בחוות הדעת משום ראיה חדשה, לשם חידוש הליכי התביעה לפי סעיף 35 לחוק הנכים, אין בה כדי לחסום את קצין התגמולים מלחזור ולעורר את טענת השתק הפלוגתא לאחר שמיעת הראיות, שמא לא היה בחוות הדעת החדשה ואף לא בשמיעת הראיות, כדי להניח תשתית ראיתית חדשה או ללמד על התפתחות רפואית חדשה אשר לא נבחנה בתובענה הראשונה. הכרה גורפת בחוות דעת רפואית "כראיה חדשה" לשם הפעלת הזכות לתבוע שוב מכוח סעיף 35 לחוק הנכים, מבלי שתבחן לגופה, חוטאת למטרת החוק ותביא לחידוש אינסופי של תביעות של נפגעים שתביעתם נדחתה על ידי קצין התגמולים, על בסיס חוות דעת חדשה שימציא. כב' השופט יצחק עמית, ביושבו בבית המשפט המחוזי בחיפה, נתן למצב אנורמאלי זה את הדעת, בדברים שכתב בע"א 2428/02 דפנה בן עד נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי 2003 (1) 436: " דומני כי הלכת מרידור, איבדה עם השנים את עוקצה. לטעמי, חוות דעתו של ד"ר גור, כשלעצמה, אינה מהווה ראיה חדשה. שאם תאמר כן, אין לדבר סוף, וכל אימת שנדחית תביעתו של פלוני, הוא יוכל לחזור ולבקש לפתוח את עניינו על פי חוות דעת נוספת שימציא. לא כל דעה אחרת המוצגת על ידי מומחה פלוני, מהווה ראיה חדשה, שבגינה ניתן לומר שהחלטתו הקודמת של קצין התגמולים "בטעות יסודה" כאמור בסעיף 35(א) לחוק הנכים. אלא אם כן, יעלה בידי המומחה, להצביע על עובדה חדשה, או התפתחות חדשה או גילויים חדשים במדע הרפואה. ודוק: הגישה צריכה להיות ליברלית, ואין להקפיד עם התובע, גם אם מתברר שיכול היה להמציא את חוות הדעת החדשה בשקידה ראויה, אך בכל מקרה, יש להצביע על אלמנט של חידוש בחוות הדעת שהגשתה מתבקשת כ"ראיה חדשה". דברים אלה משקפים, לפי עניות דעתי, את כוונתו הברורה של המחוקק, אשר מחד גיסא ביקש להעניק לנפגע, על פי חוק הנכים, את הפריבילגיה לחזור ולחדש תביעתו על בסיס ראיה חדשה, ומאידך גיסא, ברור, כי לא כל חוות דעת חדשה, אשר אין בה דבר מחדש פרט לנקודת מבט רפואית אחרת של רופא, כותב חוות הדעת, יהא בה כדי להתגבר על טענת השתק הפלוגתא. לפיכך, גם אם נפתח ההליך, על בסיס חוות הדעת החדשה, אין בכך כדי להצדיק הכרעה על פיה מבלי לבחון את תוכן הדברים לגופם, שמא אין בחוות הדעת כל חידוש ראייתי. בהינתן כל אלה יאמר, כי קביעת הוועדה כי חוות דעתו של פרופ' ניסקה הינה בבחינת ראייה חדשה, שמשתיקה את קצין התגמולים לטעון כנגד תוכנה, הינה קביעה שאין לקבלה. הוועדה, מטעמי זהירות, הוסיפה וציינה, כי מעבר לחוות הדעת החדשה באו בפניה ראיות חדשות, אשר לא באו בפני הוועדה הראשונה אולם, גם בקביעתה זו מצאתי כי נפלה שגגה. ראיות חדשות ראתה הוועדה בעובדה, כי המומחים נחקרו בפניה בעוד שבהליך הקודם לא נחקרו, בראיה בדבר מועד הסרת הגבס מעל קרסולו של המשיב ובעצם העובדה כי ד"ר ליובושיץ, מומחה המערער, חזר בו מקביעותיו בחוות דעתו השנייה. ב"כ המשיב, בטיעוניו בפנינו, טען לתשתית ראיתית חדשה אחרת אשר באה בפני הוועדה בתובענה השנייה, כמפורט בסעיף 14 לעיל.   חזרתי וקראתי את פסק דינה של הוועדה בתביעה הראשונה והנתונים העובדתיים אשר באו בפניה, וכן חזרתי וקראתי את החלטת הוועדה השנייה, נשוא הערעור דנן, לרבות הפרוטוקולים ותיקי המוצגים ולא מצאתי כי הובאה בפני הוועדה השנייה ראיה חדשה, אשר לא באה בפני הוועדה הראשונה, לא במישור העובדתי ולא במישור הרפואי, כזו אשר תצדיק הכרעה בשנית בסוגיה שלגביה קיים השתק. בחינת קיומה של ראיה חדשה נעשית על בסיס התשתית הראיתית אשר באה בפני הוועדה הראשונה אל מול התשתית הראיתית אשר באה בפני הוועדה השנייה. קביעת הוועדה כי העובדה שד"ר ליובושיץ, מומחה המערער, חזר בו מחוות דעתו בחקירה הנגדית, מהווה ראיה חדשה, הינה קביעה שאין לקבלה. שהרי, חוות דעתו של ד"ר ליובושיץ, אשר נתן חוות דעת מטעם המערער, הן בתביעה הראשונה והן בתביעה נשוא הערעור דנן, לא נתקבלה על ידי הוועדה בהליך הראשון. הוועדה בהליך הראשון קיבלה את עמדת המשיב, אשר תמך תביעתו בחוות דעתו של ד"ר מ. לילינג, ובהתאם קבעה כי התאונה השנייה גרמה להחמרה במצבו של המשיב כשהיא זוקפת 50% מנכותו לתאונה השנייה, לשירות הצבאי. מקום שחוות דעתו של ד"ר ליובושיץ נדחתה בהליך הראשון אין בעובדה כי חזר בו מחלק מקביעותיו בחוות דעתו, כדי להוות ראיה חדשה שהרי ממילא לא נתקבלה עמדתו בתביעה הראשונה. דבר אפוא לא השתנה. שונה היה הדבר אילו עמדתו היתה מתקבלת ובחקירה נגדית בהליך השני היה חוזר בו מקביעותיו. מעבר לאמור, אציין כי "טעויותיו" של ד"ר ליובושיץ, בחוות דעתו השנייה, לגבי מועד הסרת הגבס, לא נמצאו בחוות דעתו בתביעה הראשונה. אשר לעצם חוות דעתו של פרופ' ניסקה, התומכת בתביעתו השנייה של המשיב, סבורה אנכי כי אין בה חידוש עובדתי או רפואי מדעי. כל שיש בה הוא חוות דעת שונה משל עמיתו למקצוע, ד"ר לילינג, בו נעזר המשיב לשם תביעתו הראשונה, אשר, על בסיס אותה תשתית ראיתית עובדתית ורפואית, ובשונה מד"ר לילינג שסבר כי מדובר בהחמרה, סבר פרופ' ניסקה, בחוות דעתו, כי מצבו הרפואי של המשיב כל כולו הינו כתוצאה מן התאונה השנייה. כך קובע ד"ר לילינג, אשר נדרש לעניין בתביעה הראשונה, בחוות דעתו : "מר דואניס סבל משבר של הקרסול השמאלי, בתאריך 1.3.88 בהיותו אזרח. השבר טופל על ידי גבס ומבחינה תפקודית הוא החלים ממנו לחלוטין. הוא גוייס לצבא הקבע עם פרופיל 97 ועד לפציעתו החוזרת השתתף בכל פעילות, כולל ריצות ללא הגבלה... בתאריך 3.7.88 נפל ונחבל בקרסולו ואובחן שבר חוזר בפיבולה. כתוצאה מפתיעה זו סבל מכאבים ומהגבלה תפקודית בקרסול והתפתחות דיסטרופיה סימפתטית(RSD) שהצריכה סימפטקטומיה. בניתוח נמצא אי חיבור של השבר, אשר קובע ונרפא אך נשארה הגבלה תפקודית. לאור העובדה שעד לפציעתו בצבא לא היה מוגבל כלל- עובדה שהתבטאה בפרופיל שנקבע לו, והשתתפותו בכל פעילות גופנית במסגרת הקורס עד לפציעתו, אי אפשר ליחס את נכותו, ואת ההפרעות בקרסולו לשבר שנגרם לו בתאריך 1.3.88 בהיותו אזרח. מאידך, השבר הנ"ל בודאי היה נקודת תורפה והיה רגיש לפגיעה הנוספת שנפגע בתאריך 3.7.88. לפיכך, אני קובע שהפציעה בתאריך 3.7.88 גרמה להחמרה במצבו... " (הדגשה שלי ר.ב.) בדומה קובע כך פרופ' ניסקה, אשר נדרש לעניין לשם התביעה השנייה במילים אלו: "מדובר בחולה אשר שבר את קרסולו..טופל שמרנית בגבס שהורד...וחזר לתפקוד מלא כולל יכולת הליכה, ריצה ... לאחר שלושה חודשים גוייס לצה"ל והחל לבצע מאמצים כנדרש מתפקידו. נחבל שוב בקרסולו ומאז פיתח תסמונת RSD עם אי חיבור של הפיבולה... מבחינת מהלך האירועים, אין ספק שהנ"ל החלים מהשבר הראשון של הקרסול, לפחות מבחינה תפקודית כי היה מסוגל ללכת ולרוץ ולא היה כל סימן לתסמונת... סימני תסמונת ה- RSD הופיעו רק לאחר התאונה השנייה.... אי לכך אני קובע שתסמונת ה- RSD התפתחה במלואה מהתאונה השנייה ללא קשר לתלונה הראשונה והמשכה נגמר בכריתת הרגל..." מן האמור לעיל, עולה בבירור כי בפני שני המומחים ובהתאם בפני שתי הוועדות הונחה תשתית ראיתית זהה לחלוטין. השוני היחידי נמצא במסקנות המומחים מטעם המשיב עצמו. בעוד מומחה אחד, מטעם המשיב, (ד"ר לילינג) סבר, כי על אף שתסמונת ה- R.S.D הופיעה לראשונה לאחר התאונה השנייה, אין לשלול את האפשרות כי המצב הרגיש של הרגל, אחרי השבר בתאונה הראשונה, היה בבחינת נקודת תורפה ותרם תרומתו לפגיעה נוספת על תוצאותיה; סבר המומחה השני, מטעם המשיב, (פרופ' ניסקה) כי מקום שתסמונת ה- R.S.D נתגלתה לאחר התאונה השנייה, אין לקשור אותה לתאונה הראשונה, כלל ועיקר. טענותיו של המשיב כי מעבר לחוות הדעת של פרופ' ניסקה נתחדשו נתונים עובדתיים שלא באו בפני הוועדה בהליך הראשון נמצאו בלתי מדויקים. כך- טענת המשיב כי הוועדה הראשונה קבעה שהגבס הוסר לאחר התאונה השנייה בעוד שעובדה זו התבררה כטעות מאחר והגבס הוסר ביום 30.5.88, לפני גיוסו החוזר של המשיב לשירות קבע, הינה טענה אשר אינה מדויקת בלשון המעטה. הוועדה הראשונה בפסק דינה (עמ' 8-9 ) מתייחסת ארוכות לשאלה בדבר התאחות השבר וסוקרת את המסמכים הרפואיים, אשר באו בפניה, כשהיא נותנת את הדעת לעובדה כי הגבס הוסר חודשיים לפני גיוסו של המשיב חזרה לשירות וגבס ההליכה הוסר ימים ספורים לפני גיוסו. אין אפוא כל נתון עובדתי חדש בדבר מועד הסרת הגבס אשר לא בא בפני הוועדה הראשונה. ועל כן אין בכך משום ראיה חדשה. טענת המשיב לקיומה של ראיה חדשה בפני הוועדה השנייה, והיא העובדה כי המשיב ביצע בוחן בר אור, אף היא אינה נכונה. בחינת פסק דינה של הוועדה בתביעה הראשונה מלמד כי הוועדה קיבלה את עדות המשיב בנושא זה וקבעה כי בעת גיוסו חזרה לשירות קבע תפקד ללא הגבלה וכי ביום הראשון לקורס אף השתתף בבוחן כושר, רץ 2 ק"מ ועוד. (ראה עמ' 12 להחלטה ש' 18-19). כאמור, הוועדה הראשונה התמודדה עם נתון עובדתי זה לפיו אחרי התאונה הראשונה חזר המשיב לתפקוד תקין ואף השתתף בבוחן כושר ולכן, אין לומר כי בפני הוועדה השנייה נמצאה ראיה חדשה בעניין זה. לבסוף, טען המשיב כי הוועדה הראשונה ביססה את קביעותיה בדבר החמרת מצבו של המשיב, על קיומו של שבר שלא החלים, וקבעה ש-50% מתוצאות הפגימה קשורים לתאונה הראשונה, עובדה, שלטענת המשיב, התבררה כבלתי רלבנטית לנוכח התשתית הראייתית החדשה לפיה, על אף שהשבר התאחה, לאחר ניתוח בשנת 1989, המשיך המשיב לסבול מתסמונת ה-R.S.D.. טען המשיב כי ראיה זו מנתקת את הקשר הסיבתי לתאונה הראשונה וקושרת את תסמונת ה- R.S.D כגרימה מלאה מהפגיעה השניה, פגיעה שגרמה לנקע ברגלו.לטענת המשיב נתון זה הינו בבחינת נתון חדש שלא בא בפני הוועדה הראשונה. גם טענה זו דינה להדחות. הוועדה הראשונה קבעה במפורש בהחלטתה כי "אין לנו ראיות שסיבוך ה- RSD הופיע עוד קודם לתאונה השניה" ואין כל קביעה חד משמעית כי תסמונת ה- R.S.D הינה תולדה של השבר. להיפך, קובעת הוועדה הראשונה בהחלטתה, כי לאור חוות דעתו של מומחה המשיב, הקובע רק החמרה, ולאור זהירותו של ד"ר ליובושיץ בחוות דעתו הראשונה, לפיה אין לשלול את האפשרות כי מצב קרסול רגלו של המשיב נובע מן התאונה השנייה, אך זאת על רקע הבלתי תקין של הקרסול קודם לפגיעה השנייה, מקבלת היא את עמדת מומחה המשיב וקובעת את דבר ההחמרה. מכל האמור לעיל, אין לי אלא לקבוע כי בפני הוועדה השנייה לא באה כל ראיה חדשה לא במישור העובדתי ולא במישור הרפואי, אשר הצדיקה בחינת תביעתו של המשיב בשנית. טענת המשיב כי בוועדה הראשונה לא נבחנה סוגיית הקשר הסיבתי לתסמונת ה-R.S.D , הינה טענה השובה את האוזן ואולי גם את הלב, אך לטעמי אינה נכונה. כאשר תבע המשיב לראשונה את קצין התגמולים עקב פגימה בקרסולו, היה זה ב- 14.6.98, אחרי שהחל לסבול מתופעות המאפיינות את תסמונת ה- R.S.D, כאשר נתון זה הובא בפני הוועדה הראשונה, אשר גם התייחסה לכך בהחלטתה. מאז החל המשיב לסבול מתסמונת ה- R.S.D , הפכה היא לחלק בלתי נפרד מן ה"פגימה", נשוא תביעתו, נשוא נזקיו, הן בפני קצין התגמולים והן בתביעת הנזיקין אותה הגיש כנגד בית החולים והרופא המטפל. מומחה המשיב, ד"ר לילינג, בחוות דעתו שהוגשה בתביעה הראשונה, ציין כי "אי אפשר ליחס את נכותו, ואת ההפרעות בקרסולו לשבר שנגרם לו בתאריך 1.3.88 בהיותו אזרח..". באמירה "הפרעות בקרסול" הכוונה לאותן תופעות שסבל המשיב בעקבות תסמונת ה- R.S.D. נמצא אפוא כי תסמונת ה-R.S.D , ממנה סבל המשיב, עמדה לנגד עיניה של הוועדה הראשונה, אשר נדרשה לסוגיית הפגימה ממנה סבל, וקביעת ההחמרה התייחסה למצבו הכללי, לרבות תסמיני ה-R.S.D. אמנם, מצבו של המשיב השתנה מאוחר יותר, עת נדרש, למרבה הצער, לעבור כריתת הרגל מתחת לברך, אך עניין זה אין בו כדי להצדיק נקיטת הליך מחודש אשר ידון בסוגיית הקשר הסיבתי, באין ראיה חדשה בעניין זה. משקבעתי כך, אינני נדרשת לטענות הנוספות אותן העלה המערער. אך לא אפטור עצמי מלהתייחס לטענה המשפטית אותה העלה המשיב לפיה, מחלה אשר פרצה בפועל עקב השירות תוכר כפגימה המזכה בהכרת הנכות אף אם היתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. ב"כ המשיב טען לשגגה משפטית שנפלה בוועדה הראשונה משלא התייחסה להלכה זו וטען כי יש בכך הצדקה לפתיחת ההליך בסיבוב שני. סבורה אני כי טעות בידי ב"כ המשיב. אין בשגגה משפטית כדי להצדיק פתיחת עניינו של המשיב, בהעדר ראיה חדשה. אך כדי להניח את דעת המשיב אומר בעניין זה, כי הלכה זו חלה כאשר על פי המידע הרפואי הקיים, התקיימו בתנאי השירות נסיבות מספיקות כדי לגרום לפריצתה של המחלה, אף אם האטיולוגיה שלה (מהלך המחלה שלה) אינה ידועה. די באלו כדי לקיים קשר סיבתי עובדתי רפואי בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה. כך לגבי התפרצות מחלת נפש, עקב פעילות קרבית, או פעולה רווית מתח, או אפילפסיה או סכרת, או אוטם שריר הלב. (ראה לעניין זה רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד, פ"ד מז(2) 471; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו (5) 732; ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203 ורע"א 8077/96 קריספל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817). במילים אחרות, אין לקבל את הטענה הגורפת לפיה, משנתגלתה המחלה בשירות הצבאי מקורה יהא תמיד בשירות. כל שיש בהלכה זו לומר הוא כי מקום שהמחלה הקונסטיטוציונלית פרצה לראשונה בעת השירות הצבאי והתובע הראה נסיבות מיוחדות המעידות, באופן מתקבל על הדעת, על הקשר הסיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה עקב השירות ועל קצין התגמולים לסתור אותה. במקרה דנן התפרצה תסמונת ה- R.S.D אחרי הפגיעה השניה, במהלך השירות הצבאי אך בנסיבות דנן, כאשר גורמי המחלה ותנאי התפשטותה אינם ברורים דיים בעולם הרפואה ולא הוכח באופן מתקבל על הדעת הקשר הסיבתי, החלטת הוועדה הראשונה כי יש לזקוף החמרה לשירות הצבאי הינה בבחינת קביעה נכונה, אותה, כאמור, יש לעניות דעתי, להותיר על כנה. מעבר לאמור, סבורה אני כי יש בתביעה האזרחית בה נקט המשיב כנגד בית חולים ברזילי והרופא המטפל כדי להוסיף ולהשתיקו בתביעה שנייה זו. ההפרדה אותה מבקש המשיב לעשות בין תביעתו לנזקים עקב מצב הקרסול ותביעתו לנזקים עקב תסמונת ה- R.S.D הינה אבחנה מלאכותית שאין לקבלה, כמפורט לעיל. המשיב הגיש תביעתו בגין רשלנות רפואית כנגד בית החולים בשנת 1992, לאחר שניתן פסק הדין של הוועדה הראשונה אשר יחסה 50% למצב קרסולו הכולל, לתאונה הראשונה, כשבכתב תביעתו אף מצא לנכון לצטט מקביעת הוועדה בעניין זה כי "השבר בעטיה של החבלה הראשונה לא התאחה כדבעי והיה במצב של העדר איחוי בעת הפגיעה השניה". על בסיס קביעה זו ביקש המשיב ליחס לבית החולים אחריות לכך שלא זכה לטיפול ראוי עת, הוסר הגבס מבלי לוודא שהשבר התאחה כראוי. תוצאת הרשלנות הנטענת הינה אותה פגיעה שנייה, על תוצאותיה, אשר נגרמה בין השאר בעטיה של אי חיבור השבר, פגיעה אשר החמירה מצבו. על כך ביקש ליחס לנתבעים, באותה תביעה, אחריות יחסית למצבו. "יחסית" - בהתחשב בעובדה כי חלק מן האחריות הושתה על כתפיו של קצין התגמולים. אשר ל"מצבו הרפואי" באותה עת - הרי שזה היה ידוע - הגבלה בקרסול וכאבים כתוצאה מתסמונת ה-R.S.D , ממנה סבל. תסמונת אשר לכשעצמה אינה מעניקה אחוזי נכות אך בהחלט מעצימה את הכאב וסבל. לימים, לאחר שקיבל פיצוי מבית החולים ולאחר שעבר כריתת רגל מתחת לברך, ביקש ליחס את כל מצבו הרפואי לשירות הצבאי ובכך ימצא מושתק. למשיב קמה זכות בחירה בנקיטת הליך משפטי, לפי סעיף 36 לחוק הנכים. משבחר בהליך נזיקי לגבי תוצאות נזקין עקב הטיפול הרשלני לטענתו שנעשה בו, על סמך קביעת הוועדה הראשונה המייחסת תרומה שווה לתוצאת הפגימה, למצב קודם, מושתק הוא לטעון בתביעה כנגד קצין התגמולים על גרימה מלאה עקב השירות. 30. מכל הטעמים לעיל, הייתי ממליצה לחברי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הוועדה השנייה ולהותיר את החלטת הוועדה הראשונה על כנה, הקובעת קשר סיבתי של החמרה, כך שמחצית מן הנכות ממנה סובל המשיב תיזקף על חשבון השירות הצבאי. כמובן שיש לתת את הדעת לשינוי בנכותו של המשיב כיום לנוכח קטיעת רגלו. המשיב יישא בהוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪ וזאת בהתחשב בנסיבות העניין. רחל ברקאי, שופטת כב' השופטת שרה דברת - אב"ד אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא כב' השופט אריאל ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט לפיכך הוחלט על פי פסק דינה של כב' השופטת ברקאי. עצבים