פסק דין 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ר' וינוגרד), אשר דחה תביעת המערער נגד המשיבה לפיצוי בשל איבוד ראייתו בעין ימין בעילה של רשלנות רפואית. 2. ביום 3.5.94 נפגע המערער בעינו הימנית מחלק מתכתי נע שהועף ממנוע טיסן. המערער אושפז בו ביום במחלקת עיניים בבית החולים הדסה, ונותח ביום 9.5.94 ע"י ד"ר חמו, עמו התקשר בסמוך לאשפוז לצורך ביצוע הניתוח במסגרת שר"פ. חרף ביצוע הניתוח, הראיה בעינו של המערער אבדה. לשיטת המערער, איבוד הראיה נגרם בשל טיפול לקוי ורשלני שקיבל אצל המשיבה ועל-ידי ד"ר חמו. 3. טענת הרשלנות שהעלה המערער לא נתמכה עם הגשת התביעה בתעודה רפואית, כאשר ההסבר שנתן לכך הוא שלא עלה בידו למצוא מומחה רפואי שיסכים לתת חוות דעת, בשל זהות המשיבה וזהות הרופא המנתח. בית המשפט קמא מינה את ד"ר שמואל פרידלנד כמומחה מטעמו, ואיפשר קודם לכן למשיבה להגיש חוות דעת מטעמה. חוות הדעת של המשיבה נערכה ע"י פרופ' מוסייב. לפני בית המשפט עמדו, אפוא, שתי חוות דעת: האחת של ד"ר פרידלנד והשניה של פרופ' מוסייב. בשתי חוות הדעת נאמר, כי המשיבה לא נהגה ברשלנות וכי הטיפול שניתן למערער היה נכון. 4. בית המשפט קמא קבע, כאמור, כי לא היתה רשלנות בפעולות המשיבה. בהגיעו למסקנה זו, דחה בית המשפט קמא שורת טענות כדלקמן: העדר אבחנה של פגיעה חודרנית בעין שהצריכה טיפול שונה מזה שקיבל המערער וניתוח דחוף; אי-מתן כיסוי אנטיביוטי נחוץ למערער; אי-זיהוי זיהום אצל המערער; איחור בביצוע הניתוח; ביצוע הניתוח בשלב בו הדרדרה הראיה, אף כי הדבר הקטין את סיכויי הצלחתו; אי-ביצוע בדיקות מתאימות במהלך האשפוז; אי-הכנת תכנית טיפולית; אי-הקפדה על מתן טיפול תרופתי נחוץ. בית המשפט קמא דחה את כלל הטענות האמורות לאחר בחינת כלל העובדות, ובהישען על חוות הדעת של המומחים הרפואיים. עם זאת, בית המשפט קמא קיבל את הטענה שהיו ליקויים ברישום שהתנהל בבית החולים ונגרם לתובע נזק ראייתי. ואולם, בית המשפט קמא לא סבר כי הנזק הראייתי במקרה זה מוביל למסקנה שלה טוען המערער. בהקשר זה בית המשפט קמא עמד על כך שהמומחה שמונה על-ידי בית המשפט ציין בעדותו את חשיבות בדיקת חדות הראיה ואישר חסרונה ברישומי מספר ימים, אך חזר וקבע כי הטיפול שניתן לתובע היה נכון. מומחה זה גם הבהיר, כי לצורך ההחלטה אם יש לבצע את הניתוח לא היתה חשיבות לבדיקת חדות הראיה. בית המשפט קמא הוסיף, כי "בכל שלב שהוא לא הובהר כיצד היה משתנה הטיפול בתובע אם בדיקת חדות הראיה היתה שונה מקודמתה". גם לליקויים אחרים ברישום לא ייחס בית המשפט קמא חשיבות בשאלת אחריות המשיבה לנזק. מסקנת בית המשפט התבססה על מסקנת המומחים, לפיה הניתוח הצליח מבחינה אנטומית והרשתית הוצמדה למקומה באופן מלא, ועל הערכת המומחים, לפיה גם הטיפול שקדם לניתוח היה תקין, והנזק נגרם בשל החבלה עצמה. יתר על כן, בית המשפט קמא הגיע למסקנה, וגם זאת על יסוד דבריהם הברורים של המומחים, כי הפגיעה שנגרמה לתובע היתה פועל יוצא מהחבלה הטראומטית שגרם החפץ שפגע במערער, פגיעה בעצב הראיה ובמקולה, שבאה בשל עוצמת החבלה, והוסיף כי רק בדיעבד הסתבר כי לא ניתן היה לתקן את תוצאת הפגיעה באמצעות טיפול כלשהו, דבר שלא ניתן לחיזוי מראש. עוד קבע בית המשפט קמא, כי הפגיעה בעצב היתה מיידית לפגיעת החפץ, אולם הביטוי שלה יכול להופיע יותר מאוחר. קביעה זו מסבירה את העובדה שהמערער לא איבד את הראיה מייד לאחר התאונה, אלא לאחר הניתוח. כמו כן, בית המשפט קמא קיבל את הטענה שלא הוסברו למערער סיכוני הניתוח. ברם, על יסוד אותם השיקולים שפורטו לעיל, קבע שגם אם לא הוסברו למערער סיכוני הניתוח אין לכך חשיבות, שהרי הסיכון כלל לא התממש. עוד קבע בית המשפט כי היה צורך בביצוע הניתוח, מתוך תקווה כי יחול שיפור במצב הראיה, ואין כל ספק כי התובע היה מבצע אותו אף לו היה מקבל הסבר מלא בנוגע לכל הסיכונים. 5. טענותיו המרכזיות של ב"כ המערער לפנינו נשענות על קביעות עובדתיות שונות מאלה שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים על-ידי הערכאה הדיונית, ובוודאי כך שעה שקביעות אלו נטועות בעובדות שהתבררו לפניה ושיקוליהן מבוססים. נפרט את עיקר הקביעות של בית המשפט קמא, העומדות מול טענות שהמערער חזר והעלה בערעור: א. לא ארעה פגיעה חודרנית בעין: על הטענה בדבר פגיעה חודרנית, ביסס ב"כ המערער טענתו בדבר איחור בביצוע הניתוח. טענה זו העלה לפנינו וגם לפני בית המשפט קמא. לשיטת ב"כ המערער, היה מקום לבצע את הניתוח כבר ב-5.5.94 ולא לדחות ביצועו ל-9.5.94. ואולם, בית המשפט קמא קבע כי לא היתה פגיעה חודרנית בעין. קביעה זו בוססה על הערכות המומחה מטעם בית המשפט, לנוכח מקום הפגיעה ולנוכח אי-הופעת זיהום ויציאה של תוכן תוך עיני, וכן לאור רישומים של רופאים שטיפלו במערער, כגון זו של ד"ר בלומנטל, אשר רשם במפורש כי לא קיימת פגיעה חודרנית (סעיף 36 לפסק הדין). ב"כ המערער הפנה לרישום אחד, שבו נרשם אחרת. ואולם, עדיין היה בידי בית המשפט קמא להגיע למסקנה האמורה על יסוד חומר הראיות בכללותו. ב. לא היה איחור בביצוע הניתוח: לא זו בלבד שבית המשפט קמא דחה את הטענה, לפיה אי-ביצוע הניתוח בסמוך לאשפוז לא הלם את העובדה שמדובר בפגיעה חודרנית (בקובעו שלא היתה פגיעה חודרנית), אלא הוא גם הדגיש כי המומחה מטעם הנתבעת הבהיר כי גם בפגיעה חודרנית מומלץ להסתפק בשלב ראשון בסגירה של העין ולהמתין מספר ימים עד שבועיים לניתוח עצמו, והוא לא נחקר על קביעה זו. בנוסף, טענת ב"כ המערער לעניין איחור בביצוע הניתוח נדחתה, כטענה שאינה עולה בקנה אחד עם העדות של המומחה מטעם בית המשפט. הובהר בעדות זו, כי הניתוח נדחה במספר ימים, על מנת לאפשר לעין להירגע על-ידי מתן סטרואידים, וכי, מכל מקום, לא היה בדחיה כדי לגרום לנזק, לפי שככלל אין כל משמעות להמתנה של שבעה ימים ממועד הפגיעה ועד לניתוח. כמו כן, התחוור, על יסוד דברי המומחים, כי גם אם ד"ר בלומנטל, שהיה מתמחה, סבר ביום 4.5.94 כי יש צורך בניתוח - אין לדעתו אותו משקל שיש לזו של רופא בכיר, שהגיע למסקנה אחרת יום לאחר מכן. ג. דחיית טענת אי-עריכת תכנית טיפולית: ב"כ המערער טוען כי לא נערכה לתובע תכנית טיפולית, חרף חשיבותה. הטענה בדבר חשיבות עריכת תכנית טיפולית נשענה על דברי המומחה ד"ר פרידלנד. טענה זו מתייחסת גם לזמן שקדם לניתוח, ולפיה לא ניתן טיפול הולם גם בתקופת ההמתנה לניתוח. ואולם, בית המשפט קמא ציין, בהישען על דברי ד"ר פרידלנד לעניין מהות התכנית הטיפולית (עמ' 17 לפרו'), כי הרישום של ד"ר חמו מיום 5.5.94 מהווה את התכנית הטיפולית הנדרשת. ברישום זה ד"ר חמו פרט את מצב העין וגם התייחס לטיפול המתוכנן: "לאור המצב ומאחר והרשתית בצקתית מאוד ותגובה בזגוגית ... ומאחר וההיפרדות ממוקמת, הוחלט לעקוב אחר המחלה, לטפל בסטרואידים סיסטמי, להמתין לרגיעה של העין ולנתחו בתחילת השבוע, לבצע חיגור 360 מעלות ויטרקטומיה וגז עם לייזר". גם אנו סבורים כי אין בדברים שנאמרו ע"י ד"ר פרידלנד (שם) לעניין התכנית הטיפולית כדי למנוע ראיית דברים אלו כתכנית טיפולית. ד. דחיית הטענה כי התיק הרפואי "שופץ" או "זויף" ע"י גורמים עלומים: בגדר טענה זו נכללת, לשיטת ב"כ המערער, החלפת בדיקות שתי העיניים (ברישום מיום 4.5.95 נרשם כי חדות הראיה בעין שמאל היא 4/36 ובעין ימין 4/4, בעוד שאין מחלוקת כי עין ימין נפגעה וכי בעין שמאל לא חלה פגיעה בראיה. רישום כזה נרשם בחדר המיון והופיע שוב ברישום שנערך עם קבלתו של המערער למחלקת עיניים), ושינוי התאריך הרשום על ההסכמה לניתוח יותר מפעם אחת (שונה מה-5 לחודש ל-6 לחודש ואחר כך ל-9 לחודש). בית המשפט קמא לא קיבל את טענת "הזיוף", תוך שהוא מצביע על העובדה שאם מדובר בזיוף, אזי הוא בוצע ברישול כה רב, עד שיש לייחס למבצעו "טפשות ורשלנות מפליגה ... מחיקות בעטים מצבע שונה באופן בולט ביותר ובצורה גסה". מסקנת בית המשפט קמא היתה כי הזיוף לא הוכח. 7. ב"כ המערער הוסיף וטען לפנינו, כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו שלא הוכחה רשלנות, שעה שפגמים ברישום, שאף בית המשפט קמא הכיר בהם, יצרו חסר ראייתי והעבירו את הנטל למשיבה. ב"כ המערער מדגיש בהקשר זה את אי-רישום ביצוע בדיקת חדות הראיה בחלק מימי ההמתנה לניתוח. על-פי הנטען, בדיקת חדות ראיה הוגדרה ע"י המומחה מטעם בית המשפט כנתון יסודי ואלמנטארי לצורך ההחלטות הנוגעות לטיפול בחולה (עמ' 17, עמ' 23 לפרוטוקול), והיא לא בוצעה בחלק מימי ההמתנה לניתוח, כעולה מכך שלא צוינה בתיעוד היומי מספר פעמים (לא קיים רישום אודות בדיקת חדות הראיה ביום 6.5.94 ולא ברור אם קיים רישום כלשהו ביום 8.5.94, מאחר שהתיעוד מיום זה כלל לא נמצא). עוד נטען ששומה היה על בית המשפט קמא לקבוע כי הנטל עבר למשיבה להוכיח כי היא לא התרשלה, וכי המשיבה לא עמדה בנטל זה. אכן, בית המשפט קמא הכיר בכך שהתיעוד בעניין קיום בדיקת חדות ראיה מדי יום לוקה בחסר, וגם בתוצאת העברת הנטל הנובעת מכך. לעניין העברת הנטל בשל החסר הראייתי, הטעים בית המשפט קמא, בהפנותו לפסיקת בית המשפט העליון, כי הנטל המועבר "חל רק על העובדות שיכולות היו להתברר במסגרת אותו חסר". מקובל עלינו כי לא התחייבה במקרה זה של חסר ראייתי המסקנה לה טוען המערער, וזאת מאחר שגם אם בדיקת חדות הראיה הוגדרה כחיונית, אליבא דמומחה שמונה, הרי מומחה זה גם הבהיר כי אי-עריכת הבדיקה - אם זו המסקנה שיש להסיק מאי-הרישום - לא פגעה בטיפול. המומחה חזר ואמר כי הטיפול במערער היה נכון. זו גם היתה דעת המומחה מטעם המשיבה. קביעה פוזיטיבית זו לעניין מהות הטיפול מקשה על קבלת הטענה שהטיפול היה רשלני ובהעדר ראיה אחרת, מביאה למסקנה כי המשיבה הרימה את הנטל. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי מסקנת בית המשפט קמא נכונה. לנוכח טענות ב"כ המערער לפנינו, נוסיף בהקשר זה כי מקובל עלינו שהערכת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בדבר תקינות הטיפול אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם דבריו קודם לכן בעניין חשיבות בדיקת חדות הראיה: "חדות ראיה זה דבר אסנציאלי (עמ' 85, וראו גם עמ' 23 ועמ' 117). ואולם, את משמעות קביעה זו, לשיטת אותו מומחה, יש לקבוע לאור העובדה שבאותה נשימה הוסיף המומחה כי הדבר לא מוביל למסקנה כי הטיפול לא היה נכון: "חדות ראייה זה דבר אסנציאלי כחלק מהבדיקה ... אני אבהיר את זה, הטיפול פה היה נכון מאוד. לא רשמו חדות ראיה. זה הכל" (עמ' 85), ואחר כך גם אמר - כאשר שוב נשאל לגבי אותה בדיקה ואישר כי מדובר בפקטור חשוב: "אני לא קבעתי בשום שלב שהטיפול לא היה סביר. חד וחלק" (עמ' 117). בנסיבות אלו, בהעדר ראיה אחרת התומכת בטענת הטיפול הבלתי הולם, לא ניתן להסיקו אך ורק מהעדרה של בדיקת חדות הראיה, כשהמומחה שהצביע על הליקוי לא סבר שאמנם אותו ליקוי פגע בטיפול. גם אין בידינו לקבל רק את עצם התייחסות המומחה לחסרון הבדיקה כליקוי ולהתעלם מדעתו על השלכתה. באותו הקשר נזכיר, כי בית המשפט קמא הדגיש, בצדק, כי המערער לא הבהיר כיצד היה משתנה הטיפול בו אם הבדיקה היתה מתבצעת, ובכלל זה לעניין הקדמת הניתוח וציין: "למומחה לא הופנו שאלות בעניין זה ולא ניתן לדעת אם הידרדרות בראיה יש בה להצדיק ניתוח מיידי. כזכור, התובע עצמו, שיש להניח כי פרטי האירוע זכורים לו יותר מלכל אדם אחר, העיד כי לא חל שינוי במצב ראייתו במהלך אותם ימים" (סעיף 52 לפסק הדין). מהאמור עולה, כי החסר הראייתי העיקרי שהמערער טוען לו אינו מוביל למסקנה הנטענת על ידו. 8. "חסר" נוסף שב"כ המערער מבקש ללמוד ממנו על הטיפול הלקוי הוא העובדה שבחלק מהימים לא הובהר ברישומים כי ניתנו סטרואידים, וזאת אף כי ביום 6.5.94 נכתב: "עין רגועה יותר עדיין בצקת ברשתית ושטפי דם, להמשיך סטרואידים". לדבריו, אם ניתנה הוראה על טיפול בסטרואידים, מדוע לא הובהר ברישומים של הימים הבאים כי בכל יום ניתנו סטרואידים. מכאן הוא מסיק שלא ניתן למערער טיפול בסטרואידים, אף כי הובהרה נחיצותו. ברם, גם טענותיו של ב"כ המערער בדבר אי-מתן סטרואידים אינן מובילות למסקנה בדבר פגם בטיפול בתקופת ההמתנה לניתוח, שהרי לא מצויה חוות דעת מומחה, המלמדת כי יש לייחס את הפגיעה בעינו להפסקה במתן סטרואידים או לבעיה אחרת בטיפול בתקופה זו. בחוות דעת המומחה ד"ר פרידלנד נאמר בבירור: "בסקירה של מהלך האירועים איני רואה כל מקום שבו היתה רשלנות רפואית מצד בית החולים הדסה ו/או הרופא המנתח. מהלך הטיפול היה הגיוני מאוד. הניתוח נדחה במספר ימים בתחילה, על מנת לאפשר לעין להרגע ולהרגיע אותה על-ידי מתן סטרואידים. הניתוח נעשה כהלכה ועל פי כל הקריטריונים המקובלים". ויוטעם, דברים אלו מתייחסים גם לתקופה שקדמה לניתוח, שהרי המומחה מתייחס למהלך הטיפול בכללו. 9. לטענת ב"כ המערער, לפי ההלכה שנקבעה בת"א (י-ם) 1234/99 ואושרה בע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' רויטל מזרחי, מצב של ליקויים ברישומים או חסר ראייתי מוביל לכך שיש לקבל את התביעה אף ללא דיון ברשלנות. טענה זו אינה מקובלת עלינו. גם בעניין רויטל מזרחי, לא דובר בנטל שלא ניתן להרימו, אלא בהעברת נטל השכנוע כתוצאה מהחסר הראייתי בלבד, אם כי בית המשפט העליון הכיר בכך שיהיו נסיבות בהן יועבר לנתבע "מלוא מתחם הנטל". בית המשפט העליון (שם) הפנה בהסכמה לדברי כב' השופט ריבלין בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צדק, פ"ד נו(1) 551: "אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את 'מלא מיתחם הנטל', ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי" (סעיף 25 בעניין רויטל). בעניין רויטל מזרחי, דובר באי-שמירת ראיה ובאי-שמירת רישומים משמעותיים ביותר, ועל כן היתה מסקנת בית המשפט לעניין העברת הנטל מרחיקת לכת במובן מסוים (באשרו קביעת בית המשפט המחוזי כי הנזק בשלב השני של הניתוח נגרם ברשלנות הנתבעים, אף כי לא הובאו ראיות על כך). ברם, בענייננו, היקף הנזק הראייתי אינו גדול. מכל מקום, יש לדחות טענת ב"כ המערער, לפיה במצב של העברת הנטל אין בידי המזיק להרימו. הדעת נותנת, כי למצער במצב שבו ניתן לקבוע כי אין קשר סיבתי בין הנזק למעשי המזיק - וזה המצב בענייננו, כפי שיודגש להלן - לא ניתן להטיל עליו אחריות לנזק, וזאת גם אם "מלא מיתחם הנטל" עבר אליו, לרבות לעניין הקשר הסיבתי. 10. במקרה דנן, כאמור, מסקנות בית המשפט קמא לעניין סיבת הנזק הנטועות בראיות מנתקות את הקשר בין הנזק לטיפול הרפואי, וזאת גם אם הנטל עבר, במלואו. מסקנה זו נשענת על דברי המומחים ומקובלת עלינו. לנוכח מסקנות אלו, אין בהעברת הנטל הראייתי מכח הרישום הלקוי - אפילו יש מקום ליישמה בנסיבות המקרה - כדי להביא למסקנה שונה בעניין האחריות, מאחר שהובהר בראיות שעמדו לפני בית המשפט קמא שאין כל קשר סיבתי בין הנזק ומעשי המשיבה. ממכלול הדברים שהובאו לעיל, עולה כי גם אם עבר הנטל למשיבה להוכיח כי לא היא גרמה לנזק, עמדה המשיבה בנטל זה. 12. טענה נוספת שהעלה ב"כ המערער היא כי ד"ר חמו הבטיח למערער לנתחו בסמוך לאשפוז, ודחיית מועד הניתוח היא בגדר הפרה של ההבטחה. מכאן מגיע ב"כ המערער למסקנה כי למעשה לא ניתנה הסכמה לניתוח המסוים שבוצע. ברם, המערער חתם על ההסכמה לניתוח ביום ביצוע הניתוח, וד"ר חמו הכחיש את ההבטחה הנטענת. לאור האמור, אין בסיס עובדתי הולם לטענה בדבר העדר הסכמה מדעת. 9. לאור האמור אנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות