כב' השופט ש' אטרש: 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט אחסאן כנעאן), בת"א 2096/02, מיום 15.7.09, במסגרתו קיבל בית המשפט קמא את תביעתו של מר חטיב סמיר (להלן: "המשיב"), לתשלום פיצויים בגין פגיעתו בתאונת דרכים. 2. רקע עובדתי: א.  ביום 25.1.01, נפגע המשיב - התובע, יליד 1974, מרכב חולף עת עמד בשול הכביש, על מנת לבדוק תקלה שהתגלתה ברכבו (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה הובהל המשיב לבית חולים, שם אובחן כסובל מנפיחות קלה בכתף שמאל, רגישות במישוש בקדמת כתף שמאל והגבלה בתנועות בגלל כאבים, עם זאת נמצא כי טווח התנועות בכתף שלם, ללא חסר נוירוסקולארי ביד שמאל וללא ממצא טראומתי חריף בכתף שמאל. ב. המשיב הגיש תביעה נגד הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ (להלן: "המערערת"), אשר הייתה מבטחת הרכב בו נהג המשיב בזמן התאונה. ג. פגיעתו של המשיב הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה והוא נבדק ע"י וועדות רפואיות מטעם המל"ל. במסגרת ההליכים בוועדות, ניסה המשיב לקשור בין מחלת דלקת הפרקים ממנה סבל לטענתו לאחר התאונה ובין פגיעתו, אולם הוועדות הרפואיות קבעו, כי אין קשר בין הדברים וקבעו כי לא נותרה נכות צמיתה אצל המשיב. ד. המשיב פנה לבית המשפט קמא על מנת להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל; בהחלטתו מיום 24.2.05, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה. ה. נוכח האמור, מונה מטעם בית המשפט פרופ' מבורך, מומחה רפואי בתחום הראומטלוגי ורפואה פנימית (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו קבע המומחה כי המשיב סובל משלוש בעיות מרכזיות: ראומטואיד ארטריטיס סרופוזיטיבית (דלקת פרקים), פיברומיאלגיה ובעיה אישיותית עם מרכיבים נוירופסיכיאטרים. אשר לדלקת הפרקים, קבע המומחה בחוות דעתו, כי הסיכוי שזו קשורה בתאונה אינו סביר. באשר לפיברומיאלגיה, קבע המומחה כי מרכיביה יכולים להיות קשורים הן בפרופיל אישיותו של המשיב כפי שהצטייר כבר בשנת 1998 וכן מאירועים טראומטיים כאלה ואחרים כולל תאונת הדרכים. בהמשך נחקר המומחה בבית המשפט קמא ע"י ב"כ הצדדים, כאשר חקירתו התמקדה בקשר הסיבתי שבין מחלת הפיברומיאלגיה ובין התאונה שעבר המשיב. 3. פסק דינו של בית המשפט קמא: א. במסגרת פסק דינו העיר בית המשפט קמא כי חוות דעתו של המומחה בכל הקשור לקשר הסיבתי בין התאונה שעבר המשיב למחלת פיברומיאלגיה הייתה "מעורפלת" וכי אף בחקירתו אישר המומחה כי "התלבט בשאלה", אולם בסופו של יום קבע בפסק דינו, כי ניתן לבסס קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין טראומה אף אם מדובר בקשר סיבתי אסוציאטיבי בלבד, כפי שטען המומחה. בית המשפט קמא הוסיף ובחן את נסיבות המקרה וקבע, כי למשיב היה רקע נפשי המתאים להתפרצות המחלה והתאונה שעבר היוותה זרז או טריגר להתפרצותה. נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא בפסק דינו, כי קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה לבין מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובל המשיב, אשר הותירה אצלו נכות רפואית בשיעור 37.5%. בית המשפט קמא בחן את נכותו התפקודית של המשיב וקבע, כי היות והמשיב סובל משילוב של שתי מחלות שלא ניתן לדעת מי מהן גרמה לפגיעה בכושר השתכרותו, יש לפסוק את הפסד כושר השתכרותו על דרך האומדנא. בסופו של יום פסק בית המשפט קמא למשיב פיצוי כדלקמן: א.  כאב וסבל                                                                -.81,419 ₪ ב.  הפסד שכר בעבר                                                      -.200,000 ₪ ג.   הפסד כושר השתכרות לעתיד                                  -.600,000 ₪ ד.  עזרה בעבר ובעתיד                                                   -.220,000 ₪ ה.  הוצאות בעבר ובעתיד                                               -.65,000 ₪ ו.   הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים                                  -.70,000 ₪ סה"כ קבע בית המשפט קמא למשיב פיצוי בסך כולל של 1,236,419 ₪. בית המשפט קמא הורה להעביר לידי המשיב סכום בסך 325,749 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, ואילו הסכום הנותר בסך 910,670 ₪ יוקפא עד לסיום הליך של החמרת מצב מטעם המשיב במל"ל. לאחר בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המערערת קבע בית המשפט קמא כי ישולם למשיב סכום של 100,000 ₪ והיתרה של 225,749 ₪, תעוכב אצל המערערת. יצוין כי בסופו של יום, ובמסגרת הליך החמרת המצב, קבעה וועדה מטעם המל"ל כי למשיב נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%. ב. המערערת - הנתבעת אינה משלימה עם פסק דינו של בית המשפט קמא ומכאן ערעורה שבפנינו. מנגד הגיש המשיב ערעור נפרד נגד קביעת בית המשפט קמא בפסק הדין, לחייבו בפנייה למל"ל בהליך של החמרת מצב ונגד אי פסיקת שכ"ט על הסכום המעוכב בידי המערערת. 4. טענות הצדדים בתמצית: טענות המערערת: א. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא, עת התעלם מן העובדה שחוות דעת המומחה ניתנה תוך חריגה מסמכות. לטענת המערערת, ביקש המשיב לסתור את קביעת הועדה הרפואית מטעם המל"ל בנוגע לנקודה מסוימת אחת ויחידה- שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות מחלת דלקת הפרקים ממנה סבל; בית המשפט קמא עצמו, מפי כב' השופט עיילבוני, קיבל את בקשתו של המשיב וקבע "באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות מחלת דלקת הפרקים ודרגת הנכות ממנה סובל המבקש בעקבות מחלה זו, אני מקבל את הבקשה ומתיר לתובע להביא ראיות לסתור קביעה זו ע"י מינוי מומחה מטעם בית המשפט." (ההדגשות שלי -ש.א.). נוכח האמור, טוענת המערערת, כי מינויו של המומחה היה אך ורק לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין דלקת הפרקים והתאונה הנדונה, על כן שעה שהמומחה שלל קיומו של קשר זה, הרי בכך תמה מלאכתו ואין לו כל סמכות והרשאה מטעם בית המשפט להמשיך ולבחון את מצבו של המשיב. המערערת טוענת, כי מקום שהייתה קיימת למשיב מחלה או נכות נוספת, הדרך הראויה הינה פנייה למל"ל בבקשה להחמרת מצב, ולא באמצעות חוות דעת מומחה. ב. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא, עת קבע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה ומחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובל המשיב. לטענתה, ניתוח חוות דעתו של המומחה ועדותו בבית המשפט, מלמד כי המומחה אינו קובע קשר סיבתי בין התאונה למחלה ממנה סובל המשיב. כך טוענת המערערת, כי בעוד שנקבע כי רק טראומה משמעותית תביא להתפרצות המחלה, הרי שבענייננו התאונה הייתה קלה ביותר, ללא ממצאים משמעותיים, כאשר המשיב שב לעבודה יומיים לאחריה. בנוסף, למשיב היו תאונות נוספות בשנת 1997, אשר היו יכולות להביא להתפרצות המחלה. בנוסף מפנה המערערת לעובדה שעפ"י חוות דעתו של המומחה יכולה מחלת הפיברומיאלגיה להיות קשורה בפרופיל אישיותו של המשיב, כפי שזה הצטייר כבר בשנת 1998. לטענת המערערת למשיב עבר פסיכיאטרי מתועד משנת 1998, וכי בזמנים סמוכים לתאונה התמודד המשיב עם בעיות אישיות ומשפחתיות מורכבות, היה במצוקה נפשית ואף בדיכאון, כפי שעולה מהתיעוד בעניינו. לאור עדותו של המומחה ונסיבות המקרה טוענת המערערת, כי אין לקבל את מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה בוסס קשר סיבתי בין המחלה והתאונה בה עסקינן. ג. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא בכל הנוגע לגובה הפיצוי שקבע למשיב; לטענת המערערת, המומחה לא ציין בשום מקום בחוות דעתו או בעדותו כי למשיב נותרה נכות בשיעור של 37.5%, וכל שהעיד המומחה הוא כי בתיק אחר בו אובחנה מחלה דומה עקב טראומה נקבעה נכות בשיעור דומה. במצב זה טוענת המערערת, כי טעה בית המשפט קמא עת ביסס את חישוביו על נכות של 37.5%, ללא בחינה פרטנית של נסיבות המשיב, במיוחד מקום שהמומחה העיד, כי מחלת הפיברומיאלגיה יכולה להיות מחלה קשה או קלה והדבר משתנה מאדם לאדם. יתרה מכך, טוענת המערערת כי המשיב עצמו ייחס את כל מגבלותיו לדלקת הפרקים ממנה הוא סובל, שאינה קשורה כלל לתאונה, ולא לתופעות המיוחסות למחלת הפיברומיאלגיה כגון עייפות. בנוסף טוענת המערערת, כי נוכח העובדה שלמשיב נקבעה נכות צמיתה של 50% בגין מחלת דלקת הפרקים, הרי שגם אם קבע בית המשפט קמא כי למשיב נכות תפקודית שמקורה במחלת הפיברומיאלגיה, היה עליו לגזור את אותה נכות מהיתרה בלבד- כלומר מ- 50% "הנותרים". עוד מוסיפה המערערת טענות בדבר גובה הפיצוי לו זכה המשיב עבור "הוצאות ועזרה" ושכר לעבר, כאשר לטענתה הסכומים שנפסקו הינם גבוהים ונקבעו ללא כל תימוכין בחומר הראיות. לאור כל האמור, טוענת המערערת, כי יש לקבל את הערעור ולפסוק למשיב פיצוי על בסיס נכות של 0%, על כל המשתמע מכך. לאחר שנקבעה הנכות נשוא הועדה הרפואית מטעם המל"ל, במסגרת בקשת המשיב להחמרת מצב, בה נקבעה לו נכות של 5%, שלחה המערערת הודעה בה ביקשה להוסיף, כי בשל העובדה שהמומחה לא קבע את שיעור הנכות בתיק הנדון, הרי שגם במקום בו יאמץ בית המשפט את הטענה בדבר קשר סיבתי בין התאונה ומחלת המשיב, יש לקבוע כי הנכות המחייבת היא נכות של 5%, אשר נקבעה ע"י המל"ל, ולחשב את נזקי המשיב בהתאם. טענות המשיב: א. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענת המשיב, פסק הדין מנומק כדבעי ומבוסס על חומר הראיות והפסיקה הרלוונטית שהונחו לפתחו של בית המשפט קמא, ואין כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות, בעיקר נוכח ההלכה הקובעת, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים שבהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין. ב. אשר לטענת החריגה מן הסמכות, טוען המשיב, כי טענה זו לא הועלתה כלל בבית המשפט קמא, ועל כן מדובר בשינוי חזית שאין להתירו. לחלופין טוען המשיב, כי המומחה שמונה ע"י בית המשפט היה מומחה בתחום הפנימי, ושעה שמחלת הפיברומיאלגיה הינה בתחום מומחיותו, לא ניתן להתעלם מקביעת המומחה והיא אינה מהווה חריגה מסמכות. ג. אשר לטענות בעניין הקשר הסיבתי, טוען המשיב, כי הגם שהמומחה לא היה החלטי בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ומחלת הפיברומיאלגיה והתלבט בשאלה, הרי נוכח עדותו ועדות המשיב, נכונה קביעתו של בית המשפט כי הוכח קשר סיבתי בין השניים במידה מספקת. כך טוען המשיב, כי לאור ראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, אישר המומחה בפה מלא כי תסמינים המעידים על קיומה של מחלת הפיברומיאלגיה כגון נדודי שינה, כאבי ראש, סחרחורות ומתן שתן בדחיפות, הועלו על ידי המשיב והופיעו אצלו רק לאחר שאירעה התאונה ובסמוך אליה. המשיב מפנה לפסיקה, אשר אישרה את קיומה של אסכולה, התומכת במסקנה לפיה טראומה עלולה לגרום למחלת הפיברומיאלגיה. נוכח האמור טוען המשיב, כי חוות דעת המומחה, התיעוד הרפואי הרב בו התגלו התסמינים לאחר התאונה ובסמוך לה ומנגד, העדרם של רישומים כלשהם מעברו של המשיב בנוגע לקיומן של תלונות דומות באשר לאותם תסמינים טרם התאונה וקיומה של אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין טראומה ומחלת הפיברומיאלגיה, יש בכל אלו כדי לקבוע כי הוכח קשר סיבתי ברמה הדרושה במשפט האזרחי, וכי המשיב הרים את נטל השכנוע לפיו התאונה היא שגרמה להתפרצות המחלה ממנה הוא סובל. ד. אשר לשיעור הנכות שנקבעה, טוען המשיב כי המומחה השיב בחיוב לשאלה האם למשיב אחוזי נכות שנעים בין 35%-40%, וזאת לאחר שתחילה ניסה להתחמק ממתן תשובה לשאלה זו; בית המשפט קמא התרשם שזו דעת המומחה בעניין ואין מקום שערכאת הערעור תתערב בכך. אשר לסכומי הפיצוי, טוען המשיב כי אלו נקבעו עפ"י שיקול דעת בית המשפט קמא, לאחר שקבע כי הוא נותן אמון בעדות המשיב באשר למגבלותיו ולעזרה שהוא מקבל, ואין מקום שערכאת הערעור תתערב בכך. לאור האמור מבקש המשיב לדחות את הערעור על כל חלקיו. הערעור מטעם המשיב: כאמור, הגיש המשיב ערעור מטעמו בשל החלטת בית המשפט קמא לחייבו בפנייה למל"ל בהליך של החמרת מצב ונגד אי פסיקת שכ"ט ומע"מ על הסכום המעוכב בידי המערערת. נוכח קביעת המל"ל בהליך החמרת המצב, לפיה נכותו של המשיב הינה בשיעור 5%, חזר בו המשיב מן החלק הראשון בערעור ונותרה בפיו טענה אחת, לפיה, שגה בית המשפט קמא שעה שלא קבע כי סכום יתרת הפיצויים, אשר מעוכב בידי המערערת, יישא שכ"ט ומע"מ כחוק. לטענת המשיב, המדובר בעניין שנקבע בשגרה ע"י בתי המשפט ודומה שלא נקבע בעניינו מתוך היסח דעת. מנגד טוענת המערערת, כי אין מקום לפסיקת שכ"ט עו"ד על הסכום המעוכב, מאחר ומדובר בסכום לניכוי וככזה הוא אינו מצדיק תוספת שכ"ט עו"ד. 5. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט קמא, כתבי הערעור שהגישו הצדדים, עיקרי הטיעון וטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין ערעור המערערת להתקבל בחלקו. חריגה מסמכות כאמור, טוענת המערערת, כי חוות דעת המומחה ניתנה תוך חריגה מסמכות, שעה שמינויו היה אך ורק לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין דלקת הפרקים ממנה סובל המשיב ובין התאונה הנדונה, ומקום שהמומחה שלל קשר זה, לא הייתה לו סמכות להוסיף ולבחון את מצבו של המשיב. למעשה מבקשת המערערת לפסול את חוות דעתו של המומחה ככל שזו נוגעת לקשר הסיבתי בין התאונה ומחלת הפיברומיאלגיה. ראשית ראוי לציין, כי בניגוד לטענת המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו, אין המדובר בטענה אשר נטענת לראשונה בערעור, מאחר והמערערת העלתה את טענת חוסר הסמכות כבר בפני בית המשפט קמא, כפי שניתן ללמוד מסיכומיה מיום 21.4.09. עוד יש לציין, כי בפסק דינו, לא התייחס בית המשפט קמא לטענה זאת, על אף שראוי היה שיעשה כן. אשר לעצם הטענה, הלכה הפסוקה הינה, כי חוות דעתו של מומחה תיפסל רק במקרה שבו מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ואשר יש בו בכדי לגרום לעיוות דין (ראו: ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו). כן נקבע, כי פסילת חוות דעת מומחה אינה עניין שבשגרה, ולפני צעד כה קיצוני, יש למצות אפשרויות אחרות, כאשר נקודת המוצא היא, שהמומחה פועל בהגינות ובתום לב ולא כל שגגה או תקלה יביאו לפסילתו - רע"א 6116/97 שוחט נ. ציון חברה לביטוח בע"מ,. בעניין זה נאמר בספרו של כב' השופט אליעזר ריבלין "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה שלישית בעמ' 587: "על המומחה הרפואי אשר נתמנה על ידי בית המשפט לנהוג בהתאם למצוות החוק והתקנות ובגדר הסמכות שהוקנתה לו בהחלטת בית המשפט על פיה מונה, אך לא בכל מקרה של סטייה מהוראות התקנות יש לגרום לפסילתו של המומחה. ההחלטה אם לפסול את המומחה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון אם פעל בתום לב, אם המדובר ברופא בעל מוניטין וידע מתאים בתחום התמחותו ואם שמר על שיקול דעת עצמאי בעת שהכין את חוות דעתו. גם אם סטה מן ההוראות החקוקות ומן ההנחיות הכתובות, אך לא היה בכך כדי לפגוע בזכויותיו של אחד מבעלי הדין או לגרום לעיוות דין- לא ימהר בית המשפט להורות על פסילתו." לגופו של עניין, דין טענת המערערת להידחות. אכן, ביום 24.2.05 קבע בית המשפט קמא (כב' השופט עיילבוני) כי: "באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות מחלת דלקת הפרקים ודרגת הנכות ממנה סובל המבקש בעקבות מחלה זו, אני מקבל את הבקשה ומתיר לתובע להביא ראיות לסתור קביעה זו ע"י מינוי מומחה מטעם בית המשפט." אולם, כבר באותו יום, נתן בית משפט קמא (כב' השופט עיילבוני) החלטה נוספת לפיה קבע: "לאחר שעיינתי בחומר הרפואי שצורף לבקשה למינוי מומחה רפואי, אשר הוגשה מטעם התובע, נחה דעתי כי יהא זה נכון למנות - מטעם בית המשפט - מומחה רפואי בתחום הראומטולוגי, לשם בדיקת התובע ומתן חוות דעתו בשאלות המפורטות בסעיף 2 להלן. 2.      אני ממנה מטעם בית המשפט, את פרופ' רובינוב (מנהל המחלקה הראומטולוגית בבי"ח הדסה עין כרם) כמומחה רפואי בתחום הראומטולוגיה לשם בדיקת התובע ומתן חוות דעתו בשאלות שלהלן: א.      מצבו הרפואי של התובע ונכותו הכללית בתחום הרפואי הנ"ל. ב.       שאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של התובע, כולו או חלקו, לבין פגיעתו בתאונת הדרכים נשוא תובענה זו, מיום 25/1/01. ג.       נכויותיו הזמניות של התובע, דהיינו תקופות אי הכושר המוחלט והחלקי שנגרמו לתובע בעקבות פציעתו בתאונה נשוא תיק זה וכן משך תקופות הנכויות הזמניות שתיקבענה על ידו. ד. שיעור הנכות הצמיתה שנגרמה לתובע בעקבות וכתוצאה מהתאונה נשוא תיק זה, אם קיימת נכות שכזו. ה. המומחה יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת דלקת הפרקים ממנה סובל התובע לבין תאונת הדרכים הנ"ל, וכן מה דרגות נכותו הזמנית והצמיתה." (יצוין, כי במועד מאוחר יותר הוחלף פרופ' רובינוב בפרופ' מבורך- ש.א). עינינו רואות אם כן, כי למומחה ניתנה הרשאה רחבה לבחון את מצבו הרפואי של המשיב בתחום הראומטולוגי, אשר הינו תחום מומחיותו, והוא נדרש הן לשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי בתחום זה, כולו או חלקו, לבין התאונה הנדונה, והן לקשר הספציפי בין מחלת דלקת הפרקים ממנה סבל המשיב לבין תאונת הדרכים. בבדיקתו את המשיב מצא המומחה, כי המשיב סובל ממחלת הפיברומיאלגיה, אשר נכללת בתחום מומחיותו, וציין את הדברים בחוות דעתו. לאחר מכן, המומחה הוסיף ובחן, כמצוות בית המשפט, את האפשרות לקיום קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה. אבחנה זו של המומחה הייתה אם כן בהתאם ועל פי כתב המינוי שקיבל, ללא כל חריגה מסמכות. הקשר הסיבתי היות והדיון בשאלה זו נסוב בעיקרו על חוות דעתו של המומחה, מצאתי לנכון להביא את סיכום חוות הדעת כלשונה, בכל הנוגע למחלת הפיברומיאלגיה: "לסיכום גבר בן 31 שסובל כחמש שנים מארטריטיס ראומטואידי ובנוסף עפ"י בדיקתי מפיברומיאלגיה. בעברו בעיות נירו-פסיכיאטריות שניתן לתעד התחלה שלהם ב- 1998. לגבי השאלות שהועלו ע"י כב' השופט מר עאטף עיילבוני מר חטיב סובל משלש בעיות מרכזיות:  ראומטואיד ארטריטיס סרופוזיטיבית  פיברומיאלגיה   בעייה אישיותית, עם מרכיבים נוירו -פסיכיאטרים ... פיברומיאלגיה היא מחלה שאחת הדרכים להגדירה היא השינוי לסף הכאב ורגישות רבה וכאבים בנקודות אופיאניות אך ללא קשר לדלקת ולכן הטיפול (הלא מוצלח בד"כ) הוא לא אנטי דלקתי. פיברומיאלגיה יכולה להופיע הן לבד והן באסוציאציה לראומטואיד ארטריטיס. למר חטיב אישיות עם בעיות שונות ככל הנראה שאותרו כבר ב- 1998. בשנת 1998 מופיע תיאור של פסיכיאטר אודות צעיר עם בעיות אישיות אולי דכאון שהוא ממליץ לאשפז לאיבחון אך מר חטיב אינו מעונין. בהמשך מדווחת בעיות הרטבה, חוסר ריכוז ועוד. דרגת נכותו מראומטואיד ארטריטיס ופיברומיאלגיה נשענת כמובן על בעיות הנוירו-פסיכיאטריות באישיותו ודרכי התמודדותו עם המחלה. לא מן הנמנע שחלק מחוסר חזרתו למעגל העבודה ולו באופן חלקי נובע מאישיותו והבעיות הנוירופסיכיאטריות ולא עקב ראומטואיד ארטריטיס וניתן להגדירם בשלב זה כנכות של 50% לאור דלקת מיפרקים לא מאוזנת... ... הקשר הסיבתי לתאונת הדרכים... ...הסיכוי שראומטואיד ארטריטיס התפתחה בעקבות החבלה שקיבל בכתף (שלפי הדיווח שראיתי לא גרמה לנזק ממשי) נראית לא סבירה בעיני. יחד עם זאת, מרכיב הפיברומיאלגיה יכול להיות קשור הן בפרופיל של אישיותו כפי שמיצטייר כבר ב 1998 וכן מאירועים טראומטיים כאלה ואחרים כולל תאונת דרכים." ניתן לראות כי חוות דעתו של המומחה, כפי ציין בית המשפט קמא ובצדק, הינה "מעורפלת" בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה והתאונה, כאשר המומחה ציין בחוות דעתו, כי מרכיביה יכולים להיות קשורים בפרופיל אישיותו של המשיב, כפי שהצטייר כבר בשנת 1998 וכן באירועים טראומטיים שונים, לרבות תאונת דרכים. המומחה לא הביע את דעתו מעבר לאמור, לא קבע אחוזי נכות למשיב, והותיר את העניין "סתום", כדברי בית המשפט קמא. נציין כאן, כי אין חולק למעשה כי מדובר בפגיעה ככזו, כפגיעה קלה ממראת רכב. ביום 17.1.08 נחקר המומחה בבית המשפט קמא על חוות דעתו. כבר בתחילת חקירתו ע"י ב"כ המשיב, שב המומחה והבהיר כי קיימים אצלו לבטים וספקות: "ש. אני עיינתי בחוות דעתך, אני הרגשתי שיש התלבטות בעניין, אתה לא קבעת קביעה בעניין הזה אם יש קשר (הכוונה לקשר בין מחלת הפיברומיאלגיה ובין התאונה- ש.א.), בקביעה שלך יש מידה לא מבוטלת של התלבטות בגלל ספקות ת. כן". (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 12-10) בהמשך נשאל המומחה באשר למקור הספקות והשיב: "ש. אתה ביססת את הקביעה , על כך שיש לו רקע מעברו? ת. בין היתר יש לו רקע פסיכיאטרי מתועד. ש. אם הרקע הזה לא היה הסיכויים, נטיתך היה לקבוע קשר סיבתי היתה יותר גבוהה. ת. אני לא שללתי את הקשר אלא התלבטתי". (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 16-13) בעיקרי הטיעון מטעמו, טוען המשיב, כי המומחה אישר בעדותו בפה מלא כי התסמינים המעידים על קיומה של המחלה הופיעו רק אחרי התאונה ובסמוך לה, אלא שמבחינת עדותו של המומחה לא עולים הדברים כלל באופן מפורש: "ש. מראה לך מסמך מ- 21.5.01, על מה הוא מתלונן? ת. יש תלונה על עוגמת נפש, נדודי שינה והרגשת אי נוחות ונחיתות נפשית. ש. התסמינים האלה מעיד על כך שהוא התלונן ברצף לאירוע שקדם לתלונות והיה סמוך לתלונות? ת. יכול להיות." (עמ' 17 ש' 28-24). עינינו רואות אם כן, כיצד המומחה נמנע בצורה כמעט עקרונית ממתן תשובה שיהיה בה ולו "קמצוץ" של אמירה חד משמעית, והעדיף לא לתת כל תשובה החלטית בעניין. גם בהמשך עדותו, עת נחקר ע"י ב"כ המערערת באשר לאפשרויות הנוספות שגרמו להתפרצות המחלה, כגון מצבו הנפשי של המשיב, נמנע המומחה ממתן כל תשובה החלטית: "ש. נניח שמגיע אותו תובע עם רישום בודד אחד ב- 98 בלי רקע טראומתי האם תוכל להצביע על אותו מועד כמועד בו התפרצה המחלה? ת. יכול להיות שכן, לא בצורה ברורה. גם הפסיכיאטר בצדק לא הסתפק בבדיקה אחת ורצה לאשפזו על מנת להתרשם ממנו." (עמ' 20 ש' 27-24). המומחה נשאל בחקירתו: "ש. יש אפשרות שהתאונה החישה את התסמינים? ת. יכול להיות. ש. אני יודע שהרבה פעמים לא מאבחנים את המחלה הזו? ת. נכון מאוד, כמו למשל הוא בעצמו עד שהוא הגיע אלי אף אחד לא איבחן את המחלה. ש. יכול להיות שהייתה לו המחלה לפני התאונה, ואף אחד לא איבחן? ת. תיאורטית יכול להיות." (עמ' 19 ש' 30-24). בהמשך הוסיף המומחה לעניין זה, תוך שהוא מתייחס לשאלה האם יתכן כי תאונות הדרכים הקודמות שאירעו למשיב הן שגרמו למחלה, ושוב נמנע ממתן תשובה של ממש (ולמותר לציין חשיבות התשובות במקרה דנן): "ש. בסוף חוות הדעת שלך, אתה כותב שהמחלה יכולה להתפתח על סמך הנתונים האישיים שלו ואירועים טראומטיים? ת. אנו נצמדים לאירוע אחד, יש בעיה ב- 98 שמעידה על מצוקה לא קטנה. האם אני כרופא יכול לקמט (כך במקור- ש.א.) את התרומה של כל אחד מהגורמים למחלת הפיברו, אני לא יכול אבל פסיכיאטרי יכול. ש. לתובע היו גם אירועים של תאונת עבודה ב- 93, תאונת דרכים ב- 95, ואני רוצה להבין במכלול של כל הנתונים, כל אירוע לכשעצמו יכול לגרום לאירוע המחלה? ת. תיאורטית לפי אותה אסכולה שטוענת שטראומה יכולה לגרום לפיברו, אז עקרונית כל טראומה יכולה לגרום לפיברו. גם אותם אירועים פעוטים. ש. האם לדעתך יותר סביר שהמחלה קשורה לאישיות התובע שהתבטאה ב- 98? ת. השאלה מורכבת, אני לא חושב שאפשר לענות עליה תשובה קלה, אני מאמין שהאישיות קובעת לא מעט, אבל מה שאני מאמין שכמו שאמרתי על שאר הדברים הוא גם לא נשען על מידע שהוכח אלא על התרשמות שלי כרופא. לגבי הבחור קשה לי לדעת מתי התפרצה המחלה." (עמ' 20, ש' 15-4). כאמור, בית המשפט קמא, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה ויתר הראיות שהוצגו בפניו קבע, כי הוכח במאזן ההסתברויות כי התאונה הייתה זרז וטריגר להתפרצות מחלת הפיברומיאלגיה ומשכך, קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים ובין המחלה. אינני שותף למסקנה זו של בית המשפט קמא ולטעמי אין דרך להגיע אליה, נוכח חוות הדעת החסרה שהציג המומחה, אף ששאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ובין מחלת הפיברומיאלגיה הינה ביסודה שאלה של עובדה (ע"א 390/62, 378/62 משולם רינגר והמוסד לביטוח לאומי נ' מואיס ליאון ואח'). בפסיקה נקבע לא אחת, כי מינוי של מומחה מטעם בית המשפט נדרש על מנת לעזור לבית המשפט, להאיר את עיניו בתחום המקצועי בו עוסק התיק שלפניו, ולתת לו כלי עזר בבואו לפסוק את הדין. המומחה המתמנה הוא בבחינת "זרועו הארוכה" של בית המשפט וחוות דעתו נהנית ממעמד מיוחד בעיני בית המשפט ועדיפה על פניהן של חוות הדעת מטעם מומחי הצדדים כאשר מוגשות כאלה, שכן, המומחה מטעם בית המשפט אמור להיות מומחה נייטרלי, נטול כל משוא פנים. בע"א 61/84 ביאזי נגד לוי, פ"ד מב(1), 446 בעמ' 466, הסביר בית המשפט את הצורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט באומרו: " שופט אינו יכול להיות מומחה בכל נושא, ולכן, כאשר מתעוררת במשפט הנדון לפניו שאלה שבמדע או במקצועיות מובהקת, כמו קביעת דרגת נכות מבחינה רפואית או שומת מקרקעין או בדיקה בליסטית של כדור שנורה מכלי נשק, הרי רק טבעי הוא שקיימת הנטייה לקבל את חוות דעת המומחה, שנבחר לשם כך על ידי בית המשפט או באישורו, כקונקלוסיבית". סבורני כי במקרה אשר לפנינו חטא המומחה לתפקידו, להאיר את עיניו של בית המשפט ולשמש כ"זרועו הארוכה" בתחום מומחיותו. מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי האחרון עשה ככל יכולתו להימנע מכל אמירה או קביעה שיש בה ולו שביב מסקנה החלטית כלשהי, או במילים אחרות- נמנע ממתן כל חוות דעת של ממש. חלף זאת בחר המומחה לשמור על עמימות רבה בכל שאלה שנשאל, תוך שהוא חוזר על תשובות כגון "יכול להיות", ומבלי להביע כל דעה מקצועית לגופו של הדיון הנדון. למותר לציין, כי המומחה אף נמנע ככל יכולתו מכל קביעה באשר לאחוזי הנכות אשר קיימים אצל המשיב ורק לשאלת ב"כ המשיב בעניין, נתן תשובה כללית: "ש. אני קראתי פס"ד , לגבי אישה שעמדה בסופר ונפגעה בעגלה במותן, היא פיתחה את המחלה, המומחה היה שם בוסקילה וטישלר, שם היה דיון מאוד נוקב על שיעור הנכות, אני התרשמתי שהנכות היא בין 35-40 אחוזי נכות שהיא דרך ביניים בין המחמירים למקלים, זה סביר? ת. נראה לי סביר פחות או יותר." (עמ' 18 ש' 13-10). לאור כל האמור, ובהינתן חוות הדעת החסרה המונחת לפניי, אינני רואה כל דרך בה ניתן להכריע באשר לקיומו או לאי קיומו של קשר סיבתי ברמה הדרושה במאזן ההסתברויות, בין התאונה לבין מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובל המשיב, אשר יהא בה להביא לתוצאה צודקת והוגנת בנסיבות העניין. נוכח האמור, ועל אף הזמן הרב שחלף מאז ניתנו חוות הדעת ופסק דינו של בית המשפט קמא (ותוך מתן הזדמנות לצדדים כבקשתם וכפי הצריך כאן למצות ההליך במל"ל), ובהינתן החלטתה המאוחרת של הועדה הרפואית במל"ל, אינני רואה כל מנוס מהחזרת הדיון לפתחו של בית המשפט קמא, אשר יידון בו לאחר שימנה מומחה נוסף מטעמו בסוגיה. אשר למצב המשפטי בעניין מינוי מומחה רפואי נוסף, סוגיה זו עלתה ברע"א 337/02 מזרחי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י נו(4), 673, שם התעוררה השאלה אם ראוי למנות מומחה רפואי נוסף ומה השיקולים שמצריכים בית המשפט למנות מינוי כזה. באותו מקרה מינה בית משפט השלום מומחה רפואי נוסף. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע, שלא היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף, שכן אקט כזה יוסיף ספק על הספק ולא יהיה לדבר גבול וסוף. בית המשפט העליון (כב' השופט אור) לא קיבל הנמקה זו וקבע, כי: "המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט היושב לדין להכריע בתביעה בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על-כן בכל אותם מקרים שבהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות-הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות, וכי הוא נזקק לחוות-דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף. ודוק, מינוי שכזה לא ייעשה כדבר שבשיגרה, אלא רק באותם המקרים שבהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על-ידיו" סבורני, כי המקרה שלפנינו נכנס לגדר אותם מקרים מיוחדים בהם יש למנות מומחה רפואי נוסף. נסיבות המקרה, בהן לא קיימת למעשה חוות דעת ממשית מטעם המומחה בשאלת הקשר הסיבתי, מביאות לטעמי למסקנה כי על מנת להימנע מגרימת עוול אפשרי, לא יהיה זה ראוי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי ללא מינוי של מומחה רפואי נוסף, וזאת חרף חלוף הזמן והקשיים שעלולים להתעורר עקב כך. חיזוק למסקנתי בדבר הצורך במינוי מומחה רפואי נוסף עולה נוכח הפער הגדול בין הנכות הרפואית שנקבעה למשיב ע"י בית המשפט קמא בשיעור של 37.5%, אשר הסתמכה, גם אם במשתמע, על עדותו של המומחה בבית המשפט, ובין הנכות שנקבעה לו בסופו של יום בהליך החמרת המצב במל"ל, שם נקבע כי נכותו הצמיתה הינה בשיעור של 5%. (ודוק, ובשים לב למהות הפגיעה ככזו). גם הפער בין הנכויות השונות שנקבעו למשיב, אשר הינו פער משמעותי, מותיר בליבי ספק באשר למשקל חוות דעתו של המומחה ומעלה ביתר שאת את הצורך במינויו של מומחה נוסף. נוכח מסקנתי זאת, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות המערערת וכן בטענות המשיב בערעור שהגיש מטעמו. סוף דבר: 5. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לקבל את ערעור המערערת בחלקו ולדחות את ערעור המשיב, במובן זה, שאנו נורה על ביטול קביעותיו של בית משפט השלום שנגזרו מחוות דעתו של פרופ' מבורך בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ובין מחלת הפיברומיאליגה, ומכאן שהתיק יוחזר לפתחו של בית המשפט קמא, אשר ימנה מומחה נוסף מטעמו וישוב ויכריע בסוגית הקשר הסיבתי וגובה הנכות הנגזרת מהתאונה נשוא התובענה. בנסיבות העניין, דעתי היא שאין מקום לקבוע הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. שאהר אטרש, שופט כב' השופט יצחק כהן, אב"ד - סגן נשיא מסכים. כב' השופטת נחמה מוניץ: מסכימה. נחמה מוניץ, שופטתאב"ד הוחלט אפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של כב' השופט שאהר אטרש. ניתן היום, כ"ו סיון תשע"א, 28 יוני 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לצדדים. יצחק כהן, שופט, ס.נשיא[אב"ד] נחמה מוניץ, שופטת שאהר אטרש, שופט מחלות פרקיםנכותאחוזי נכותדלקת