1. התובעת עבדה בחברת "המושבה עץ וחומר בע"מ" (להלן - "החברה"), כמנהלת חשבונות. הנתבע היה, בתקופה הרלבנטית, לעבודתה של התובעת, מנהל החברה ובעל המניות היחיד בה. 2. התובעת הגישה תביעה לזכויות שונות המגיעות לה, בגין יחסי עובד-מעביד שהתקיימו בינה ובין החברה, וזאת במסגרת תיק דמ' 5520/04. במסגרת אותה תביעה, היתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד אשבל, והחברה ע"י עו"ד גולדשמידט. הצדדים באותו תיק הגישו לבית הדין הודעה בדבר הסכם פשרה, ולהסכם פשרה זה ניתן תוקף של פסק-דין ע"י השופטת קוטן (פסק-דין מ-6.6.05). בהסכם הפשרה מצוי סעיף, על פיו הנתבע - מר רצר יערוב אישית לשיקים שתשלם החברה לתובעת, בהתייחס לסך של 12,000 ש"ח שהוסכם בהסכם הפשרה. 3. החברה לא העבירה לתובעת את הסכום, שסוכם בהסכם הפשרה, למרות התראות שנשלחו לב"כ החברה ועל כן, פתחה התובעת תיק בלשכת ההוצאה לפועל. במסגרת ההליכים בלשכת ההוצל"פ, הסתבר, כי החברה כבר איננה פעילה. 4. לאור זאת, הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום, לחייב את הנתבע בתשלום הסכום המפורט בהסכם הפשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק-דין, וזאת, הן מכח ערבותו של הנתבע לסכומים שהחברה היתה אמורה לשלם לתובעת והאחריות האישית שלקח על עצמו, והן בנימוק, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבע, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות. הסכום, אותו תבעה התובעת בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום, הינו סכום החוב של החברה, כפי שהצטבר בתיק ההוצל"פ, נכון לתאריך 13.2.07. 5. הנתבע הגיש לבית משפט השלום בקשה לסילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, ובית משפט השלום בחדרה (השופט אביהו גופמן), קיבל את הבקשה והורה על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. הנימוק להעברת הדיון היה, שההסכם החוזי (הסכם הפשרה), שנחתם בין התובעת לבין החברה, ואשר לשיטת התובעת, הנתבע נטל חלק ביצירתו והסכים להיות ערב לחובות החברה, מקורו ביחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין החברה. בנסיבות אלה, וכאשר הדיון הועבר לבית הדין לעבודה, מבית משפט אחר, הרי חל הכלל של "לא יעבירנו עוד" (סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, החל בבית הדין לעבודה, מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה). אשר על כן, מוטל עלינו לבדוק - האם יש מקום לחיוב הנתבע, לא רק באספקט של התקיימות יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבע, אלא גם בשאלה - האם יש מקום לחיוב הנתבע מכח אחריות אישית שלקח על עצמו וערבותו לחוב החברה. זאת, למרות שאם התביעה היתה מוגשת מלכתחילה לבית הדין לעבודה, וכדבר שבשגרה, ערב או בעל מניות, המתחייב לדאוג לכך שהמעביד ימלא התחייבויותיו כלפי העובדים, אינו נחשב כ"חליף" של המעביד כל עוד המעביד קיים משפטית, לעניין סמכות בית הדין לעבודה, מכח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. 6. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובעת ועל כן, אין לתובעת עילת תביעה כנגד. הנתבע העלה טענות שונות, בהתייחס לתקופת עבודתה של התובעת בחברה וטען, כי אין היא זכאית לזכויות כלשהן בגין תקופת עבודתה בחברה וסיומה. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי מכתב הפיטורים הוצא לתובעת לאור בקשתה, אולם לגרסתו, לא היתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. בהתייחס להסכם הפשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק-דין, בתיק דמ' 5520/04, טען הנתבע, כי עו"ד גולדשמידט, אשר ייצג את החברה באותה עת, פעל תוך חריגה מסמכות, וכי לא ניתנה לו הסמכות להגיע להסכם פשרה עם התובעת. טענת הנתבע היתה, כי עו"ד גולדשמידט הסכים להסכם הפשרה, בשל חיוב בהוצאות שהושת על החברה, במעמד הדיון מ-22.3.05, והסכם פשרה שנחתם תוך חריגה מהרשאה, אין לו תוקף. הנתבע אף טען, כי הסכם הפשרה הגיע לידיעתו באיחור רב, אם כי לא פירט מתי, ועל כן, כך לגרסת הנתבע, לא יכול היה לפעול לביטולו, או להגיש ערעור על פסק הדין שנתן לו תוקף. הנתבע הוסיף וטען, כי אין מקום לבצע הרמת מסך, שכן התובעת לא הביאה ראיה כלשהי, כי החברה הוקמה למטרה פסולה, או כי הקמתה או סיום פעולתה היו נגועות בתרמית כלשהי. הנתבע אף הדגיש, כי התובעת היתה מודעת לכך, שעבדה בחברה, ובהליך הקודם בתיק דמ' 5520/04, היא תבעה אך ורק את החברה ולא אותו. הנתבע ציין בכתב ההגנה, כי הוא שומר על זכותו לשלוח הודעת צד ג' לעו"ד גולדשמידט, אך בפועל לא נשלחה הודעה לצד ג', וכפי שנפרט בהמשך, לא פעל הנתבע כלל כנגד עו"ד גולדשמידט, כפי שהיה עליו לפעול אם אכן האחרון פעל שלא לפי הוראותיו. פירוט ההליך הקודם בתיק דמ' 5520/04 ונוסח הסכם הפשרה בהליך זה 7. התובעת הגישה את תביעתה כנגד החברה לתשלום זכויות, אשר היא טוענת כי הגיעו לה בגין יחסי עובד-מעביד וסיומם, וזאת בתאריך 5.5.04. תביעת התובעת נקבעה להוכחות ל-22.3.05, ובקשת דחיה שהגישה החברה, לדחיית ישיבת ההוכחות, נדחתה ע"י בית הדין. למרות דחיית בקשת החברה, לא התייצב עד כלשהו מטעם החברה לישיבת ההוכחות, ואף הנתבע לא התייצב, אלא רק ב"כ החברה-עו"ד גולדשמידט, אשר הצהיר לפרוטוקול, כי החברה אינה מוכנה לשקול הצעת פשרה, וביקש את דחיית ישיבת ההוכחות. בית הדין (השופט קוטן ונציגי הציבור - דורון מתיתיהו ושושנה הורן), בהחלטה מנומקת חייבו את החברה לשלם לתובעת הוצאות בסך 4,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך בשל הצורך בדחיית ישיבת ההוכחות, והתיק נקבע להוכחות למועד אחר. 8. בתאריך 31.5.05 הגישו הצדדים הסכם פשרה חתום ע"י ב"כ התובעת עו"ד אשבל וע"י החברה, כאשר במקום המיועד לחתימת החברה, מופיעה גם חותמת החברה וכן חתימה של הנתבע, או לפחות הנחזית להיות חתימתו (להלן - "הסכם הפשרה מ-31.5.05"). נוסח הסכם הפשרה הינו כדלקמן: "1. לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובעת בכל סוג ומין שהוא, בין בעבר בהווה ובעתיד, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 12,000 ₪ (שניים עשר אלף ₪ בלבד). 2. הסכום הנ"ל ישולם בשישה תשלומים שווים ורצופים ותוך 10 ימים מיום מתן תוקף של פס"ד להסכם זה ובאמצעות שיקים של הנתבעת, כאשר מר יאיר רצר יערוב אישית לשיקים בחתימה על גבם. 3. ויובהר, כי התובעת מוותרת בזאת על תשלום ההוצאות בסך של 4,000 ₪ ומע"מ אשר נפסקו לטובתה בתיק זה וכן על כל תשלום נוסף מעבר לסכום המצוין בסעיף 1 לעיל. 4. היה ולא יכובד שיק מהשיקים בהסכם זה, תהא רשאית התובעת ליטול פס"ד על כל סכום התביעה ללא כל הליך משפטי נוסף ובתוספת ההוצאות שנפסקו, ולאחר שנתנה התראה לנתבע. 5. איחור של עד שבעה ימים לא יהווה איחור. 6. כל צד ישא בהוצאותיו. 7. הצדדים מבקשים בזאת מבית הדין הנכבד ליתן תוקף של פס"ד להסכם זה." 9. בתאריך 1.6.05 ניתנה החלטת השופטת קוטן, כי סעיף ל4 להסכם הפשרה, המנוסח באופן בעייתי, וכי בית הדין לא ירד לסוף דעתם של הצדדים ולכוונתם במילים "תהא רשאית ליטול פס"ד ללא הליך משפטי". השופטת קוטן הורתה לצדדים להגיש נוסח מתוקן תוך 7 ימים. 10. בתאריך 5.6.05 הגישו הצדדים לבית הדין נוסח של הסכם פשרה שבו תוקן, אך ורק סעיף 4 הנ"ל (להלן - "ההסכם מ-5.6.05"), הנוסח המתוקן של סעיף 4 הינו: "היה ולא יכובד שיק מהשיקים בהסכם זה, תחוייב הנתבעת בתשלום כל סכום התביעה, לרבות ההוצאות שנפסקו לטובת התובעת, וזאת רק לאחר שניתנה לנתבעת הודעה מתאימה". על ההסכם מ-5.6.05 חתומים ב"כ התובעת-עו"ד אשבל, וב"כ החברה- עו"ד גולדשמידט. להסכם זה, ניתן תוקף של פסק-דין ע"י בית הדין בתאריך 6.6.05. 11. משהחברה לא פעלה בהתאם להסכם הפשרה, למרות התראה שנשלחה מב"כ התובעת לב"כ החברה, נקטה התובעת בהליכי הוצל"פ בתאריך 14.9.05. במסגרת הליכים אלה, נודע לתובעת, כי החברה הפסיקה פעילותה. טיעוני הצדדים בתמצית הינם כדלקמן: 12. התובעת טוענת, כי הנתבע מחויב לשלם לה את הסכום שנקבע בהסכם הפשרה, שהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לפירוט החיובים בלשכת ההוצל"פ, וזאת, הן מאחר ויש לחייבו אישית תוך ביצוע הרמת מסך ההתאגדות, ומאחר ונהג בחוסר תום לב, והן מאחר והוא אחראי אישית לתשלום המפורט בהסכם הפשרה, עליו הוא חתם מטעם החברה. 13. הנתבע טען, כי לא התקיימו נסיבות הרמת מסך ואין לחייבו באופן אישי וכן טען, כי הסכם הפשרה נחתם ע"י עו"ד של החברה-עו"ד גולדשמידט, תוך חריגה מהרשאה שניתנה לו ועל כן, אינו תקף, וכן טען, כי לא חתם על הסכם הפשרה מטעם החברה ולא הסכים להיות ערב אישית לסכומים שהחברה התחייבה לשלם לתובעת. עו"ד גולדשמידט כעד: 14. התובעת ביקשה לזמן, כעד מטעמה, את עו"ד גולדשמידט, שייצג את החברה במהלך ההליך הקודם בתיק דמ' 5520/04, ובקשתה הועברה לתגובת הנתבע ולתגובת עו"ד גולדשמידט. עו"ד גולדשמידט לא התנגד להגיע להעיד, והנתבע הודיע כי אינו מתנגד להזמנת העד, אולם אין בכך כדי לוותר על חסיון עו"ד-לקוח, בינו ובין לעו"ד גולדשמידט. בהחלטותינו הבהרנו לצדדים, כי לאור הוראות פקודת הראיות, הגורם הרשאי לוותר על החיסיון הינו הלקוח וכן קבענו, כי תחילה תשמענה עדויות התובעת והנתבע ולאחר מכן יזומן עו"ד גולדשמידט. בדיון המוקדם, מתאריך 10.6.10, שהתקיים לפני השופטת מיכל נעים-דיבנר, הסכימו באי כח הצדדים בתיק שלפנינו, כי עדותו של עו"ד גולדשמידט משמעותית לצורך בחינת נסיבות החתימה על הסכם הפשרה ומעורבות הנתבע בהסכם זה וכן הסכימו, כי עו"ד גולדשמידט יביא עימו לישיבת ההוכחות את כל החומר הרלבנטי המצוי ברשותו והמתייחס להליך הקודם. אשר על כן, בישיבת ההוכחות העידו התובעת, עו"ד גולדשמידט והנתבע. האם הוכחו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך בהתייחס לנתבע? 15. הרמת מסך בין האישיות המשפטית הנפרדת של החברה לבין בעלי מניותיה איננה נעשית כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים המתאימים בהם מוצבת תשתית עובדתית המצביעה על שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. נוסחו הרלוונטי של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, לעניין הרמת המסך, הינו הנוסח מיום 17.3.05, לאחר תיקון 3 לחוק החברות. על מנת להרים מסך בהתאם להוראות החוק, יש להוכיח שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברה לפרוע את חובותיה. מבחנים נלווים שגובשו בפסיקה הינם בדיקת עירוב נכסים בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי מניותיה, האם בעלי המניות הקימו שרשרת חברות ופרקו אותן, האם לא הייתה פעילות חשבונאית תקינה, האם היה מימון בלתי מספיק לפעולות החברה, האם הוברחו נכסים ועוד. עיין לעניין זה בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבניין בע"מ (27.11.02). 16. התובעת לא הציבה תשתית עובדתית המוכיחה כי התקיימו תנאים להרמת מסך. התובעת לא הצביעה על עירוב נכסים או ריקון מכוון של נכסי החברה. קשיים כלכליים כשלעצמם, כמו גם הפסקת פעילותה של חברה, אין בהם די כדי להרים את מסך ההתאגדות. עדויות הנתבע ועו"ד גולדשמידט אין בהן כדי להוכיח כי הנתבע גרם באופן מכוון לקשיים כלכליים על מנת להתחמק מחובות בכלל ומהחוב לתובעת בפרט ואף אין בהן כדי להוכיח כי הנתבע תכנן במועד החתימה על הסכם הפשרה להפסיק את פעילות החברה. ניתן להניח כי אם זו הייתה כוונת הנתבע, הוא לא היה חותם כערב באופן אישי לסכומי השיקים שהחברה הייתה אמורה לשלם לתובעת במסגרת הסכם הפשרה. אשר על כן, הננו קובעים כי אין מקום לבצע הרמת מסך. האם יש מקום לחיוב הנתבע באופן אישי בסכום המפורט בהסכם הפשרה? 17. לפחות, לכאורה, נראה כי הנתבע חתם על הסכם הפשרה מתאריך 31.5.05, ובחתימתו זו יש כדי לחייב באופן אישי, כמי שערב לתשלום הסכום המוסכם - 12,000 ₪. הנתבע טען, מספר טענות, ובהן כי חתימתו על ההסכם מ-31.5.05 זויפה, כי חתימת עו"ד גולדשמידט מ-5.6.05 נעשתה תוך חריגה מסמכות ובלא שנתן הסכמתו לכך, כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין לא הובא לידיעתו ב"זמן אמת", אלא באיחור רב, וכי עו"ד גולדשמידט התרשל בטיפול הגנת החברה כנגד תביעת התובעת בתיק דמ' 5220/04. 18. איננו סבורים, כי יש לקבל את טענות הנתבע, כי הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין נחתם תוך חריגה מסמכות, ובניגוד להסכמתו. אם אכן היה ממש בטענות הנתבע כלפי עו"ד גולדשמידט, מן הסתם, הנתבע היה פועל, קודם לכן וביתר שאת, במישורים שונים, על מנת לבטל את הסכם הפשרה, או על מנת להבהיר, כי לא הוא חתם על ההתחייבות האישית. מדובר בטענות קשות, אותן מטיח הנתבע בעו"ד גולדשמידט, שהינן, למעשה, טענות על תרמית שביצע, כביכול, עו"ד גולדשמידט, וטענות כאלה יש להוכיח ברמת הוכחה העולה על נטל ההוכחה הרגיל בתביעה אזרחית, ולא די בהטחתן ובהעלותן לחלל. עיין לעניין זה גם בע"ע 300336/98 קלמן שור נ' עיריית ת"א-יפו פד"ע לה' 221, שם נפסק, כי יש צורך בראיה ישירה וברורה לטענת זיוף. ניתן היה לצפות, כי אם אכן, כצעקתו של הנתבע, זייף עו"ד גולדשמידט את חתימתו, השתמש בחותמת החברה- בלא הרשעתו, וחתם על הסכם פשרה-בניגוד להוראותיו, תוגש תלונה על זיוף למשטרה, ו/או ללשכת עורכי הדין, ו/או תוגש תביעה לביטול הסכם הפשרה, לרבות בקשה להארכת מועד, ככל שפסק-הדין הגיע לנתבע באיחור. לא רק שהנתבע לא פעל בדרך זו, אלא שלמרות שהצהיר בכתבי הטענות בתיק שלפנינו, כי הוא שומר על זכותו להגיש הודעה לצד ג', הרי בפועל לא עשה כן. נימוקו של הנתבע, כי אינו יכול להתנהל בשתי תביעות יחדיו (עמ' 18, ש' 16-20 לפרוטוקול), הינו יותר מתמוה. 19. הנתבע בתצהיר עדות הראשית מטעמו, אינו מבצע הבחנה בין הסכם הפשרה מ-31.5.05, עליו, לכאורה, הוא חתום, לבין הסכם הפשרה מ-5.6.05, עליו חתום עו"ד גולדשמידט. יחד עם זאת, ניתן להבין, כי הנתבע מתייחס להסכם הראשון, שכן רק על גבי הסכם זה, מופיעה חתימתו. גרסת הנתבע מפורטת בסעיפים 19, 20 ו-21 לתצהירו כדלקמן: "19. זמן קצר לאחר אותו מקרה, נחתם-לכאורה הסכם פשרה בין ירדנה לבין החברה - הסכם שאני מעולם לא חתמתי עליו ומעולם לא הסכמתי לו. 20. לפי המסמכים שהוצגו לי בתיק זה, בתחילה חתימתי לא הופיעה כלל בהסכם הפשרה, אך משהעו"ד של הצד השני ביקש כי אחתום בעצמי "צצה" לפתע חתימתי שאינה שלי, אלא שאותה חתימה המופיעה על הסכם הפשרה אינה דומה כלל לחתימתי, לפיכך אין לי אלא לחשוד כי חתימתי זוייפה. 21. לגביי החותמת המופיעה על אותו הסכם פשרה, אבהיר כי לעו"ד גולדשמידט הייתה חותמת כזו בשל היותו בא כוח החברה, כמו כן לגב' ירדנה הייתה חותמת כזו בשל היותה מנהלת החשבונות של החברה." בחקירתו הנגדית חזר הנתבע על טענותיו, כי החתימה על הסכם הפשרה מ-31.5.05, אינה חתימתו וכן העיד: "אני לא שמתי לב לזיוף של החתימה, היות וגם אין לי את המסמכים. אני לא קיבלתי העתק מהמסמכים. החותמת של החברה היתה במשרד אצל עופר אלפסי". מעדותו בחקירתו הנגדית עולה, כי הנתבע שינה גרסתו והפעם טען, כי את החותמת של החברה מסר לידי מר אלפסי, וזאת בניגוד לתצהירו, כי החותמת היתה בידי עו"ד גולדשמידט. יתר על כן, אם חותמת החברה היתה בידי עו"ד גולדשמידט, והוא זה שחתם על הסכם הפשרה הראשון מ-31.5.05, ולא הנתבע עצמו, מה מנע מעו"ד גולדשמידט לחתום עם חותמת החברה גם על הסכם הפשרה המתוקן מ-5.6.05?! דווקא העובדה, כי לאחר תיקון סעיף 4 להסכם הפשרה, שנעשה בהוראת בית הדין, חתם עו"ד גולדשמידט על ההסכם המתוקן, מחלישה את גרסת הנתבע, כי על ההסכם הראשון חתם עו"ד גולדשמידט באמצעות חותמת החברה וזייף את חתימת הנתבע. 20. בניגוד לגרסת הנתבע, שמצאנו בה סתירות ותמיהות, אשר הביאו לידי הטלת ספקות במהימנותה, עדותו של עו"ד גולדשמידט היתה עקבית, ולא נסתרה. עו"ד גולדשמידט העיד: "על נספח ב' שהוא הסכם הפשרה הראשון ישנה חותמת של החברה ויאיר רצר. עם חותמת החברה חתם יאיר רצר. על נספח ד' אני חתום. בנספח ד' היתה בעיה עם אחד הסעיפים, לפי החלטת כב' השופטת קוטן, אולם מאחר ולא היו שינויים מבחינת הסכום או המועדים, אני חתמתי. יש לי הרבה מסמכים, ואם המושבה עץ וחומר תוותר על החיסיון יש לי הרבה מה להגיד על הטענות. אפשר ללמוד על המסמכים. יש אישורי פקס, מסירה, מכתבים עם אישורים שלא נדרשו. כל המסמכים מדברים בעד עצמם. אין סודות מסחריים וכספיים, אלא רק דברים שבמחלוקת." (עיין עמ' 8 סיפא ו-9 רישא לפרוטוקול). 21. בהמשך עדותו התבקש עו"ד גולדשמידט להתייחס לטענת הנתבע, כי לא רצה כלל להגיע לפשרה עם התובעת והעיד, כי בהתייחס לדיון שהיה קבוע ב-22.3.05 לפני מותב בראשות השופטת קוטן, הנתבע לא רצה להגיע למרות שידע על הדיון; מאחר והדיון היה קבוע להוכחות הוא ביקש דחיה, ומשבית הדין לא נעתר לבקשתו הוא התייצב ועשה כמיטב יכולתו לדחות את הדיון. עו"ד גולדשמידט העיד בהתייחס לידיעת הנתבע ולהסכמתו להסכם הפשרה, כי: "ברור שהיו שיחות בקשר להסכם הפשרה בהן הלקוח מעלה את השאלות שלו. אני הייתי בעד הסכם הפשרה כיוון שהאמנתי כי מגיע לה את כספי הפיצויים וההבראה. היו טענות הגנה וקיזוז שלא האמנתי בהם שהועלו במסגרת כתב הגנה שלא אני ערכתי. הסכם הפשרה קיבל אישור מלא. הסכום בהסכם הפשרה היה תוצאת מו"מ שלי ושל עוה"ד אשבל ואני סברתי שזה טוב לנתבעת. קיבלתי אישור מלא להסכם הפשרה וגם התעקשתי שהמושבה עץ וחומר תיתן את חתימתה בנוכחותי כיוון שבתקופה הקצרה שהספקתי לייצג את החברה הבנתי שיש בעיה ולכן התעקשתי שהוא יחתום על הסכם הפשרה בפניי. לא הייתה אצלי חותמת של המושבה עץ וחומר. לא מדובר פה בלקוח שהוא קבוע. אם הייתי רואה את ההתנהלות שלו לפני כן לא הייתי מייצג אותו בתיק נוסף. יש לי מכתבים שאני שלחתי אליו בקשר להסכם הפשרה." (עמ' 9, ש' 15- 26 לפרוטוקול). 22. הנתבע מנסה להיתלות בהצהרת עו"ד גולדשמידט לפרוטוקול, בעת הדיון לפני השופטת קוטן ב-22.3.05, על פיו החברה אינה מוכנה לסיים התיק בפשרה, אלא שאיננו סבורים, כי באמירה זו יש בה כדי להוכיח שהסכם הפשרה, שנחתם כחודשיים לאחר מכן, לא היה בהסכמת החברה. ראשית, המדובר בהצהרה שניתנה ע"י עו"ד שייצג את החברה, ואשר היה במצוקה, שכן התיק היה קבוע להוכחות, ונציג החברה לא התייצב. במצב זה, ניסה עורך הדין לעשות הכל כדי לדחות את הדיון, לרבות להבהיר לבית הדין, כי לא ניתן להגיע להסכמה; שנית, ולכך יש ליתן את המשקל המשמעותי, לא אחת ולא שתיים, אלא פעמים רבות, נוקט צד כלשהו בטקטיקת פתיחה של העדר נכונות להגיע להסכמה, ובסופו של דבר, במהלך ההליך המשפטי, תוך שקילת הסיכונים והסיכויים, מגיעים הצדדים לפשרה בטרם סיום ההליך. אין כל סיבה לחשוב, שבעניין שלפנינו, השתלשלות הדברים היתה אחרת, וההצהרה הראשונית על העדר נכונות לפשרה, היתה יותר מהצהרה ראשונית בלבד. על האמור לעיל נוסיף, כי אפילו מגרסת הנתבע עצמו, כעולה מעדותו בחקירתו הנגדית (עמ' 18, ש' 26 לפרוטוקול), ברור, שהנתבע היה מודע להליכי הפשרה ולמשא ומתן שהתנהל בעניין זה. 23. ברצוננו להדגיש, שבמכתב ב"כ הנתבע מ- 1.11.05 לעו"ד גולדשמידט (מכתב שצורף כנספח ג' לכתב ההגנה), לא מופיעה טענה כלשהי, לפיה זויפה חתימתו של הנתבע על הסכם הפשרה הראשון מ-31.5.05. אם אכן זוהי גרסת הנתבע, ניתן היה לצפות, כי היא תועלה בהזדמנות הראשונה בה פונה הנתבע לעו"ד גולדשמידט לאחר שניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה והדבר הובא לידיעתו. (במאמר מוסגר נציין, כי לא ברור, מדוע הנתבע טען, כי הסכם הפשרה חוסם אותו מהגשת תביעה כלפי התובעת, שכן נוסח הפשרה הינו - "לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובעת", ואין בו אמירה כי המדובר בסילוק סופי ומוחלט של טענות שני הצדדים, זה כלפי זה). נוסיף ונציין, כי מהמכתב מ- 1.11.05, אף עולה בבירור, כי הנתבע היה מודע להליכי המשא ומתן שהתנהלו בין באי כח הצדדים, בהליך הקודם (עיין ס' 7 למכתב מ- 1.11.05). 24. לאור כל האמור לעיל, היננו קובעים, כי לא הוכח לפנינו שחתימת הנתבע על הסכם הפשרה מ-31.5.05 זויפה; לא הוכחה תרמית של עו"ד גולדשמידט כלפי הנתבע, או החברה; והננו קובעים, כי התובע ידע על הליכי המו"מ לסיום המחלוקת עם התובעת בפשרה, וכן חתם בשם החברה על הסכם הפשרה, תוך שהוא מסכים להיות ערב לסכום שנקבע בהסכם הפשרה בסך של 12,000 ₪. האם חתימת עו"ד גולדשמידט על הסכם הפשרה המתוקן, כאשר התיקון נעשה בהתאם להוראות בית-הדין, נעשתה בניגוד להסכמת הנתבע? 25. הנתבע טען, כי הסכם הפשרה מ-5.6.05, אשר קיבל בסופו של דבר תוקף של פסק-דין ע"י בית הדין, נחתם ע"י עו"ד גולדשמידט תוך חריגה מסמכותו, וכי יפוי הכח של החברה לעו"ד גולדשמידט לא נחתם על-ידו, או ע"י החברה. באשר ליפוי הכח הפרטי, הודה הנתבע, כי הוא חתום על-ידו (עמ' 17, ש' 26-27 לפרוטוקול). 26. גרסת הנתבע רצופה בסתירות ובאמירות מנוגדות. מחד גיסא, טען הנתבע, כי לא חתם לעו"ד גולדשמידט על יפוי כח לייצג את החברה בתביעתה של התובעת כנגד החברה, אולם מאידך גיסא, הודה כי הסמיך את עו"ד גולדשמידט לייצג אותו בתיק הקודם (עיין והשווה עמ' 17 סיפא ועמ' 18, ש' 22 לפרוטוקול; כן עיין בעמ' 18, ש' 22 לפרוטוקול, שם מודה הנתבע, כי הסמיך את עו"ד גולדשמידט לייצג בתיק הקודם של התובעת). כמו כן, מחד גיסא, טוען הנתבע כי לא חתם על הסכם הפשרה, אולם, מאידך גיסא, הוא מודה שחתם על מסמכים שעו"ד גולדשמידט ביקש ממנו לחתום עליהם, אם כי, אין לו גרסה על איזה מסמך ספציפי אחר, מאשר הסכם הפשרה ,הוא חתם לפי בקשת עו"ד גולדשמידט (עיין עמ' 17, ש' 29 לפרוטוקול) 27. בניגוד לגרסת הנתבע, כי יפוי הכח שנתן לעו"ד גולדשמידט היה לצורך אחר, ולא לנהל את הגנת החברה כנגד תביעת התובעת, הרי על יפוי כח המקורי (ת/3), אין איזכור שהוא ניתן לצורך הליך אחר כלשהו. על גבי יפוי הכח צוין שם החברה ומספרה הרשום, ובסופו של דבר, כפי שפרטנו לעיל, הודה הנתבע, כי הסמיך את עו"ד גולדשמיט לייצג בתביעתה הקודמת של התובעת, כך שלא ברור, על סמך מה טוען הנתבע, כי החברה לא נתנה לעו"ד גולדשמידט סמכות לייצגה. גם אם נפל פגם בכך, שעל גבי יפוי הכח לא צוין, מפורשות, בהתייחס לאיזה הליך/הליכים/פעולות, ניתן יפוי הכח, הרי מדברי הנתבע עצמו עולה, כי הוא הסמיך את עו"ד גולדשמידט לייצג בהליך הקודם, שניהלה התובעת בתיק דמ 5520/04, ולא כי עו"ד גולדשמידט, על דעת עצמו, ובהתנדבות, החליט, לפתע פתאום, לייצג חברה בתביעה לפני בית-הדין. 28. כפי שציינו לעיל, טענת זיוף או תרמית, הינן טענות בעלות היבט פלילי, המחייבות מידת הוכחה גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי, והנתבע, למעשה, לא עשה דבר על מנת להוכיחן, למעט עדותו הוא, שאף היא מלאה סתירות. לא הוגשה, ולו ראשית ראיה, כגון חוות דעת גרפולוג, או עדות כלשהי היכולה לתמוך ולחזק את גרסת הנתבע בדבר העדר חתימתו על יפוי כח או אי הסכמתו להסכם הפשרה. אשר על כן, הננו קובעים כי החברה הסמיכה את עו"ד גולדשמידט לנהל ההגנה מטעמה בתביעת התובעת נגדה בתיק דמ 5520/04 וכן להתפשר בשמה וחתימתו על עו"ד גולדשמידט על הסכם הפשרה נעשתה כדין. 29. יתר על כן, וזהו העיקר בעניינינו, משחתם הנתבע בעצמו על הסכם הפשרה מיום 31.5.05, יש בכך כדי לחייב את החברה שהוא בעל המניות היחיד שלה ומנהלה וכן לחייב אותו בהתחייבות האישית שנטל על עצמו, בהתייחס לנוסח הסכם הפשרה אשר לו הוא הסכים ואשר עליו הוא חתום. 30. השינוי היחיד שנעשה בין ההסכם הראשון מיום 31.5.05 שעליו חתם הנתבע לבין ההסכם השני מיום 5.6.05, הינו בנוסח סעיף 4, לאור הערות בית הדין. כוונתו של הסעיף נותרה כשהייתה, אלא שהצדדים לא הטיבו לנסח את סעיף 4 מלכתחילה ולכן, ובעקבות הערת בית הדין, תוקן נוסח הסעיף. הסעיף המחייב את הנתבע באופן אישי הינו סעיף 2 להסכם, אשר נותר בעינו, ומכוחו קמה חבותו האישית של הנתבע. אשר על כן, לאור התחייבות הנתבע בהסכם הראשון וקביעתנו כי עו"ד גולדשמידט היה מוסמך לחתום על הסכם הפשרה כפי שתוקן לאור הערת בית הדין, ולהסכם פשרה זה ניתן תוקף של פסק דין, יש בכך לחייב הנתבע כאמור בסעיף 2 להסכם. 31. פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, ככל שתוקפים את הפאן ההסכמי בו מחמת פגם שנפל בכריתת ההסכם, הדרך הנכונה הינה הגשת תביעה לביטול פסק הדין והנתבע לא נקט בדרך זו ועל כן פסק הדין תקף ומחייב הן את החברה והן את הנתבע. הנתבע אף לא טען ולא פירט מתי נודע לו על קיום פסק הדין ומה עשה באופן מיידי כשנודע לו על פסק הדין כדי לפעול לביטולו. הנתבע ניסה להתחמק מלהודות שקיבל את פסק הדין עוד בשנת 2005 וניסה לטעון שרק עם הגשת התביעה השניה בחודש 6/07 נודע לו על קיום פסק הדין. אולם, משעומת הנתבע עם מכתב בא כוחו מיום 1.11.05, נאלץ להודות שהוא יודע על פסק הדין עוד לפני תאריך זה, דהיינו לפני 1.11.05, שכן במועד בו פנה לבא כוחו עו"ד אביב, הוא פנה עם פסק הדין ועוה"ד מטעמו שלח מכתב לעו"ד גולדשמידט (מכתב שצורף כנספח ג' לכתב ההגנה בתיק שבפנינו). הנתבע הודה כי קיבל העתק מפסק הדין מלשכת ההוצל"פ (עיין עמ' 19, ש' 4-6 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, כלל לא ברור מדוע לא פנה הנתבע עוד בשנת 2005 בתביעה לביטול פסק הדין, אם אכן לגרסתו הסכם הפשרה נחתם מתוך הטעייה. 32. מעדות הנתבע עצמו עולה כי ידע על פסק הדין בשנת 2005 ולא פעל להגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, או להגשת תלונה על זיוף חתימתו. נציין כי תביעה לביטול הסכם הפשרה אינה בקשה לביטול פסק דין, ואין מועד קצוב להגשת תביעה כזו, כמו המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, שהינו בתוך 30 יום. מכל מקום, ככל שטענת הנתבע הינה תרמית, המועדים הרלוונטיים הינם מהיום בו נודע לנתבע על הסכם הפשרה ועל התרמית, ולא מהיום בו נודע לבא כוחו הקודם, עו"ד גולדשמידט, על פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, במיוחד כשהטענה על תרמית מופנית כלפי עו"ד גולדשמידט. 33. אשר לטענת הנתבע בסיכומיו על התנהלות בלתי אתית של עו"ד גולדשמידט, הפורום המתאים להעלאת טענות אלה איננו בית הדין לעבודה והנתבע רשאי להעלות טענותיו בעניין בפני הפורום המוסמך לדון בהן. נדגיש ונציין כי בתיק שבפנינו הנתבע אף לא הגיש בקשה לשלוח הודעת צד ג' כלפי עו"ד גולדשמידט. הנתבע רק ציין בחצי פה בכתב הגנתו כי הוא שומר על זכותו בעניין (סעיף 35 לכתב ההגנה), אלא שמאז הגשת כתב ההגנה ועד לסיום ההליכים בתיק, לא עשה הנתבע דבר בהתייחס למשלוח הודעה לצד ג' ולהגשת בקשה בעניין. 34. הסכם הפשרה שנחתם בהתייחס לתביעה בתיק דמ 5520/04 ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין, העמיד בפני התובעת אחת משתי חלופות למקרה שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה בהתאם להסכם. החלופה הראשונה הייתה ערבות אישית של הנתבע כמפורט בסעיף 2 להסכם, אלא שערבות זו הינה על סך של 12,000 ₪ בלבד, שהינו סכום השיקים שהחברה הייתה צריכה ליתן לתובעת בהתאם להסכם הפשרה. החלופה השניה, הייתה זכאות התובעת למלוא סכום התביעה המקורי כפי שנקבע בכתב התביעה, לרבות סכום ההוצאות שנפסקו לטובת התובעת, אלא שבדרך זו יכולה התובעת לנקוט כלפי החברה בלבד ולא כלפי הנתבע, כעולה מסעיף 4 להסכם הפשרה. התובעת בחרה בתביעה שלפנינו לפעול בהתאם לחלופה הראשונה - הערבות האישית של הנתבע ועל כן היא זכאית מהנתבע לסך של 12,000 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 6.6.05 מועד בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ועד התשלום המלא בפועל. התובעת אינה זכאית מהנתבע למלוא הסכום התביעה המקורי כפי שנתבע בכתב התביעה בתיק דמ 5520/04 ואף לא לסכום ההוצאות שנפסקו לטובתה במסגרת ההליך הקודם. אין בהסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ערבות אישית של הנתבע לסכום כלשהו מעבר לאותם 12,000 ₪ שהנתבע התחייב לערוב אישית לגביהם. סוף דבר - 35. הננו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת סך של 12,000 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 6.6.05 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום, יב' סיון תשע"א, 14 יוני 2011, בהעדר הצדדים. דניאל קמחינציג מעבידים עפרה ורבנר - שופטת חוזהמתן תוקף של פסק דיןהסכם פשרה