הטענה העיקרית שבכתב התביעה המסתמכת על חוות דעת כי בעקבות פגיעה בפלקסוסים העצביים באגן , כתוצאה מהניתוח, נגרם לתובע אובדן כוח גברא - אין אונות. להלן פסק דין בנושא אין אונות לאחר ניתוח: פסק דין 1. תביעת נזיקין נגד הנתבעת בהתייחס לנזק, שנטען כי נגרם לתובע בגין רשלנות בטיפול בו על ידי הנתבעת או הפועלים מטעמה. בהסכמת הצדדים הוחלט בישיבה מיום 2/1/01 לפצל את הדיון. כך שבית המשפט ידון תחילה בשאלת החבות. לכן פסק-דין זה דן בשאלת החבות בלבד. התובע היה כבן 47 שנה (יליד 1946) כאשר אושפז בבית חולים כרמל בחיפה, השייך לנתבעת, בגלל דמם מכיב בתירסריון שהיה מוכר למטפלים עוד מאוגוסט 1992. בבירור שנעשה במשך האישפוז, נמצאו פוליפים מרובים בקיבה וכן פוליפים מרובים לכל אורך הקולון ובמיוחד ברקטום. בעקבות הנ"ל נותח התובע ביום 1/9/93 על ידי פרופ' מיכאל קראוס וד"ר אבי היינריך אשר בצעו בתובע: Total colectomy, J pouch, double stapling ileo-enal anastomosis (להלן: הניתוח). בבדיקה פתולוגית של המעי הגס בעקבות הנ"ל נמצאו כ- 400 פוליפים, כאשר הצפיפות הרבה ביותר (של הפוליפים) נמצאה ברקטום. כעבור 11 ימים מהניתוח הנ"ל שוחרר התובע מבית החולים. דא עקא שהוחזר לבית החולים שלושה ימים לאחר מכן בגלל דמם מכיב התריסריון. שבועיים לאחר מכן ביום 30/9/93 התחדש הדימום באופן מסיבי, התובע נכנס למצב של הלם, ובעקבות כך נותח באופן דחוף ועבר: Vagotomy + Pyloroplasty עם תפירה של הכיב המדמם. עד כאן עובדות שאין מחלוקת לגביהן. כשנתיים ותשעה חודשים לאחר הניתוח, ביום 21/5/96 נבדק התובע על ידי פרופ' אייל מחמת תלונות על אין אונות, ושלשולים מרובים. 2. בהסכמת הצדדים מונה פרופ' עמרם איילון (להלן: איילון) כמומחה מטעם בית המשפט. איילון נתן שתי חוות דעת. הראשונה מיום 30/5/00 (ב/1) והשנייה מיום 30/11/01 (ב/2). כמו כן נעזר איילון בד"ר יעקב חנני (להלן: חנני) שגם חוות דעתו (מיום 9/12/99) הוגשה לבית המשפט וצורפה לחווה"ד של איילון. גם איילון וגם חנני נחקרו על ידי ב"כ הצדדים במהלך המשפט. 3. הטענה העיקרית שבכתב התביעה המסתמכת על חוות דעתו של פרופ' אייל היא כי בעקבות פגיעה בפלקסוסים העצביים באגן , כתוצאה מהניתוח, נגרם לתובע אובדן כוח גברא. עוד טוענים התובעים, כי הפגיעה בכוח הגברא, נגרמה ברשלנות רופאי הנתבעת וכי חובת ההוכחה על הנתבעת להראות כי הנזקים שנגרמו לתובע היו שלא ברשלנותה, וכן עליה להוכיח שאין קשר סיבתי בין אובדן כוח הגברא לניתוח שרופאי הנתבעת בצעו בתובע. כך פורטו הדברים בכתב התביעה: א. הנתבעת לא עבדה בשיטה המקובלת כפי שנהוג בבתי חולים אחרים בסוג זה של טיפולים. ב. צוות הרופאים האחים והאחיות שעבדו מטעם הנתבעת (בטיפול בתובע) לא היה מיומן דיו ולא הגיב בצורה המתאימה להתפתחויות תוך כדי ואחרי הטיפול. ג. הרופאים הפרו חובת זהירות שהם חייבים לתובע בשל היחסים המיוחדים שבין רופא וחולה. ד. הרופאים ו/או הצוות הרפואי התנהגו בצורה בלתי סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת ו/או לא התנהגו בצורה סבירה ומקובלת ובמעשיהם ו/או מחדליהם הרשלניים גרמו למצבו הקשה של התובע. ה. הצוות הרפואי לא הביא לידיעת התובע ובני משפחתו את המידע הנחוץ בדבר סיכוני הטיפול אותו עבר התובע וחלופותיו ולא קיבל את אישור התובע לסוג טיפול זה. ו. הנתבעת בצעה כלפי התובע עוולה של תקיפה לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בכך שבצעה בו ניתוח מבלי שהסבירה לו את מהלך הניתוח, את האפשרויות האלטרנטיביות העומדות בפניו ואת תוצאות הניתוח החמורות אשר התובע ומשפחתו היו צפויים להם. ז. הנתבעת הייתה חייבת להסביר לתובע כי מצבו הרפואי ניתן לטיפול בשתי דרכי טיפול חילופיות. ניתוח של השארת הרקטום עם חיבור למעי הדק או אפשרות של ניתוח החלק הסופי של המעי, מבלי לפגוע גם בחלק ההיקפי של הקצה הסופי של הרקטום. ח. אם הנתבעת הייתה מטפלת בתובע באחת מן האלטרנטיבות הנ"ל היה נהנה מאיכות חיים גבוהה יותר מזאת הנוכחית. ט. הנתבעת סתרה בהתנהגותה נהלים רפואיים מקובלים וטפלה בתובע במיומנות נמוכה שאינה מקובלת ובכך גרמה לו למצב של אין אונות צמיתה. י. המנתחים פגעו בעצב רגיש תוך כדי הניתוח ובכך גרמו לתובע לאין אונות תופעה נדירה בניתוח כזה אשר לא הייתה מחוייבת המציאות במקרהו של התובע. עוד הוסיף וטען התובע כי בפגיעה שנגרמה לו (האין אונות) חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) זאת מחמת שהתובע נפגע על ידי גורמים שהיו בשליטת הנתבעת, ונסיבות המקרה מצביעות על קיום רשלנות יותר מאשר על העדר קיומה לכן נטל ההוכחה להראות העדר רשלנות חל על הנתבעת. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' אייל מיום 31/12/96 אשר ייחס את חוסר האונות שנגרמה לתובע כתוצאה מביצוע לא נכון של הניתוח וקבע כי חלק מהרישומים שנעשו על ידי בית החולים (המנתח) חסרים ואין בהם פרטים המצביעים שננקטו צעדים רוטיניים למנוע פגיעה במערכת העצבים. מחוות דעת זו עולה גם בעצם טענה כי נגרם לתובע נזק ראייתי מחמת רישום חסר של דוחות הנתבעת. 4. אני יוצא מנקודת הנחה שאכן חובת ההוכחה להראות כי הנתבעת הייתה נעדרת רשלנות בטיפולה בתובע, וכן ההוכחה שאין קשר סיבתי בין הניתוח והאין אונות שנגרמה לתובע, היא על הנתבעת. ביחד עם זאת דעתי היא לאור חוות הדעת של איילון ושל חנני כי הנתבעת לא התרשלנה בטיפול בתובע ומכל מקום הוכח לדעתי שאין קשר סיבתי בין הניתוח לבין האין אונות שנגרמה לתובע וכי גם אם נגרם נזק ראייתי אין קשר סיבתי בין נזק זה לבין האין אונות שנגרם לתובע. חוות הדעת של איילון וחנני והעדויות שלהם מהימנות עליי. 5. איילון קובע בחוות דעתו כי אין מדובר באין אונות כתוצאה מפגיעה עצבית (מחמת הניתוח) זאת מחמת הנימוקים הבאים: א. הזקפה אצל התובע לא נעלמה באופן מוחלט אלא קיימת ירידה בעוצמתה. ב. ההפרעה החלקית במנגנון הזקפה של התובע נגרמה על רקע של בעייה באספקת הדם העורקית, בעוד שהמערכת העצבית לא נפגעה כלל כתוצאה מהניתוח. עוד קובע איילון כי בחירת האופציה הניתוחית על ידי רופאי הנתבעת הייתה הכרחית בהתחשב במצבו של התובע עובר לניתוח זאת מהנימוקים הבאים. א. מדובר בפוליפוזיס משפחתית מובילה להופעת סרטן המעי הגס שניתן למנוע את התפתחותה רק על ידי כריתה של כל המעי הגס והרקטום. ב. במקרה של התובע נמצאו כאמור כ- 400 פוליפים כאשר הצפיפות הרבה ביותר נמצאה ב-8 סניטמטרים הדיסטליים, דהיינו ברקטום. ולכן לא היה הגיוני במקרה זה לבחור באופציה אחרת או להציע לתובע אופציה אחרת פרט לכריתה שלמה של המעי הגס והרקטום אשר יכולים היו להצילו ממחלת הסרטן. ג. גם טכניקה ניתוחית אחרת (מזו שהתבצעה אצל התובע) יכולה הייתה לגרום לסיבוך של אין אונות. ד. הניתוח כפי שהתבצע אצל התובע נעשה במרכזים רפואיים מובילים בעולם כגון: מיו קליניק, קליבלנד קליניק. ה. הטענה שפרופ' קראוס היה בלתי מיומן אין לה על מה שתסמוך את עצמה, הוא היה מיומן דיו. כאן יאמר כי פרופ' קראוס, המנתח, הצהיר כי הוא הסביר לתובע את כל הסיכונים והסיכויים הקשורים בניתוח שעתיד היה להיעשות לו וכי הוא המליץ לתובע באופן חד משמעי לבצע את הניתוח שאחרת ברור היה שהתובע יהיה חשוף כמעט בוודאות לחלות בסרטן. אינני רואה סיבה שלא להאמין לפרופ' קראוס בעניין זה כאשר לתצהירו מצורפת גם ההסכמה לניתוח החתומה על ידי התובע. מכל מקום גם אם הייתי מתבסס על ההנחה כי לא ניתנה לתובע הסברה מספקת או שההסברה הייתה חלקית בלבד, עובר לניתוח, הרי שברור מחוות דעתם של איילון וחנני כי האין אונות לא נגרמה לתובע מהניתוח אלא מבעייה וסקולרית שלא קשורה כלל לניתוח. כאן אזכיר כי בעיית האין אונות נחשפה רק כשנתיים לאחר הניתוח וזה תומך בדעתם של איילון וחנני כי אין קשר סיבתי בין האין אונות של התובע והניתוח. 6. הנה כי כן, למרבה הצער על האין אונות החלקית ממנה סובל התובע, אין לייחס את האחריות לה לנתבעת, או לאלה שפעלו מטעמה בטיפול בתובע. ולכן אין מנוס מדחיית התביעה, ואני אכן דוחה את התביעה. בנסיבות ובהתחשב במצוקתו של התובע, הנני פוסק הוצאות על דרך הצמצום בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ שעל התובע לשלם לנתבעת. ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות